ישמח משה, ויחי כ״וYismach Moshe, Vayechi 26
א׳במדרש (ב"ר ק' ו') ויבכו אותו מצרים שבעים יום (בראשית נ ג), אלו שבעים יום שבין אגרת לאגרת, (ר"ל בין אגרת המן בי"ג בניסן, לבין אגרת מרדכי בכ"ג בסיון). והוא פלאי. והנ"ל דהנה איתא בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) לא תשתחוה להם (שמות כ ה), להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, יכול אפילו נעבד כהמן, (פירש רש"י [ד"ה נעבד] שעשה עצמו אלהים וכו', דאי לאו הכי לא היה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו), תלמוד לומר ולא תעבדם, (פירוש לא תעבדם יתירה הוא) עיין שם, ועיין שם ברש"י ד"ה ולא כהמן, דמבואר דאיסור המשתחוה לאדם הנעבד, אף למסגד ליה בסתמא שלא לשם עבודה. והנה מבואר דסברת חוץ היתה, דכמו דלא אסרה התורה השתחואה לאדם אף דאסור לצבא השמים אף שלא לשם אלקית, והיינו משום דאין לטעות אחר אדם כמותו, עיין שם בסנהדרין (ס"א) ע"א בגמרא שם מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי וכו', ועיין שם ברש"י (ד"ה מסית), אם כן מסתבר דאף אם כבר נעבד אין שם נעבד חל עליו, קמשמע לן קרא יתירא, וזה ברור. והנה דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ובפרט בדברי אגדה ניתן לדרוש, דלכאורה יש לומר דהך ולא תעבדם לאו יתירה הוא, דאסרה התורה השתחואה אף בלא עבודה ועבודה בלא השתחואה, או עבודתו בכך אף דרך בזיון עיין בסנהדרין (דף ס' ע"ב). ואנא אמינא ראיה ממקום אחר דחל שם נעבד על האדם, דהא השביע יעקב ליוסף שישאהו לארץ כנען (בראשית מז כט-לא), ומבואר בילקוט (ילקו"ש רמז) על הפסוק (בראשית מז ל) ונשאתני ממצרים, וז"ל: אמר יעקב שלא יעשוני עבודה זרה, שכשם שנפרעין מן עובדים כך נפרעין מן הנעבדים, עד כאן. הרי מבואר דעת הילקוט דבלא זה לא הוי חש אם יעשהו עבודת אלילים, דהא הוא אינו מכשילם, רק הם מכשילים את עצמם. וגם הלא בלא זה הם עובדי עבודה זרה לבקר וצאן, רק דחש על נפשו שלא יהיה נעבד, וזה ברור בדעת הילקוט. ואם כן שמע מינה דחל שם נעבד על אדם, אך הא איתא טעם אחר, משום דאין מתי חוץ לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, כמו שדרשו רז"ל (כתובות דף קי"ח ע"ב), וכמ"ש רש"י בפרשת ויחי (בראשית מז כט, ד"ה אל), אך אם נדחה טעם זה, מוכרח כטעם הראשון. והנה הטעם דאין המתים עומדים בחוץ לארץ, נ"ל פשוט דהוא משום דאין טל של תחיה יורד בחוץ לארץ, לכך צריכין להתגלגל למקום שיקבלו הטל של תחיה, וזה מבואר בפסוק (תהלים קלג ג) לדעתי כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, והבן. וחרמן נ"ל כי הוא ר"ת "חי "רחמים "משיב "נפש, ומצאתי להדיא בנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ל"ד סי' ד') בשם הזוהר (ח"א פ"ח ע"א) דטל חרמון חיים, טל של תחיה, עיין שם. ולפי זה יתכן בשאר מתים שצריכין תחיה, מה שאין כן יעקב דאמרו רז"ל (תענית ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת, ואם כן אינו צריך רק רשות לצאת מקברו, ועיין במסכת שבת (דף קנ"ב ע"ב) במעשה דר' אחא בר יאשיה, דאמר שם גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית, דכתיב (יחזקאל לז יג) כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, ופירש רש"י (ד"ה בפתחי) אין לנו רשות לצאת, עיין שם, וכל שכן ביעקב דלא מת, ודאי דאינו צריך רק רשות בעלמא, ואם כן לא היה צריך יעקב כלל לגלגול מחילות, ושאר צדיקים דצריכים לגלגול מחילות, אף דמבואר שם דאלו היה להם רשות היו יכולים לילך לביתם, היינו משום דשעה אחת קודם תחיית המתים יתהדרו לעפר, ולכך צריכין לגלגול מחילות שיקבלו הטל של תחיה, מה שאין כן בהנהו דלא מתו לא שייך זאת, ורבי יהושע בן לוי ואליהו יוכיחו. וצריך לומר בהנהו דלא מתו, ודאי דנזדכך חומרם עד שאינם בגדר כי עפר אתה (בראשית ג יט) כנ"ל, ואם כן יעקב אינו צריך לגלגול מחילות, אלא ודאי דטעם הראשון עיקר ומוכרח דחל שם נעבד על אדם. ונקדים עוד דהא במסכת תענית (דף ה' ע"ב) מקשה שם וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא וקברו קבריא, א"ל מקרא אני דורש וכו', עיין שם. והנה הקושיא עדיין לא מתורצת, וצריך לומר דלא חש להא קושיא, כי באמת גם המקשן לא הקשה אלא וכי בכדי חנטו חנטיא, ולא מקשה והאיך חנטו חנטיא כי איך חונטין לחי. רק דזה מבואר במפרשים דח"ו לא שלטה ידי הרופאים בבשר הצדיק לחתכו ח"ו, רק דהחניטה היה מבחוץ, ולכך לא מקשה רק וכי בכדי חנטו, דמת צריך לחניטה לשמרו מן הכליון ומן התולעים, מה שאין כן החי אינו צריך לחניטה, וזה פשוט ואמת בדברי המקשן. וכיון דזכינו לזה גם הא לא קשיא, דהא אף אם היה מת קשה להעלות על לב דניחוש שבצדיק כזה ימשול בו רימה, ובאמת יש דיעה אחת במדרש (ב"ר ק' ג') דלכך מת יוסף קודם לאחיו, מפני שצוה לחנוט את אביו, דאמר הקב"ה וכי אני איני יכול לשמור צדיקי, אך מסיק שם במדרש דלא חטא יוסף בזה, דכן היה צוואת יעקב דכתיב (בראשית נ יב) ויעשו לו בניו כן כאשר צום, עיין שם. והנה נ"ל דכונת יעקב היה בזה כדי להוציא מלב המצרים שלא יטעו אחריו, והראה להם כי כמוהו כאיש אחר וצריך לחניטה, והבן.
1
ב׳ולפי זה מיושב הקושיא וכי בכדי חנטו חנטיא, וכן הקושיא וכי בכדי ספדו ספדיא לא קשיא, דאדרבה מכאן יהיה מוכח בבירור דלא מת, דהא לא מצינו שספדו אותו בניו רק מצרים הטועים וסוברים שמת, כמבואר בפסוק ויבכו אותו מצרים. דקשה דהוה ליה למימר בניו ומצרים, דבניו הם העיקר. וכן אבל כבד זה למצרים (בראשית נ יא). אלא ודאי דבניו הם היודעים דלא מת, ואין שייך בו הספד ובכיה, רק הא דכתיב ביוסף (בראשית נ א) ויפול על פני אביו ויבך, מבואר בזוהר דהוא ענין נסתר, ואפשר דאז אתיידע ליוסף דאביו לא מת, והודיע לאחיו כנ"ל. וכן וכי בכדי קברו קבריא לא קשיא, דשם מקום מנוחתו עד שיהיה לו רשות לצאת, וזה ברור ואמת. והיוצא מזה מהפסוק ויבכו אותו מצרים שבעים יום, מוכח דיעקב לא מת, ואם כן נדחה הטעם דגלגול מחילות, ומוכרח דשם נעבד חל על אדם, ולכך ומרדכי לא יכרע וגו' (אסתר ג ב), וגרם כל הצער הזה, כמו שדרשו רז"ל (במגילה דף י"ב ע"ב) בפסוק (אסתר ב ה) איש יהודי, ראו מה עשה לי יהודי, ומה שילם לי ימיני, עיין שם. ומזה תבין צחות עומק מליצתם ויבכו אותו מצרים שבעים יום, אלו שבעים יום שבין אגרת לאגרת, דהיינו הפסוק הזה דכתיב ביה שבעים יום, [גרם] לכל הצער שהיה שבעים יום שבין אגרת לאגרת כנ"ל, והוא פירוש נפלא בס"ד. עוד יש לומר באופן אחר, כי תמהו מרדכי הצדיק מה ראה ששהה כל כך ישועת ישראל, כי בפסח נתלה המן, והוא כתב ספרים להשיב מחשבת המן הצורר בכ"ג בסיון (אסתר ח ט), איך התמהמה כל כך הלא כל שעה בחשש סכנה אולי ימות מרדכי או אסתר. והנ"ל בזה כי ידוע דכל המזלות הם נגד ישראל וכן שריהם, ובפרט שהיה אז ישראל על פי המזלות בשפל תחתית, והעמלקים ברום המעלות כמבואר ביערות דבש (חלק א' דף י"ז עמוד ג'), אבל השי"ת ברוב רחמיו שידד הכל כנודע. וידוע דמה שתחת חק האפשר שלא להתגרות נגד המקטריגים וכחות הדין, ראוי לעשות, ומלכותא דרקיע כעין וכו', לכך אם יש התנגדות, אין לדחוק השעה לעורר התנגדות על התנגדות ולהתגרות, רק להיות נדחה מפני השעה לילך בחשאי עד דאתחזק ואחר כך לעורר. והנה ידוע דקיימא לן (ב"מ ק"ו ע"ב) בתלתא זימנא הוי חזקה, וידוע דחדש החמה הוא למ"ד יום, וי"ב מזלות משמשים בשנה לכל חדש מזל אחד. והנה קיימא לן בר"ה (דף י"ב ע"ב) דתבואה וזתים שמעשר שלהם דאורייתא דהיינו דגן תירוש ויצהר, משיביאו שליש היא עונתן, עיין שם. וידוע דבישול התבואה הוא מהחמה, כמו שאמרו רז"ל (ר"ה ז' ע"א) בשמור את חדש האביב (דברים טז א), אם כן מזה נראה דטבע השמש דשליש פעולתו הוי ככל הפעולה, אם כן לפי זה עשרה ימים שהם שליש הוי ככלו, לכך המתין ע' ימים שיתחזקו ג' מזלות בטובת ישראל, כי השינוי לטובה התחיל תיכף אחר אגרת המן, וזה אמת לדעתי בעזר"ה. והנה טעם המצרים היה דבכו שבעים יום, שכונת בכייתם היה שפחדו פן לאחר מותו יחזור גזירת הרעב, או הנילוס לא יעלה, עיין ברש"י (ד"ה ויבכו) ותרגום יונתן על הפסוק ויבכו אותו מצרים וגו', עיין שם. וכיון שראו שנתחזק בשלשה מזלות, פסקו מהבכיה, ואף דהם אינם יודעים מדיני התורה, מכל מקום הלא הטבע היא כך, דהא התורה מודיע לנו בזה רק ענין הטבע, על דרך משל אם השור נגח שלשה פעמים בודאי הוא נגחן, וכן בכמה ענינים, וחכמי הטבע היו, ועוד שהיה שם יוסף ואחיו, ואפשר שהגידו להם זאת. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל ויבכו אותו מצרים שבעים יום, ולמה שבעים יום דוקא, אלא כמ"ש, ועל זה אמר אלו שבעים יום שבין אגרת לאגרת, ר"ל שמזה הטעם בעצמו היו שבעים יום בין אגרת לאגרת, כנ"ל נכון בס"ד.
2
ג׳או יאמר, על פי דאיתא בעשרה מאמרות כי אף חובב עמים (דברים לג ג), ותתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), שהוא איש תם (בראשית כז כז), ניטל האל"ף מן אף ונבטל, והבן. והנה המצרים בכו על יעקב, כי ידעו שנתברכו לרגלו, כמו שפירש רש"י (ד"ה ויבכו), ואף שבפטירתו האמת נעדרת, ואם כן אף חובב עמים, אך אין זה רק לפנים, כמ"ש בפסוק (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה עיין שם, והכי נמי לפי שהאמת נעדרת, מה שאין כן בישראל המושפעים באמת ליעקב. והיינו אף חובב עמים, בשעה שהאמת נעדרת ושולט אף, ואם כן הוא רק לפנים, ואם כן זה היה בכייתם שנעדרו מברכה אמיתית ונעתקי לאינה אמיתית. וזה אמרם על דרך המליצה ויבכו אותו מצרים וגו', וקשה כנ"ל למה בכו, ועל זה השיב אלו ע' ימים שבין אגרת לאגרת, ר"ל שאז היתה השמחה הגדולה שבגדולות לאומות, וצרה חשכה לישראל ר"ל, והכל לא היה רק לפנים, כאמרם ז"ל (מגילה י"ב ע"א) הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ועל זה בכו, כי ידעו טובתם בעצמותם אינו רק לפנים, מה שאין כן כשהיה זכות יעקב מנין עליהם, והבן.
3
