ישמח משה, נשא י״גYismach Moshe, Nasso 13
א׳בהפטורה (שופטים י״ג:ג׳) וירא מלאך ה' וגו' עד סוף הענין. והנה יש לדקדק טובא. (א), מה היה כונת האשה בספרה לאישה, אם לבשרו מה שבשרה המלאך, למה לא אמרה לו מה שבישר לה המלאך והוא יחל להושיע את ישראל (שופטים יג ה), שהיא בשורה טובה מאד שיהיה לו בן המושיע את ישראל. (ב), מה זה שהעתיר מנוח יבוא נא עוד אלינו ויורינו מה נעשה (שופטים יג ח), מה הוא הספק שהיו לו בדברים אשר שמע, הלא היה הכל מבואר גלוי ומפורש. (ג), לנער היולד קשה, הלא הוא ציוה שתיכף מעתה תשמור האשה שיהיה הריונה בקדושה (שופטים יג ד), ואם כן העשיה מתחילה תיכף, ולא רק כשנולד. (ד), מה נעשה קשה, איזה עשיה היה הוא צריך לעשות, הלא הוא אין צריך לעשות כלל. (ה), מה זה הלשון עתה יבא דבריך (שופטים יג יב), היה ראוי לומר אמור מה יהיה משפט הנער ומעשיהו. (ו), מה יהיה משפט הנער ומעשיהו הוא לשון כפול, אם מה מעשיהו הוא כמו שהביא הרד"ק בשם התרגום ומה נעביד ליה, אם כן מה זה מה יהיה משפט הנער. (ז) תשובת המלאך (שופטים יג יג) מכל מה שאמרתי אל האשה תשמור, (שופטים יג יד) מכל אשר יצא וגו', כל אשר צויתי תשמור קשה, איזה תוספות ביאור יש בדבריו האחרונים יותר מדבריו הראשונים.
1
ב׳וכדי ליישב כל זה, אקדים ליישב מה דתמהו על הרמב"ם (פ"ג מהלכות נזירות הלכה י"ג) דפסק כר' יהודה בנזיר (דף ד' ע"ב) בנזיר שמשון, דחייל עליה נזירות ומותר לטמא למתים לר' יהודה, דהוא יחיד לגבי ר' שמעון ור' יוסי ור' יעקב, דמסיק שם דכולי עלמא ס"ל דבעינן שיתפיס בדבר הנדור. והנה לדידי לאו קושיא היא, דנראה דהיינו משום דסתם משנה כר' יהודה, וזה ברור. אך אי קשיא הא קשיא, הא פסיק שם בהרי עלי בבכור כר' יוסי דמתיר, ואם כן סתרי אהדדי. מיהו גם זה נ"ל ליישב, דהא הגמרא מקשה על ר' שמעון ושמשון לאו נזיר הוא, והא כתיב כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן. ופירשו התוספת (ד"ה שמשון) דס"ד דהכי פירושו, דהמלאך אזהיר למנוח שידיר את בנו בנזיר כשיולד, כמו דתנן (נזיר כ"ח ע"ב) האיש מדיר את בנו בנזיר, עד כאן דברי התוספת. ור"ל דמסתמא ראוי לפרש הכי שהיה הציווי שיתנהגו על פי דין תורה, ומשני מלאך הוא דקאמר ליה, ור"ל דמלאך ציוה שיהיה נזיר ולא שידירו אביו, ואם כן הוא רק ציוה שלמעלה הוראת שעה ולא בדין תורה כלל, עד כאן. אם כן לפי זה יתכן לומר דהא דאמר לעיל דכולי עלמא בעינן דבר הנדור, ר"ל כולי עלמא ממש ר' יהודה ור' שמעון ור' יעקב ור' יוסי, ואין צריך לדחוק דכולי עלמא קאי רק אפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון שהתחיל בו, ואין זה סוגית הש"ס ודוק, רק דרצה לומר כולי עלמא ממש, רק טעמא דר' יהודה אין צריך לפרש, דהוא סובר כהעולה על דעת דאין דאין זה יוצא מחקי התורה, רק דמלאך הזהיר למנוח שידיר את בנו כשיולד והוי דבר הנדור, ואדרבא על ר' שמעון מקשה. וצריך לומר אליביה כמו דמשני, אבל ר' יהודה סבר לפרש כפשוטו, ואם כן סובר דבעינן דבר הנדור, רק דסובר דשמשון הוי דבר הנדור דאביו הדירו, ור' שמעון סובר דלא הוי דבר הנדור דלא הדירו אביו כלל, ובהא פליגו ר' יהודה ור' שמעון. ואם כן שפיר פסק הרמב"ם כר' יהודה וכסתם מתניתן, ושם פסק שפיר כר' יוסי, וזה ברור לדעתי. (ולא עיינתי כלל בנושאי כלי הרמב"ם, כי כתבתי זאת בעת שהיו כל הספרים שלי טמונים במרתף מפני פחד התבערה שסבבו אנשי רשע להבעיר העיר, השם יצילנו מידם ולא תעשנה ידיהם תושיה).
2
ג׳מיהו אי קשיא לי הא קשיא לי, דבשלמא ר' יהודה לשיטתו כמו שאבאר, אבל הרמב"ם לשיטתו קשה כיון דפסק כר' יהודה דנזירות שמשון חיילא דהוי דבר הנדור כמ"ש, אם כן הוה ליה למפסק דאינו מטמא למתים, ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ואבאר זה, דהא הש"ס מקשה על ר' יהודה דאמר שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים, מנא ליה דשמשון נטמא למתים, אילימא מדכתיב (שופטים טו טז) בלחי החמור הכתי אלף איש, דילמא אגרויה אגריה בהו ולא נגע בהו, עיין פירוש רש"י (ד"ה דילמא) ותוס' (ד"ה גרויי). אלא מהכא (שופטים יד יט) ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם, דלמא דאשלחינון ברישא והדר קטלינון, ויך ויקח כתיב. ודילמא דשווינהו גוססין (עיין רש"י (ד"ה גוססין) ותוספת [ד"ה דילמא]). ומסיק אלא גמרא גמירי לה. ופירשו התוספת (ד"ה אלא) גמרא גמירי לה דקטלינהו ממש ברישא והדר שלחינהו, ועכו"ם אף על גב דאמעטי' מטומאת אוהל, ממגע וממשא לא אמעטו, עד כאן דברי התוספת. והנה בנזיר (דף מ"ח.) דרוש רבי ישמעאל דנאמר לא יבא (במדבר ו ו), במטמא בביאה הכתוב מדבר, ר"ל דאין הנזיר מוזהר רק במטמא באוהל, לכך אין צריך למעוט נפש בהמה, עיין שם. ומוכח שם בתוס' (נזיר מ"ח) ע"ב (ד"ה ולאחותו) דאף רבי עקיבא סובר כרבי ישמעאל בזה, אף דתירצו שם התוספת תירוצים אחרים לרבי עקיבא, מכל מקום המעיין יראה דזה התירוץ הוא העיקר, דמנא לן לחדש דבר חדש דלא כרבי ישמעאל ודלא כתנא קמא ודוק, ואם כן כיון דתרוייהו ר' ישמעאל ורבי עקיבא הכי סבירא להו, ודאי דהכי קיימא לן, ואם כן הדרא הקושיא מנא לן דשמשון נטמא למתים, דהא מתי עכו"ם הוי דאינם מטמא באוהל, וכיון דאינם בביאה אין הנזיר מוזהר עליהם, בשלמא על ר' יהודה לא קשה, דהוא לא סבר כרבי שמעון בן יוחאי דהוא סתם רבי שמעון דסובר ביבמות (ס"א ע"א) דעכו"ם אינם מטמאין באוהל, אבל הרמב"ם דפסק (בפ"ג מהלכות אבל ובפ"א מהלכות טמא מת) כרבי שמעון בן יוחאי קשה. ועל כרחך צריך לומר דהרמב"ם מפרש אלא גמרא גמירי לה, דשמשון נטמא למתים ודלא כפירוש התוספת דגמרא גמירי לה דקטלינהו ברישא, ודוק. היוצא מזה דר' יהודה ור' שמעון פליגו בפירושא דקרא, דלר' יהודה הפירוש כי נזיר אלקים וגו', היינו שהמלאך צוה שאביו ידירו בנזיר כשיולד, ולפי זה צריך לומר מן הבטן, משעת יציאתו מן הבטן, דהדרת אביו גם כן אינו חל על עובר דהוא דבר שלא בא לעולם, וכן מבואר מהתוספת שהבאתי שכתבו דמלאך הזהיר למנוח שידיר את בנו כשיולד, וזה ברור. ואם כן לפי זה דנזירות לא חיילא עליו עד שיולד, צריך לומר דמה שהזהיר להאשה ועתה תשמרי נא וגו', היינו גם כן אחר שיולד שלא ינוק מאיסורי נזיר, ומה שאמר ועתה, משום דבלשון הנביאה עבר והוה ועתיד בסוג אחד, והרבה מצינו בלשון הנביאים שמדברים על עתיד בלשון עבר או הוה, כן צריך לומר לר' יהודה. אבל לר' שמעון הוא רק הוראת שעה, ומלאך הדירו בציווי שלמעלה. ואביו לא הדירו כלל, אם כן לפי זה יתפרש ועתה כמשמעו, שהיה נזיר מן הבטן היינו משעת התהויתו בבטן, ועל כן צוה לה שתזהר תיכף מעתה, דהרי אמרו רז"ל (נדה דף למ"ד ע"ב) דהילד אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה. והנה צריך לומר דר' שמעון סובר דאם היה אביו מדירו והיה הנזירות שלו בחקי התורה, היה אסור לטמא למתים, רק כיון דאביו לא הדירו כלל ולא היה נזיר כלל בדין תורה, רק על פי הוראת שעה בציוה שלמעלה, לכך היה מותר לטמא למתים, דעל זה לא בא הציוי כלל, כנ"ל ברור לדעת ר' שמעון.
3
ד׳ונקדים עוד, דהתוספת כתבו ביבמות (דף ס"א ע"א) בד"ה ממגע ומשא דאורייתא, דאין הלכה כר' שמעון בהא דסובר דאין עכו"ם מטמא באוהל, דרבן שמעון בן גמליאל פליג עליה במסכת אהלות פרק י"ח (מ"ט), והלכה כמותו במשנתינו, עד כאן. והנה הנפקא מינה לדינא בין ר' יהודה לר' שמעון בפירושא דקרא שכתבתי, דלר' שמעון לא היה אביו צריך להדירו כלל, ולר' יהודה צריך היה להדירו. ולר' שמעון היה צריכה האשה להשמר מכל איסור הנזיר תיכף, ולר' יהודה מעת הלידה. ועד השלישי אני בא, דהנה מבואר במסכת מכות (דף כ"א ע"ב) בסוגיא דיש חורש תלם אחד, דמקשה הש"ס ולחשוב כגון דאמר שבועה שלא אחרוש וכולי, ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני. ומקשה הרי נזיר דאיתא בשאלה, ומשני בנזיר שמשון, ופירש רש"י (ד"ה בנזיר) כגון שהדירו מלאך דציווי של מעלה הוא, ולכך ליתא בשאלה, עד כאן. ומזה יובן דזה דוקא אם נימא דהמלאך הדירו, ולא הוי נזיר בחקי התורה רק בהוראת שעה על פי ציווי שלמעלה, אם כן ליתא בשאלה, דשאלה אינה רק לדבר הנדור. מה שאין כן אם היה ציווי שאביו ידירו, והוא דבר הנדור בחקי התורה, ואם כן איתא בשאלה ככל דבר הנדור, וזה ברור לדעתי. ואם כן לפי זה לר' שמעון שמשון ליתא בשאלה, מה שאין כן לר' יהודה איתא בשאלה. ועל פי זה יובן, דבאמת כונת המלאך ועתה השמרי נא עתה, כמשמעו כי הנך הרה וגו' כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, היינו מעת יצירתו בבטן דהוראת שעה היא, ואין צריך להדרת אביו כלל כר' שמעון, ואמר הטעם דלא היה הציווי שידירו אביו בחקי התורה, לזה אמר והוא יחל להושיע וגומר, ואם כן צריך לטמא למתים, ואם יהיה נזיר בחקי התורה יהיה אסור לטמא למתים, והיינו כרבן שמעון בן גמליאל דאהלות כמו שפסק ר"י, או כתנא קמא דר' ישמעאל בנזיר (דף מ"ח ע"א) דסובר אף שאין מטמא באהל, נזיר מוזהר, מדאיצטרך למעוטי נפש בהמה כנ"ל. אבל האשה סברה הפירוש כר' יהודה מחמת שלא שמעה עוד מעולם נזירות כזה, וסברה דהציווי היה שידירו אביו כשיולד ויהיה נזיר גמור ככל תורת נזיר, וסברה והוא יחל וגו', היא בשורה טובה בפני עצמו, ויושיע על ידי דאגרויי אגריה כקושית הגמרא שם בנזיר (דף ד' ע"ב), ולכך כיון שסברה כך ותאמר לאישה, דהא תנן בהדיא האיש מדיר את בנו בנזיר אבל לא האשה, ולכך אמרה לו מענין נזירות דבדידיה תליא מילתא, אבל והוא יחל להושיע וגו' לא הצריכה לומר לו, ואף אם נימא דאמרה לו, מכל מקום לא סיפר הכתוב כיון שלא היה מההכרח. והנה מנוח בשמעו, נסתפק אם הפירוש כר' יהודה או כר' שמעון, לכך העתיר יבא נא עוד אלינו ויורינו מה נעשה, דהיינו אם הוא גם כן צריך לעשות דהיינו להדירו כשיולד, לכך אמר לנער היולד, ולכך כשבא המלאך אמר מנוח עתה יבא נא דבריך, ר"ל אם דבריך שהם בנבואה מה שיבא, הוא עתה דעתיד והוא אחד הוא, או לא, ונפקא מינה אם צריכה האשה להשמר תיכף, דתיכף הוא נזיר, או כשיולד כשאדיר אותו. ועוד נפקא מינה מה יהיה משפט הנער, אם ישנו בשאלה או לא, ומה מעשיהו כתרגומו מה נעביד ליה, דהיינו אם הוא צריך להדירו או לא. ועל זה השיב המלאך כל אשר צויתי אל האשה דייקא תשמור וגו', כל אשר צויתי תשמור, ור"ל אבל עליך לא היה שום ציווי, ואינך צריך לעשות שום דבר כלל, וממילא נפשט הכל, והבן כי הוא נכון בס"ד.
4