ישמח משה, ראה ט׳Yismach Moshe, Re'eh 9
א׳מדרש (דב"ר פ"ד ו') כי ירחיב ה' את גבולך כו' (דברים יב כ). הלכה אדם מישראל מהו שיהיה מותר לו לכסות דם שחיטה ביום טוב. כך שנו חכמים השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן, עד כאן המדרש בדברים רבה. וכבר אמרתי כמה אופנים על המדרש הנ"ל בדרך חדוד, וכעת אפרשו בדרך רמז מוסר, ועל פי זה יובן מה דמשני ומחסר בדברי בית הלל מלשון המשנה שני תיבות מבעוד יום. בהקדם מה שנ"ל לפרש על הגמרא במסכת יומא (דף פ"ו.) היכי דמי חילול השם, כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. והנה בעל עוללות אפרים פירש בספרו פתיחת שערים, דר"ל דהולך אחר תאות נפשו ואינו עושה תשובה לאלתר דהוא מיעוט דמי, כמו שאנו אומרים ויהיה מיעוט חלבי ודמי וכו', עד כאן דבריו. ולי נראה על פי שמפרשין בפסוק (תהלים לב ב) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, על פי מ"ש הרמ"א ז"ל באו"ח סימן א' (ס"א) שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), הוא כלל גדול כו', עיין שם. וזה אשר אדם שמה שלא יחשוב ה' (כאלו עומד לנגדו), זה נחשב לו עון. ועל דרך זה פירשתי (פרשת עקב, דברים ח יט) והיה אם שכוח תשכח ד', אין והיה אלא שמחה, אם תזכור את ה' תמיד עד שיהיה שכוח מאצלך ענין שכוח ד', והבן. והנה מבואר בספרים דבכל תענוג יחשוב שהקב"ה בראו להתענג בהם בני אדם, ואיך שמוכן למסור נפשו עבור קדושת שמו ית"ש, ע"ד. ולי נראה לבאר דבריהם הקדושים, על פי דאיתא במדרש (ב"ר נ"ה ד') שקטרג על אברהם שעשה משתה גדול ולא הקריב אפילו איל אחד, והשיב לו ית"ש כלום עשה אלא בשביל בנו, ואלו הייתי אומר זבח אותו לפני לא היה מעכב, עד כאן דברי המדרש. הכי נמי בזו המחשבה שמוסר עצמו לגמרי על קדושתו ית"ש, מתקן הכל, והבן.
1
ב׳והנה ענין חילול השם, שמעתי שעושה חלל כאלו ח"ו אין השי"ת כאן, והיינו דשקילנא בשרא מטבחא, ר"ל שאינו חושב שהוא מהשי"ת רק דשקלי מהטבח והבן, ולא יהיבנא דמי לאלתר, ר"ל שאינו מוסר עצמו במחשבתו תיכף על קדושתו ית"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. בדרך אחר אמרתי לפרש הגמרא הנ"ל, ובזה יתבאר הפסוק כי ירחיב כו', דכבר אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו כו' שלחנו של אדם מכפר. ועל פי מה שפרשתי (בפרשת בראשית (א יא) בד"ה ויאמר אלקים תדשא, ובפרשה נח (בראשית ט ב) על הפסוק ומוראכם וחתכם), על פי דברי הקנה בשם אליהו על אמרם ז"ל (שבת ק"מ ע"ב) האי מאן דאפשר ליה למיכל פת שעורים, ואוכל פת חטים עובר משום בל תשחית (דברים כ יט), דבמאכל גס ועב הניצוצות שבו נתעבו וקשה להעלותם, ובמאכל דק הניצוצות שבו נקל להעלותן. וז"ש מאן דאפשר לו למיכל פת שעורים להעלות הניצוצות שבו, אזי אם אוכל פת חטים עובר משום בל תשחית, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, ומסיק הש"ס ולא היא בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו על ידי הניצוצות העבים, עד כאן דברי הקנה ז"ל. ועל פי זה פירש היערות דבש (שבת ק"מ ע"ב) בעניותא, היינו בעת עניות הדעת לא אכלי ירקא, דגריר, כי הניצוצות שבו גרועים, על כן מוריד האוכלו למטה ח"ו, ובעתירותא בדעת, לא אכלי ירקא, דאמינא באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא, ר"ל במקום להעלות ניצוצים הגרועים שבירקא, יותר טוב להעלות הניצוצות הטובים שבבשרא, עד כאן דברי היערות דבש. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת בראשית) הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו וגו'. דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שאוכל רק לשם שמים למען יוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה הדבר הנאכל ממדריגה למדריגה, וידוע כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל. וזה שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ובטן רשעים תחסר, ר"ל שמחסר הדבר הנאכל ומורידו למטה, עיין שם. ועל פי דברי שער הקדושה כי הכל נתהווה על ידי שם הויה, והיינו הרוחניות שבכל דבר, ומי שנזון ברוחניות, ניזון משם הויה. וזה שאמר (תהלים כג א) ה' רועי, ר"ל אם השם הויה רועי, אז לא אחסר את האוכל, והבן. ועל פי זה יבואר כי ירחיב, דיתפשט החכמה דאוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), דהיינו בעתירותא, ואמרת אוכלה בשר אף דאפשר לך למיכל ירקא, כי תאוה נפשך דייקא לאכול בשר, שטוב לה הניצוצין, בכל בכל אות נפשך דייקא תאכל בשר, אבל לא למלא תאותך גוף הנגוף, (דברים יב כא) כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' כו', ואם כן אין לך קרבן וזבחת מבקרך כו' ואכלת בכל אות נפשך דייקא, והוא במקום קרבן כאמרם ז"ל, והנה איתא בספרי מוסר דיש לזבוח התאוה, ונקרא בדברי חז"ל זביחת יצרו, כמו שדרשו (סנהדרין מ"ג ע"ב) בפסוק (תהלים נ כג) זובח תודה, והבן. והיינו היכי דמי חילול השם, כגון אנא דייקא כי באיש המוני אין מדקדקין בזה, שקילנא בשרא מבי טבחא, ור"ל שאין במחשבתו שהוא מה' כנ"ל, וגם ולא יהיבנא דמי לאלתר, שאינו זובח תאותו מנפש הבהמית הוא הדם. ונקדים הפסוק (קהלת ז' יד) ביום טובה היה בטוב, ומה שפירשתי בו על פי דברי חז"ל (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה. ונקדים המדרש כונן בפסוק (איכה ג ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (ועיין בפרשת מצורע), כי השותק למחרפהו וסובל, אין צריך לתענית. והנה אמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו דייקא, מעבירין לו על כל פשעיו. וידוע דבית שמאי קפדנין היו, לכך אצלם מי שסובל חרפתו הוי מעביר על מדותיו, ובית הלל ענותנין היו, וכל אחד איירי בדידיה. והנה עתה שאנחנו מבקשין ונפשי כעפר כו' (ברכות י"ז ע"א), היינו בחינת אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז), והנה אזהרה יש באכילה שלא יתגאה על ידו, כאמרם ז"ל פן תאכל ושבעת וכו' (דברים ח יב) ורם לבבך וכו' (דברים ח יד). ועל פי זה כי ירחיב כו', ופירושו כמ"ש והיינו על ידי זביחת התאוה או מסירת הנפש. והנה אפשר לומר דביום שעוסק בתורה ועובד ד' בכל כחו, אין צריך לזה. והיינו אדם מישראל דייקא, דהיינו מבני עליה (דאיש המוני אין מדקדקין בזה כמ"ש), מהו שיהיה מותר לו לכסות דם שחיטה, דהיינו שלא לזבוח התאוה באמצע האכילה ביום טוב, היינו כמו ביום טובה היה בטוב, והבן. ועל זה אמר בית שמאי אומרים יחפור, על פי אמרם (יומא ט' ע"ב) אלו בני אדם שאוכלין זה עם זה, ודוקרין זה עם זה בחרבות שבלשונם, וכמאמר הפסוק (משלי יב יח) יש בוטה כו'. וידוע דחפר לשון בושה, כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), והיינו דיהבי בית שמאי עצה יחפור בדקר, יסבול הבושה במה שדוקרין אותו בלשון, ויכסה ר"ל דם שחיטה כנ"ל, דהיינו שבע בחרפה. ובית הלל אומרים לא ישחוט למאכלו אלא אם כן היה לו עפר מוכן, ר"ל שכבר הוכן במדת ענוות אברהם, ובטוח שלא יתגאה, כנ"ל ביאור המדרש והוא נפלא בס"ד.
2
ג׳מדרש הנ"ל בדרך חידוד (דב"ר פ"ד ו'), על פי המבואר בביצה דף ח' ע"ב ושם בתוספת ד"ה סוף סוף, דרבא ור' אשי פליגי אי הוי יום טוב עשה ולא תעשה בלבד, עיין שם. ונמצא יתכן לומר דזה הוא הספק של המדרש, ולפי זה יתבאר שפיר דתולה בהא דכי ירחיב (דברים יב כ), דהא הכרתי ופליתי ביור"ד סימן כ"ח שם ס"ק א' בפליתי, הקשה על הגמרא הנ"ל הא אפשר לקיים שניהם, דהיינו שיקבל בכלי וכ' ואהא לא עבדי רבנן לעקור דבר מן התורה, עד כאן דבריו עיין שם. וכונתו דודאי אם העמידו חכמים דבריהם לנגד מצות כיסוי אף במקום שאי אפשר לעשות בענין אחר, אם כן הוי שפיר אי אפשר לקיים שניהם, דהוי כאין לו כלים, אך מנא לן זאת דהעמידו דבריהם לנגד מצות כיסוי. והנה לכאורה יש להביא ראיה דהעמידו דבריהם אף לנגד מצות כיסוי, ואם כן ממילא דלא קשה מידי קושית הפליתי, דהא בחולין דף פ"ה ע"ב מבואר בגמרא דרבי שמעון סובר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, מדגזר חיה אטו בהמה, ועיין שם בתוספת (ד"ה היינו) דמזה מוכח דאף מאן דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, מודה דבחיה הוי דרבנן, ואף דאיכא ברייתא בקידושין (נ"ח ע"א) דמפיק חיה ועוף מקראי, רבי שמעון פליג, עיין שם. והנה הטעם דחיה הוי דרבנן, משום דחולין שנשחטו בעזרה מוכח מקרא דכי ירחק, ושם מבקרך ומצאנך כתיב (דברים יב כא), ואם כן לפי זה אף עוף דרבנן, ואם כן למאן דאמר דיליף בקידושין דף נ"ז (ע"ב) שלך בשלי משלו בשלך, אם כן אף חיה ועוף דאורייתא, דהא שלך בשלו הוא. והנה ראיה לדבר דבגמרא שם בקידושין לא משמע כלל דהוי איזה חילוק דין בין ר' יוחנן לאביי, עיין שם. ואם כן לפי זה הא מבואר שם במשנה חולין דף פ"ה ע"א דחולין שנשחטו בעזרה פטור מכיסוי, וידוע דכיסוי אינו רק בחיה ועוף, ואם כן אם נימא דחולין שנשחטו בעזרה נפיק מכי ירחק, אם כן חיה ועוף לאו דאורייתא, אם כן שפיר מוכח דהעמידו דבריהם לנגד מצות כיסוי, מה שאין כן אם נימא הטעם דהוי שלך בשלו, אם כן חיה ועוף דאורייתא ואינו מוכח כלל. והנה בחולין דף י"ז (ע"ב) רבי ישמעאל דרש מכי ירחיב להתיר בשר תאוה, ור' עקיבא דריש מכי ירחק לאסור בשר נחירה. ומפרש שם בגמרא במאי קמפליגו, מר סבר בשר תאוה לא איתסר כלל, ומר סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל. והקשה התוספת (ד"ה רבי עקיבא) דנימא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל. ותירצו דעל כרחך מאן דסובר איסור בשר תאוה, לא יכול למיסבר היתר בשר נחירה, דהא בקדשים מודה דבעי שחיטה וחולין היו אסורין לגמרי, ואי תימא בחיה ועוף, הא בקרא דכי ירחק וזבחת מבקרך ומצאנך כתיב, עד כאן דבריו הצריך לעניננו. נמצא לפי זה אף דקרא דכי ירחיב משמעותו לכדר' ישמעאל, וקרא דכי ירחק לכדר' עקיבא, מכל מקום שניהן כאחד אי אפשר למדרש, רק או כרבי ישמעאל קרא קמא, וממילא דגם קרא דכי ירחק דבתריה בהכי איירי, או לכדר' עקיבא בלבד. והנה רש"י כתב שם בחולין דף י"ז (ע"א, ד"ה בשר) דמאן דאמר דבשר נחירה לא אישתרו כלל, אם כן וזבחת למה, ראוי לומר כי ירחק ואכלת. וכתב דההוא למדרש מיניה חולין שנשחטו בעזרה, עד כאן. ועל פי זה יתבאר המדרש, דבלא קרא דכי ירחיב אין כאן ספק דודאי אסור לכסות, אף אם נימא כרבה דהוי לא תעשה לחוד, מכל מקום הא אפשר לקיים שניהם כקושית הפליתי, דמנא לן לומר דהעמידו דבריהם לנגד מצות כיסוי, והא דפטרינן בחולין שנשחטו בעזרה מכיסוי, יש לומר דגם בחיה ועוף דאורייתא, דטעם דחולין שנשחטו בעזרה הוא דהוי שלך בשלו, אבל מקרא דכי ירחיב מוכח איסור בשר תאוה כר' ישמעאל, אם כן על כרחך אי אפשר למדרש קרא דכי ירחק לאסור בשר נחירת כמ"ש התוספת, אם כן קשה קושיות רש"י וזבחת למה, וצריך לומר לחולין שנשחטו בעזרה, אם על כרחך מוכח דלית לן הטעם דהוי שלך בשלו, דאם כן כי ירחק למה, רק מהאי דכתיב וזבחת ואחר כך בשעריך נפיק, דאמרה תורה בשלך כמ"ש רש"י בקידושין נ"ז ע"ב, עיין שם. אם כן לפי זה חולין שנשחטו בעזרה דחיה ועוף לאו דאורייתא, ושפיר מוכח דהעמידו דבריהם במקום מצות כיסוי, ולא קשה מידי קושית הפליתי, ושפיר יש להסתפק אי קיימא לן כרבא או כר' אשי כנ"ל.
3
