ישמח משה, וזאת הברכהYismach Moshe, V'Zot HaBerachah

א׳תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים לג ד). על פי דרש ר' שמלאי (מכות כ"ג:) תורה בגימטריא תרי"א מפי משה, ואנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענום. והנה תרי"א מפי משה, משום דשבע מצות גם כן כדאיתא בסנהדרין (דף נ"ז.), ואף דגיד לא איתנו אליבא דר' יהודה, מכל מקום בסברא החיצונה היה דמה דלא איתני, לזה ולזה נאמרה, והכלל הוא להיפך, ובודאי דגם הכלל הנ"ל הוא מקובל ממשה, אם כן הוי צוה משה שיהיה לנו, מה שאין כן אם לא הוי נישנית הז' מצות, והוי קאי במילתייהו בסברתם החיצונה, אם כן לא הוי צוה לנו משה רק תר"ד, והבן. והנה כתב הגאון בעל זרע יצחק במסכת מכות בשם הגאון מו"ה יעקב אביו של הגאון מו"ה העשיל, טעם על התהפכות הסברא, כדי שלא יהיה לשטן שום אחיזה, וז"ל: שלא היו יכול ליתן גיד הנשה בסיני, דאיתא בגמרא (סנהדרין כ"ו ע"ב) שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן שלא יקטרג, ואיתא בזוהר (ח"א ק"ע ע"ב) כי שס"ה מלאכים ממונים על שס"ה לא תעשין, ועל גיד הנשה ממונה השטן, לכן לא ניתן גיד הנשה בסיני, דאם כן היה שם הממונה שלו הוא השטן והיה מקטרג, ולזה הוצרך לשנות ז' מצות, כדי שיהיה לזה ולזה נאמרו, עכ"ל. ודעת לנבון נקל כי הוא שרו של עשו, וכללא דכל השרים, ור"ל שלא יהיה לאומות שום אחיזה (השרים) והבן. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל תורה ציוה לנו משה, היינו תרי"א, לכך הוא מורשה רק לקהלת יעקב, והמשכיל יבין.

ב׳ומן האמור פירשתי בזמירות של שבת קודש (ברוך א' יום יום) (כאשר קבלה בידינו שהזמירות שנתפשטו בישראל נאמרו ברוח הקודש), ראותו כי כן אדומי העוצר יחשוב לו בבצרה וגו', אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר. והוא מיוסד על מאמר חז"ל (מכות י"ב.) ג' טעות עתיד שרו של אדום לטעות כו'. אבל יש להבין לענין מה יסדו זה בזמירות. וגם מה ענין הסמיכות לזה אהבו את ה' וכו'. והנ"ל כי יש להבין מאחר שאנו מזמרין זה מדי שבת בשבתו, והשטן הוא יצר הרע עומד ושומעו, באיזה אופן יתקיים מאמר חז"ל שעתיד הוא לטעות. ועל כרחך צריך לומר על דרך שכתב הגאון, כי בשעת מתן תורה היה סיבה לשלחו לבל יהא שם, ולבעבור זה לא נישנה לאו דגיד הנשה. כמו כן אני אומר כי בעת שישראל מזמרין יחשוב לו בבצרה כו', הנה סיבה מאת השי"ת לשלח את השטן היצר הרע לבל ישמע זאת, למען יתקיים מאמרם ז"ל כי עתיד לטעות. וידוע מה שפירש מהר"ש אלגאזי מקרא שכתוב (משלי ד כג) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאת חיים. ענינו מכל מאסר של יצר הרע נצור לבך, שלא תהא הלב במאסר יצר הרע, כי ממנו מהלב תוצאות חיים, פירוש אהבה ויראה ודבקות בה' מקור החיים, וכמו שפירש החובת הלבבות מים עמוקים עצה בלב איש וגו' (משלי כ ה).

ג׳וזה שיסדו בזמירות מאמר חז"ל ראותו כי כן אדומי העוצר יחשוב לו בבצרה וכו', ובודאי בשעה שמזמרין אותו, סיבה מאת השם לשלוח את השטן הוא היצר הרע, וכיון שהוא איננו אז באותו שעה, הנה העת והעונה אהבו את ה' כל חסידיו, כי הוסר המונע והמעכב כי אמונים נוצר, כלומר מה שישראל מאמינים, נוצר ה' שיתקיים כמאמר חז"ל, והיינו על כרחך בשלוח את היצר הרע באותו שעה, לכן אתה אהבו ה' כאמור, וזה שיסדו אותו בזמירות והבן, וזה ענין נפלא בס"ד.

ד׳עוד י"ל תורה צוה וגו' (דברים לג ד). כי ידוע מהקל וחומר שעשה משה בשבירת הלוחות מפסח (שבת דף פ"ז.). גם התירוץ מה שאמר משה לי צוית (שמו"ר מ"ג ה'). והנה איתא שכמה מצות נאמרו בלשון יחיד. נ"ל בשלמא אותן שנאמרו למשה רק בתורת שליח, ולא שמע רק הוא, אין סברא לומר כן, מה שאין כן באלו השני דברות דכולנו שמענו ואין שליח בדבר, ונאמר בלשון יחיד, ומסתבר לומר דהציוי לו לבד שהיה עם ה', ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל והמשכיל יבין.

ה׳ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דברים לג ה). עיין מ"ש לעיל בפרשת האזינו על הפסוק (דברים לב טו) וישמן ישורון. ועתה אוסיף נופך על פי זה המבואר שם דיש חמשה מדרגות נפש רוח נשמה חיה יחידה, ואברהם יצחק יעקב ישראל ישורון נגדם. ואם כן ישראל נגד חיה, וישורון נגד יחידה, והוא המדרגה הגדולה שבמדריגות. והנה לאו כל המון עם זכו לבחינה של ישורון שהוא נגד יחידה, אך ראשי עם בני עליה. אבל כל המון עם זכו למדריגות ישראל, ודי בזה יקר וגדולה. וז"ש ויהי בישורון מלך, שמשה היה מלך אפילו בין אותן שהם במדריגות ישורון, בהתאסף ראשי עם שהם היו במדריגות ישורון. אבל יחד שבטי ישראל דבתר רובא אזלינן, ורוב המין יקראו ישראל, והבן.

ו׳אמנם כל זה אחר החטא הידוע, דכתיב (שמות לג ו) וינצלו בני ישראל את עדים, היינו המדריגות הגדולות הנ"ל, אבל קודם החטא היו כולם בבחינת ישורון. ועל פי זה נ"ל כי אותן ב' מדרגות ישראל ישורון, הן העטרות שאמרו במסכת שבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח.) שנכתרו בשעת מתן תורה בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (שמות כד ז), היינו שנקראו אז ישראל וישורון, וזכו לחיה יחידה. והיינו אחד כנגד נעשה, כי בחינת חיה שורה במוחש טפי, ואחד כנגד נשמע שהוא רוחני טפי, ואינו נרשם נגד המורגש במשוש, כמ"ש הרמ"ע במאמר צבאות סימן ה' בכוסמת עיין שם, והוא פלא בס"ד.

ז׳ועל פי זה יובן שהקדימו עשיה לשמיעה, היינו כי כל מה שלמעלה רוחני יותר, כדי שיחול עליהם בהדרגה אורות הנ"ל. והיינו (שבת שם (פ"ח ע"א)) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין כו', כי למעלה תמיד נעלה מעילוי לעילוי להיותר, ומהדבר המכונה לעשיה, להדבר המכונה לשמיעה, כי למעלה אין חושים וכלים, רק כינוי כנודע. מה שאין כן בעולם הגשמי תתהפך כחומר חותם והוא עולם העשיה, וכל מעשה צריך להיות במחשבה תחילה, רק כאן השתמשו כדרך מלאכי השרת, והבן זה כי נכון הוא מאד בס"ד.

ח׳ועל פי זה הבנתי הפירוש בהקידוש של שבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. דאינו מובן, דלפי מה שכתבו התוספת בערבי פסחים (דף קי"ז ע"ב, ד"ה למען) והרמב"ם במורה, זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, דהיינו השביתה הוא זכרון לשניהם, ולמה חלקו. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהא עצם השבת הוא זכרון למעשה בראשית. והנה כתיב (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, וכתיב (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה', וכל קדושת ישראל הם בחמש דרגין אלו. והנה השבת בעצם הוא רק סוף למקראי קודש, וממש אינו בחיק אנושי רק ברצון אלקי, ובפרט לפי מ"ש דנשמה גם כן לא יתכן בשלימות קודם שנקראו ישראל ישורון, כיון דחיה מובלע בו, וכן כשניטל עדים, נטל בהכרח מחלק הנשמה. ויש להסביר דבר זה יותר, דהנה בסוד נשמה יתירה, כתב מהרמ"ע מבואר למבין דנפש רוח מז' התחתונות, אבל נשמה יחידה ערכו מ"ג ראשונות. והנה מבואר בשו"ת מהרמ"ע סוף סימן כ"ה, דז' התחתונות יש כנגדן למטה בחוץ, אבל ג' ראשונות אין כנגדן למטה בחוץ. והנה מלמטה בחוץ ירתין אומות העולם, ונכלל בסוד טבע כי הם תחת הטבע, וזה לעומת זה עשה אלקים, אם כן מקרי בחיק אנושי, מה שאין כן ג' ראשונות כנ"ל. ועל פי זה יובן מה שאמר המלאך ליעקב (וישלח, בראשית לב כט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כי יעקב יש כנגדו למטה בחוץ ויכול עשו ללחום, מה שאין כן אם כבר נלחם בכוחו של יעקב, יתכן דיקרא ישראל. והיינו כי שרית עם אלקים הכוחות שכנגדם למטה, ועם האנשים היונקים מהם ותוכל להבין.

ט׳והנה לפי מ"ש דיעקב נגד נשמה, אם כן הוא בתפארת, אם כן רק חיה יחידה בג' ראשונות, אתי שפיר טפי. והנה מה שאין בחיק אנושי, הוא ענין מתנות אהבה ורצון, וגם בספר התמונה סוף תמונה ב' אחר השלמת האב בסוף דף כ"ו ע"א בדפוס קאר"ץ שם בהמפרש כשאומר רצון סתם כו', שם למעלה בכתר, עיין שם. ולפי זה תבין שבת קדשו באהבה וברצון כו' הנחילנו זכר למעשה בראשית, ותחילה הוא למקראי קודש והבן זכר ליציאת מצרים. וכן יש לפרש כפשוטו תחילה למקראי קודש, היינו זכר ליציאת מצרים, על פי מ"ש הרמ"ע בסוד נשמה יתירה. ואם כן שבת הוי רק סופן בעצם, כי המה מגיעים לנפש רוח נשמה והבן, ועל ידי יציאת מצרים הוי גם תחילתן.

י׳ועל פי זה יובן גם כן שבדברות הראשונות אמר זכור (שמות כ ח), ובשניות שמור (דברים ה יב-טו), אף שבדבור אחד נאמרו (ר"ה כ"ז ע"א), יש ליתן טעם לכתיבתן. כי בדברות הראשונות נאמר לירת מטבע העצמיות, ומה שאין כנגדן בחוץ ואין שמירה. מה שאין כן בדברות אחרונות דנאמר לירת מה שכנגדן בחוץ, וגם מה שהוטבע מיציאת הטומאה, נאמר שמירה דזה לעומת זה עשה. וזה פירוש הפסוק (ואתחנן ה') שמור כו' (דברים ה טו) וזכרת כי עבד הייתם בארץ מצרים, כנודע דרומז על הטומאה, ויוציאך כו' משם דייקא ביד חזקה כו', על פי האלשיך כי העלית את העם הזה בכוחך כו' (במדבר יד יג), על כן צוך כו', דהיינו על בחינה זו צוך, לכך הוא בלשון שמור, והבן.

י״אהיוצא מזה דשאיבות נפש רוח נשמה הוא מיציאת מצרים, ושאיבת חיה יחידה רוח הקודש, הוא מעצם השבת למאן דזכי. והנה כתיב וינצלו את עדים, כי באלו אין פגם, כי אין אבות הטומאה והמת שהוא אביהן פוסלין את המקוה לעולם, כמ"ש הרמ"ע בתשובה שם בסוף סימן כ"ה, עיין שם, ולכך ניצלו מחמת שאינם כדאי. ועיין בעשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט', כי הוא היה מסירת נפש גדול בחשק נמרץ, אבל נפש רוח נשמה ודאי בעון כזה נפגם והבן, ומלבד וינצלו את עדים, גם נפש רוח נשמה נתקלקל ודאי מחמת החטא. ואם כן בדברות הראשונות שהיו קודם החטא וזכו לישורון, וכל שכן לנפש רוח נשמה בשלימות, ואם כן לא נצרכו למה שנטבע בשבת בעת יציאת מצרים, וליכא זכר ליציאת מצרים, ולכך לא נאמר וזכרת וכו'. מה שאין כן אחר החטא שנאמר וינצלו את עדים מהר חורב, וגם בנפש רוח נשמה על כל פנים פגם וחסרון מחמת חטא כזה בלי ספק אף שאינו בכלל וינצלו לגמרי והבן, אם כן צריכין למה שהוטבע ביציאת מצרים ואיכא זכר לכך, נאמר וזכרת כי עבד היית וגו', ואדרבא למה שהוטבע בעצם השבת מי יזכה עתה, לכך לא נאמר כי ששת ימים, והבן.

י״בועל פי זה ופדויי השם ישובון ובאו לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיה לה י), ודרשינן במסכת שבת פרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ע"א) שמחה שמעולם, היינו אותן העטרות שנוטל מהם. ולדברו יומתק מאד דהיינו חיה יחידה, וכבר כתבנו בשם סוד נשמה יתירה להרמ"ע, דביום שכולו שבת יזכו ישראל למדרגת יחידה, ובודאי גם אדם הראשון קודם החטא היה כן, כי בודאי נברא על השלימות, וישראל בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), בודאי זכו למדרגה זו. ואם כן בשעת מתן תורה זכו למדרגת ישראל וישורין, והוא התכלית האחרון. והיינו שמחה שמעולם, יהיה על ראשם, והבן.

י״גספרי הובא בעקדה שער אחרון, ישראל אומרים מי כמוכה באלים ה' (שמות טו יא), ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוכה (דברים לג כט), נתקבצו כל ישראל ובאו אצל משה רבינו ע"ה, ואמרו לו משה רבינו עתיד הקב"ה ליתן לנו בעולם הבא, אמר להם איני יודע מה אומר לכם, אשריכם מה מתוקן לכם, משל למלך שמסר בנו לפדגוג והיה מחזירו להראותו, ואמר לו כל האילנות האלו שלך, כל הגפנים האלו שלך, כל הארצות האלו שלך, משיגע להראותו אמר לו איני יודע מה אומר לך, אשריך מה מתוקן לך. אף כאן אמר איני יודע מה אומר לכם, אשריכם מה מתוקן לכם, הה"ד אשריך ישראל מי כמוכה עם נושע בה', שכל ישועתו אינו אלא בשכינה, עד כאן לשון הספרי.

י״דונ"ל על פי מ"ש על המדרש רבה בפרשת נשא (במ"ר פי"ב א') ויהי ביום כלות משה (במדבר ז א), אמר ר' יהודה בר' סימון כו', שם באופן שני (ד"ה ונקדים) ביארתי דהגבורה גדולה שבגדולות אצלו ית"ש, הוא מה שכובש מדת הדין בחזקה, ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, עיין שם. והנה ביארתי שם דשם אל הוא על מה שכובש מדת הדין בחזקה, והנה זה נעשה על ידי ישראל שמוסיפין כח בגבורה של מעלה כו', כאמרם ז"ל (איכ"ר פ"א ל"ג) בשעה שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח כו', וכמו שנאמר (תהלים סח כה) תנו עוז לאלקים. והנה זה דברי הספרי ישראל אומרים מי כמוכה באלים ה', היינו שיוכל לכבוש בחזקה כמו שכובש מדת הדין בחזקה, ורוח הקודש אמר אשריך ישראל כי הם מוסיפין כח כו' מי כמוכה עם נושע בה', ר"ל עם ה' כי ישועתינו הוא ישועתו כו', וכמו שפירשתי (ישעיה כה ט) נגילה ונשמחה בישועתו ה' בישועת עצמם כו' שיתמלא השם והכסא, גם אנחנו נושעה.

ט״ווהנה ביארתי שם בפרשת נשא על המדרש הנ"ל באופן הנ"ל, מרוממות מעלת ישראל בזמן המשכן והמקדש. וידוע דהכל כטפה נגד הים נגד מה שיהיו בעולם הבא, ואז עין לא ראתה כו' (ישעיה סד ג). וכבר פירשתי הפירוש של עין לא ראתה בסדר משפטים (ד"ה ויראו את וכו'), ועל הפסוקים בתהילים ה' בשמים כסאו וגו' (בתפלה למשה תהילים י״א:ד׳). ותורף הדברים, דהוא דבר שאי אפשר לראות ולהשיג בשכל מה הוא ומה מהותו, ואינו נרגש רק להמרגישים בעצמם, והוא אמרם ז"ל (מגילה ט"ו ע"ב) עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק וכו', והבן זה כי ה' בעצמו כביכול הוא חלקם ונחלתם ושבחם, והכל, ר"ל כל התענוגים אשר יצוייר, לא מבעיא תענוגים גשמים דהם רק דמיונות, אלא אף התענוגים הרוחנים כמו נהרא דאפרסמונא המוזכר בדברי חז"ל (ב"ר ס"ב ב') שהוא משל לתענוגים רוחנים, הוא הכל כאין וכאפס נגד זה התענוג הנפלא והרב והתמידי והנצחי. והנה הם שאלו ואמרו משה רבינו אמור לנו מה טובה עתיד הקב"ה ליתן לנו בעולם הבא, ר"ל איזה רוממות מעלה יהיה יותר משל עכשיו שהיו אז ברום המעלה יותר ממלאכי השרת. והשיב להם איני יודע כו', שהוא אינו מושג דעין לא ראתה כו'. ויש בתשובתו זאת עוד דבר עמוק, על פי המבואר בספר תניא חלק שני שער היחוד והאמונה פרק ט', דמה שכינו לו ית' חז"ל והכתוב מדרגת ומעלת החכמה, הוא שהוא מקור החכמה, שממנו יתברך נאצל ונמשך מהות מדריגות החכמה עילאה שבעולם האצילות, והא דאמרינן דהוא וחכמתו אחד, יציבא מלתא לפי קבלת האר"י ז"ל בסוד התלבשות באצילות, אך לא למעלה מהאצילות, עיין שם בספר הנ"ל חלק א' פרק ב', ובהג"ה שם. אבל הקב"ה רם ומתנשא ונעלה עליה רב מאד מאד ממדריגת החכמה, ולא שייך כלל ליחס אצלו שום ענין המתייחס לחכמה, אפילו על דרך מעלה ועילוי רב, כגון לומר עליו שאי אפשר לשום נברא עליונים ותחתונים להשיג מהותו, כי ענין השגה מתייחס ונופל על דבר חכמה ושכל, לומר שאפשר להשיג או אי אפשר להשיגו מפני עומק המושג. אבל הקב"ה שהוא למעלה מן השכל ומהחכמה, לא שייך כלל לומר כן שאי אפשר להשיגו מפני עומק המושג, כי אינו בבחינת השגה כלל, והאומר עליו שאי אפשר להשיגו, הוא כאומר על איזה חכמה רמה ועמוק, שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג, שכל השומע יצחק לו לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשיה גשמיות הנתפסת בידים. וככה ממש לגבי הקב"ה נחשבת מדריגת השכל והחכמה כעשיה גשמיות ממש, ואפילו השגת שכלים שבעולמות עליונים, ואפילו מדרגת חכמה עלאה, כדכתיב (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשית, עיין שם.

ט״זולפי זה ההעלם שלו ית"ש, נעלם גם כן מה הוא, כי כל העולם נתפס לומר אינו נראה או אינו מושג, שהוא בסוג הראות או בסוג השגה. אבל ית"ש יתעלה מכל זה עילוי רב. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים יח יב) ישת חושך סתרו. כי כל דבר הנראה לעין הראות, או יגלה לעין השכל, נקרא אור שבהאור נראה הכל. והטמון ומכוסה ונעלם, נקרא בשם חושך שאינו נראה, כמו שאינו נראה כל מה שבחושך. והנה כל סתר אף שבדבר הנסתר הוא מכוסה ונעלם, מכל מקום מהות ההסתר הוא נגלה ונודע מה הוא ההסתר, או שאינו נראה, או שאינו מושג, או שאינו מורגש וכדומה. ואם כן מהות ההסתר הוא תמיד בדמיון אור, ר"ל נגלה, אף שדבר הנסתר הוא נעלם. אבל בו ית"ש מהות ההסתר הוא נעלם ולא יודע מה הוא, כי לא יצדק לומר עליו לא אינו נראה, ולא אינו מורגש, ולא אינו נשמע, ולא ממושש, וגם לא אינו מושג, כי יתעלה מכל אלה עילוי רב ועצום ואינו בסוג אלה כלל. והיינו ישת חשך סתרו, כי גם סתרו דהיינו מהות ההסתר, הוא חשך, ר"ל נעלם ומכוסה לא יודע כלל וכלל איכות ההסתר, והבן כי נכון הוא ומושכל מאד הוא ואמת בס"ד.

י״זועל פי זה יובן תשובת משה רבינו איני יודע מה אומר לכם, שאינו נתפס כלל אף בשם העדר השגה, דגם לומר אינו מושג לכם, איני יודע מה אומר, כי כביכול ה' בעצמותו הוא חלקם ונחלתם ושכרם בעתיד מתיקות לדביקות ית"ש. ועל זה מביא המדרש משל למלך שמסר בנו לפדגוג, משיגע להראותו כו', ר"ל שאחר שיגע ואין בו כח עוד להראותו. וכך הוא בנמשל שהוא דבר שאין בו כח לשום נברא להראותו, אף המבין כמו משה רבינו שהיו מרגיש מתיקות זה בחייו, אבל אי אפשר להראותו לאחרים אמר איני יודע כו' כנ"ל, אבל אשריכם מה מתוקן לכם, כי הכל כאין נגד זה. ועל זה מסיים הה"ד אשריך ישראל מי כמוכה עם נושע בה' דייקא, אם שכל ישועתו, כל דייקא שהוא כלו ולא מקצתו, אינו אלא בשכינה כי הוא נחלתם, והיינו נושע בה', אבל זולת זה כל מה שנושעים הן בעולם הזה הן בעולם הבא, אינו רק מקצת מן המקצת, והבן כי נכון נפלא בס"ד.

י״חוימת שם משה עבד ה' כו' על פי ה' כו' (דברים לד ה). אמרו חז"ל (סוטה י"ג ע"ב) משה רבינו לא מת, גמר שם שם כו'. וידוע בקושית אלקיכם כהן הוא, וקושית התוספת (ד"ה) איך נטמא. והתירוץ דהוא בן. ותירץ המרש"א (סנהדרין דף ל"ט) דהוא מת מצוה. וקושית היערות דבש דמכל מקום קנה מקומו, עיין ביערות דבש חלק ב' דף פ"ו עמוד ד'. והנה ויקבור אותו (דברים לד ו), דריש ר"י הוא קבר את עצמו, עיין ברש"י בנימוקי החומש בפסוקים הנ"ל. ויקבור אותו עיין בהראב"ע. אבל על פי ה', היינו שמת בנשיקה, ודאי קשה. אך אם לא מת רק שנראה כמיתה, לא קשה מידי. ועל פי זה מבואר וימת שם משה, היינו הגזירה שוה שלא מת, רק שנראה כמיתה, וראיה לדבר שנקרא עבד ה' ולא בן, אף אם הוא גדול מבן כנודע, מכל מקום לא הותר רק לבן, וגם בארץ מואב שהוא בחלקו של ראובן, ואם כן מבואר דלא הוי כמת מצוה, דאם כן היה קונה מקומו, ואף על פי כן על פי ה', שמע מינה דלא מת, והבן.

י״טאו יאמר, על פי דצדיקים אינם מטמאין כדברי רבי חיים כהן (תוס' כתובות ק"ג ע"ב, ד"ה אותו), והטעם דאינם מתים על ידי מלאך המות רק בנשיקה, אין בהם טומאה, ואם כן הוא הפירוש על פי ה', לכך ויקבור אותו, והבן.

כ׳וי"ל עוד, על פי שכתב שם ביערות דבש בשם מדרש הנעלם, כי כשמתנהג במדת הדין שעושה שפטים בעוברי עבירה, נקרא עבד, וכשהוא במדת הרחמים, נקרא בן, עד כאן דבריו. ונ"ל להמתיק דבריו, כי ידוע (תנחומא משפטים סי' ה') כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, ואם כן כשעושה שפטים למטה, הוא מעורר מדת הרחמים למעלה, ואם כן למטה הוא בבחינת עבד, ולמעלה בבחינת בן, והבן. ולדעתי זה פירוש הפסוק, כי מובן לכל משכיל שזה דוקא כשהצדיק בזה העולם, אז יש בו שני הבחינות, אבל כשנסתלק שוב אינו עושה שפטים. אבל רחמים מעורר, כי המה ממליצים תמיד טוב בעדנו, וגדולים צדיקים במיתתן וכו' (חולין ז' ע"ב), אם כן הוי רק בבחינת בן. והיינו וימת שם היינו כדגמיר גזירה שוה, ואם כן מאי דין וימת, לזה אמר עבד ה', ר"ל בחינת עבד מת, כי נשאר רק בבחינת בן, והבן.

כ״אולא ידע איש את קבורתו וגו' (דברים לד ו). איתא בסוטה (דף י"ד.) א"ר חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה, מפני שידע הקב"ה שעתיד בית המקדש לחרב וישראל יגלו מארצם, ושמא יעמדו באותה שעה בבכי ותחנונים על קברו של משה, ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפילה בעדינו, ויעמוד משה ויבטל הגזירה. ואמר ר' חמא בר חנינא מה דכתיב (דברים יג ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר להלוך אחר השכינה, אלא הלוך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים שנאמר (בראשית ג כא) ויעש לאדם ולאשתו וכו', אף אתה הלבש ערומים. מה הוא קובר מתים, שנאמר ויקבור אותו בגי, אף אתה קובר מתים. ועיין בכתנות אור של מהר"מ (מ"ש) [א"ש] פרשת וזאת הברכה. וגם אני אענה חלקי בסגנון שלו באופן אחר, כי ידוע מה שפרשו על יעשו לפני כסדר הזה (ר"ה י"ז ע"ב), שלא די באמירה, כי אם בעשיה שיעשו כסדר הי"ג מידות, (מובא לעיל הפטורת תצא). והנה קשה על מימרא הראשונה של רב חמא בר חנינא, וכי הקב"ה שונא ישראל ח"ו שיעשה תחבולות שלא לבטל הגזירה. אך התירוץ הוא, דהכונה הוא לטוב להם, כי באמת הלא יוכלו לבטל בלא זה על ידי י"ג מדות. אך צריך שיעשו כסדר הזה והוא טוב להם, על כן נסתתר קברו של משה, כדי שיוכרחו לעשות כמדותיו כדי לבטל הגזירה. והיינו מימרא שניה הלוך אחר מדותיו, וזה רצונו ית"ש שמזהירם להלוך אחר מדותיו, על כן נסתר קברו של משה, כדי שיוכרחו לעשות כמדותיו לבטל על ידי זה הגזירה, והבן.

כ״בויתמו ימי בכי אבל משה וכו' (דברים לד ח). אמרינן במסכת תמורה (דף ט"ז.) דהלכות רבות נשתכחו וכו', צא וטורדן במלחמה. ועיין מה שתמה היערות דבש חלק א' צ"ב ע"א. והנ"ל על פי הירושלמי שקלים פ"ו) שהביא שם דהארון עם שברי הלוחות היו הולך לפניהם במלחמה. ונראה לי הטעם, על פי מ"ש (בהפטורת בשלח עיין שם) בפסוק (שופטים ה ח) יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה וכו'. והנה אמרו רז"ל (נדרים דף ל"ח.) פלפול ניתן למשה לבדו, והוא נהג בו טובת עין וכו'. ונ"ל שזהו מה שאמרו רז"ל (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) גילה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי לו לבדו ניתן, וכל מה שהוא באפשרי להתחדש בשכל אנושי, ובודאי כך מסר לישראל בטובת עין, ואם כן לא היה מקום לחדש, ומרוב אהבה שאהב השי"ת לישראל וחדי בפלפולן דידהו, ורצה שיתחדש תורה על ידן, נשכח מהם כדי שיתחדש על ידי פלפול. ועל ידי זה תבין דלא נתגלגל חוב על ידי אבלו של משה רבינו, וזה נכון. ולרמז זה היה הארון של שברי לוחות מהלך לפניהם, דימהו רז"ל (מנחות דף צ"ט.) זקן ששכח וכו', לשברי לוחות. ור"ל דעל ידי השכחה שהוא כשברי לוחות, הוי הנצחון במלחמה. והיינו דאמר הש"י ליהושיע צא וטורדן במלחמה, ויראו דארון של שברי לוחות מנצח לפניהם במלחמה, ומזה יבינו דהשכחה הוית ברחמי שמים, ולא יכעסו עליך, והבן.

כ״גסיום התורה מקושר להתחלה (דברים לד י) ולא קם נביא (דברים לד יב) לכל היד החזקה וגו' לעיני כל ישראל, (בראשית א א) בראשית ברא אלקים וגו'. על פי כי לכך ניסי משה גדולים מיהושע, כי כל מה שרחקו מסיבה ראשונה יתעלה, השיגו בו יותר נפלא, ונסי יהושע בשמים, ושל משה בארץ. והנה במסכת חגיגה (דף י"ב ע"א) מבואר דמהאי קרא בראשית ברא, מוכח דשמים נבראו תחילה, רק כשנטע היו הארץ תחילה, עיין שם והבן. ועוד מבואר בגמרא דחגיגה (י"ב ע"א) דאת דכתיב ואת הארץ, הוא להורות על הקדמת בריאת שמים לארץ. וכתבו התוספת (חגיגה י"ב ע"ב ד"ה ואת) דבלא את לא ידעינן, אף דכתיב שמים קודם לארץ, הוי אמרינן דלא יכול לכתוב שני דברים כאחד, ועל כל פנים צריך אחד להקדים. ועל פי זה מבואר ודו"ק. ואת השמים, הוא כמבואר במדרש (ב"ר א' ב') שהשיב ר' עקיבא לר' ישמעאל שלא יאמרו שמים וארץ אלהית הן.

כ״דב', סיום התורה מקושר להתחלה, על פי החן טוב פרשת בראשית כי בראשית ברא כו' (בראשית א א), היינו שבתורה נבראו כל הנמצאים בתחילה בהציור שמים ותולדותיו כו', עיין שם. והנה הבריאה מגולה לכל, אבל הציור נסתר ונעלם מעין כל, רק שישראל דור דעה שקבלו ממשה, השיגו כל הציורין וראו שיש שמים וכל תולדותיו והארץ וכל תולדותיה בתורה. והיינו (דברים לד יב) לעיני כל ישראל בראשית ברא כו', והבן. ועל פי זה יומתק יותר מ"ש ממאמר למאמר (ב"ר א' י"א ד"ה מעשה היה), שבכל מאמר ודאי יש בו הציור מה שנברא באותו מאמר, והבן.

כ״הג', עוד יבואר הסמיכות (דברים לד יב) לעיני כל ישראל, (בראשית א א) בראשית ברא וגו'. על פי מ"ש היערות דבש חלק ב' דרוש א' לפרש אשא עיני אל ההרים וגו' (תהלים קכא א-ב). ואיתא במדרש רבה הם גדולי נשואי ישראל, שאין לך חטא הדור שאינו מהם כו'. על פי מ"ש (ר"ה ח' ע"ב) מלך יכנס תחילה, מקמיה דליפוש חרון אף. הענין דאי המלך יצא זכאי, זכותו מגין על כל העם, ואם יצא חייב הרי הדור ינוצל, דלכן חטאו כי ראו מנהיגם חטא. וסברא זו מבואר במדרש רבה דלכך שמים נבראו תחילה, כדי שיעמדו תחילה בדין, היותם ראשון לנצירה והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה, על כן יושבי הארץ מתנצלים כי אם עליונים משוללים מיצר הרע חטאו, מה יעשו יושבי ארץ אשר יצר הרע גובר עליהם. וזה שאמר אשא עיני אל ההרים הם נשיאי ישראל מאין יבא עזרי, כי אם גם הם חטאו אין זכותם מגין, על זה אמר (תהלים קכא ב) עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ וכאמור, עד כאן דבריו. והנה ידוע מהזוהר כי שלוחי השגחה נקראים עיני ה', והיינו לעיני כל ישראל, ר"ל בשביל עינין דלעילא המשגיחין על ישראל, בראשית ברא אלקים את השמים תחילה ואחר כך את הארץ, כדי שיהיו זכאים בדין, והבן כי נכון הוא בס"ד.

כ״וד', סיום התורה מקושר להתחלה, על פי שכתב באור החיים פרשת בראשית איש האלקים (דברים לג א), כי אמרו רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא בדין אפילו עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולים לזכות, עד כאן. אבל משה קדש שמו ברבים מאד מאד, ורב טוב לבית ישראל עשה, יכול לזכות. לכך נקרא איש האלקים, שאפילו לפני אלקים הוא איש, עד כאן דבריו. ועל פי זה יבואר כי בראשית ברא אלקים (בראשית א א), דרשו רז"ל (ב"ר י"ב ט"ו) מתחילה עלה במחשבה וכו'. והנה איך יתכן שמחשבתו לא יתקיים, אך מקוים אצל משה והדומים לו מזכי רבים. והיינו (דברים לד יב) לכל היד החזקה וכו' לעיני כל ישראל, על כן בראשית ברא אלקים ומחשבתו לדור ודור, כי משה בכל דור (תיקו"ז סט קי"ד ע"א), והבן.

כ״זה', סיום התורה מקושר לתחלה. כי כבר פירשתי (דברים לד י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה שני פרושים. פירוש א', על פי כי שאר הנביאים לא יוכלו להתנבא רק אחר שהתבודד, ולא היה בדעתו ובשכלו בזה העולם כלל, מה שאין כן משה אמר עמדו ואשמעה (במדבר ט ח). וזה שאמר ולא קם נביא בעוד היותו בישראל מדבר עמם כמשה, והבן. פירוש ב' פירשתי על הפסוק הנ"ל, על פי משה אית בכל דרא ודרא (תיקו"ז סט קי"ד ע"א). וזה שאמר עוד בישראל, פירוש שעוד היום הוא בישראל, והבן. ועכשיו אמשיך כל הפסוק עד סוף התורה לזה הפירוש הב', על פי כי כל הניסים הנאמרים בתורה הק' הם לעולם, ונחקקו אז בהזמן ונעשים בכל שנה ושנה ובכל דור על ידי נשמת משה, כשם שנעשה אז על ידי משה. ורצוני לומר דכל הניסים הנעשים בזה העולם, העיקר הוא היחודים והתקרבות הנעשים במידת עליונות, ונמשך למטה לפי הצורך, ובכל שנה נעשה התקרבות והיחודים במידות עליונות על ידי משה, ושמא תאמר למה בני ישראל אין רואין בכל שנה כמו שראו אז, ואף שנעשה רק באורות עליונים, נאה ויאה וראוי לעם ה' לראות באור נשמתן שלהבת י' המתנוציצין משם. התירוץ הוא, דבאמת בעת הבריאה על דעת כך נברא אדם הראשון, והיה יכול לראות באור נשמתו בגינזי מרומים, כל זמן שלא היו לו מסך המבדיל והיה לו כתנות אור בא'. ואחר החטא נעשה כתנות עור בע' משכא דחויא ומכסה עין הרואה (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב), לכך אף שנעשה מה שנעשה על ידי משה בכל עת, כל ישראל אינם רואים עד שיתוקן הכל, ויהיו הכל כמו בתחילת הבריאה קודם החטא, אז יהיו נגלה ונראה כל הנעשה על ידי משה דלתתא בכל עת ובכל זמן ובכל דור לעיני כל ישראל, והבן. ועל פי זה מובן ההמשך, וגם הסיום המקושר להתחלה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, שהוא עוד בישראל (דברים לד יא) לכל האותות והמופתים וכו' אחר שלחו ה' וכו' לכל כו', זה הוא עוד בישראל, שנעשה כל זה על ידו בכל דור ובכל עת, ואימת יהיה לעיני כל ישראל (דברים לד יב) שיהיו הכל רואין זאת, בראשית ברא אלקים (בראשית א א), אימת שיהיו הכל כבתחילה וראשית הבריאה, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד.

כ״חו', לעיני כל ישראל (דברים לד יב) בראשית (בראשית א א). כי הנה יסוד הרשעה, כי קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור, לא זכרו אחריתם. ויסוד הצדקות הוא, שיהיו תמיד נגד עיניו כי העולם הזה, הוא רק מעבר הפרוזדור לכנס לטרקלין שהוא עולם הבא, כאמרם ז"ל (אבות פ"ג מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור וכו'. והנה איתא במדרש (ב"ר א' י') שהעולם נברא בבי"ת, וכן איתא באותיות דרבי עקיבא, והוציאו זאת מתיבת בראשית המתחלת בבית, ועל כן דרשו בראשית ב' ראשית, ר"ל הב' הוא ראשית והתחלה לכל, שהכל נבראו בה, כמו שדרשו (ב"ר י"ב ט') בהבראם (בראשית ב ד), בה' בראם, וכן מבואר להדיא במפרשים, והבן זה. ועיין בספר ברית שלום בריש פרשת בראשית מ"ש על המדרש (ב"ר א' י') דרש ר' יהודה בן סימון במעשה בראשית מפני מה נברא העולם בבי"ת וכו', עיין שם ודפח"ח וש"י. היוצא מדבריו דלכך נברא העולם בבי"ת, מפני שהעולם דומה לאכסדרה, והא דהמילוי מכחיש זה, דהא אמרינן בי"ת ולא אכסדרה, התירוץ לזה דאכסדרה שלפני הבית בית שמה. והיינו לעיני כל ישראל בראשית, שתמיד ישימו זאת נגד עיניהם כי ב' ראשית, דהיינו שנברא העולם בבית, ולמה מפני שדומה לאכסדרא, ועל זה קשה הא בית ולא אכסדרא, אלא ודאי דהוי פרוזדר שלפני בית מפרוזדר לטרקלין, ואם זאת תמיד נגד עיניהם, בודאי במשרים יתהלכו לגן עדן אל מחוז החפץ לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

כ״טז', סיום התורה מקושר להתחלה, על פי מה שהביא בספר אמרי בינה בשם הגאון מו"ה העשיל ז"ל, על אמרם ז"ל (ר"ה כ"א ע"ב) בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול (קהלת יב י) וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא בישראל כמשה (דברים לד י). ותורף הדברים הוא, דמפסוק ולא קם יש לומר כמו שדרשו שם בגמרא (ר"ה כ"א ע"ב) בנביאים הוא דלא קם, אבל במלכים קם. אבל יש ראיה דהקרא כמשמעו ולא כדרשה הנ"ל, דהא כתיב (בראשית א א) בראשית ברא אלקים. וקשה דלפי דקדוק לשון הקודש, היה ראוי לכתוב בראשונה ברא אלקים, כן מקשין כל המפרשים, ומזה מוכרח הדרש (ב"ר א' ד') בראשית, בשביל משה שנקרא ראשית, שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו. אם כן מוכרח דאין בנבראים דמיון למשה, כיון דהבריאה היתה בשבילו ולא בשביל אחר. ומיהו יש לדחות ולומר דיש גדול כמשה, והא דכתיב בראשית ולא בראשונה, היינו משום דראש דברך אמת (תהלים קיט קס), שס"ת בראשית ברא אלקים הוא אמת. אבל מכל מקום הוכחה הראשונה במקומה, דאי משום שיהיה נרמז אמת, הלא בסדר סופי תיבות של בראשית ברא, אינו יוצא תיבת אמת כסדר, רק שלא כסדר. אבל ברא אלקים את, הוי תיבת אמת ביושר כסדר. והנה למה הרמז מהופך, כיון דיש בפסוק הנ"ל כסדרן, אלא ודאי דמבראשית הוי רמז בשביל משה שנקרא ראשית, והבן. והיינו וכתוב יושר דברי אמת, דתיבת אמת נכתב ביושר ולמה לי מהופך, אלא ודאי ולא קם נביא כמשמעו דאין בהנבראים כערך משה, ולכך בראשית בשביל משה שנקרא ראשית, והבן. ונמתיק הדברים דרמז שהוא ביושר כסדר, הוא נגלה לעין כל. מה שאין כן שלא כסדר, הוא נעלם ומכוסה. ועל פי זה מבואר ולא קם וכו' כמשמעו, ושמא תאמר כמדרשו, על זה אמר לעיני כל ישראל בראשית, ולא בראשונה, ועל כן נדרש בשביל משה וכו', ושמא תאמר אולי בשביל ס"ת אמת, לזה אמר לעיני כל ישראל בראשית וכו', ר"ל דיש רמז נגלה לעין כל וכו', ולמה ליה רמז מכוסה, והבן.

ל׳ח', סוף התורה מקושר להתחלה. על פי מ"ש לפרש בהפסוק (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. על פי הכלי יקר פרשת בראשית (א ח) בפסוק ויקרא אלקים לרקיע שמים, לא רצה השם שיקרא בשם רקיע, כי שם זה מורה על פירוד ומחלוקות שהוא מסך המבדיל, כי אם בשם שמים שהוא מורה על שלום, כי נעשו מאש וממים שנעשו שלום ביניהם (ב"ר ד' ז'). וזה שאמרו רז"ל (אבות פ"ה מי"ז) כל מחלוקות שהוא לשם שמים סופה להתקיים, ר"ל כהוראת שם שמים, עד כאן דבריו. והוספתי נופך לדברינו, כי עינים רואות שכל הדברים נקראים על שם התכלית שלהן, ולא על שם החומר, כמו כסא, שלחן, ומנורה, אין נקרא על שם החומר מה הוא עץ ואבן, כסף או זהב, כי אם על סיבת התכלית, היינו מה שנעשה להאיר נקרא מנורה, ולאכול עליו נקרא שלחן, ולישב עליו נקרא כסא. כמו כן היה ראוי שיקרא רקיע, שהוא על שם התכלית להבדיל בין מים למים, ולא על שם החומר אש ומים, וכאן שינה ה' לבלי לקרוא על שם התכלית רקיע, כי אם על שם החומר שמים שהוא מאש ומים, למען הראות כי גדול השלום. והנה במדרש רבה פרשת אמור (ויק"ר ל' י"ב) לענין ד' מינים שבלולב, שהן נגד ד' מדריגות שבישראל, אמר הקב"ה יקושרו כולם אגודה אחת ומזה אני מתעלה, שנאמר (עמוס ט ו) הבונה בשמים מעליותיו, אימת אני מתעלה בזמן ואגודתו על ארץ יסדה. מבואר כשיש שלום בישראל, השי"ת מתעלה וזה כבודו ית'. וז"ש השמים שם שמים המורה על שלום, מספרים כבוד אל שיהא שלום בישראל שאז כבודו ית' מתרבה ומתעלה, ומעשה ידיו גוף הפעולה התכליתית המורה על הבדלה, מגיד הרקיע שם רקיע. וכעת אומר, כי באמת בעניני מעשה הבריאה מעשה ידי יוצר, גם ההבדל אין בו פירוד ומחלוקת, והוא התיקון של מעלה ושל מטה ובקנה אחד עולה, רק כונתו ית"ש ללמד לעם ה' איך יזהרו מפירוד ומחלוקת ויתאחדו. והנה בפסוק הראשון של התורה נכתב שמים ולא רקיע, הגם שטוב לשון הקודש להיות שם העצם על הפעולה התכליתית, ולא על החומר הנעשה ממנה. רק הכונה כדי ללמד תיכף בראש התורה בפסוק הראשון תיכף גודל מעלת השלום, והבן. ועל פי זה מבואר (דברים לד יב) לעיני כל ישראל (בראשית א א) בראשית ברא אלקים את השמים. ר"ל לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים, שיראו כל ישראל איך תיכף בראש התורה נאמר ברא אלקים את השמים ולא רקיע, כדי שידעו גודל מעלת השלום, וה' יברך את עמו בשלום.

ל״אתם ונשלם