ישמח משה, וארא י״חYismach Moshe, Vaera 18
א׳ויאמר אליו משה וגו' (שמות ט כט), ועתה ועבדך ידעתי כי טרם תראון. ופירש רש"י (ד"ה טרם) עדיין לא תראון מפני ה' אלקים, והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול (שמות ט ל), והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה (שמות ט לא). ויש לדקדק במקראי קדש האלו טובא. (א), קושית הרמב"ן למה נכנסו שני הפסוקים האלו במקום הזה, טרם השלים דברי משה בתפילתו וסור הברד, ועיין שם מה שפירש על זה רש"י. (ב), הנה רש"י (ד"ה כי) פירש אפילות מאוחרות. וקשה הוי ליה לכתוב מאוחרות לשון הרגיל בתורה, וכן קשה לפי הרמב"ן עיין עליו. (ג), פירוש התנחומא (וארא סי' ט"ז) פלאי פלאות נעשה להם שלא לקו. קשה למה לא נכתב פלאות. (ד), להתנחומא דפלאות נעשה להם, ועיין בדבק טוב שהרי אפילו העשב הוכה, ויש לתמוה למה נעשה הפלא הזה, ובחטה וכוסמת דוקא. (ה), ועוד קשה לדברי התנחומא איך יתפרש הקרא שלפניו כי השעורה אביב וגו', דבלא טעמים אלו ראוי ללקות כיון דלא נעשה פלא להן, והוא קושיא חזקה מאד על התנחומא. והנ"ל דאלו ואלו דברי א' חיים, פירוש רש"י דהוא לשון מאוחר, ופירוש התנחומא דהוא אותיות פלאות ושניהן אחד, וגם אפילות מורה גם כן לשון אפלות ואפל, כי הם עדיין תחת הארץ באפילה, כי לא יצאו למציאות וכמ"ש מהר"י אברבנאל, והוא יותר במשמע מלשון פלאות, שזה בהיפך אתוון וזה ביושר ושלשתן אמת, ולכך נכתבה תיבה זו וכלול הכל, ולכך לא ביאור התרגום רק אפלתא, גם כן כדי לכלול הכל, והבן. ועוד יש בזה נפלאות מלבד פירושם שהיא גם כן אמת, כענין תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כה יא), וכמו שאבאר.
1
ב׳דהנה חמשת מיני דגן יש, ואינם מצוים כולם בכל המדינות, והפסוק מורה כי לא היה מצוי במצרים מהן רק חטה ושעורה וכוסמת מדלא נכתבו, ובר האמור בפרשת מקץ (בראשית מא לה), הוא לשון תבואה סתם, ובמקום שאר מיני דגן זרעו פשתן, כי שם פשתן מצוי לרוב כמו שמבואר בפסוק (ישעיה י"ט (יט) ט') ובושו עובדי פשתים האמור במצרים, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה). והנה עיין בדברי הרמ"ע במאמר צבאות (חלק א' סי' ה') בחמשת מיני דגן, איך שהם בחינת ה' חלקי הנפש, שיפן אותיות נפש, שבולת שועל רוח, שעורה נשמה, חטה חיה, כוסמת יחידה. והנה כיון שאין שיפן, פשתן במקום שיפן, ויש בו גם כן אותיות נפש, אף שאינו דומה לשיפן שיש בו רק אותיות נפש עם אותיות הקטנה כמבואר שם, מכל מקום דומה לה, ואפשר דמרמז על פגם בנוטריקון תועבה דהיינו נפש פגום, כי הוא הגרוע מכל פרי האדמה, וסמך לדבר ויבא קין מפרי האדמה מנחה (בראשית ד ג), ועיין ברש"י (ד"ה מפרי) כי זרע פשתן היה, ועיין בפרקי דר"א (פרק כ"א) דלכך נאסר שעטנז, ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית (א ז) (ד"ה ויעש אלקים וגו'), על פי זה בהפליאה והלא צוית לא תלבש שעטנז (דברים כב יא), ועיין בעקרים שחטאו של קין היה שפגם בדעתו, כי אדם ובהמה שוין ואין לאדם רק נפש הבהמית, עיין עליו. ואם כן יומתק מאד מה שהביא מזרע פשתן וזה היה חטאו, ונמצא דברי העקרים ודברי רז"ל עולין בקנה אחד ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ועיין בפרדס בשער הנשמה פרק ג' דאית מאן דאית ליה נפש ולא רוח ונשמה, ואית מאן דאית ביה רוח אבל לא נשמה. ועוד נתבאר שם דגם בנפש עצמו דאית נפש ונפש, דהיינו נפש הבהמות ונפש האלקית, ולא כל אדם זוכה לנפש האלקית עיין שם בשם הזוהר (ח"ב צ"ד ע"ב), בשעתא דאתיליד יהבן ליה נפש דבעירה, והשאר לפי מעשיו, עיין שם. והנה איתא במאמר צבאות (ס' ב') דאברהם יצחק יעקב ישראל ישורין, נגד ה' בחינות הנ"ל, וכשנחשוב על הסדר אז ישראל נגד חיה, וישורין נגד יחידה דהיא האחרון, דיחידה יותר חשובה, וכמבואר בדברינו בפרשת האזינו עיין שם. והנה איתא במסכת חולין (דף ק"א ע"ב) דרבנן סברי דלא נקראו בני ישראל עד מתן תורה, ונ"ל דאף רבי יהודה דפליג וסובר דנקראו בני ישראל אף קודם מתן תורה, היינו מצד שהם בניו של אותו שנקרא ישראל, אבל מודה דישראל סתם לא נקראו, דלא ירתו עדיין בעצם בחינה זו כלל. ורבנן סברי דאינם מתייחסין על בחינה זו כלל, דבני בנים הם כבנים ולא יותר אם אינם מתייחסין מצד עצם הקדושה, דמטעם זה אין קורין אבות אלא לג', והבן (ברכות דף ט"ז ע"ב). ומה שהוכיחו רבנן מדלא נקראו בני ישראל, שמע מינה דלא הוזהרו קודם מתן תורה, היינו משום דלא יתכן שיחול האיסור על בניו ועל בני בניו ויפסק אחר כך, ולא היה ראוי לכתוב שם זה אצל האיסור אם נאסר מקודם, וזה נכון. ועל פי זה נראה ליישב מה דנתקשתי שם בחולין, דהקשה רבא על רבנן מן הפסוק (בראשית מו ה) וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, למה לא הקשה מקרא הנאמר בפרשת מקץ (בראשית מב ה) ויבאו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים, דהוא קודם. ועל פי זה שכתבתי אתי שפיר דמקרא וכנ"ל לא קשיא, דבנים שאני דכאן לא נאמר דבר, והבן. מה שאין כן כאן דבפסוק וישאו בני ישראל הנ"ל ובסיפר הנ"ל במשפט אחד, והיינו בנושא ונשוא אחד קורא אותו יעקב, והם יקראו בני ישראל על ששמו ישראל יציבא בארעא וכו' (עירובין ט' ע"א), רבי לא שנה וכו' (עירובין צ"ב ע"א), שהרי הפסוק אינו מתאר אותו כאן בשם זה, אלא ודאי דזה מורה באצבע דנקראו כך מצד העצם שם האומה, ולכך הקשה שפיר ונכון הוא בס"ד. ואם כן לפי זה קדושת אברהם יצחק ויעקב חל עליהם, דמשום זה קורין אבות לג' (ברכות ט"ז ע"ב) כמ"ש, אבל לא קדושת ישראל וכל שכן ישורין, ואם כן הם ראוים לנפש רוח נשמה, אבל לא לחיה ויחידה, וידוע מ"ש בשל"ה וירעו אותנו המצרים (דברים כו ו), שעשו אותנו רעים והיא עיקר העבדות והגלות, וכמו דאיתא (ילקו"ש רמז רל"ד) מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי עבודה זרה וכו', וקשה המחטיאו יותר מן ההורגו כמו שאמרו רז"ל (במ"ר פכ"א ד'), ואם כן עיקר העונש למצרים משום זה. והנה ישראל היו פוגמין בנפשותם, ונעדרו רוח ונשמה רובא דרובא אז בסיבת מצרים, אבל חיה ויחידה לא היו העדרן מסיבת מצרים כמובן, על פי מ"ש שבלאו הכי לא היו ראוים לבחינות אלו קודם מתן תורה. ועל פי זה יובן כי משה אמר כי טרם תראין וגו', עיין פירוש רש"י ופירוש ר"ש בן מלוך עיין עליהם, ועל זה מבואר התורה הק' כי אין עשיית הניסים חוץ להטבע, כדי ליטע יראה בלב פרעה הרשע ועבדיו הערלים והטמאים, כי הן גוים כמו מדלי וכשחק מאזנים נחשבו כאין ואפס ותהו, אך הכונה כי בשביל העדר יראתן הרעו לישראל כמאמר השל"ה, וסימן לזה והפשתה והשעורה נכתה כי השעורה, ר"ל בחינה של שעורה דהיינו נשמה, (כי ה"א במקום מן, כמו אלה תולדות השמים והארץ (בראשית ב ד) וכמוהו הרבה), אביב כבר נצמח מבחינת יעקב, ועיין בקונקרדנציא בשורש אבב שהוא צמח, וכן פירש רש"י (ד"ה). ויתכן דהוא על דרך משל כמו שכבר ביכרה ועומדת בקשי', שהתבואה יש, רק שמכוסה עדיין ולא יצא לפועל הגילוי הכל, אף כאן כבר הוכן הכל ונעדרת פועל הגילוי על ידי המצרים ולכך נענשו. והפשתה, ר"ל בחינתה דהיינו נפש גבעול, יצא לפועל ולכך נענשו, ושיבולת לא היו לרמז על הרוח, והחטא והכסמת לא נכו כי אפילות, ר"ל מאוחרות הנה הבחינות דאיירינן ביה, דעדיין לא הגיע זמנן כמ"ש. והנה לפי טבע הברד הלא היה ראוי שיוכה, כי אפילו עשב הכה רק פלאות נעשה להם לרמז זאת לישראל, ואם כן פירוש רש"י אמת על בחינתן, ופירוש התנחומא על עצמן, והבן. והנה גם לשון אפלה יתכן, כי אותן האורות עדיין לא האירו בעולם, והבן (ועיין מ"ש בפרשת האזינו).
2