ישמח משה, וזאת הברכה ב׳Yismach Moshe, V'Zot HaBerachah 2
א׳ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דברים לג ה). עיין מ"ש לעיל בפרשת האזינו על הפסוק (דברים לב טו) וישמן ישורון. ועתה אוסיף נופך על פי זה המבואר שם דיש חמשה מדרגות נפש רוח נשמה חיה יחידה, ואברהם יצחק יעקב ישראל ישורון נגדם. ואם כן ישראל נגד חיה, וישורון נגד יחידה, והוא המדרגה הגדולה שבמדריגות. והנה לאו כל המון עם זכו לבחינה של ישורון שהוא נגד יחידה, אך ראשי עם בני עליה. אבל כל המון עם זכו למדריגות ישראל, ודי בזה יקר וגדולה. וז"ש ויהי בישורון מלך, שמשה היה מלך אפילו בין אותן שהם במדריגות ישורון, בהתאסף ראשי עם שהם היו במדריגות ישורון. אבל יחד שבטי ישראל דבתר רובא אזלינן, ורוב המין יקראו ישראל, והבן.
1
ב׳אמנם כל זה אחר החטא הידוע, דכתיב (שמות לג ו) וינצלו בני ישראל את עדים, היינו המדריגות הגדולות הנ"ל, אבל קודם החטא היו כולם בבחינת ישורון. ועל פי זה נ"ל כי אותן ב' מדרגות ישראל ישורון, הן העטרות שאמרו במסכת שבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח.) שנכתרו בשעת מתן תורה בשני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (שמות כד ז), היינו שנקראו אז ישראל וישורון, וזכו לחיה יחידה. והיינו אחד כנגד נעשה, כי בחינת חיה שורה במוחש טפי, ואחד כנגד נשמע שהוא רוחני טפי, ואינו נרשם נגד המורגש במשוש, כמ"ש הרמ"ע במאמר צבאות סימן ה' בכוסמת עיין שם, והוא פלא בס"ד.
2
ג׳ועל פי זה יובן שהקדימו עשיה לשמיעה, היינו כי כל מה שלמעלה רוחני יותר, כדי שיחול עליהם בהדרגה אורות הנ"ל. והיינו (שבת שם (פ"ח ע"א)) מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין כו', כי למעלה תמיד נעלה מעילוי לעילוי להיותר, ומהדבר המכונה לעשיה, להדבר המכונה לשמיעה, כי למעלה אין חושים וכלים, רק כינוי כנודע. מה שאין כן בעולם הגשמי תתהפך כחומר חותם והוא עולם העשיה, וכל מעשה צריך להיות במחשבה תחילה, רק כאן השתמשו כדרך מלאכי השרת, והבן זה כי נכון הוא מאד בס"ד.
3
ד׳ועל פי זה הבנתי הפירוש בהקידוש של שבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. דאינו מובן, דלפי מה שכתבו התוספת בערבי פסחים (דף קי"ז ע"ב, ד"ה למען) והרמב"ם במורה, זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, דהיינו השביתה הוא זכרון לשניהם, ולמה חלקו. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהא עצם השבת הוא זכרון למעשה בראשית. והנה כתיב (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, וכתיב (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה', וכל קדושת ישראל הם בחמש דרגין אלו. והנה השבת בעצם הוא רק סוף למקראי קודש, וממש אינו בחיק אנושי רק ברצון אלקי, ובפרט לפי מ"ש דנשמה גם כן לא יתכן בשלימות קודם שנקראו ישראל ישורון, כיון דחיה מובלע בו, וכן כשניטל עדים, נטל בהכרח מחלק הנשמה. ויש להסביר דבר זה יותר, דהנה בסוד נשמה יתירה, כתב מהרמ"ע מבואר למבין דנפש רוח מז' התחתונות, אבל נשמה יחידה ערכו מ"ג ראשונות. והנה מבואר בשו"ת מהרמ"ע סוף סימן כ"ה, דז' התחתונות יש כנגדן למטה בחוץ, אבל ג' ראשונות אין כנגדן למטה בחוץ. והנה מלמטה בחוץ ירתין אומות העולם, ונכלל בסוד טבע כי הם תחת הטבע, וזה לעומת זה עשה אלקים, אם כן מקרי בחיק אנושי, מה שאין כן ג' ראשונות כנ"ל. ועל פי זה יובן מה שאמר המלאך ליעקב (וישלח, בראשית לב כט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כי יעקב יש כנגדו למטה בחוץ ויכול עשו ללחום, מה שאין כן אם כבר נלחם בכוחו של יעקב, יתכן דיקרא ישראל. והיינו כי שרית עם אלקים הכוחות שכנגדם למטה, ועם האנשים היונקים מהם ותוכל להבין.
4
ה׳והנה לפי מ"ש דיעקב נגד נשמה, אם כן הוא בתפארת, אם כן רק חיה יחידה בג' ראשונות, אתי שפיר טפי. והנה מה שאין בחיק אנושי, הוא ענין מתנות אהבה ורצון, וגם בספר התמונה סוף תמונה ב' אחר השלמת האב בסוף דף כ"ו ע"א בדפוס קאר"ץ שם בהמפרש כשאומר רצון סתם כו', שם למעלה בכתר, עיין שם. ולפי זה תבין שבת קדשו באהבה וברצון כו' הנחילנו זכר למעשה בראשית, ותחילה הוא למקראי קודש והבן זכר ליציאת מצרים. וכן יש לפרש כפשוטו תחילה למקראי קודש, היינו זכר ליציאת מצרים, על פי מ"ש הרמ"ע בסוד נשמה יתירה. ואם כן שבת הוי רק סופן בעצם, כי המה מגיעים לנפש רוח נשמה והבן, ועל ידי יציאת מצרים הוי גם תחילתן.
5
ו׳ועל פי זה יובן גם כן שבדברות הראשונות אמר זכור (שמות כ ח), ובשניות שמור (דברים ה יב-טו), אף שבדבור אחד נאמרו (ר"ה כ"ז ע"א), יש ליתן טעם לכתיבתן. כי בדברות הראשונות נאמר לירת מטבע העצמיות, ומה שאין כנגדן בחוץ ואין שמירה. מה שאין כן בדברות אחרונות דנאמר לירת מה שכנגדן בחוץ, וגם מה שהוטבע מיציאת הטומאה, נאמר שמירה דזה לעומת זה עשה. וזה פירוש הפסוק (ואתחנן ה') שמור כו' (דברים ה טו) וזכרת כי עבד הייתם בארץ מצרים, כנודע דרומז על הטומאה, ויוציאך כו' משם דייקא ביד חזקה כו', על פי האלשיך כי העלית את העם הזה בכוחך כו' (במדבר יד יג), על כן צוך כו', דהיינו על בחינה זו צוך, לכך הוא בלשון שמור, והבן.
6
ז׳היוצא מזה דשאיבות נפש רוח נשמה הוא מיציאת מצרים, ושאיבת חיה יחידה רוח הקודש, הוא מעצם השבת למאן דזכי. והנה כתיב וינצלו את עדים, כי באלו אין פגם, כי אין אבות הטומאה והמת שהוא אביהן פוסלין את המקוה לעולם, כמ"ש הרמ"ע בתשובה שם בסוף סימן כ"ה, עיין שם, ולכך ניצלו מחמת שאינם כדאי. ועיין בעשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט', כי הוא היה מסירת נפש גדול בחשק נמרץ, אבל נפש רוח נשמה ודאי בעון כזה נפגם והבן, ומלבד וינצלו את עדים, גם נפש רוח נשמה נתקלקל ודאי מחמת החטא. ואם כן בדברות הראשונות שהיו קודם החטא וזכו לישורון, וכל שכן לנפש רוח נשמה בשלימות, ואם כן לא נצרכו למה שנטבע בשבת בעת יציאת מצרים, וליכא זכר ליציאת מצרים, ולכך לא נאמר וזכרת וכו'. מה שאין כן אחר החטא שנאמר וינצלו את עדים מהר חורב, וגם בנפש רוח נשמה על כל פנים פגם וחסרון מחמת חטא כזה בלי ספק אף שאינו בכלל וינצלו לגמרי והבן, אם כן צריכין למה שהוטבע ביציאת מצרים ואיכא זכר לכך, נאמר וזכרת כי עבד היית וגו', ואדרבא למה שהוטבע בעצם השבת מי יזכה עתה, לכך לא נאמר כי ששת ימים, והבן.
7
ח׳ועל פי זה ופדויי השם ישובון ובאו לציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיה לה י), ודרשינן במסכת שבת פרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ע"א) שמחה שמעולם, היינו אותן העטרות שנוטל מהם. ולדברו יומתק מאד דהיינו חיה יחידה, וכבר כתבנו בשם סוד נשמה יתירה להרמ"ע, דביום שכולו שבת יזכו ישראל למדרגת יחידה, ובודאי גם אדם הראשון קודם החטא היה כן, כי בודאי נברא על השלימות, וישראל בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), בודאי זכו למדרגה זו. ואם כן בשעת מתן תורה זכו למדרגת ישראל וישורין, והוא התכלית האחרון. והיינו שמחה שמעולם, יהיה על ראשם, והבן.
8