ישמח משה, שמיני י׳Yismach Moshe, Shmini 10
א׳ילקוט שמעוני (ילקו"ש רמז) זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב), ר' שמעון בן יוחאי פתח (חבקוק א ו) עמד וימודד ארץ, מדד הקב"ה את אומות העולם, ולא מצא אומה שהיה ראויה לקבל את התורה אלא ישראל, עד כאן דבריו. והוא פלאים מה שייכות יש לזה דוקא עם הפסוק זאת החיה אשר תאכלו. וכדי ליישב זה, אקדים ליישב מה דתמהו על הרמב"ם והטור, דכתבו דטריפה אינה חיה, נפקא ליה מן קרא דלכלב תשליכון אותו (שמות כב ל), ואלו בריש אלו טריפות (חולין מ"ב ע"א) מסיק בגמרא דמאן דאמר טריפה אינה חיה, נפקא ליה מדכתיב זאת החיה וגו', חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול. ואפרט הקושיא מקודם, דהא קשה בתרתי דאינון תלת, דעל הרמב"ם והטור קשה למה לא מייתי הקרא דמייתי בגמרא, וגם כן קשה דתיבת החיה למה לדדהו. ועל הגמרא קשה באמת למה לי זאת החיה, דתיבת החיה מיותר להורות על זה, דראוי לומר זאת אשר תאכלו, הא באמת מוכח מלכלב תשליכון אותו. והנה בכרתי ופליתי תירץ דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו, דסובר בחולין (דף ל"ב.) בניקבו הסימנים, דשחיטה מטהר מידי נבילה בשוחט שלא במקום חתך. ואם כן יש לומר דקרא לכלב, אשמעונין זאת דגם במקום דראוי להשלכת כלב, כיון דניקבו הסימנים מכל מקום לא הוי רק טריפה, דשחיטה מטהר מידי נבלה, אבל הרמב"ם והטור דפסקו כר' יוחנן דאינה מטהר מידי נבלה, אם כן ליכא למימר כנ"ל, אם כן על כרחך מוכח דטריפה אינה חיה, עד כאן דבריו. והנה לא תירץ רק החצי, דעדיין קשה למה לא הביאו הטור והרמב"ם קרא דמייתי רבי שמעון בן לקיש, דהא באמת מוכח גם מזה. ועוד קשה לדדהו דמפקי מקרא דלכלב תשליכון וגו', אם כן תיבת החיה מיותר, ואין תירוצו עולה יפה רק על רבי שמעון בן לקיש למה לא מייתי קרא דלכלב תשליכון, והבן זה. והנ"ל להשלים דברי הגאון הנ"ל, ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כמוני, והוא דהכרתי ופליתי כתב דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו לא מוכח מקרא דלכלב וכו' כנ"ל, ולהרמב"ם וטור לשיטתייהו מוכח שפיר מקרא דלכלב תשליכון וכו'. ואני אענה בתריה, דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו מוכח שפיר מקרא דזאת החיה וכו', והרמב"ם והטור לשיטתייהו דלדדהו לא מוכח כלל מקרא דזאת החיה וכו', ותיבת החיה לא מיותר לדדהו, ואם כן נשלם הענין ומיניה דהגאון הנ"ל ומיני נסתיים שמעתתא, דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו לא מוכח מקרא דולכלב תשליכון וגו', ומקרא דזאת החיה מוכח שפיר לשיטתו, והרמב"ם והטור לשיטתייהו כפי מה דקיימא לן לפסק הלכה הוי להיפך, דמקרא דלכלב תשליכון וכו' מוכח שפיר, ומקרא דזאת החיה לא מוכח כלל. והגאון הנ"ל הניח לי מקום להתגדר בו ואבאר זה, דהנה הגאון הנ"ל הקשה על מאן דאמר טריפה אינה חיה, מאי עביד בהאי קרא (ויקרא יא מז) להבדיל בין החיה הנאכלת וכו', ולמה לא מפרש הש"ס ואידך כדרך הש"ס. וישב הוא ז"ל, דקרא אשמעונין כדברי הרשב"א, באם אירע שחיה י"ב חודש, מכל מקום לא תאכל. ועל פי זה תירץ לדברי רש"י שלא יהיה דבריו סותרין מ"ש בפרשת שמיני, למ"ש בפרשת מצורע, עיין שם. והנה קשה לפי זה על מאן דאמר טריפה חיה מנ"ל, דהא לא מוכח מכאן כלל, ומ"ש הגאון הנ"ל דתנא דבי רבי ישמעאל אזיל לשיטתו, במחילת כבודו לא ידענא מאי קאמר, דהא תנא דבי רבי ישמעאל לא אמר רק אלו שמונה עשר טריפות וכו', והשתא אתי שפיר אף אם נימא דאשמעונין קרא דינא של הרשב"א, דהא לא אמרי כלל דטריפה חיה, רק דעיקר הקושיא על מאן דאמר דטריפה חיה ולא שייך לשיטתו הנ"ל. ועוד קשה דהא טריפה חיה אמר, ולדברי הגאון הנ"ל אף אם טריפה אינה חיה, מכל מקום אזלינן אחר המיעוט ולא נפקא מינה מידי, אם כן קרא למה דטריפה חיה, ובגמרא מבואר דמאן דאמר טריפה חיה נפיק ליה מקרא, ואם כן מוכח מזה דלא חייש למיעוט, ונפקא מינה לדינא דאם לא כן קרא למה. סוף דבר דדברי הגאון הנ"ל בזה לא שרירין ולא קיימין, והקושיא במקומו עומד על מאן דאמר דטריפה חיה, ועל כרחך צריך לומר כיון דקרא קרי לטריפה החיה אשר לא תאכל, סתמא דמילתא משמע דטריפה חיה, ולמה לן לדחוק ולומר דפירושו אף אם יארע שהיה חיה מכל מקום לא תאכל, רק דמאן דיליף מקרא דטריפה אינה חיה, על כרחך לדידיה קרא דהחיה אשר לא תאכל דחוק ומוקי אנפשיה, דהיינו אף אם יארע שחיה י"ב חדש כנ"ל, וזה פשוט וברור. והנה לפי זה דעת לנבון נקל, דכל יסוד של רבי שמעון בן לקיש דטריפה אינה חיה, דמפיק מקרא דזאת החיה. ולכאורה קשה כמו שיש לפרש קרא הנ"ל שאינה חיה לא תיכול, הכי נמי יש לפרש דחיה אחרת לא תיכול, והש"ס לא מקשה על מאן דאמר דטריפה חיה, רק מנ"ל דאין לו הכרע מכאן, דאי משום דכתיב זאת, הא איצטריך לכדרבי ישמעאל, אבל ודאי דגם מאן דאמר דטריפה אינה חיה, אין לו הכרע דהפסוק הנ"ל יש לו פנים לכאן ולכאן, ועל כרחך צריך לומר דעיקר הוכחה של רבי שמעון בן לקיש הוא, דעל כרחך נדרש שאינה חיה לא תיכול להורות דטריפה אינה חיה, דאם בא להורות דטריפה חיה, אם כן קרא למה, הא כבר נשמע מקרא דהחיה אשר לא תאכל, דטריפה חיה כל זמן שאין קרא להיפך כמ"ש, אלא על כרחך דפירושו שאינו חיה לא תיכול, ובא להורות דטריפה אינה חיה, וממילא על כרחך קרא דהחיה אשר לא תאכל דחיק ומוקי אנפשיה כמ"ש וזה ברור לדעתי, אם כן קשה לפי זה למאן דאמר טריפה חיה. מיהו לא קשה מידי, דהא קשה על רבי שמעון בן לקיש דהא כתיב בקרא (ויקרא יא א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דברו אל כל עדת בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו, ופירש רש"י (ד"ה אל-לאמר) אמר למשה שיאמר לאהרן, לאמר אליהם אמר שיאמר לאלעזר ואיתמר בניו, דאי אפשר לומר שיאמר לישראל, דהא כתיב דברו אל כל עדת בני ישראל וכו', עיין שם. והנה באמת לשון זה לאמר אליהם, הוא לשון שאין רגיל בתורה, ונשמע מזה דאמר שיאמר לאלעזר ואיתמר, אבל אמר שיאמר לאהרן אין לו הוכחה, ועיין במזרחי די"ג מיעוטים יש והוא מהתורת כהנים, (והובא ברש"י פרשת ויקרא (א א, ד"ה אליו), עיין עליו). ועדיין קשה באמת מאי ראה השי"ת להקפיד בכאן שיאמר לאלעזר ואיתמר יותר מכל המקומות. והנה בספר ברית שלום פרשה זו תירץ על פי הגמרא (מנחות דף מ"ה.) כל נבלה וטריפה וגו' (יחזקאל מד לא), כהנים הוא דלא אכלי, הא ישראל אכלי בתמיה וכו'. רבינא אמר כהנים איצטרכה ליה וכו', עיין שם. והנה קשה עד דלא אתא יחזקאל מנ"ל. ועוד הא ליכא מידי בנביאי וכתיבי דלא רמיזי באורייתא (תענית ט' ע"א). ועל פי זה יתיישב הכל, דהא דרשינן מתיבת החיה דמיותרת היא דמורה על טריפה, ולכך אתי אמירה להזהיר לכהנים לומר דכהנים נצטוו גם כן על הטריפה, עד כאן דבריו ויפה דבר.
1
ב׳והנה לפי זה נשאר הקושיא למאן דאמר טריפה אינה חיה מנ"ל, דהא כמו שיש לפרש אינה חיה, ככה יש לפרש דחיה, ואי משום הוכחה שכתבתי דודאי אתי לאורויי דאינה חייה, דאם לא כן קרא למה, דהא כבר ידעינן מוהחיה אשר לא תאכל כל זמן שאין לו סתירה, ואם כן תיבת החיה בפסוק זאת החיה מיותר הוא. זה אינו, דהא (א"ל) (מנ"ל) דהא דכתבה התורה לתיבת החיה, לאו לאורויי דטריפה אינה חיה, דהפירוש בקרא הוא באמת כמו שפירש המאן דאמר דטריפה חיה, ואיצטרך רק לאורויי דאיירי הקרא בטריפה, כדי שנדע דכהנים הוזהרו על הטריפות, דלא תימא הואיל ואשתרי מליקה וכו' כמ"ש, והיא קושיא עצומה לכאורה על רבי שמעון בן לקיש. מיהו נראה דלא קשה מידי, דהא בחולין (דף כ' ע"א) הקשו התוספת (ד"ה לא אמרן) למאן דאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה, קרא דיחזקאל נבלה וטריפה וגו' לא יאכלו הכהנים האיך יתפרש, דליכא למימר כהנים איצטרך ליה הואיל ואישתרי מליקה וכו', דהא אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן מליקה הוי כמו נחירה בסימנים דשריא מן התורה לכל ישראל אף בחולין, אם כן מהיכי תיתי נטעה לומר דאשתרי כהנים בנבלה (וטריפה) (ושחיטה), דצריך קרא לאשמעונין דאסורין. ותירץ התוספת דאף אם אין שחיטה לעוף מן התורה, מכל מקום במליקה הוי טריפה כמו דאיתא בחולין (דף כ"ח ע"א) נהי נמי דכי שבר שדרה ומפרקת וכו', עיין שם ברש"י (ד"ה נהי), ואם כן עיקר דצריך לאשמעונין דאסורין בטריפה, ונבלה נקט אגב טריפה, עד כאן דברי התוספת. והנה במסכת נזיר (כ"ח ע"ב) על המשנה האיש מדיר את בנו בנזיר, פליגו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר, ורבי שמעון בן לקיש אמר כדי לחנכו במצות, ועיין שם בגמרא (נזיר כ"ט ע"א) דמקשה הש"ס בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר, היינו דאי מטמי מייתי צפרין, אלא לרבי שמעון בן לקיש דאמר כדי לחנכו במצות, הא קאכל הכהן נבלה, ומשני רבי שמעון בן לקיש סבר אין שחיטה לעוף מן התורה. והקשו התוספת (ד"ה אלא) הא מכל מקום אכיל טריפה, ותירצו דסובר גם כן כמאן דאמר בחולין (דף י"ט ע"ב) מחזיר דוקא, אם כן גם טריפה לא הוי, עד כאן דברי התוספת. והנה לכאורה קשה לרבי שמעון בן לקיש קושית התוספת בחולין (דף כ'), בשלמא על מאן דאמר מחזיר דוקא לא קשיא, דאפשר דמאן דאמר הנ"ל סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן מליקה בציפורן המחובר דהוי רק כמו נחירה בסימנים, הוי נבילה וטריפה אף אם מחזיר, ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה לא קשיא, דיש לומר דמאן דאמר הנ"ל סובר אף מחזיר, אבל כל עיקר מצוותו חותך שדרה ומפרקת וכו'. אבל רבי שמעון בן לקיש דעל כרחך סובר אין שחיטה לעוף מן התורה, וגם סובר מחזיר דוקא, אם כן למה לי קרא על נבילה וטריפה דכהנים, וקשיא קרא דיחזקאל לדידיה. ועל כרחך צריך לומר דר' שמעון בן לקיש סובר בזה כדאמר ר' יוחנן רבו (מנחות דף מ"ה ע"א) שם פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ואינו סובר כתירץ דרבינא שם, וזה ברור לשיטת ר' שמעון בן לקיש. ואם כן לפי זה ממילא דלא קשה קושיא זו שהקשיתי, דמנא ליה לרבי שמעון בן לקיש דטריפה אינה חיה מקרא דזאת החיה, דילמא איצטרך קרא להורות דטריפה אסורה לכהן, דהא לדידיה לא צריך קרא להכי, כיון דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה, וגם מחזיר דוקא, אם כן לא אישתרי כלל במליקה, אם כן למה יגרעו כהנים מכל עדת ישראל, לכך מוכח שפיר דטריפה אינה חיה, וזה נכון בס"ד. אם כן לפי זה נתיישבו ממילא הרמב"ם והטור בכפליים, דדעת לנבון נקל דלדידן דקיימא לן יש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן איצטרך שפיר לאסור טריפה לכהנים, ונבילה אתיא במכל שכן וגם קיימא לן אף מחזיר, אם כן גם אם הוי קיימא לן כמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, איצטרך קרא לאסור טריפה לכהנים, מכל שכן דקיימא לן כתרווייהו יש שחיטה לעוף מן התורה, ואף מחזיר דאיצטרך שפיר לאסור טריפה לכהנים, אם כן לא מוכח מזאת החיה כלל, אם כן הרי נתבאר דלרבי שמעון בן לקיש לא מוכח מקרא דלכלב תשליכון וגו', ומקרא דזאת החיה וגו' מוכח שפיר לדידיה. ולהרמב"ם והטור דקיימא בשיטת דקיימא לן הוי ההיפך, דמקרא דזאת החיה לא מוכח כלל, ומקרא דלכלב תשליכון אותו מוכח שפיר, ממילא קרא דהחיה אשר לא תאכל דחיק ומוקי אנפשיה, דקיימא לן דינו של הרשב"א כמ"ש, וקרא דזאת החיה איצטרך באמת לאסור טריפה לכהנים, ואם כן יפה כתבו הרמב"ם והטור דטריפה אינה חיה, מוכח מקרא דלכלב תשליכון וכו', והוא נכון מאד בס"ד. ונקדים עוד דברי ספר רביד הזהב ריש הלכות טרפות, מה שפירש בהמאמר בגמרא הנ"ל אמר רבי שמעון בן לקיש רמז לטריפה מן התורה מנין וכו', עיין שם ויפה דבר. והיוצא מזה, דאלולי הקרא דטריפה אינה חיה, לא הוי ילפינן שאר טריפות מדרוסה, אבל כיון דבאינה חיה תליא מילתא, נראה דהקפידה התורה שלא יאכלו ישראל מה שאין יכולה לחיות דהוי קרוב לנבילה, אם כן שוב אין לחלק, והוא הקדמה נאותה לביאור המדרש שלפנינו. ונחזור לענינינו, דהיוצא מדברינו דאלולי הגילוי דטריפה אינה חיה, הוי אמינא דאיסור טריפה גזירת הכתוב, ואם כן אין להקשות על זה כלל דכך גזר המלך, אבל כיון דכתיב זאת החיה, שמעינן דטריפה אינה חיה, אם כן מובן דהקפידה התורה שלא יאכלו ישראל תמותות שחיטות שמזיק, ועל זה קשיא קושית הזוהר (ח"ג רכ"א ע"א) דהקשה חד סבא דארמאי לרבי אלעזר בן רבי שמעון, הא אנן אכלין נבלות וטריפות ואנן בבריאות יתיר, יהיב עיניה ביה ועבדיה תלא דגרמיה, ולתלמודיו השיב דישראל לבא דעלמא וכו'. והנה ידוע דהתורה גם כן לבא דכל עלמין, ודורשי רשומות אמרו התורה מסיימת בלמ"ד (דברים לד יב), ומתחלת בבי"ת (בראשית א א), ונעוץ סופה בתחילתה והוי אותיות ל"ב, להורות דהתורה היא לבא דכל עלמין, לכך התורה שייכה רק לישראל. ועל פי זה נתבאר המדרש זאת החיה, אם כן מוכח מכאן דטריפה אינה חיה, ולפי זה לא גזירת הכתוב הוא, רק בשר תמותות שחיטות גם כן מזיק קרוב לנבילה, ואם כן קשיא קושיא הנ"ל הא אומות העולם אוכלין ואינן בבריאות יתיר, על זה אמר פתח רבי שמעון בן יוחאי עמד וימודד וגו', מדד הקב"ה את כל אומות העולם וכו'. והיינו שאינם שייכין להתורה שאינם במדתה ובחינתה בחינת לב, וממילא נתיישב הקושיא הנ"ל כמו שתירץ רבי אלעזר בנו, והוא נכון מאד בס"ד.
2