ישמח משה, קרח א׳Yismach Moshe, Korach 1
א׳ויקח קרח וגו' (במדבר טז א). במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. והנ"ל בזה על פי מה שכתבתי (לעיל בפרשת נשא) ליישב קושית התוספת במסכת סוטה (דף כ"ו, ע"א, ד"ה אמר) במה שדרשו בפסוק (במדבר ה כח) ונקתה ונזרעה זרע, דאסקו בתימא דתקשה ליה לרבי ישמעאל לנפשיה, עיין שם. על פי שהקשיתי על התורה אם כן מצינו חוטא נשכר. והתירוץ הלא אמרינן (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', ואם כן מצינו חוטא נשכר. וצריך לומר דהתשובה דמכפר יכול להיות נשכר על ידה, אם כן הכי נמי בזיון הסוטה מכפר, והבן. ולפי זה קשה מה הקשה ר' ישמעאל הא מסורת בידינו, והוא משנה במסכת יומא (דף פ"ז.) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואיתא על זה שני טעמים. (א), משום שאין כאן חרטה ואינו תוהה על הראשונות, כיון דידע מתחלה שיתחרט ואף על פי כן חטא. (ב), כיון דהתשובה סיבת החטא, אין קטיגור נעשה סניגור. ואם כן אם מכוונת בסתירתה לכך, הרי אין הבזיון מכפר משני הטעמים הנ"ל, וכיון דאינו מכפר, הדר הקושיא לדוכתיה הוה ליה חוטא נשכר. מיהו לא קשיא, דהא קיימא לן (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו', וקיימא לן דאשה מצווה על שבת (ישעיה מה יח), אם כן אף דהתירוץ לא שייך כאן, מכל מקום אתחלתא דקושיא אין כאן דהא אין כאן חוטא, והבן. ואם כן זה יתכן לר' עקיבא דוקא, אבל לר' ישמעאל אין כאן לשמה רק להנאת עצמה, ואם כן לא קשה מידי, דאם באמת מתכוונת לכך, לא מועיל ולא מידי דהוה ליה חוטא נשכר, והבן כי מיושב קושיות התוספת בס"ד. והנה לכאורה מענין פרה אדומה מוכח דקטיגור נעשה סניגור, דתבוא אמו ותקנח צואת בנה (במ"ר פי"ט ח'). רק דהתירוץ לזה דבדבר שנעשה לתיקון שאני, כמו שמצינו (יהושע ג' ט"ו) בחבל זה חטאתי, ובחבל זה תכפר לי. והנה קרח ידע מהקושיא, ולא רצה להשיג התירוץ, ועל פי זה מבואר המדרש והוא אחד עם המדרש (במ"ר פי"ח ח') ראה שלשלת גדולה וכו', והיינו מה ראה קרח לחלוק וכו', ושמא תאמר דראה שלשלת גדולה וכו', והלא כיון שהשלשלת הזה הוא סיבת חטאו, אין קטיגור נעשה סניגור ולא יועיל לו, לכך אמר פרשת פרה אדומה ראה, דמינה מוכח לפי דעתו דקטיגור נעשה סניגור, והוא נכון בס"ד.
1
ב׳באופן אחר נ"ל המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. כי ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא), ואחר כך במתן תורה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). אך נודע דבפרה אמר השי"ת למשה לך אני מגלה טעמה של פרה (במ"ר פי"ט ו'), שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה לכך, אבל לאחרים חקה. ולכך פירשו המפרשים מאמר שלמה אמרתי אחכמה (קהלת ז כג), שדרשו רז"ל (במ"ר פי"ט ג') שבקש לידע סודה של פרה אדומה, והיא בלתי אפשר רק שיהיה בעצמו החכמה. והיינו אחכמה, אבל היא רחוקה ממני דייקא, ועיין בקרבן ראשית. והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן בקש להיות כמשה, וידוע דראיה בכמה מקומות הוא לשון הבנה, כמו ראה דבריך טובים (שמואל ב' טו ג) וכמו ראה דבר ה'. ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר. ויש לומר עוד באופן אחר, על פי מה שדרשו רז"ל (נדרים נ"ה.) ממדבר מתנה (במדבר כא יח-כ), אם משים עצמו כמדבר, התורה ניתנה לו במתנה, וכיון שנתנו לו במתנה נחלו אל, שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל, והיינו שנתעצם והבן, דהיינו כמו נחלה, דקיימא לן ירושה אין לה הפסק, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואחר כל הכבוד הזה אם הגיס דעתו, הקב"ה משפילו שנאמר (במדבר כא כ) ומבמות הגי. ואם כן ראוי לעלות לגדולה, לכך חלק על משה על נשיאותו של אליצפן, דאמר כיון שהשיג ענין פרה אדומה, הרי נחלו אל וראוי הוא לגדולה. אבל שכח סיפא דקרא ומבמות הגי, ואלמלא לא היה שם דעתו על הגדולה, ודאי היה עולה לגדולה. והנה אם כי כבר עלה אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, על אחת כמה וכמה אם הגיס דעתו קודם שעלה שלא יעלה, כמ"ש הבית יוסף (בטור חו"מ סימן א') לישב הסתירה של על שלשה דברים העולם עומד וכו' (אבות פ"א מ"ב), עיין שם. ושורש הדברים הוא, כי כל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד וכו', והטעם בזה כי מי שסובר שראוי לכבוד ורודפו, הכבוד בורח ממנו כי באמת אין שום אדם ראוי לכבוד ומעלה, כי מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג), וכמו שנאמר (תהלים סב יג) ולך ה' החסד וגו', (שמות כ ו) ועושה חסד וגו' לאוהביו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', דמן הדין אין מגיע לצפון כלל, רק היא מגודל טיבו ית"ש, ואין החסד ניתן רק למי שמקבלו בתורת חסד, והבן זה.
2
ג׳ועל פי זה יובן פירוש הפסוקים (במדבר טז ח) ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי, דקשה דאמר (במדבר טז ט) המעט מכם, המעט לכם ראוי לומר. ועוד מה הקושיא (במדבר טז י) ובקשתם גם כהונה, הלא לפי דעתם גם עליו ועל אחר תיסוב הקושיא הלזו. ואמנם על פי האמור יובן דאמר המעט, ר"ל אם דבר זה שהיא מעט בעיניכם, הוא מכם מעצמיכם ולא בחסד השי"ת בתמיה, והיינו החסד כי הבדיל וגו', וכיון שגם זה אינו רק בחסד השי"ת, אם כן ובקשתם דייקא, דכיון שאתם מבקשים אין לכם, דהחסד אין ניתן רק למי שמקבלו בתורת חסד, וכל המבקש אין לו, לכן כיון שהמבקש אין לו, אם כן אהרן ודאי לא בקש, דאם היה מבקש לא היה לו, אם כן (במדבר טז יא) אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא חייב בדבר, כי הוא לא בקש, והבן. ועל פי זה יתפרש המדרש (ילקו"ש רמז תשנ"ב) ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, הלא בתחלה מתו שני בניו, (הובא בעטרת שלמה פרשה זו). והנ"ל בזה, על פי מ"ש לפרש המדרש (בפרשת אחרי, ויק"ר פ"כ ו') גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז כו), אף על פי שענשתי את אהרן וכו', עיין שם. והנה המדרש דילן סובר דלא מתו בניו בחטאו כלל, שלא חטא אהרן כלל כנ"ל, והנה במדרש ויקרא רבה (פרשה י"ב סי' ג' (ויק"ר י"ב ג')) איתא פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט), זה אהרן שהיה לבו עצב על בניו שמתו, וכיון שנתיחד אליו הדבור, מיד שמח. ועיין בעטרת שלמה (פרשת שמיני) מה שפירש במדרש זה. והנה מפירושי על המדרש בפסוק גם ענוש לצדיק וגו', מבואר דאהרן לא חש על כבודו כלל, ורצה בקלון עבור כבוד ה', אף שיחשבו אותו לעובד אלילים ח"ו רק שלא יתחלל שם שמים, מזה נראה כי הוא לא רדף אחר הכבוד, ושמא יאמרו מאן יימר כי כונתו לשם שמים, לזה אמר הלא בתחלה קודם שנתייחד הדבור אליו מתו שני בניו, ואחר כך נתייחד אליו הדבור, ואם חטא ומתו בחטאו, הלא אין מכניסין אותו וכו' (שבת קמ"ט:), אלא ודאי דכונתו לשם שמים, מזה נראה כי אינו רודף אחר הכבוד, ואם כן מה הוא חייב בדבר כי תלינו עליו. ויתכן לומר דהוצרך הדבר הזה לומר, דאולי היו אומרים דכיון שמתו בניו בחטאו אין מכניסין אותו וכו', ואין ראוי להיות כהן גדול ליכנס לפני ולפנים, דהמשכן הוא דוגמא דלעילא, והבן. ועוד י"ל באופן אחר, כי הנה יש מופת אם נספה בעון הדור או לא, כי אמרו רז"ל (ויק"ר י"ז ד') (ויק"ר פרשה י"ז ס"ד) אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, מה שאין כן בנספה בעון הדור, כמ"ש הבית שמואל אחרון בשם יד יוסף בפרשה דילן. והיינו הלא מתו בניו בתחלה דייקא, שמע מינה שהוא רק בעון הדור ואהרן לא חטא כלל, וכנ"ל. והנה לפי מ"ש הפירוש על המדרש פרשת פרה אדומה ראה, י"ל קצת באופן אחר שיהיה עולה בקנה אחד עם המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, על פי מ"ש (לקמן פרשת חקת ד"ה ויקחו אליך), בפסוק (פרשת בשלח, שמות טו כה) שם שם לו חוק ומשפט, ודרשו רז"ל (מכילתא) חק זה פרה אדומה. דהא טעם פרה ידוע תבוא אמו ותקנח צואת בנה, כמו שפירש רש"י ז"ל שם בריש פרשת חקת (במדבר יט ב, ד"ה פרה), אך שם במרה קודם מתן תורה היה חק, כי הסבה עדיין לא נודע, והשי"ת הקדים רפואה למכה. ועל פי זה פירשתי אמרם ז"ל (במדרש רבה חקת, במ"ר פי"ט ו') שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעמה של פרה, אבל לאחרים חקה. על פי מ"ש בפרשת ואתחנן על המדרש (קה"ר פ"ז ט"ז) כתבתי עליך שחכם אתה. המורם מזה דמשה יכול להשיג מה דלבא לפומא לא גליא. והנה ידוע בבחירה ידוע דלבא לפומא לא גליא, ולכך לך אני מגלה טעמה של פרה וכו', והבן. והנה אם ראה קרח ששמואל אשר יצא ממנו יהיה שקול כמשה ואהרן, קשה הלא זה ענין בחירה, וצריך לומר דהשיג קרח מה דלבא לפומא לא גליא, ואם כן גם פרשת פרה ראה והשיג בשעת אמירתה, והבן.
3
ד׳עוד באופן אחר על המדרש הנ"ל פרה אדומה ראה. דהנה אמרו רז"ל (מדרש רבה חקת) פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וכבר פירשתי (בפרשת חקת) הרמז בו. וכעת אומר דבר אחר, דמרמז כי ברשעים מי שאינו מכסה פשעים, בא לידי טהרה ותשובה, כמ"ש (משלי כח יג) מכסה פשעיו לא יצליח, וכמו שאמרו רז"ל (יומא ט' ע"ב) הראשונים שנתגלה עונם וכו', וכמו שפי' הפסוק (איכה א' ח) חטא חטאה ירושלים וגומר, מה שאין כן בעל מעשים טובים המפרסם מעשיו הטובים, כמו שפירש בספר בינה לעתים בפסוק (שמואל א' כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשית עמי טובה וגו', ובפסוק (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר וגו', ובפסוק (משלי טז כו) נפש עמל וגו', עיין עליו (בדרוש ל"ד). והנה איתא (שבת ס"ז.) אילן המשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא כדי להודיע צערו לרבים, ועיין בערוך ערך סקר, כי הוא צבע שאין מצוי כל כך באילנות מצד עצמו, וכן פרה אדומה, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' יח) אם יהיו חטאיכם כשנים, ר"ל שלא יכסה פשעיו ויתודה עליהם בפרסום, אז כשלג ילבינו, והבן. והנה מכל המעשים טובים שעשה משה, לא פרסמה התורה רק בענוה (במדבר יב ג), ומזה נראה כי עיקר זכותו על ידי זה, ולכך ראוי לגדולה ולכבוד כדרך הבורח מן הכבוד, כמו שאמר שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), מה שאין כן הרודף אחר הכבוד כמו שאמרו רז"ל. ואם כן איך יכול לחלוק על גדולתו לומר שראוי לו, כי אם יאמר כן, הרי אינו ראוי לו, כי הלא העיד הכתוב שמה שזכה משה לנבואת פנים אל פנים, היה על ידי הענוה היתירה והיא גדולתו. וזה מבואר ממש בפירוש בסוף פרשת בהעלותך, וכמו שפירשתי שם דפסוק והאיש משה וגו', הוא הצעה למה שנתבאר שם מנבואת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), עיין בחידושי לחולין דבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכשם שהוא מתנהג בענוה, כך הקב"ה מתנהג עמו, והבן. אך מכיון שראה קרח שדין של פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, ולמה, רק הוא לרמז על זה הענין שכתבתי, ואם כן מדת ענוה של משה נסתר לפי דעתו של קרח, דלא האמין כל כך שלא כתב משה אות אחת מדעתו, כמבואר מדבריו בטלית שכולה תכלת (תנחומא קרח סי' ב'), אם כן לפי זה יכול לחלוק עליו כיון שאין הגדולה תולה בענוה, דהא לפי דעתו הענוה של משה גרוע מאד והוא נשא ושפל ח"ו, כמו שפירש בשבט מישראל (בתהלים סי' נ"ח) הפסוק בישעיה (ב יב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל, לכך נושאו לבו לחלוק. ועל פי זה מבואר סמיכת הסדרים כמו שדרש ר' יוחנן במסכת ברכות (דף יו"ד ע"א) מקרא (תהלים קיא ח) סמוכים לעד לעולם וכו', ועיין שם מה שכתבתי על הגליון לפרש אמרם (ברכות י' ע"א) למה נסמכה פרשת אבשלום (תהלים ג א) לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב א), שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה, הכי נמי הוה). ועל פי זה אתי שפיר מה דנענש קרח אף שכבר אמר יעקב בנבואה ובקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט ו), ונדרש (סנהדרין ק"ט ע"ב) על ענין קרח שנאמר (במדבר טז ג) ויקהלו, כי בסוף בהעלותך מבואר ענין ענוה של משה שזכה מזה לנבואה יתירה, ובפרשת שלח שהגדולה תולה בזה, על פי מה שביארתי בתרגום יונתן בן עוזיאל כד חמא משה ענותנותו וכו', ואף על פי כן בא קרח ורדף אחר הכבוד וחלק על משה מכח הגדולה, ובאמת קשה מאד להבין טעותו, ולזה נסמך פרשת חקת לומר כי מזה נצמח טעותו, ולכל זה כיון המדרש כנ"ל.
4