ישמח משה, שמיני א׳Yismach Moshe, Shmini 1
א׳במדרש רבה (ויק"ר י"א ה') עם חסיד תתחסד וכו' (תהלים יח כו), ר' נחמיה פתח קרא במשה, בשעה שבא בחסידות, הקב"ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות, הקב"ה בא עמו בתמימות, בשעה שבא בעקמנות, הקב"ה בא עמו בעקמנות, בשעה שנתברר על עסקיו, הקב"ה בירר עסקיו. אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך (שמות לג יח-יט), מה כתיב תמן (שמות לג יט) אני אעביר כל טובי וגו'. אימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה (שמות ג ג), אמר ליה מן דיקרי קאים בגוויה. אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג יג), מה אמר לו זה שמי (שמות ג טו), לפי שעה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד). אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), אמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ומאז באתי אל פרעה (שמות ה כג), מה כתיב תמן (שמות ו א) עתה תראה, עד כאן דברי המדרש.
1
ב׳וכדי לבאר זה, אקדים מה שאמרתי בפסוק (סוף קדושים, ויקרא כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. על פי הכוזרי (מאמר ראשון) הבדל מדריגה ואתם הדבקים בה' וגו' (דברים ד ד). וזה היה מדריגת משה שאמר ואנחנו מה (שמות טז ז), כי מחמת קורבתו אל אלקיו, הרגיש בחוש כי אין בו ישות רק הכח אלקי, ולא קרץ עפעפי עיניו לצורך עצמו רק בלתי לה' לבדו, כי היה נחשב בעיניו כמשתמש בשרביטו של מלך, (ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על אמרם (חולין קל"ט ע"ב) בשגם (בראשית ו ג) זה משה, עיין שם בארוכה). והנה זה הוא כונת המדרש, דבכל עניניו של משה לא היה הוא בזה כלל רק ה' לבדו, דבשעה שבא בחסידות, לא היה כלל אף לצורך רוחני רק להגדיל כבוד שמו. וכן בשעה שבא בתמימות היינו בדין, כי חסידות הוא לפנים משורת הדין, השי"ת בא עמו, ר"ל שהיה נראה לו שבזה הכבוד שמים יותר מתגדל ממה שהוא בלפנים מן השורה. וכן אף כשבא בעקמנות, ר"ל כמו שנראה לפום ריהטא כסירוב לנגדו ית', השם בא עמו באותו העקמנות, כי הוא לא היה כלל בזה רק להגדיל כבוד שמו ית'. וכן כשבירר עסקיו, ר"ל שנראה לפום רהיטא כי בירר בעסקיו ית' איזה ישמע לו יתברך ואיזה לא ישמע, או שבירר בעסקיו יתברך להיות אין דעתו נוחה בזה העסק, גם בזה השי"ת בא עמו, כי הוא לא היה בשום ענין רק למען כבוד שמו יתברך. ותני והדר מפרש אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, שהוא החשקות המוחלט לחזות בנועם ה' ודבקות אלקי האמיתי, לא היה כלל עבורו אף לצורך נשמתו, רק למען כבוד שמו כי תכלית הבריאה כדי להטיב כי הטוב רוצה להטיב, ובקש למלאות רצונו שידע דרך המשכת חסד ורחמים וברכה, וזה נתפרש בתשובתו יתברך אני אעביר כל טובי, והבן. ואימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה, יבואר בהקדים מ"ש הפני יהושע (בגיטין דף ו' ע"ב) בהא דאמר שם בגמרא ועוד והא אבייתר הוא דאסכים מריה על ידיה וכו', בשם הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל דמהא דאסכים מריה, מוכח דותזנה היינו לשון מזונות, אם כן לפי זה בזונה נמי יש לפרש לשון מזונות, כמ"ש התוספת שם (ד"ה ויתנו), וזה היה כונת ר' אבייתר, והפסוק גופיה מיירי בזונה ממש, אם כן מה שאמר ר' אבייתר אינו פסוק כלל, רק לצחות הלשון כתב כלשון הפסוק ואין צריך שרטוט, עד כאן דבריו. היוצא מזה שדרך הקדמונים לכתוב דבריהם כלשון המקרא, ולא כיונו על הפסוק כלל, ועל דרך זה נאמר כאן על פי אמרם ז"ל (סנהדרין קי"א ע"א) בשעה שעלה משה למרום מצאו להש"י כותב ארך אפים וכו', שאמר משה רשעים יאבדו, והיינו שבא בתמימות במדת הדין ולא לפנים משורת הדין, היה כונתו שהיה נראה לו אם יהיו רק צדיקים יתקדש שמו מאד, אבל האמת יתרון אור מן החשך כי אין ניכר עצם הדבר רק על ידי הפכו. והנה הרשעים נמשלו לקוצים, כמו שדרשו (בב"ק דף ס' ע"א) כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב ה), עיין שם. והיינו אמרו מדוע לא יבער הסנה, (ואין זה סותר למה שאמר הראיני נא את כבודך, שנראה שרצה להמשיך חסד ורחמים, כי הכל הולך למקום אחד שהיה רצונו רק לעשות נחת רוח לפניו ית"ש ולמלא רצונו שרוצה להטיב בתכלית הטבה, והרשעים הם המעכבים, על כן בקש שיוסר המעכב, והבן). והשיב לו יתברך מן יקירי דאית לי בגוויה, והבן.
2
ג׳ומ"ש אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו וגו'. יבואר על פי מ"ש (בסוף שמות ובפרשת בשלח) על המדרש (ילקו"ש רמז רל"ג) הים סוער וכו', באותה שעה אמרו ה' ימלוך וגו' (שמות טו יח). כי כל מעשה ה' יתברך הוא נצחי, כמו שאמר שלמה (קהלת ג יד) כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, אבל הנעשה על ידי שליח, אינו רק לפי שעה. וכן הוא במדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) לשעבר הייתם נושעים על ידי בשר ודם, לכך אינו גאולה שלימה, אבל לעתיד שישראל נושע בה' בעצמו אז יהיה תשועת עולמים (ישעיה מה יז). ומזה מבואר כי כונת משה בסירוב השליחות, היה כדי שיהיה על ידי הקב"ה בעצמו ויתוקן עולם במלכות שדי לנצח נצחים, כמו שהוא יתברך נצחי אשר שמו הויה ב"ה מעיד עליו היה הוה ויהיה. וזה אמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ר"ל אם שמו מורה שהוא נצחי, יעשה בעצמו ויהיה נצחי. אמר לו זה שמי לפי שעה אהיה אשר אהיה, ופירש רש"י אהיה עמהם בצרה זו, אשר אהיה עמהם בשיעבוד מלכיות, כי כך חייבה חכמתו ית' לכך צריך להיות דוקא על ידי שליח, כמ"ש שם סוף שמות. (ומה שאמר שבא בעקמנות, היינו שחישב שלא ירצה לילך בשליחות ויפדה הש"י בעצמו, וחישב שזה הוא רצונו ית"ש רק שחייב רצונו ית"ש שיצמח מהתעוררות התחתונים, היינו שמשה יעורר לזה במה שסירב בשליחות לכונה זו, והבן). ונקדים עוד דברי האר"י ז"ל על הפסוק לכה ואשלחך, כי הקב"ה היה משלח את משה בב' שליחות. א', לטובת גאולת ישראל. והב' לרעה, שעל ידי השליחות נאמר (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים. אמנם הקב"ה אינו מכנה השליחות לעולם על הרעה, לכן נגד הא' שהוא תכבד העבודה, אמר לכה לעצמך כאלו איני משלחך, אך נגד הב' שהוא לטובת גאולת ישראל, אמר ואשלחך, עד כאן דבריו. עוד נקדים דברי האלשיך (ריש פרשת וארא) בהראות גודל צדקת משה באמרו למה הרעות (שמות ה ט), כי מרוב חיבת עם ה' בלבו בצרתה לו צר, ותבער בו כמו אש על צרת בנו בכורו יתברך, על כן הוציא מפיו דבורים כאלו, על כן נגד דבורו הקשה, (שמות ו ב) וידבר אלקים וגו'. ועל טוב לבו, ויאמר אליו אני ה' מקור הרחמים, עד כאן דבריו. ועיין מ"ש שם לפרש אמרו ית' עתה תראה, דכובד העבודה השלים הזמן, על כן תיכף ועתה תראה אשר אעשה וגו', אבל לולי כובד העבודה עדיין לא יכלת לראות כי לא הגיע הזמן, אם כן גם הקושיא שיעבוד, לזכות ולטובת ישראל יחשב, עיין שם. ועל פי זה יתבאר אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה, השיב לו שלח נא ביד תשלח, אין זה סירוב, רק לגלות שאינו דורש לכבוד עצמו, כי לא יחוש אף אם יהיה על ידי אחר, רק שיהיה רק שליחות, ואף שתוכן לבות ה', כבר נודע (זוהר ח"א קס"ט ע"א) כי מסוג התפלה לפרש, ואף שבירר לומר שבשליחות רוצה ולא בהליכה, כונתו לשמים מגודל אהבת ישראל אשר נצמח מאהבתו יתברך, שחישב שכך רצה הש"י שהוא יעורר לזה שיהיה רק שליחות ולא הליכה, וכן ומאז באתי אל פרעה, שהוא בירור לומר שאין דעתו נוחה בזה העסק, השי"ת בא עמו בבירור עסקיו כדברי האלשיך הנ"ל, והשיב לו יתברך עתה תראה כמ"ש, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד.
3