ישמח משה, שלח ז׳Yismach Moshe, Sh'lach 7
א׳במדרש (ילקו"ש רמז תשמ"ט) ויהיו בני ישראל במדבר (במדבר טו לב). בגנותן של ישראל דבר הכתוב, ותולש היה. והוא תמוה דמאי ענין זה לזה. והנ"ל בהקדים ליישב קושית הר"א מזרחי בפרשת ויקהל, דדברי רש"י במסכת יבמות (דף וא"ו (ע"ב) [ע"א] [ד"ה לחלק]), סותרין את עצמן עם דברי רש"י במסכת פסחים (דף ה' ע"ב [ד"ה ושמע]), דביבמות פירש רש"י הבערה לחלק יצאת, שלא תאמר אין חיוב סקילה עד שיעשה כל המלאכות כולן, ובפסחים פירש רש"י שלא תאמר העושה ד' או ה' אבות מלאכות בשוגג, אינו חייב אלא אחת. משמע דזה הוי ידעינן דאם עושה מלאכה אחת חייב, ולא בעינן שיעשה כולן, רק דהוי אמרינן דאף על פי אם עושה כמה מלאכות, גם כן אינו חייב אלא אחת, דחד לאו איכא בכלהו.
1
ב׳בהקדים לישב קושית התוספת במסכת שבת (פרק כלל גדול דף ע' ע"א) בתוספת ד"ה על חרישה וקצירה, שהקשו ואם תאמר מנא ליה דחייב שתיים, נימא דלא מחייב אתרווייהו אלא אחד. בהקדים דיש להבין קושית התוספת הנ"ל, דהנה לפי הגרסא יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, דמשמע דהטעות היה, רק דהוי אמינא שגם על כולן אינו חייב אלא אחת, אבל הא הוי ידעינן דגם אם אינו עושה רק מלאכה אחת חייב ודאי דלא קשה קושית התוספת הנ"ל, דאם נימא דאינו חייב רק אחת על שתיהן, אם כן קרא למאי אתא, אי לחייב אחת על כל פנים, למה לי קרא הלא בכל המלאכות כולן כן הוא שחייב אם עושה אחת מהן. וגם כן קשה, הלא אם עשה אחת מהן, גם כן חייב כמו בכל מלאכות, ואי קרא אתא לומר דאינו חייב רק אחת כשעשה שתיהן ולא שתים, הלא גם לזה לא צריך קרא, לפי הוה אמינא דקיימינן ביה השתא דחילוק לא ידענא, אם כן גם כשעושה הרבה מלאכות אינו חייב אלא אחת. ואין לומר דילמא הקרא אתא לאורויי דאם עשה כל הל"ט מלאכות חייב על אלו שתים בפני עצמם, כיון דהם מיוחדין בפני עצמם, דאם כן אין נפקא מינה בהאי קרא, רק לענין אם עשה כל הל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת, דאם כך נימא קשה בחריש ובקציר (שמות לד כא) למה לי, לכתוב רק אחד מהן, ואנא ידענא דאם עשה כל הל"ט מלאכות חייב שתים, כיון דיש לאחד מהל"ט אזהרה בפני עצמו, ודוק. ומיהו מכל מקום יש לומר דנפקא מינה אם עושה חרישה וקצירה ועוד מלאכה אחרת דחייב שתים, מה שאין כן אם עשה חרישה לבדה או קצירה לבדה בצירוף מלאכה אחרת, דאינו חייב אלא אחת, דאינו מחלק בפני עצמו רק שתיהן כאחת דהיינו חרישה וקצירה, ודוק. ומכל מקום לשיטת התוספת הקושיא עצומה יותר, אלא ודאי צריך לומר דקושית התוספת קאי לפי מאי דמסיק התוספת לעיל בד"ה יכול, דגריס שומע אני שלא יהיה חייב עד שיעבור כל הל"ט מלאכות, עיין שם. נמצא לפי זה אף אם הוי אמרינן דהקרא אתא לומר דעל חרישה וקצירה חייב אחת, אשמועינן טובא דהא בכל שאר מלאכות אינו חייב עד שיעבור כולן, ושפיר הקשו התוספת לכאורה. מיהו עדיין לא הקשו התוספת ולא מידי, דאיך נימא דגם על שתיהן אינו חייב אלא אחת, אם כן למה לי קרא למכתב שתיהן, הלא כיון דעביד חרישה לחוד או קצירה לחוד חייב, ואם תאמר מלאכה השניה לא מעלה ולא מוריד כיון דנתחייב מן הראשונה. ומיהו לא קשה, דממה נפשך קושית התוספת היא שפיר, דאם כונת הקושיא הוי דנימא דאם עושה רק אחד מהן חייב, רק דאם עושה שתיהן גם כן אינו חייב אלא אחת, אם כן לא קשה מידי דלא לכתוב רק אחד מהן, דהא צריך למכתב שניהן כדי לחייב בכל אחד מהן אם עשאו לבדו, דהא השתא קיימינן לפי ההוה אמינא לגירסת התוספת דאינו חייב בכל מלאכות עד שיעשה כולן, ואם כונת התוספת דנימא דאתרוייהו לא מחייב אלא אחד, וכשעשה אחד לבדו לא יתחייב כלל עד שיעשה שניהן, ואם כן פשוט דלא קשה דלכתוב רק אחד מהן, ואם כן קושית התוספת עולה שפיר. והנה לפי זה במחילת כבוד התוספת אינו עולה יפה, שתירצו דאם כן הוה ליה למכתב בחריש וקציר, ומדכתיב בחריש ובקציר, שמע מינה דחייב שתים, עד כאן. וקשה דאכתי נימא דאם עשה שניהם אינו חייב אלא אחת, והא דכתיב בחריש ובקציר, היינו ללמד דאם עשה איזה מהן לבדו גם כן חייב, דאם היה כתיב בחריש וקציר, הוה אמינא דאינו חייב עד שיעשה שניהן.
2
ג׳ולכך נ"ל לתרץ קושית התוספת בענין אחר, דהלא בדבור הסמוך ד"ה ועל כולן, כתבו התוספת הטעם דלא ילפינן מבחריש ובקציר במדה שהיה בכלל וכו', משום דהוי שני כתובים הבאים כאחד, ודחו לטעם דהוי כלל בלא פרט בעשה, ומסקו התוספת דלבתר דידעינן מלא תבערו, לא הוי ג' כתובים הבאים כאחד, משום דלא כתיב או כולהו בעשה או כלהו בלא תעשה, עיין שם. ונקדים דהמזרחי הקשה (בריש פרשת ויקהל) עוד קושיא על פירוש רש"י דיבמות הנ"ל, והוא דאיך נימא אי לא הוי כתיב לא תבערו, דאינו חייב אלא עד שיעשה כולן, הא זאת דאם עשה רק מלאכה אחת חייב, כבר ידעינן ממקושש, עד כאן. והוא קושיא עצומה מאד לכאורה, וראיתי בספר מקום שמואל בשער התירוצים במסכת שבת (דף צ"ו ע"ב) דכתב דראה מי שכתב לתרץ קושית המזרחי הנ"ל, דהא שם במסכת שבת (דף צ"ו ע"ב) איתא במתניתא תנא תולש הוי, ר"ל דמקושש תולש הוי. ולפי זה לא קשה מידי דהא בדף ע' איתא שם דאמר ר' נתן תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות, ועדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים, ועל כולם אינו חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא תבערו (שמות לה ג). ולפי זה אי לא הוי כתיב לא תבערו, גם כן הוי ידעינן על כל פנים בחריש ובקציר דחייב שתים, ולפי זה לא יכול ללמוד ממקושש, דתולש הוי והוא תולדה דקצירה, ושאני תולש דכתיב בפירוש בתורה דחייב בפני עצמו, עכ"ל. וכתב עליו בספר מקום שמואל הנ"ל, כי ניים ושכיב אמר להא מילתא, דכל הסוגיא שם (דף ע') מיירי בשוגג ולענין חיוב חטאת, וכן מבואר שם ברש"י ד"ה חילוק מלאכות, שגופי מלאכות מתחלקין לחטאות ואף על פי שבהעלם אחד עכ"ל, וכן הוא בכל הסוגיא שם. ועוד איך אפשר לומר דקאי אמזיד, ואטו בתרי קטלא קטלית ליה, ובודאי מה שאמר ר' נתן ועדיין אני אומר על החרישה ועל הקצירה חייב שתים וכו', היינו שתי קרבנות דאזהרה לחרישה לעצמה ואזהרה לקצירה לעצמה וכפירוש רש"י, והוא גלוי ומבואר לכל מעיין, עכ"ל. ואני אומר דמאן דקא מתרץ שפיר קא מתרץ, דהסוגיא קודם דאתינא לדברי ר' נתן, אין הכונה בחילוק מלאכות, רק דאם עושה בהעלם אחת שיהיה חייב על כל אחת ואחת, אבל הא דאם אינו עושה רק אחת גם כן חייב אחת, פשיטא לן כמבואר בגמרא רש"י ותוספת, אם כן לא נפקא מינה מידי רק בשוגג, אבל כיון דאתינא להא דר' נתן, וכבר הכריחו התוספת הגירסא יכול אינו חייב אלא אם עשה כולן, דהוי טעינן מדברים הדברים וכו' (שמות לה א), דאינו חייב עד שיעשה כולן, אם כן ממילא דגם במזיד כן הוא, ובפרט דקרא מאלה הדברים איירי במזיד, דכתיב בתריה (שמות לה ב) כל העושה בו מלאכה יומת, דאם לא כן בלאו הכי תמוהין דברי רש"י שם ביבמות שכתב אינו חייב סקילה עד שיעשה כולן, והוי עליה תיובתא מסוגיא דשמעתין, ודוק. וגם רש"י ז"ל ודאי סובר הגירסא כן, דאין הכרע בדברי רש"י בדברי ר' נתן היפך זה, אם כן ממילא דראוי לומר דגם רש"י סובר כן, כדי שלא יקשה על רש"י קושית התוספת, ואף דמה דאמר על חרישה וקצירה חייב שתים היינו בשוגג, מכל מקום ממילא גם לענין מזיד ידעינן חילוק מלאכה בחרישה וקצירה דאם עשה אחת מהן חייב, אף דבקרא דבחריש ובקציר לא נזכר מיתה. הא לא ארי', דהלא חטאות וכרת גם כן לא נזכר רק עשה בעלמא, ואין חיוב חטאת רק בזדונו כרת, אלא על כרחך צריך לומר דכיון דגליא קרא דבאחת מהן מחלל שבת, אם כן ממילא לגמרי הוי כמחלל שבת גם לענין כרת וחטאות, ואם כן הוא הדין לענין מיתה, וזה ברור.
3
ד׳והשתא מיושב קושית התוספת הנ"ל, דאם כונת התוספת להקשות דנימא דאם עשה אחת מהן לבדו אינו חייב כלל, רק אם עשה שניהן אז חייב אחת, ואם כן לא קשה מידי דלכתוב רק אחת מהן כמ"ש לעיל, אם כן לא קשה מידי לפי מה שביארתי, דהא על כל פנים בקוצר כבר ידעינן ממקושש דחייב עליה בפני עצמו, ואם כן ממילא ידעינן דבחורש גם כן ידעינן דחייב עליה בפני עצמו, דאם לא כן רק דנימא דאינו חייב על החרישה רק עם קצירה, ואם כן בחריש למה דהלא החרישה אינו מעלה ומוריד כלל, דהא על הקצירה לבדה חייב, וגם זה לא קשה דנימא דאם עשה אחד מהן חייב, רק דאם עשה שניהן גם כן אינו חייב אלא אחת, דאכתי קשה בקציר למה, דלא לכתוב רק בחריש לחוד, ואנן ידעינן דעל החרישה לבדה חייב מבחריש, ועל הקצירה לבדה חייב ידעינן ממקושש, והא דאינו חייב רק אחת על שניהן, גם כן ידעינן דמנא לן לחלק, דהא כך הוא סברת חוץ כמו שהוא בדברי המקשה בריש הסוגיא דידן סובר דחייב על כל מלאכה ומלאכה, ואף על פי כן מקשה דילמא אי עביד כלהו גם כן אינו חייב אלא אחת ובעי לאשכוחי קרא, ואם כן הכי נמי באלו השתים. ואין לומר דאם לא הוי כתיב רק בחריש לחוד, אם כן לא הוי שני כתובים הבאים כאחת, ואם כן הוי ילפינן שפיר מחרישה בכל המלאכות דחייב על כל אחת ואחת, וממילא הוי ידעינן גם אם עשה כולן דחייב על כל אחת ואחת מדברים הדברים, כמו שפירשו התוספת למאי דיליף במסקנא מלא תבערו, לכך הא דכתבה התורה בחריש ובקציר, כי היכי דנהוי שני כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מיניה, אבל לעולם נימא דאם עשם שניהם גם כן אינו חייב אלא אחת. ונראה דגם זה לא קשה, דהא גם אם לא הוי כתיב רק בחריש, מכל מקום הוי שני כתובים בהדי מקושש, דמיניה גם כן הוי (גם כן) מצי למילף, דבשלמא לבתר דמסיק מלא תבערו לא הוי שני כתובים, אלא ודאי נ"ל בעשה, דהא אינהו כלהו בעשה, דגם מקושש הוא בעשה מות יומת וכו', ולא נכתב בלשון לא תעשה, דאזהרה גם כן ידעינן מלא תעשה כל מלאכה, ועל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן קשה למאי דיליף מלא תבערו, הא הוי שני כתובים בהדי מקושש, אלא ודאי צריך לומר דגם מקושש הוא בלשון עשה, אם כן לפי זה הוי שפיר שני כתובים בהדי בחריש, ואם כן בקציר למה, אלא שמע מינה למימר אם עשה שתיהן חייב שתים, ומיושב היטב קושית התוספת בס"ד.
4
ה׳ועל פי זה מיושב גם כן סתירת רש"י הנ"ל בשני אופנים. אופן א', דהא לפי מאי שהכריחו התוספת הגירסא בדר' נתן, יש בהא דחילוק מלאכות שתי אלה דהוי טעינא בתרתי אי לאו לא תבערו. א', דהוה אמינא דאם עשה כולן אינו חייב אלא אחת. ב', דהוה אמינא דאינו חייב כלל עד שיעשה כולן. והנה בטעות השני נכלל הראשון, דהא אם נימא דאינו חייב עד שיעשה כולן, אבל אין שום חיוב בשום מלאכה בפני עצמו, אם כן ממילא דאינו חייב אלא אחת בעשה כולן, וזה ברור. ואם כן אתי שפיר דהא שם ביבמות איירינן לר' נתן גופא, דאיהו סבר הדרש דברים הדברים וכו', ואם כן אי לאו לא תבערו, הוה אמינא דאינו חייב עד שיעשה כולן, כמ"ש התוספת דמדברים הדברים הוי ילפינן כן, לכך כתב רש"י שם שפיר, ובזה נכלל הטעות הראשון כמ"ש. מה שאין כן שם בפסחים דאיירי לר' עקיבא דאמר דסובר כר' נתן דאמר הבערה לחלק יצאת, על כרחך הפירוש כמ"ש רש"י שם בפסחים דרק הטעות הראשון הוי טעינא לר' עקיבא אלולי לא תבערו, דהא מבואר לקמן במסכת שבת (דף צ"ז ע"ב) דמאן דיליף מדברים הדברים, לא מחייב אתולדה במקום אב, ולמאן דמחייב אתולדה במקום אב, על כרחך לא יליף מדברים הדברים, עיין שם. והנה במסכת שבת (דף ד' ע"ב) מקשה הש"ס לרבי עקיבא ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכו', ופירש רש"י (ד"ה ודילמא) מדלא מחייב ר' עקיבא שתים, עיין שם. והיינו משום דהיה קשה לרש"י איך שייך להקשות מספק מנ"ל להקשות, לכך כתב רש"י הוכחא ברורה לזה, והא דאמר בלשון ודילמא, היינא רק לומר דהא דעקירה בעי אינו מוכרח, דילמא ההיפך הנחה בעי ועקירה לא בעי, אבל הקושיא היא בודאי דממה נפשך קשה, ודוק. ועל זה קשה קושית התוספת שם דהא דלא מחייב שתים, נימא דהיינו משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, אלא על כרחך צריך לומר לרש"י דקים ליה להש"ס מאיזה מקום דר' עקיבא מחייב אתולדה במקום אב, ואם כן על כרחך לא דריש דברים הדברים, וממילא אין כאן סתירה, דלשיטת ר' עקיבא על כרחך כמו שפירש רש"י, ויפה עולה פירוש רש"י לכל אחד לפי שיטתו, דאף דרבי עקיבא סובר כר' נתן דהבערה לחלק, מכל מקום בענין הטעות יש הפרש, דלר' נתן הוי טעינא בתרתי כמ"ש, ולר' עקיבא רק באחד, ודוק.
5
ו׳ובאופן אחר י"ל, דהא באמת אלולי לא תבערו, גם כן הוי ידעינן דגם בעושה מלאכה אחת חייב ממקושש כקושית המזרחי, רק צריך לומר כהתירוץ הנ"ל דמקושש היינו תולדה דקוצר, והוא כבר נשמע מן בחריש ובקציר, ומינייהו לא ילפינן כמו שפירש רש"י, ואם כן לפי זה לר' עקיבא דדריש בחריש ובקציר (בר"ה ט' ע"א) לענין תוספת שביעית ולא לענין שבת כלל, אם כן הדרא קושית המזרחי דידעינן שפיר ממקושש דחייב על מלאכה אחת גם כן, ואין כאן רק הטעות דהוה אמינא דגם בעשה כולן אינו חייב אלא אחת, ולכך פירש רש"י שפיר כר' עקיבא לשיטתו, ואם כן שני הקושית של המזרחי מתורצים חדא בירך חברתה, ודוק.
6
ז׳ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, דהא קושית המזרחי דלמה לי קרא לחילוק מלאכות הא נשמע ממקושש, לא מתורץ רק למאן דאמר תולש הוי, מה שאין כן לאינך מאן דאמר דמעמר היה, או מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, ועל כרחך צריך לומר לדידהו כמו שתירץ המזרחי דמקושש הוראת שעה היתה, ועיין בסנהדרין (דף פ' ע"ב) דפליגו ביה ר' יהודה ורבנן, דתנא קמא יליף ממקושש דאין צריך להודיעו בהתראה באיזה מיתה הוא נהרג, ור' יהודה סבר מקושש הוראת שעה היתה, עיין שם. והנה בב"ב (דף קי"ט ע"ב) בתוספת ד"ה אפילו, כתבו בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוון, שאמרו ישראל ששוב אין חייבין במצות כיון שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, עמד זה וחילל שבת כדי שיהרג ויראו, עד כאן. והנה זה לא יתכן רק עם נימא דהיה חייב מיתה מן הדין, ואם כן ידע שיהרג, מה שאין כן אם נימא דהוראת שעה היתה, לא יתכן לומר כן דמנא הוה ליה למידע שיהרג, וזה ברור. והנה המפרשים דקדקו בפסוק ויהיו בני ישראל במדבר, דתיבת במדבר למה. והנ"ל בזה, כמו שדרשו רז"ל (מדרש רבה במדבר פרשה א' סימן ז' (ב"ר א' ז')) וידבר ה' אל משה במדבר סיני (במדבר א א), מה מדבר הפקר לכל, אף התורה הפקר לכל, עד כאן. ואם כן הכי נמי נראה לומר כן ויהיו בני ישראל במדבר, ר"ל כמו מדבר שהיא הפקר, כך היו מופקרין מן התורה ומן המצות כנ"ל במדרש, לכך וימצאו איש מקושש וגו', והיינו כדברי המדרש דלשם שמים נתכוון. והן הן דברי המדרש שפתחנו בו ויהיו בני ישראל במדבר, בגנותן של ישראל דבר הכתוב, ר"ל כנ"ל שהיו מופקרין מן התורה, ור"ל דמקושש לשם שמים נתכוון, ואם כן על כרחך ליכא למימר דהוראת שעה היתה כמ"ש, ואם כן קשה לפי זה למה לי קרא לחילוק מלאכות, הא נלמד ממקושש, לכך אמר תולש היה, ולא קשה דהיינו כהתירוץ שהביא בספר מקום שמואל הנ"ל, ודוק כי נכון הוא בס"ד.
7
ח׳ובדרך פשוט אמרתי על המדרש הנ"ל, דהנה האברבנאל כתב דתיבת במדבר מורה באיזה דבר חילל שבת, דהיינו שהיה במדבר ואין עצים, והוצרך לצאת מחוץ לתחום, עד כאן דבריו. וזה באמת תמוה דהא אף למאן דאמר תחומין דאורייתא (עירובין ל"ה ע"ב), מכל מקום מודה דאין בו כרת ומיתה, לכך פירש במדרש דתיבת במדבר מורה בגנות של ישראל כמ"ש לעיל, ותולש היה ולא תחומין, וק"ל.
8
ט׳ובאופן אחר נ"ל ליישב קושית התוספת הנ"ל במסכת שבת (דף ע'), דהנה קשה על קושית הגמרא ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים, ועל כולן וכו', דהא כיון דעל כל פנים על חרישה ועל קצירה חייב שתים, אם כן שוב ליכא למימר כמ"ש התוספת דדברים הדברים וכו', אתא לאורויי ולומר דאינו חייב עד שיעשה כולן היינו כל הל"ט כמנין דברים הדברים, דהא כבר ידעינן בשנים מהן דחייב על כל אחת בפני עצמו, ואם כן ממילא מוכרח לומר דמורה לחילוק מלאכות, וכמ"ש התוס' למה דיליף מלא תבערו, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דלא תבערו למה, דהא נשמע שפיר חילוק מלאכות מחרישה וקצירה, והיא קושיא עצומה מאד לכאורה. והנ"ל בזה, דהא דאמרינן במלאכות של שבת דלכל אב יש תולדות, היינו משום דנאמר בתורה הק' (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, ונמסר לחכמים מה דהוי מלאכה הוא בכלל, והמה ל"ט סוגים דהיינו אבות, ולכולן יש תולדות, דהיינו בכל אב כל מלאכות הדומות לו והמה מלאכה כמוהו, גם כן הם בכלל לא תעשה כל מלאכה. מה שאין כן אי לא הוי כתיב לא תעשה כל מלאכה בדרך כלל, רק הוי נכתב בדרך פרט כמו לא תבערו, או בחריש ובקציר תשבות, ודאי דהיה הדעת נותן לומר דמנא לן למיהב ליה תולדות, כיון דלא גילה התורה לומר דמשום דהוי מלאכת אסרו, רק דילמא התורה אסרה לפרט זה דוקא. רק אחר שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ונכלל בו כל המלאכות כל האבות וכל התולדות, וכתבה התורה למלאכה אחת דאסורה וחייבין עליה בפני עצמו, אז ראוי למילף מזה לכל האבות ולכל התולדות, במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו', וכיון דהוי שני כתובים הבאים כאחת, הורה לנו התורה דלא נילף מכאן דגזירת הכתוב הוא באלו, וממילא דלא ילפינן מינייהו, וגם תולדות אין להם כנ"ל. ואם כן לא קשה מידי, דיש ל"ט סוגים מלבד אלו השתים, דבמקום קוצר יש בוצר ואורה וגודר ומוסק ותולש, ובמקום חורש יש החופר והחורץ כמבואר במסכת שבת (דף מ"ג ע"ב), עיין שם כנ"ל. וממילא מיושב קושית התוספת דאדרבא אם נימא דאם עושה שתיהן אינו חייב אלא אחת, אם כן לא הוי שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן ממילא ילפינן במדה דבר שהיה בכלל וכו', לכל המלאכות דאם עשה שני מלאכות משני סוגים חייב, ואם כן ממילא דשוב ליכא למימר דדברים הדברים וכו' אתא לאורויי דאינו חייב עד שיעשה כולן, וממילא נשמע חילוק מלאכות מדברים הדברים וכו', ולכך הקשה הגמרא ודילמא על חרישה וקצירה חייב שתים, וממילא הוי שני כתובים הבאים כאחד, ואם כן לא נשמע חילוק מלאכות, דאכתי נימא דדברים הדברים וכו', מורה דזולת חרישה וקצירה אינו חייב עד שיעשה ל"ט מלאכות מכל הל"ט סוגים כנ"ל, ודוק כי נכון הוא ועמוק בס"ד.
9