ישמח משה, תולדות י״בYismach Moshe, Toldot 12
א׳ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה כח). כבר כתבנו בזה, ועוד מילין לצד עילאה ימלל, כי הנה רש"י (ד"ה בפיו) פירש כתרגומו בפיו של יצחק, ומדרשו (תנחומא תולדות סי' ח') בפיו של עשו שהיה צד ומרמהו בדבריו. ונ"ל דשניהם אמת, כי ידוע מה שפירשו בפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. וה' רועי לא אחסר (תהלים כג א). ומה שפירש בספר הקנה להא דמסכת שבת דף ק"מ ע"ב מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכיל דחטי', קא עבר משום בל תשחית (דברים כ יט). ושורש הדברים כי אכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים בכדי שיוכל לעבוד את בוראו בכח האכילה ההיא, ועל ידי זה הוא מעלה את הניצוצות הקדושות שבהמאכל לשורשן, ובזה הוא משביע נפשו ונשמתו, וכשם שהוא צריך להמאכל, כך המאכל צריך לו שיתוקן על ידו, וכמבואר ענין זה בארוכה בדברינו בפרשת בראשית (א יא) (בפסוק ויאמר אלהים תדשא), עיין שם היטב. והנה לפי זה היה ראוי להיות האכילה של זה היודע לתקן עבודה חשובה, ואף על פי כן המותרות אסור, כמו שאמרתי טעם נחמד אהא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (פסחים פ"ו ע"א), משום שאז נגבל ונודע בבירור שהוא מותרות, שהרי הפסח נאכל על השובע. והטעם של איסור מותרות, לפי שכעת אי אפשר בלי יצר הרע שהוא הסט"א באכילה וזיוגו, אף אם כונתו לשמים אי אפשר בלא תאוה והבן, ולכך הוא מגונה, רק ההכרח לא יגונה, אבל המותר מגונה. וכשיהיה העולם התיקון, יהיה הכל בלי תאוה ואז לא שייך ענין מותרות כלל, וכעת אי אפשר להבין המהות לפי שאין אנחנו בסוג זה. והנה יצחק שהועלה על גבי המזבח והיה עולה תמימה והיה כמו אחר התיקון, ועל כן פירשו המפרשים ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (בראשית כה כא), שהיה צריך להתפלל על כח הזיווג כיון שהיה בלי תאוה. ועל פי זה יש לישב מאמר וישקף אבימלך בעד החלון וגו' (בראשית כו ח), דקשה האיך יצחק שימש מטתו ביום (נדה ט"ז ע"ב). ולפי מ"ש לא קשה מידי, דכיון דהיה בלי תאוה וחלק לסט"א כלל, הוי כמו קודם החטא ויהיו שניהם ערומים האדם וכו' (בראשית ב כה) והבן, על כן בדידיה לא הוי מותרות. והנה פירשתי בפסוק (במגלת אסתר ט י) ובביזה לא שלחו את ידם, על פי מה שמצינו (גיטין נ"ז ע"ב) שמבני בניו של המן למדו תורה ברבים, הרי שלא כלו זרעו לגמרי, והטעם על זה דכתיב (שמות ב יב) וירא כי אין איש עתיד להתגייר, על כן ויך את המצרי וגו' (שמו"ר א' כ"ט). ולכך באלו שראו ברוח הקודש שהיו בהם ניצוצות קדושות לא נגעו בהן, וידוע מה שפירשו וראיתי את דמעת העשוקים (קהלת ד א), דקאי על ניצוצות הקדושה העשוקים בתוך הטומאה, וז"ש ובביזה, במקום ביזה לא שלחו את ידם לנגוע בהן. וזה שאמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ר"ל שהצידה דהיינו ניצוצות הק' שניצוד ביד הסט"א, היה בפיו של יצחק שהוציא בלעו מפיו והבן, על כן אהב את עשו שהביא לו מטעמים. והנה ידוע מינוקא דפרשת בלק (זוהר ח"ג קפ"ט ע"א) דהמוץ והתבן הוא חלק הסט"א, על כן אין בו חלק לגבוה. ועשו רימה את אביו באמרו האיך מעשרין את התבן (ב"ר ס"ג י'), שיחשוב שהמוץ והתבן הוא גם כן מתוקן, באופן שאין לסט"א שום חלק בו ומדמה שהכל נטהר, והבן כי שני הפירושים של רש"י עולים בקנה אחד.
1
ב׳או יאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה כח). ר"ל כי מה שהיה צד הבריות הוא רק בפיו, על דרך שפירש זקני מהרש"א בפרק קמא דמגילה ובריש ב"ק כי בכל האומות אכלה בשיניה ומדקה ששם כח הטומאה, ושארית ישראל רק ברגלים רפסה (דניאל ז ז). וז"ש (תהלים קכד ו) ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם, עיין שם (מובא לעיל ד"ה וידו אות ג'), דהוא חזיר היער שהסימן טומאה הוא מכוסה, וסימני טהרה הוא מגולה שפושט טלפיו. והיינו ויאהב יצחק וגו' כי ציד הוא רק בפיו ולא היה ניכר, והבן. והיינו דכתיב (עובדיה א' ו') איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, ומתרגמינן אתגלי מטמרוהי, והיינו דכתיב (זכריה ט' ז') והסירותי דמיו מפיו ושיקוצו מבין שיניו, והבן. וגם כן יש לפרש ושיקוציו מבין שיניו, על דרך שפירשו ארס נחש בין שיניו הוא עומד (ב"ק כ"ג ע"ב), כי הוא שטן והוא נחש, והנה נחש הוא שי"ן נון, ובאמצע חית. וכמו כן שטן הוא שי"ן נו"ן, ובאמצע טי"ת. והוא בצירוף חט. וידוע אמרם (ברכות ל"ג ע"א) לא ארס ממית אלא חטא ממית, וכאשר רוח הטומאה יעבור, אז והסירותי שיקוצו מבין שיניו, והבן.
2
