ישמח משה, משפטים ט״וYismach Moshe, Mishpatim 15
א׳כי תצא אש וגו' (שמות כב ה). בב"ק (דף ס' ע"א) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים, אימת אש יוצאה וכו', ואינה מתחלת אלא וכו' שנאמר ונאכל גדיש, ויאכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. ויש לדקדק כי מקרא כי תצא אש ומצאה קוצים וכבר נאכל גדיש, דעל מה קאי וכבר נאכל, אם כבר קודם שקוצים מצוים לה, הלא זה אינו כמבואר להמעיין, ואי קאי על קודם שנאכל הקוצים, הא לא איירי כלל באכילת הקוצים ודוק, ואי קאי על קודם כי תצא אש, זו קשה מן הראשונה דהאיך יתכן, וגם הא אמר ואינה מתחלת, והבן. ואף שבזה י"ל דהוא פירוש להדברים שאמר, כמו אמר מר, וקאי על הפורעניות, אבל מכל מקום לא מתיישב דהאיך נאכל בלא יציאת אש. ועוד דהיציאת אש הוא הפורעניות, וכן מתני ר' יוסף ולא עוד אלא שמתחיל וכו', קשה תרתי, א' דסותר עצמו, דמקודם אמר דאינו מבחין כלל, ובתר הכי אמר ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים, אם כן הרי מבחין. ועוד קשה מה דאמר אלא שמתחיל מן הצדיקים מתחילה, הך תחילה למה. בכה ר' יוסף, א"ל אביי טיבותא היא, כי מפני הרעה נאסף וכו', אינו מובן אף שרש"י (ד"ה טיבותא) פירשו. ועוד קשה אם כן שטובה הוא, אם כן מאי ולא עוד. וגם להבין שם (ב"ק ס' ע"ב) בע"ב כי תצא אש, תצא בעצמו שלם ישלם המבעיר, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי וכו' ותאכל יסודותיה (איכה ד יא), ואני עתיד לבנותה באש, עיין שם. והוא משולל הבנה דהמאמר סותר עצמו דאמר תצא מעצמה, ואחר כך שהבערתי, ועיין רש"י (ד"ה כי). ולפירוש רש"י קשה דהוה ליה למימר כאלו הבערתי. ועוד קשה מה דאמר בתר הכי אני הצתי אש בציון.
1
ב׳והנ"ל דעיין ביערות דבש (חלק ב' דף מ"א ע"ג) על המימרא דהאי ספדנא (מו"ק כ"ה ע"ב) אם בארזים נפלה שלהבת וכו', א"ל ח"ו שלהבת בצדיקים ליכא, עיין שם עד גמר הענין. ותמצית דבירו כי בצדיקים בא אש שלמעלה, והוא רק להפריד הנפש מהגוף, אבל אינו מכלה כי הגוף נשאר קיים, ולא שלהבת שהוא כינוי לאש של גיהנם, שהוא המכלה להגוף עד שישוב אל העפר, ועיין שם עוד מה שפירש על (מכה) [חכה] בצדיקים ליכא (מו"ק כ"ה ע"ב) ותמצא נחת. ולפי זה גם אני הקטן אענה חלקי, שזה הטעם שמתחיל בצדיקים, כי מאחר שאינו מבחין (ב"ק ס' ע"א), ואם כן לא יהיה הפרש וח"ו אש של גיהנם ימשול בם, לכך קודם שהתחיל המשחית מסלקם הש"י באש שלמעלה, ונמצא לפי זה באמת אינם באים לידי המשחית כלל. והיינו כי מפני הרעה (ישעיה נ"ז א'), דידוע (נדרים כ"ב ע"א) דגיהנם נקרא רעה, שנאמר (משלי טז ד) וגם רשע ליום רעה. ולפי זה יתבאר אין פורעניות וכו' שנאמר כי תצא אש, היינו אש שלמטה שראוי לקוצים, מה שאין כן באש שלמעלה נאמר (שמות ג ב) והסנה איננו אוכל, והקוצים אין מקבלים אותו והבן. וכבר נאכל, היינו קודם שתצא האש הנ"ל, כבר נאכל באש שלמעלה והוא כמו שנאמר (דברים ד כד) אש אוכלה, ואינו כליון רק פירוד כמו האוכל שמפריד רוחנית המאכל מגשמית, ואינה מתחלת קאי על הפורעניות כמ"ש. ועל פי זה יתפרש הברייתא משניתן רשות וכו', ואם כן רע מאד מאד המעשה שהצדיקים מסוכנים מאד, לזה אמר ולא עוד, כמו ואין עוד, ר"ל שאין תקנה אלא זאת שמתחיל מן הצדיקים תחלה, ואם לא אמר תיבת תחלה, הוי משמע דקאי על המשחית שהוא המתחיל, לכך אמר תחלה משמע דמתחיל תחלה קודם למשחית, והבן. ור' יוסף פירוש כפשוטו ובכה, וא"ל טיבותא כי מפני הרעה, והבן. ועוד כיון אביי דטיבותא היא לגבייהו ואינו בחכה שהיא מפני הרעה, רק באש שלמעלה וכל דבר תאיב לשורשו. ועל פי זה יובן שם בע"ב גם כן, כי הנה כתיב (תהלים קלז ז) האומרים ערו ערו עד היסוד בה, דהיינו כל הבנין, אבל באמת לא נאכל רק היסוד, דהיינו נפרד מן היסוד ונגנז בשלימות, ואם כן נכון תצא מעצמה, היינו אש שבערו האויבים ועלי לשלם על ידי מה שהבערתי אני, דאם לא כן לא היה תשלומין ותקנה ח"ו, ומפרש האיך הוא התשלומין, ואמר ואני עתיד לבנותה באש, היינו על ידי אש הנ"ל, דאם לא כן לא היתה נבנית ח"ו, ומדויק מה דאמר ותאכל יסודותיה, והבן כי הוא פירוש נפלא בס"ד.
2
