ישמח משה, צו ז׳Yismach Moshe, Tzav 7
א׳אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' (מלאכי ג טז). יש לדקדק דהיה מהראוי לומר אז דברו, ומה זה דאמר נדברו. (ב), להבין כפל לשון ויקשב, וישמע, ויכתב וגו' ליראי ה' ולחושבי שמו. (ג), צריך לתת טעם למה שדרשו רז"ל בזה בברכות (ו' ע"א) תרי מכתבין מילייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבי מילייהו בספר הזכרונות. (ד), קושית התוספת שם (ד"ה חד) הלא אמרו (אבות פ"ב מ"א) וכל מעשיך בספר נכתבין, וכל שכן מדה טובה. ותירוצם דחוק. והנ"ל בהקדים מה דנ"ל לפרש הא דכתיב (משלי, ו כג) כי נר מצוה ותורה אור, על פי דקיימא לן דרק נר יחידי נקרא נר, אבל שתי נרות נקרא אבוקה, כמו דקיימא לן לענין הבדלה (או"ח סימן רח"צ ס"ב), ולענין בדיקת חמץ (פסחים ז' ע"ב), ולענין שחיטה (חולין י"ג ע"ב). והנה איתא במסכת תענית (דף ז' ע"א) אמר רבה בר בר חנה למה נמשלו דברי תורה לאש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש, מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אינם מתקיימין ביחידי, פירש רש"י בלא חבר שיחדדנו. הנה לפי זה ידוע דבעשיות המצות והצנע לכת כתיב (מיכה ו ח), ובתורה ההיפך כי ברזל בברזל יחד וגו' (משלי כז יז), כמו שנדרש שם בגמרא (תענית ז' ע"א), וכמו דקיימא לן בחו"מ סימן כ"ה דביחיד מצויה טעות. והיינו נר מצוה, דמצוה נמשל לנר דהוא ביחידי, אבל תורה אור כמו שדרשו דנמשל לאש ואבוקה כנ"ל, ועיין שם במסכת תענית במהרש"א שכתב והא דמדמה לעיל (דף ד' ע"א) דאורייתא מרתחא ליה כאש. יש לומר דהא והא איתא, עיין שם. ונ"ל דזה תולה בזה, על פי מ"ש בעל מדרש שמואל בהמשנה (אבות פ"ה מ"ז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים, במ"ש שם בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן (סנהדרין י"ז ע"א) כולם מחייבין זכאי. כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות וטענות, אי אפשר שיצא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד ומתלבן האמת. ואם כן שני הדרשות עולים כאחד, דעל ידי דאורייתא קא מרתחא ליה לכל אחד, על ידי זה נעשה חבירו מחודד, ודוק. ובכן נבא אל הביאור, כי נדברו הוא פועל מה שמדבר על ידי אחר, כמו שזה מקשה על דברי חבירו, הוא נזכר על ידי חבירו, וכן התשובה וכן הפלפול הוא בכעין זה, וכבר נתבאר דהאמת איננו יוצא רק על ידי התווכחות. והנה מי שלומד איזה דבר, וכל שכן מחדש איזה דבר (כמו דאיתא בתנדב"א (רבה פי"א) על הפסוק (שופטים ה ח) יבחר אלקים חדשים וגו', ובזוהר (ח"א ה' ע"א) על הפסוק (ישעיה נא טז) לנטוע שמים וכו' ולאמר לציון עמי אתה), בודאי יש לו שכר, ונכתב שעשה מצוה שלמד או שחידש בתורה. רק בענין כתיבת גוף החידוש יש חילוק, שאם הוא אינו אמת אף שכונתו לשמים, מצוה קא עביד כיון שנדמה לו שהוא אמת, והזוהר אינו מפליג רק שמשקר במזיד וממציא הקדמות שקרים, מכל מקום גוף החידוש לא נכתב בספר הזכרונות, שכל שאינו אמת איננו קיום נצחי, כמ"ש הרמב"ן בפסוק (בראשית לב יא) קטונתי וגו', והנה גם לפניו כביכול חנף לא יבא מה שאינו אמת כידוע. והנה לפי מ"ש בשנים מתברר האמת ולא באחד, כאמרם במסכת תענית הנ"ל מה אש אינו דולק מיחידי, אף דברי תורה אינו מתקיים ביחידי, דהיינו דאינו בגדר אמת שהוא הקיום, על כן תרי מכתבין מילייהו, מילייהו דוקא דהיינו מה שחידשו בספר הזכרונות, חד לא מכתבין מיליה דייקא, דהיינו מה שחידש בספר הזכרונות כנ"ל, אבל המצוה ודאי נכתב ומיושב קושית התוספת. והנה איתא במהרש"א חידושי אגדות במסכת תענית (דף ז' ע"א) על הא דדרשו ברזל בברזל יחד וגו', דענינו לכאן לומר דאין זה בכלל שלא לשמה ולקנטר, עיין שם. וממילא יובן דאם הוא לקנטר, הוא רע ומר ובודאי לא יתברר האמת. והנה פירוש הפשוט של אמרם (עירובין י"ג ע"ב) אלו ואלו דברי אלקים חיים פירשו שכל אחד חושב לשמו יתברך. וזה שאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, נדברו דייקא, דהיינו שכל אחד מדבר על ידי חבירו זה סותר וזה חוזר ובונה. והנה ידוע דבתחילה אינו מבואר האמת רק בסוף, וזה כונת אמרם לדעתי כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, סופה דייקא כי האמת הוא הקיום, והנה כל זמן שאינם מכוונים האמת, אינו בא לפניו ית"ש אף שהוא יודע הכל, והבן. והנה הקשבה הוא המתנה, כמו שדרשו במסכת ברכות (דף וא"ו ע"א) בפסוק (ישעיה מח יא) לו הקשבת למצות וכו', עיין שם ברש"י (ד"ה לוא). והנה דבריהם שבתחילה לא נכתב בספר הזכרון, והיינו ויקשב ה' שממתין עד וישמע, דהיינו שיצא האמת שנשמע לפניו, אז ויכתב בספר זכרון כנ"ל ודוק, ליראי ה' ולחושבי שמו, ר"ל שמחשבין לשים שמים ולא כונת לקנטר, ודוק.
1