ישמח משה, שמות ל״בYismach Moshe, Shemot 32
א׳והנה רש"י בנימוקי החומש (ד"ה ויבקש) העתיק דברי הגמרא הנ"ל והוסיף תיבה אחת, דבגמרא נאמר סתם סכנה היא, ורש"י פירש סכנה היא לתינוק, ובודאי הלא דבר הוא דמאי למימרא. והנ"ל בזה על פי המזרחי דמקשה שם הא עדיין לא נאמר וחי בהם (ויקרא יח ה), ועיין שתירץ דחומרא דאתי לידי קולא הוא. ושורש דבריו דשפיר טוב לבטל מצוה אחת במקום סכנה, ויקיים אחר כך כל המצוה וכו'. ועיין בפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש שני) מה שהקשה על תירץ הרא"מ, דאם כן דאף בבני נח שלא נאמר בהם וחי בהם, מכל מקום חומרא היא לומר יעבור ואל יהרג, אם כן למה לי קרא דוחי בהם בישראל, הלא פשיטא דאזלינן לחומרא עיין שם. ולא ידעתי למה חרה אפו על התירץ הנ"ל, למה לא נימא דהרא"ש כונתו גם כן כמ"ש הוא בעצמו שם, דקושיית הרא"מ לא קשה לפי דברי התוספת בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב [ד"ה בן]) דהקשו על הא דמבעיא שם בגמרא בן נח מצווה על קדושת ה', או אין מצווה, וז"ל: ואם תאמר והא וחי בהם בישראל כתיב וכו'. וי"ל דדילמא לא איצטרך וחי בהם, אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה, דאפילו בצינעה יהרג ואל יעבור לכולי עלמא, עד כאן עיין שם. ונחזיק טובה להרא"מ דמפרש לנו הסברא דהתוספת סתמו.
1
ב׳אך הא קשיא על הרא"מ, דלמה הקשה כאן על רש"י, כיון שמפורש שם בגמרא דאף על קדושת השם שישראל ניצטוה, בן נח אינו מצווה, דזה לשון הגמרא שם בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב): בעו מיניה מרבי אמי, בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה וכו', מאי הוי עלה, ופשיט מהא דנעמן שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, ואמר לאלישע (מלכים ב' ה יח) שאנוס הוא בהשתחוית בית רימון כי אדוניו נשען על ידו (מלכים ב' ה יט) ויאמר לו לך לשלום (מלכים ב' ה יח-יט), אלמא הודה לו, ואם איתא לימא ליה הא בצינעה והא בפרהסיא, כך הוא גרסת התוספת (סנהדרין ע"ה ע"א, ד"ה ואם). הרי מבואר שם דמסיק דבן נח אינו מצווה, אך נ"ל דקושיתו עצומה דוקא כאן על דברי רש"י ושם בגמרא אינו כלום, דהא המזרחי על רש"י קאי, ורש"י לשיטתו דגרס שם לא לימא ליה, אם כן לדעתו מה דבעי למפשט הוא נדחה אחר כך במאי דאמר הא בצינעה וכו' כמובן, והאיבעיא לא אפשטא, ואם כן קשה דהוה ליה לפשוט מכאן ממשה דבן נח אינו מצווה, ואף שכתב הפרשת דרכים הא כאן בצינעה הוי, ואני אוסיף נופך דאף בפרהסיא לא מספקא לן רק בקדושת השם, ולא בשאר מצות, אך מכל מקום קושית הרא"מ עצומה לפי מה שאבאר, ותירץ הרא"מ לא יועיל כלל. דהנה בשו"ת מאיר נתיבים סי' פ"ב מיישב קושית בעל הגהות משנה למלך בפ"י מהלכות מלכים, על הסמ"ג דהוכיח דקדושת השם מצוה בפני עצמו, מדהוכיח אביי לעיל לפשוט האיבעיא מדאמר ז' מצות ניצטוו בני נח, ואם איתא שמונה הוויין, הא רבא באמת דחי דאמר אינהו וכל אביזרייהו, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה אבזרייהו), ומה שתירץ בהגה הנ"ל, דלפי שיטת הרא"מ דנפשט בעיין, על כרחך דלא חיישינן לדחוי דרבא, וס"ל דקדושת השם לאו אביזרייהו דז' מצות הוא, עיין שם. זה אינו נכון, דהא לא נפשט רק מקראי דנעמן, אבל דברי רבא בתקפם. ותירץ שם דהא באמת ונקדשתי (ויקרא כב לב), ודאי לא נאמר רק בישראל, רק דהאיבעיא הוא מכח דלא נאמר וחי בהם גבי בני נח כלל, ואם כן בכל הז' היה ראוי להיות יהרג ואל יעבור, רק מכח דבישראל במקום סכנה מותר לעבור, ואם כן ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, אבל בקדושת השם דגם ישראל ניצטוה, שפיר בני נח באזהרת קאי, כיון דלא כתיב וחי בהם, ניצטוו בכל אופן אף במקום סכנה, ולא שרי רק מחמת מי איכא מידי, ואם כן במקום דלא שייך מי איכא מידי, בני נח באזהרת קאי והוי שפיר אביזרייהו, מה שאין כן בישראל דבכל המצות נאמר וחי בהם, אם כן קדושת השם היא מצוה בפני עצמו. והסמ"ג הוכיח דאם גם בישראל לא נמנה בפני עצמו, אם כן איך עלה על דעתו של אביי להוכיח, עד כאן דבריו והוא נכון. רק דקשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי בן נח מצווה על קדושת השם, דהא לא כתיב בהו וחי בהם, וכיון דישראל מצווה, תו לא שייך ליכא מידי דלישראל שרי. ועל כן צריך להוסיף נופך, דזה עיקר האיבעיא אם וחי בהם הוי סברת חוץ, וקרא איצטרך דלא נילף מרוצח, אם כן בן נח אינו מצווה על קדושת השם, או לא הוי סברת חוץ ובן נח מצווה, ודוק. ואם כן כי מסיק הא בצינעה וכו', ראוי להבין מהיכן נצמח החילוק בבן נח בין צינעה לפרהסיא, היכן נאמר גביה בתוך בני ישראל, וצריך לומר כמ"ש שם דהוי גם כן מחמת מי איכא מידי ודוק, עיין שם שמתמה על התוספת בסנהדרין. ואם כן לפי זה הך דבצינעה שרי, והא דבשאר מצות יעבור ואל יהרג, הוא מחמת מי איכא מידי, ואם כן הוא דוקא שניתנה התורה דאז הותר לישראל, מה שאין כן קודם שניתנה התורה, דאז לא הוי שייך מי איכא מידי, אם כן אף בשאר מצות ואף בצינעה יהרג ואל יעבור, אם נימא דבן נח מצווה על קדושת השם, אם כן וחי בהם לא הוי סברת חוץ, ואם כן קושית המזרחי שפיר, ותירוצו אינו כלום דהא מוכח דלא הוי סברת חוץ אם נימא דבן נח מצווה על קדושת השם, ואם כן הוה ליה לפשוט מכאן דסברת חוץ הוא ואינו מצווה, והא לשיטת רש"י קיימא בבעיא דלא איפשטה ודוק, וע"כ רש"י לשיטתו צריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים שם, דאיך יכניס אחר לסכנה בשביל שנצטוה הוא, ולזה כיוון רש"י במ"ש סכנה היא לתינוק, ודוק.
2