ישמח משה, שלח ב׳Yismach Moshe, Sh'lach 2
א׳במדרש (רבה (במ"ר פט"ז א'), ותנחומא, שלח סי' א') ריש פרשה זו, מהו לפרוש לים הגדול פחות מג' ימים קודם לשבת. והנה להבין ענין שאלה זו לכאן, נ"ל דהא איתא פלוגתא בגמרא דסוטה (דף כ"א א'), דאית מאן דאמר דס"ל מצוה בעידנא דעסוק בה אגוני מגנא ואצולי מצלא. והנה למאן דאמר דאצולי מצלא, קשה מן המרגלים שעסקו במצוה רבה בצווי השי"ת שלח לך (במדבר יג ב), ואף דכתב רש"י (ד"ה שלח) אני איני מצוה וכו', על זה קשה הא כתיב (במדבר יג ג) וישלח אותם משה על פי ה'. ופירש רש"י (ד"ה על) שלא עיכב בדבר, הוא דוחק גדול, ועיין ברמב"ן דלא פירש כרש"י, רק דהשי"ת הסכים וציוה לשלוח, ואם כן קשה. וגם לדרך רש"י מכל מקום היו שלוחי משה וכל ישראל, וגם זה מצווה רבה ומצוה לשמוע דברי חכמים, ומי לנו גדול ממשה וכל ישראל עמו, אם כן קשה איך לא ניצולו מן החטא, ועל כרחך מוכרח מכאן דדבר מצוה שנצמח מן העבירה, כמו כאן דשליחת המרגלים נצמח ממה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א כב), ועברו על לא תעשה לא תנסו וגו' (דברים ו טז), ועל מצות עשה תמים תהיה וגו' (דברים יח יג), הוי כמו מצוה הבאה בעבירה, ואין זה בכלל מצוה דאצולי מצלא, והבן. ומיהו הכרח זה אינו רק למאן דאמר דאצולי מצלא, מה שאין כן למאן דאמר דאצולי לא מצלא, אינו מוכח מזה דבכהאי גוונא לא הוי בכלל מצוה, ומסתמא אמרינן כיון דהשתא מצוה היא, הוי דבר מצוה.
1
ב׳והנה באו"ח (סימן רמ"ח ס"ד) בהפלגה, דאמרינן לדבר מצוה מותר, איתא דיש אומרים דהכל חשוב דבר מצוה אפילו לסחורה, רק לטייל לא הוי דבר מצוה, עיין שם. והנה יש להבין מאי טעמא דהחולקים על זה, הא אמרינן (כתובות דף נ' ע"א) איזה עושה צדקה בכל עת, זה הזן וכו', ומהיכי תיתי לא להוי דבר מצוה. ונ"ל משום דאמרינן במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) כשאין עושין רצונו של מקום ואספת דגנך (דברים יא יד), וכשעושין רצונו של מקום מלאכתו נעשה על ידי אחרים, ואיתא בסוף מסכת קדושין (פ"ב ע"א) ראית מימך חיה ועוף מתפרנסין בצער וכו', אלא הרעותי את מעשי וכו'. הרי דמה שצריך לטרוח אחר מזונות, הוא על ידי חטא, לכך לא מקרי דבר מצוה. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דהספק הנ"ל תולה בפסוק שלח לך, דאם נימא דאצולא לא מצלא, אם כן אינו מוכח מכאן כלל, ומסתמא אמרינן דגם זה דהוא דבר מצוה, ומנא לן לחלק, ואם כן שרי לפרוש לים הגדול להרויח, דמסתמא בהכי איירי, ואטו בשופטני עסקינן שיפרוש לים הגדול מבלי צורך. ועוד דאיתא בשו"ע (סי' רמ"ח באו"ח ס"ב) דבימים איכא צער להפורשים, משום דהמים מלוחים וסרוחים, ובנהרות ליכא צער, עיין שם. אם כן לפי זה אינו פורש בים לטייל, והבן. או דילמא אמרינן דאצילי מצלא, אם כן מוכח מכאן דבכהאי גוונא לא הוי דבר מצוה ואסור לפרוש, ודוק היטב כי הוא נכון בס"ד.
2