ישמח משה, ואתחנן כ״דYismach Moshe, Vaetchanan 24
א׳בהפטורה (ישעיה מ' א') נחמו נחמו עמי וגומר. להבין ענין נחמה כפולה. וגם מה זה כי מלאה צבאה. וגם מה זה כי נרצה עונה. וגם בפרשת ואתחנן (דברים ג כד-כט) דקדקתי בתפילת משה אתה החילות וגומר, (דברים ג כה) אעברה נא, מה זה טענה וכי משום שעשה לו טובות הרבה, מחויב לעשות לו עוד טובות. וגם להבין תשובת (דברים ג כו) רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, מה זה רב לך. וגם למה דייק לומר בדבר הזה. וגם מה דסמיך ליה עלה ראש הפסגה, כי מה תועלת לו בראותו. והנ"ל בהקדם מה שכתבתי לתרץ קושית התוספת בחידושי למסכת שבועות (דף כ"ו ע"ב [ד"ה אפילו]) בקושית ר"ת הסוגיא דשבת ודשבועות אהדדי, בענין שגגת קרבן לענין שבועות ביטוי, עיין שם. והיוצא מהדברים הנ"ל, דבכל מקום אמרינן אין לך בו אלא חידושו, לבד במקום שיש הכרח אמרינן להיפך, וזה הוא בגופי הלכות, וכן הוא לענין הטובות ואהבה, שיש טובה גוררת טובה כמו אהבת אב לבן שהוא אהבה החיניות, ויש טובה גורעות כמו אדון לעבד, וכמו שפירשתי בפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו כו', שהתפלל דוד לא די שישמע תפלות אלו, אלא שיהיה בסוג אהבה החינות שיגרום שישמע עוד, והבן. ונקדים עוד מ"ש בפירוש הפסוק (אסתר ט י) בביזה לא שלחו את ידם, והבן).
1
ב׳ועל פי זה נראה ליישב קושיית הגמרא (מגילה ז' ע"א) דלמא פריסתקאי שדור, רק דהגמרא מסיק לפי הנגלה (מגילה ז' ע"א) (מה שנאמר כמה פעמים (אסתר ט י) ובביזה לא שלחו את ידם. להבין מה היה הכונה בזה שלא שללו. וגם מה הפלא שמספר. ועוד קשה למה כתבו בדרך לשון נסתר שיש בו אריכת יותר, מה היה חסר אלו נאמר ושללם לא בזו. והנ"ל דיש בו ענין נסתר לבד הפשוט, דהנה יש להבין הלא איתא בגמרא (גיטין נ"ז:) מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, ואם כן מזה מוכרח שלא כלו זרע המן, ועל זה יש לתמוה שהמסברא זה היה ראוי לראשונה לכלות זרע הצורר. אבל הענין יובן על פי שדרשו רז"ל (שמו"ר א' סימן כ"ט) בפסוק (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה כי אין עתיד לצאת ממנו שיתגייר. ולכך באלו שהיה בהן ניצוצות הקדושה לא נגעו בהן, או שנשפע רוח הקודש על כל ישראל כדרך שנשפע בעת נתינת התורה, דהא אז היה עיקר הקבלה (עיין שבת פ"ח ע"א), והבן. או שמאת ה' מן השמים היה שלא יגעו באלו, ואנשי כנסת הגדולה כתבו המגילה, ידעו זה ברוח הקודש, והבן. והנה איתא בספרים על פסוק שבתי וראיתי את דמעת העשוקים, בתוך הטומאה. ועל פי זה מדוקדק מאד הלשון ובביזה, במקום שיש ביזה לא שלחו את ידם, והבן. והפשיטות תולה בזה, דלכך לא שללו, משום יכין רשע וצדיק ילבש (איוב כז יז), כמו שהדין במסור (ב"ק קי"ט ע"א). ועל פי זה יובן דברי רז"ל (מגילה ז') ובביזה לא שלחו את ידם, מנא ידעו, אלא שמע מינה דאסתר ברוח הקודש נאמרה, והבן. ואף דאמר (מגילה ז' ע"א) לכולהו אית להו פירכא, היינו להפשטיות שהוא הלבוש, מה שאין כן להפנימות, ולכך לא אמר אית להו תיובתא, והבן.) שיהיה גם כן ראיה, ועל פי הנסתר יש ראיה מכאן, ועל דרך שכתב הרמ"ע בשתיק רב והבן. ונקדים עוד מה שכתב השל"ה (הובא להלן בפרשת עקב על הכתוב (דברים י יב) ועתה ישראל באופן שתיתאה), בפסוק (תהלים קטז טז) ואני עבדך בן אמתך, ומשה הוא היה במדרגה עבד החשוב יותר מבן, והיינו עבדו. ואם כן לפי זה ראוי אצלו לומר כי היכא דחידש בזה, חידש עוד הרבה. אך דיש הכרח שלא להוסיף, על פי המבואר במדרש (איכ"ר פ"ד י"ד) דאלמלא משה היה בא לארץ ישראל, לא גלו. ועיין בפרשת דרכים (דרך הקדש דרוש ח') מ"ש בתועלת הגלות, כדי שיבואו דור המדבר לארץ ישראל, דנפל ובנאו מותר ליכנס בו. ולי נראה על פי המבואר בגמרא (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא שיתוסף עליהם גרים, שנאמר (הושע ב כה) וזרעתיה לי בארץ. והיינו ללקט ניצוצות הקדושות הנשמות דאזלין ערטילאין, ולכך פזרן לד' קצות, והבן. וידוע מפסוק (קהלת ד א) שבתי וראיתי דמעת העשוקים כו', דבמעון הקליפות יכול הרואה לראות האיך הם עשוקים. והנה בית פעור היה מעון הקליפות, ועל פי זה יובן הפסוק (דברים ג כט) ונשב בגיא מול בית פעור, על פי מה ששמעתי (פירוש) אמרם ז"ל באדם הראשון, כל מקום שנגזר עלי' לישוב כו' (ברכות ל"א ע"א). והנה ראש הפסגה מבואר באבן עזרא שהוא מול בית פעור, ועל פי זה יתבאר החילות כו' את עבדיך כו' דייקא, היינו עבד החשוב יותר מבן, אם כן ראוי להיות סוג החינות, אם כן אעברה נא, והשיב לו ית' רב לך, אין לך בו אלא חידושו, כי בדבר הזה דייקא שיש הכרח, ומה זה, אמר לו עלה ראש הפסגה ושם תראה ושם עיניך וגומר, שתראה דמעת העשוקים מה שמפוזר בד' קצוות, וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה, שתראה בעצמך שאין ראוי לך לעבור את הירדן הזה, והבן. והנה בענין הנחמה דלעתיד, נאמר דהרבה יעודים יותר ויותר יהיה ממה שאמרו הנביאים, דכיון דיחדש כל כך, יחדש עוד הרבה, ושמא תאמר שמא יהיה הכרח שלא יהיה, לזה אמר כי מלאה צבאה, ר"ל כי צבאה יהיה נשלם שילקוטו חיל בלע ויקיאנו, ושמא תאמר דאולי נהיה בכלל עבדים, ואז אין לך בו אלא חידושו, גם זה אינו, דהא מסקינן בגמרא (ב"ב י' ע"א) דבזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים, ובשעה שעושין רצונו של מקום נקראים בנים, ואם כן כיון שיושלם העון ולא יחטאו עוד, בודאי יהיו נקראים בנים. וזה שאמר הכתוב נחמו בזה במה שנחמו עמי יאמר אלקיכם, ר"ל יאמר לעתיד הרבה יותר מיעודי הנביאים, דכיון דחדות בי' וכו', ושמא תאמר שמא יהיה איזה הכרח, או שמא הם בכלל עבדים, לזה אמר דברו על לב ירושלים שאל תחוש ואל (תדעג) [תדאג], כי מלאה צבאה ואין הכרח, כי נרצה עונה וקרואים בנים, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ במהרה בימינו אמן.
2
ג׳עוד יתבאר (ישעיה מ א) נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, (ישעיה מ ב) דברו על לב ירושלים וגו'. על פי מה שפירשתי בפרשת פקודי (שמות לז כב) על הפסוק ובצלאל וכו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה, שהסכימה דעתו לדעת המקום אף מה שלא אמר לו רבו, שהרי אמר לו שיעשה הכלים והארון והמזבחות, ואחר כך המשכן, אמר לו הכלים אשר אני עושה היכן אכניסם, אמר לו משה בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה ע"א). ואמרתי על פי אגודת אזוב בריש מגילת איכה, שכתב בשם הזוהר (ח"ב ק"ח ע"ב) שכל זמן שלא עבר רוח הטומאה מן הארץ, אקדים דלבר. ואחר שיעבור רוח הטומאה, יקדים מוחא דלגו. והנה כתב עוד שם דהעיר, ואחר כך רבתי עם (איכה אא), היינו דאקדים דלבר, עד כאן דבריו עיין שם. ועל פי זה מבואר, דידוע דהצל אינו דבר עצמותו, רק המשתלשל ממנו. והנה משה שהיה דבוק בעצמותו, ושם אין שטן ואין פגע רע והוי בעיניו כמו לעתיד, אמר שיעשה הכלים תחלה. אבל בצלאל היה בצל, לכך ידע שעדיין לא נתקן והבן, והקב"ה ידע מה בחשוכא אף שעמיה (דניאל ב' כ"ב) שרא נהורא, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ולכך לעתיד דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, דהיינו מוחא דלגא כי היכל ה' המה (ירמיה ז ד) והבן, ואמר הטעם דיקדים אז מוחא דלגו, כי נרצה עונה, כמו שפירש הרד"ק נשלמה עונה, כמו אז תרצת הארץ את שבתותיה (ויקרא כו לד), ולא יהיה עוד למזכיר עון (יחזקאל כט טז), כי לא יחטא עוד כי יעבור רוח הטומאה מן הארץ, ולא יהיה עוד אבן נגף וצור מכשול בעולם. והנה בשורת יציאות מצרים היה נחמה, אף כי לא הובטחו שלא יהיה עוד בגלות, וכן כשפקדם בבבל. ואם כן בשורת גאולה העתידה הוא נחמה כפולה, א' שיגאלם, ב' שלא יוסיף להגלותם. והנה כתיב (איכה ד' כב) תם עונך בת ציון ולא יוסיף להגלותך, אלמא דהטעם דלא יוסיף להגלותך, משום דתם עונך. ועל פי זה יתבאר נחמו נחמו עמי, ר"ל נחמה כפולה כנ"ל, ובמה, מפרש יאמר אלקיכם לעתיד דברו על לב ירושלים וקראו אליה כשתהיה על מכונה, כי מלאה כבר צבאה היינו מוחא דלגו, ואם כן התחיל מבפנים, והוא סימן שלא יוסיף להגלותה, והיינו הנחמה כפולה. והטעם שלא יוסיף להגלותה, הוא כי נרצה עונה שנשלם עונה כנ"ל, ואמר ראיה לזה הסימן המבואר בזוהר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, היינו עונש אחד קודם בואו בעת הודעתו, והשניה בעת בואו, וקשה הלא לרעה יש חזרה (ברכות ז' ע"ב), ואם כן אין עונש בהודעתו כי לא יצטערו, אלא ודאי דעל ידי סימן הנ"ל יהיה צער, והבן.
3
ד׳עוד יתבאר (ישעיה מ א) נחמו נחמו כו', (ישעיה מ ב) דברו כו'. על פי הדרוש בפרשת פקודי, כי הבנין של המקדש קיים לעד מחמת כי אנו קיימים בסיבת חורבנו, על פי מה שדרשו (מדרש איכ"ר פ"ד י"ד) בכילה ה' את חמתו וכו' (איכה ד יא). והנה אף על פי כן נהרגו אלפים מישראל. אך נראה כי כיפר על שני חלקים, כי מבואר במקום אחר כי המקדש וצדיק על קוטב אחד יסבו, ומבואר דצדיק שקול כשליש עולם, ר"ל ישראל, וחורבן ירושלים ובתי כנסיות ובתי מדרשות, גם כן שליש דאיקרי מקדש כדאיתא בשאילתות, והיינו אחר שהזכיר החורבן, אמר נחמו נחמו בזה כנגד שני חלקי ישראל, דברו על לב ירושלים כי חורבנה הוא קיומן של ישראל לנצח, כי מלאה צבאה על ידי מה, כי נרצה עונה בחורבנה, כי לקחה מיד ה' כפלים היינו שני חלקים כאמור כנ"ל.
4
ה׳דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים וכו' (ישעיה מ ב). כדי לבאר זה נקדים דאיתא במו"ק (דף כ"ו.) וספר תורה שנשרף מנלן דחייב לקרוע עליו, שנאמר (ירמיה לו כג) ויהיה כקרא יהודה את המגילה שלש דלתות וארבעה ויקרעה בתער הסופר וישלך אותה על האש אשר אל האח. מאי שלש דלתות וארבעה, אמרו ליהויקים ירמיה כתב מגילת קינות, אמר להו מאי כתיב ביה איכה ישבה בדד (איכה א א-ה), אמר אנא מלכא כו', (איכה א ה) היו צריה לראש, אמר מאן אמרה כי ה' הוגה על רוב פשעיה, מיד קדר כל האזכרות שבה ושרף את המגילה, וכל העומדים שם לא פחדו ולא קרעו בגדיהם, מכלל דבעי להו למקרע, עד כאן המאמר. והוא תמוה מאד מה ראה לשטות זה לומר אנא מלכא, הא אין מלך בלא עם, ועיין פירוש הר"ן דאמר אנא מלכא אף שהוא מקונן, עד כאן דבריו. משמע דלא האמין לו, וזו קשה יותר מן הראשונה, דאם כן לא היה לו להאמין גם בהיה צריה לראש, ועיין בפירוש מהרש"א כי לא היה רוצה רק רק לקדר האזכרות, וגם זה דוחק. ומלבד זה קשה שני קושיות של הראב"ע, דאיך נאמר שהוא המגילה ששרף יהויקים, הא לא נזכר כאן שני דברים שזכר בספר ירמיה, עיין עליו בפתיחת פירושו למגילת איכה.
5
ו׳והנ"ל בישוב כל זה, ונקדים ליישב מה שהקשו התוספת בסוטה (דף י"א ע"א) ד"ה ולעולם, דבפרענות כתיב (דברים לב ל) איכה ירדוף אחד אלף וכו', ובמדה טובה (ויקרא כו ח) ורדפו מכם חמשה מאה וגומר. ונקדים ליישב המדרש התמוה המפורסם (מדרש רבה איכה א' סי' ל"ב (איכ"ר א' ל"ב) כי ה' הוגה, יכול על מגן, תלמוד לומר על רוב פשעיה. ורבו בו הפירושים, ואף אני אענה חלקי, על פי מה שאמרתי לפרש על הפסוק (ישעיה מ"ט י"ד) ותאמר ציון וגו' עד (ישעיה מט טו) ואנכי לא אשכחך, על פי דברי הגאון מהר"י בספר לוחות העדות, על מאמר רז"ל בברכות פרק קמא (דף ז' ע"ב) מזמור לדוד (תהלים ג א), קינה לדוד מבעי ליה, למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב קודם שפרעו עצב, לאחר שפרעו שמח. אף דוד כיון שא"ל הקב"ה הנני מקים כו' (שמואל ב' יב יא), היה עצב שמא עבד או ממזר דלא חייס, כיון דחזא דאבשלום שמח, משום הכי אמר מזמור דסתם ברא חייס על אבא. והקשה מהרש"א דסגי באמרו למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב, ומה שאמר שוב אמר שמא עבד כו', אינו שייך למשל ומילתא אחרינא הוא. ומפרש הגאון הנ"ל דיש שני מיני יסורים. (א), הבא מכח מה שבעונו הסיר השי"ת פניו והשגחתו ממנו, וממילא נופל תחת פגעי הזמן ומקרי הטבע ומערכת הכוכבים ממסילותם אם הם לרע לו, ויסורין כאלו אינם מכפרים העון, כיון שאינם באים במכוון לכפר, רק שמכח הסרת השגחתו ית' מאליו נפל תחת הטבע. (ב), יסורים שהם למעלה מהטבע והמזל הבאים בהשגחה לכפרת עון, ויסורים כאלו מכפרים. וז"ש לאחר שפרע שמח, כך דוד אמר שמא עבד או ממזר, וזהו יסורים הבאים מחמת הטבע דעבד או ממזר ודאי לא חייס, אם כן אינם מכפרים ועדיין לא פרע החוב, כיון דחזה דאבשלום הוא שמח דסתם ברא חייס, וזה דלא חס על כרחך אינו מכח הטבע, אם כן מכפר ופרע החוב, לכך שמח ואמר מזמור, עד כאן דבריו ז"ל ודפח"ח. וז"ש ותאמר ציון עזבני ה', היינו שהסיר ממני השגחתו וה' שכחני, וממילא באו היסורים מפאת הטבע ומערכת השמים המורים לרע ח"ו. ועל זה השיב התשכח אשה עולה וגו', וכאן גם אלה תשכחנה וכמ"ש (איכה ב כ) אם תאכלנה נשים פרים וכו', על כרחך זה הוכחה ואנכי לא אשכחך, אלא שיסורים כאלו שהם למעלה מהטבע, הם בהשגחה הבאים לכפרת עון, והבן וכמדומה שהגאון הנ"ל בעצמו פירש כן בספרו על הפטורת, עיין שם. וז"ש (איכה ד' י) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היה לברות למו בשבר בת עמי, ר"ל שמזה שהוא דבר היוצא חוץ לטבע, הוכיחו לעצמן שהיה בהשגחה ומכפר העון, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, יכול על מגן, היינו בחנם בלי כפרת עון דהעונש בהסתרת פנים, תלמוד לומר על רוב פשעיה, כי העונש כדי על הפשעים. ויש להמתיק הפירוש הנ"ל על המדרש ביותר, דיהיה לו שייכות לרישא דקרא בהיו צריה לראש, דקשה לי קושיא עצומה דהא מגילת איכה מכלל הכתובים, וקיימא לן דכל הכתובים ברוח הקודש נאמרו, ועיין בע"ע שהקשה הא ירמיהו נביא היה, וראוי היה להיות מכלל הנביאים, ועיין בפתיחה למגלת רות דשם מתרץ לקושיא הנ"ל, ותורף תירוצו הוא דמכל מקום המגילה הנ"ל לא חובר במדרגת הנבואה, רק במדרגת רוח הקודש, עד כאן. והנה גם על זה קשה, איך יתכן שיתחבר בזה רוח הקודש, הא איתא במסכת שבת (דף למ"ד ע"ב) (קהלת ח טו) ושבחתי אני את השמחה, זו שמחה של מצוה. ולשמחה מה זו עושה, זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, עכ"ל. משמע אבל מתוך עצב אף של מצוה לא, ואם כן קשה הלא אין עצב גדול ממגילת קינות, שנאמר (איכה ב יא) כלו בדמעות עיני וגומר וכהנה וכהנה, ואיך יתכן בזה רוח הקודש.
6
ז׳והנה אחר כמה שנים שנתקשיתי בזה, בא לידי ספר יערות דבש מהגאון מהר"י ז"ל, וראיתי שגם הוא עמד על קושיא זו ושמחתי. וכן קשה על מזמור לדוד הנ"ל, דהלא קיימא לן בגמרא (פסחים קי"ז ע"א) דכל מקום שנאמר לדוד מזמור, מתחילה רוח הקודש ואחר כך מזמור. וכל מקום שנאמר מזמור לדוד, מתחילה מזמור ואחר כך רוח הקודש. ואיך יחול בזה רוח הקודש, כיון שהוא כולו עצב, ויתכן שיהיה קושייתי נכלל בכלל קושיית הגמרא קינה לדוד מיבעיא ליה, והתירוץ על זה תיסוב שיש שמחה מצד זה. ויש להמתיק הדברים, כי הטובה שבכל הטובות הוא התקרבות להשי"ת, והרעה הגדולה שבכל הרעות הוא התרחקות, אך אנן אטומין ליבן וסמן עיינין להבין זה, כי מה שאיננו נצחי אף שיתארך מהזמן, היה כלא היה כי עבר ועתיד לפניו בסוג אחד, ואם כן כל הדבק בו יותר, הוא מבין יותר זה. אך הנביא הוא פקח, ואין לך שמחה גדולה מזה מהעונשים שמקרבין אותנו אליו אחר התרחקות גדול, ולמי שיש לו לב להבין, ישכיל כי אין רע יותר מעצם העבירה המרחק מאתו ית', והעונש הוא טוב המקרב. ונכון זה התירוץ גם כן על מגילת קינות כמו שפירשתי המדרש הנ"ל, וכן מפורש ברבה (איכ"ר פ"ד כב) בפסוק תם עונך בת ציון, טובה מגילת קינות יותר ממ"ח נביאים, שבה נטלו ישראל איפיכין על עונותיהם. ועל פי זה תבין מאמר המקונן אם תאכלנה נשים פרים משמיעים, ואם יהרג במקדש ה' כהן ונביא לא מודיעים, והבן כי זה הוא צרה העיקרית, והבן. ועל פי זה מה מתוק מאמר המקונן (ירמיה יב יד) כה אמר ה' על כל שכיני הרעים את אשר הקראם מודיעים ואת אשר עשו לא משמיעים. שכיני הרעים דייקא, כי אם היה שכיני טובים באהבה כראוי, היה להם להודיע מה שעשו ולתקן מעשיהם בכדי שיכופר, ושייך לזה מה ששמעתי בפסוק (תהלים קז יז-יח) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, דאלו שהם תאיבים למאכל, אלא שעם כל זה מתענים, נקראים אוילים. ועיקר התענית אשר (תהלים קז יח) כל אוכל תתעב נפשם, בשומו על לבו גודל המרירות החטא כאלו ויגיעו עד שערי מות, שאז אפילו נותנים לו כל מיני מעדנים שבעולם, נפשו תתעב בהן, עד כאן דבריו.
7
ח׳ועל דרך דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, אמרתי לתרץ בענין אחר על קושית הגמרא (ברכות ז' ע"ב) קינה לדוד מיבעיא ליה, וממילא יתורץ גם כן קושייתי. ונקדים דאיתא במסכת קידושין (דף ל"א ע"ב) חמשה בני סמכי הוי ליה לאבימי וכו', שם עד איסתייע מילתא ודרש אבימי (תהלים ע"ט א) מזמור לאסף, עיין שם פירוש רש"י (איסתייעא) ותוספת (ד"ה איסתייעא). ונתקשו המפורשים מה שייכות במזמור לאסף לכאן. ונ"ל ליישב בדרך קרוב אל מרכז האמת בס"ד, דיש לי לפרש פירוש חדש על הא דאמר אסף מזמור, דהא איתא במסכת סוטה (דף י"א. ומסכת יומא דף ע"ו ע"א) מדה טובה מרובה ממדת פורענות ת"ק אל אחת, עיין שם. ואם כן הא איתא (מכות כ"ד.) ברבי יהושע ורבי עקיבא שהיו מהלכין, והיו שומעין קול המונה של רומי וכו', שם ור' עקיבא משחק וכו' אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ד' ח) נתתה שמחה בלבי וכו'. והנה מעין העונש נצמח שמחה, כיון שאנו רואין עונש גדול, דהיינו אם מדה רעה כך, מדה טובה שיתירה על אחת ת"ק על אחת כמה וכמה, כמו שמגדולת אומות העולם נצמח שמחה לישראל, שמבינין אנחנו אם לעוברי רצונו כך וכו', וכמה תרבה גדולתינו לעתיד. הכי נמי מהעונש נצמח שמחה גדולה, כי מה רב טובך לעתיד בעת קבול שכר. ואם כן היינו מזמור לאסף אלקים וכו', רצה לומר אם מדת פורענות כך, מדה טובה על אחת כמה וכמה. וכן מזמור בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג'), שהוא עונש על חטא קדם, הוי שמחה מצד זה דאיך יהיה השכר על המעשים טובים, וכן קינות היה השמחה מצד זה, דכל מה שהעונש הוא גדול יותר, הקל וחומר הוא גדול יותר, ואף פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (עירובין י"ט ע"א), והעונש הוא כלה ונפסד, והשכר הוא נצחי, ויתכן שיחול בו רוח הקודש כיון שיש בו שמחה גדולה בחד צד. והשתא מיושב הא דאסתייע מילתא דאבימי אז, דהא קרוב הדבר לומר שבעת הזאת שהיה אבימי עומד ומשמש לפני אביו, גחין והמתין עד דאתער והכוס בידו, וקיים מצות כיבוד בשלימות על אופן היותר מעולה, אז עלה בדעתו להבין ולחשב בעסק גדולת המצוה ההוא באיכותה. והנה דהיכן יש לשער זה, אם לא על מה שאמרנו, וכן עלה בדעתו אז מדמצינו (שמות כא טו-יז), במקלל ומכה אביו ואמו מות יומת (שמות כא יז), וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו וכל הון בוז יבוזו לו, ואם כן בהעולם הזה העונש כך, בעולם הבא על אחת כמה וכמה כנודע, ואם מדה רעה כך, מדה טובה שהוא ת"ק על א' על אחת כמה וכמה, וכיון דאתי לסברא הנ"ל דמהעונש יובן השכר בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אז הבין דשפיר אמר אסף מזמור כמ"ש כנ"ל.
8
ט׳ועל פי זה יומתק המדרש, דהנה הכתוב אמר (איכה א ה) היו צריה לראש, ואם כן איכא תרי קל וחומר, אם מדת פרענות כך מדה טובה על אחת כמה וכמה, ועוד אם לעוברי רצונו כך דהיינו צריה, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אך אולי הקל וחומר יתכן אם העונש בהשגחה, מה שאין כן אם הוא רק בהסתר פנים, אם כן הוא בלי מדה ומשקל רק כפי שיזדמן, ומה דבר שהוא במקרה והזדמן אין להשכיל. לכך אמר המדרש יכול על מגן, כמ"ש דהיינו בהסתרת פנים ואם כן אין כאן קל וחומר, לזה אמר על רוב פשעיה כנ"ל. ועוד פירוש חדש על המדרש הנ"ל, כי הנה במסכת סוטה (דף ט' ע"ב) תנן ששמשון הלך אחר עינו וכו' (שופטים יז כא), ושם וכן לענין הטבה וכו'. ושם בגמרא (סוטה) י"א ע"א הקשה מי דמי, התם חדא שעתא וכו', אלא אמר רבא וכו'. ושם בתוספת ד"ה מרים, הניחו בתימא שני דברים. א', יום לשנה שנפרע מרגלים (במדבר יד לד), ועיין בעיון יעקב של הגאון בעל חק יעקב, ועיין בתשובת מהרי"ט חלק ב' חלק או"ח סימן ח' בסוף התשובה, מה שתירץ על קושית התוספת הנ"ל בשם אביו הרב מבי"ט, דלא היה ימי העונש אלא כימי החטא בלבד, לפי שאיתא בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכ"א.) בכל יום ט' באב היה חופרים להם קברות, ומתו ט"ו אלף ופרוטרוט, נמצא שלא היה נפקדים לדונם אלא יום אחד בכל שנה, והכי דייק דהוה ליה למימר שנה ליום תשאו, אלא הכי קאמר כמספר הימים ארבעים יום, יום בכל שנה תשאו עונותיכם, עד כאן דבריו ושפתים יושק.
9
י׳והנה עוד הניחו שם התוספת בתימא, מפרק קמא דחגיגה (דף ה':), עיין שם. והנ"ל בזה לתרץ דלא קשה מידי ואדרבה משם יהיה מוכח להיפך, דהנה קשה טובא שם. א', דאם כן מי שעוסק בתורה יום אחד בשנה, ומי שעוסק בתורה כל השנה שוין, אתמהא. וכן קשה בעבירה. ועוד יש לדקדק דאמר ר' יוחנן לא תעניש להו לרבנן, ונפק ודרש, ממה נפשך אם דבר פשוט הוא, דרשה למה, ואם לא דבר פשוט הוא, למה יתענשו כיון דלא ידעו. והנ"ל בזה, דהא הט"ז (ס"ק ג') ומגן אברהם (ס"ק ו') באו"ח סימן א', נחלקו בפירוש של אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (מנחות ק"י ע"א), עיין שם. והנה הבאתי ראיה לדברי המגן אברהם ממסכת ברכות (דף ה' ע"ב) דאמר ר' יוחנן לר' אלעזר או משום תורה דלא אפשת וכו', וק"ל. והנה בכהאי גוונא ודאי מיירי שלא יכול לעסוק יותר, וכעין עובדא דר' יעקב בר אידי (חגיגה דף ה' ע"ב). והנה קיימא לן (ב"מ פ"ג ע"ב) דפועל בכניסתו שלו, וביציאתו משל בעל הבית. והנה לפי זה דבר פשוט הליכתו לר' יוחנן דנחשב, לכך אמר במטותא לא תענישו, רק הוא חידוש בהדרוש דאף מה שאינו לצורך עסק נחשב, כיון שהוא הוכרח, ואם כן אף חזירתו נחשב. והנה לפי זה גם בעבירה ודאי בכהאי גוונא איירי, אך קשה הא ממה נפשך לא הוי רק מחשבה, דהיינו אם היה יכול היה עושה, ואם כן מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא מחשבה רעה (קידושין ל"ט ע"ב). וי"ל דודאי מסתבר דחטא יותר גדול מן המצוה, דמצוה הוא דבר שהדעת נותן, דאיך לא ישמע למלך גדול כמותו והמחיה אותו ומטיב עמו בכל מכל כל, והעבירה הוא מנגד מאד להשכל וכן הדין. אבל מרחמי שמיא שאין העונש כל כך כמו השכר, אבל בהעלם ודאי דהעבירה על כל פנים שקולה כנגד המצוה, ואם כן (אמר) שם ר' יוחנן מעלה עליו הכתוב (קידושין מ' ע"א), כי הנה מעצם העבירה ודאי הוא באמת כן, אבל העונש אינו כן, ומהעונש לא מיירי, דהעונש אינו כן והוא מצד רחמי השמים, ויובן מתוכן דאם נחשב כעוסק בתורה כל השנה, אם כן השכר הוא על כל פנים ת"ק שנה אם היה בזה העולם, וכאן העונש על כל פנים לא היה רק ארבעים שנה כפי הנראה לכאורה, והיינו כעין שנחשב החטא, ובאמת לא היה רק ארבעים יום כפי מה שכתבתי בשם מהרי"ט. אלא ודאי כמ"ש דרק מצד חשיבות עצם העבירה מיירי ולא מן העונש, והוכיח זה מלישנא דקראי במספר הימים אשר תרתם את הארץ, דמשמע דקאי גם כן אדלקמיה את זנותיכם ארבעים שנה, והוא בעצם החטא במספר אשר תרתם, אבל העונש הוא רק יום לשנה. ויתכן עוד יותר, דכל עבירה בעצמותה הוא נצחית לולי רחמי שמים, ונקט שנה דהוא גמר סיבוב הזמנים, והיינו כעין נצחית הזמן, והשאר הוא כפל ומה לי אחת או שתים, (והוא) כעין שכתב בשפע טל טעם על שחותמו של הקב"ה אמת (שבת נ"ה ע"א), דהוא במספר קטן ט', המספר ט' לא תשתנה לעולם מט' במספר קטן, ואף אם יתרבה לשני פעמים ט', מה לי פעם אחת או שני פעמים, ואם כן מיושב קושיות התוספת הנ"ל בטוב טעם ודעת בעהשי"ת.
10
י״אוהנה בסוטה (דף ל"ה ע"א) איתא שם אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם וכו', ועיין שם בעיון יעקב הנ"ל, כי הוא רק תולין הקלקלה במקולקל, דאם לא כן מדה פורענות מרובה ממדה טובה, עד כאן דבריו ודפח"ח. ועל פי זה יתבאר המדרש יכול וכו', ודו"ק.
11
י״בעוד נ"ל לתרץ על קושיא זו של בעל עיון יעקב על הא דאמר אתם בכיתם בכיה של חנם וכו' (סוטה ל"ה ע"א). ועל פי זה יתורץ גם כן הקושיא שהבאתי לעיל, דאיך יתכן רוח הקודש בעצב של מגילת קינות. על פי דאיתא בפרשת דרכים (דרך הקדש דרוש שמיני) על המדרש (דב"ר פ"ז י') אם יש כאן אעברה נא (דברים ג כה), אין כאן סלח נא (במדבר יד יט). על פי הפסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון, על פי הגמרא (סנהדרין ק"י:) למנוחה זו אינם באים וכו' (תהלים צה יא), עד כאן דבריו. ואם כן לפי זה אינו ממדת פורענות, רק הוכרח לטוב להם, שעל ידי זה יבואו דור המדבר לעולם הבא ודו"ק. ועל פי זה יתכן רוח הקודש מצד שמחה זו, כי לא דבר קל הוא דור דעה הלזו. ועל פי זה יש לפרש הפסוקים בהפטורה דנחמות דילן (ישעיה מ ב) דברו על לב ירושלים וכו' כי על ידי זה מלאה צבאה, והיינו (ישעיה מ ג) קול קורא במדבר פנו דרך ה', וק"ל.
12
י״גוהנה עוד מילין לאלקים על הקושיא הנ"ל איך יתכן שמחה. כי הנה אמרתי לפרש הפסוק (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג לט) מה יתאונן וכו'. גם לפרש המדרש (תנחומא ואתחנן סי' ד') ואתחנן למה (דברים ג כג), כדי שיכנס לארץ, וגם לבאר למה נאמר (בפרשת לך, בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא נתפרש בארץ מצרים. על פי מה שפירש על הפסוק (דברים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם ה' וגו' לקמן פרשת שופטים. על פי מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כלל גדול בענין נבואה, שאם הנביא יתנבא בצורת ארץ ומדינה, ואחר כך לא יתקיים הדבר, אין ראוי לומר שהוא נביא שקר, כי לרעה יש חזרה, ושמא הקב"ה ניחם על הרעה מפני שעשו תשובה, או האריך להם אפו וכדומה. אבל אם הבטיח הנביא בבשורות טובות שיתחדשו טובות השקט ושלוה בזמן קצוב ולא נתקיימו, נודע שהוא נביא שקר, כי לטובה אין חזרה. ועל זה אמר הכתוב (דברים יח כב) בזדון דברו הנביא כו', עיין שם שהאריך. וידוע כי שם הויה ב"ה מדתו רחמים, וז"ש אשר ידבר הנביא בשם הויה דייקא בחינת רחמים וחסדים, כלומר בשורה לטובה ולא יהיה, הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא, ודו"ק. ועל פי זה פירשתי במה שאמר שמואל לשאול (שמואל א' טו כח) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך, ואם כן אליו טובה הוא, לכך לא ינחם דלטובה אין חזרה וכו' כי לא אדם הוא להנחם, ודו"ק. ולפי זה יובן הודעה של הנביא למה הנה מי יאמר לו מה תעשה, הנה בטובה הוא כדי שלא יוחזר, וברעה כדי שיעשו תשובה ויוחזר. והיינו פירוש מפי עליון לא תצא הרעות, דלמה הודעה מקודם די לצרה בשעתה, אך והטוב שבו הוא מה יתאונן וכו', ור"ל כדי שיעשה תשובה ויכפר לו, והבן. והנה על פי זה יתורץ קושית המפורשים למה נענשו על מכירת יוסף, הלא כבר הוכרח ירידתן למצרים מאברהם. ולא קשה מידי, דהא לרעה איכא חזרה וכל הודעת הרעה הוא כדי שיהיה חזרה, והן גמרו הדבר, וזה נכון. ואם כן כיון דהודעה היה כדי שלא יתקיים, על כרחך צריך לומר בארץ לא להם, דאלו נאמר בארץ מצרים אם כן להם טובה הוא ואי אפשר להחזיר. ועל פי זה יתבאר המדרש ואתחנן למה, כי טובה הוא לגבי יהושיע שיהיה הוא המכניס ואם כן לית ביה חזרה, על כן אמר כדי שיכנס לארץ בכלל ישראל ולא שיהיה המכניס, ואם כן לפי זה הודעת הרע לנביא הוא כדי שלא יהיה, אם כן כל מה שהרעה יותר גדולה, השמחה יותר גדולה מצד זה שעל ידי זה יתבטל רעה גדולה כזו, עד כאן. ועל פי זה יתורצו הקושיות של הראב"ע, כי מה שהקשה כי לא נזכר מפלת שאר הגוים, זה מבואר הביטל כי נזכר (איכה א כא-כב) כל אויבי שמעו רעתי וכו' (איכה א כב) תבוא כל רעתם וכו', (איכה ג סד) השב להם גמול, (איכה ד כא) והיושבת בארץ עוץ וכהנה וכהנה. אך מה שהקשה כי לא נזכר בה זכר בבל ולא מלכה, גם זה לא קשה, כי כבר היה חובן על בני מלך יהודה שיהיה סריסים בהיכל מלך בבל מחזקיהו, כמבואר בפסוק (מלכים ב' כ' יח) ובסנהדרין פרק חלק (סנהדרין דף ק"ד.) במרודך בלאדן בן בלאדן. אך אם עליהם החוב, על כל ישראל לא היה חוב, ויתכן שילכדם בלא ישראל. אך כיון שנתחייבו ישראל כולם, ממילא תולין הקלקלה במקולקל, לכך אמרו מדוע כתבת מלך בבל, כי הבינו זאת מאיכה ישבה בדד כי יהיה על ידי מלך בבל, ולא שהיה כתב בזה הלשון. והא דלא נתפרש באמת בהדיא בהמגילה שם מלך בבל, היינו מטעם הנ"ל כדי שיכול להיות חזרה, ודו"ק. ועל פי זה יתבאר כל זמן שלא נזכר השם, לא האמין כי חישב דילמא רוח שקר אטעיתיה, כי ודאי אין לחשוב שיבדה מלבו דברים לצער המלך והעם שיהיה שנוא בעיניהם. אך כיון שנזכר השם וגמירי דלא מפקו שם שמים לבטלה (מגילה ג' ע"א), אם כן האמין ועשה מה שעשה, ואם כן דברי זקיני מהרש"א והר"ן בקנה אחד עולין, ודו"ק.
13
י״דועכשיו יתורץ קושיות התוספת מאיכה ירדוף אחד אלף, כי בודאי דהא דמדה טובה מרובה, היינו אם מתנהג בהשגחה כמ"ש לעיל, וכמו שמפרשים על הפסוק אף אני אלך עמהם בחמת קרי ויספתי וכו', וזה בעצמם דברי הפסוק (פרשת האזינו) איכה ירדוף אחד אלף, הא מדה רעה מעוטה, אם לא כי צורם מכרם, ודו"ק.
14
ט״וועל פי זה מבואר הפסוק שהתחלנו (ישעיה מ ב) דברו על לב ירושלים וכו' כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' וכו', בהשגחה שהוא לכפרת עון ולא בהסתרת פנים ח"ו, ודו"ק.
15
ט״זעוד יתבאר דברו על לב ירושלים כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפלים וכו' בכל חטאתיה (ישעיה מ ב). והנה הרד"ק פירש נרצה לשון נשלם, כמו אז תרצה הארץ את שבתותיה (ויקרא כו לד), ועונה הוא עונשה. והוא תמוה דמאי ענין עון לעונש. ועוד תמוה כפלים, דמשמע כפלים הרבה, וכפשוטו לא יתכן כי תמים פעלו ואין עול (דברים לב ד). ולפירוש הרד"ק כפלים שנעשו כמה פעמים ולא בפעם אחת, שפירש כפלים חורבן ראשון וחורבן הב', אבל באמת לא היה העונש רק כפי החטא, קשה למה זה מאי הודיענו בזה. והנראה בזה על פי שפירשתי (בהפטורת האזינו) בפסוק (הושע יד ב) שובה ישראל כו' עד ה', היינו מה שמגיע עד כסא הכבוד, והיינו תשובה מאהבה כמבואר ביומא (דף פ"ו.). והנה לתשובה מאהבה ההתעוררת קשה, כי לתשובה מיראה בקל יש לעורר על ידי איום וגיזם, מה שאין כן מאהבה. אך זה יש להבין האיך החטא הוא מר יותר מהעונש. ויובן כי כל חיות האיש הישראלי הוא הדביקות האלקי, כאמור (דברים ד' ד') ואתם הדבקים וכו', ר"ל אם אתם דבקים אז אתם חיים, כי אנחנו צריכים להיות במדרגה אחרת מדומם צומח חי מדבר לגמרי, ולא בהתחלפות פחות ויתר, ולכך רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), וק"ל. ושייך לזה מה שאמרתי בפסוק (תהלים קיט עא) טוב לי כי עניתי וכו' (תהלים קי"ט בתפלה למשה), ועל פי שכתב אלגזי לי עצה ותושיה וכו' (משלי ח יד), ועל פי שכתב חובת הלבבות בפסוק (משלי ב ד) אם תבקשנה וכו', כך כל הצער המביא לידי הדביקות, ראוי לה להיות מתוק, אך לעורר זה להבין כמה רע ומר פירוד הלזה, הוא על ידי שנבחין כמה גדול אהבת הבורא עלינו, ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר האיך ראוי להיות אהבתינו לו ית', והקל וחומר מובן. והנה אמרו (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה וכו'. וידוע מה שכתבו המפורשים ששכר של המצוה הוא בעצמו המצוה, שיש לו ית' נחת רוח מזה שמשפיע טוב, וכמו כן לענין עונש עבירה שהיא עבירה, שכביכול יש לו מזה צער, והוא מגודל אהבתו ית'. וידוע אמרם (חולין דף ז':) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה וכו', ואם כן כל כשלון שבא לאדם הוא בדרך עונש, והעונש הוא חטא והוא מגודל אהבתו, מזה יש לעורר תשובה מאהבה. ועל פי זה יתפרש הפסוק (הושע י"ד) שובה ישראל וגו' עד ה' מאהבה, כמ"ש כי כשלת (נחשב) בעונך.
16
י״זעוד באופן אחר על דרך זה, כי הנה יש להבין דאם כן אין לעונש סוף, דעל כל עונש מגיע עונש. אך כן הוא באמת אם אינו מעורר עצמו אל התשובה, אבל כשיעורר עצמו אל התשובה על ידי העונש, כמבואר בעקדה על פסוק (תהלים יט י) משפטי ה' אמת וכו', אם כן אין העונש חטא, כי הוא לנחת רוח לפניו ית' שמביא אל התשובה. ואם כן יצא לנו דבר חדש, דלעולם אינו יוצא מן החטא בלא תשובה אף שבאו עונשים, דהא העונש הוא חטא. ובזה יבואר דמקודם אמר שם (הושע יד א) בחרב יפולו עולליהם ירוטשו והריותיו יבקעו, על זה אמר אף על פי כן שובה ישראל, כי מה שכשלת הוא גם כן בעוניך, ואם כן עדיין לא יצאת מידי החטא על ידי העונש, ודו"ק.
17
י״חועל פי זה יתפרש כי נרצה עונה, היינו עונשה כמו שפירש הרד"ק, ושמא תאמר מאי ענין עון לעונש, לזה יבאר כי לקחה מיד ה', הוא כפל כפלים הרבה בכל חטאתיה, כי כל עונש הוא חטא, ועל כל עונש מגיע עונש, והבן.
18
י״טועוד דרך דרכתי בהפטרה הלז (ישעיה מ ב) לתרץ כפל הנחמה. וגם קושיא שיש כאן דהוא מן ההיפוך אל ההיפוך, דגבי הנחמה אמר אלהיכם שהוא דין, וגבי העונש אמר מיד ה'. וגם קושיא דלעיל כפלים למה. וגם איך יומשך הפסוק (ישעיה מ ט) על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון. וכתב על פי הדרוש בפרשת חיי שרה (בפסוק (בראשית כד ג) ואשביעך בה' אלהי השמים וכו'), ועיין שם בארוכה. ובהוספה בפסוק (תהלים לג יא) עצת ה', היינו עצת הרחמים והקדים מדת הרחמים (ב"ר י"ב ט"ו), היינו שמקודם הוא הרחמים, ואחר כך התכלית הוא דין, והוא החסד הגדול שבכל החסדים להעמיד על קו הדין מה שאין בטבעי הנמצאים. וזה הוא כונת הפסוק (ישעיה כח י) קו לקו זעיר שם זעיר שם. והיינו מתחילה עלה במחשבה כמו שפירשתי שם, דהיינו שיברא עולם הבחירה ולא יהיה על מגן, כמו בשאר עולמות שאין בחירה וההכרח לא ישובח, והבן. ועל פי זה (ישעיה מ א) נחמו, במה שנחמו עמי יאמר אלהיכם, דהיינו שגם הדין יסכים אל הנחמה ואין נהמא דכסופא, ושמא תאמר דהא דין א"א, לזה אמר דברו על לב ירושלים וגו' כי נרצה עונה בתכלית קולע אל השערה ואין ותרנות, ושמא תאמר הא אין מתקיים בדין, לזה אמר כי לקחה מיד ה', ר"ל מה שלקחה מן הרחמים, היינו רק מה שהוא כפלים בכל חטאתיה, היינו שאין העונש בפעם אחת רק כפלים כעין שפירש הרד"ק, היינו כפלים הרבה קו לקו, אבל אין ותרנות לכך אין כאן נהמא דכיסופא, לכך על הר גבוה עלי לך וכו' במהרה בימינו אמן.
19