ישמח משה, וילך ב׳Yismach Moshe, Vayeilech 2
א׳במדרש רבה (דב"ר פ"ט א') ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). הלכה אדם מישראל שמתו מוטל לפניו, מה שיהא מותר לו להתפלל. כן שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומתפלה, ולמה למדונו רבותינו כן, כיון שרואה צרותיו לפניו, דעתו מובלגת, עד כאן דברי המדרש הנ"ל. ותמוה מה ענין זה לזה. והנ"ל, ונפרש מקודם מדרש רבה בפרשה הנ"ל בסמוך (דב"ר פ"ט א') רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, שנאמר (תהלים קטז טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, תדע לך וכו', לא אמר כך אלא תלה המיתה בימים, מנין ממה שקרינו בענין הן קרבו ימיך למות, עד כאן. והנה גם המדרש הנ"ל תמוה, דמאי הוא הלשון תדע לך, וכי צריך להביא ראיה לקרא מפורש, רק דה"ל וכן הוא אומר. ועוד קשה למה במקום אחר (מובא בילק"ש קט"ז (ילקו"ש רמז)) איתא במדרש על הקרא הנ"ל יקר בעיני ה', קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה, עד שגוזרין על עצמם מיתה, עד כאן. וכאן לא אמר עד שגוזרין על עצמם, ומשמע דאף על פי כן גוזר אף שקשה. ונראה ליישב, ונקדים מה שאמרתי בסוף ב"ב (דף קע"ה ע"ב) ליישב קושית התוספת דהאיך מוכח מדעולא דאמר דבר תורה בזיבורית, דסובר שיעבודא דאורייתא בשני אופנים, ובכ' אינו מתרץ שני קושית תוספות על רשב"ם. ונמצא היוצא מתירוץ השני, דבעת פרעון לגוביינא לא שייך לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד י). והנה בידי משה פרשת וילך מביא בשם אביו טעם נכון על שהקב"ה אינו גוזר על הצדיקים מיתה, רק אם הם בעצמם גוזרים, לפי דכתיב (דברים כד יא) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט, ומיתת צדיקים הם ממושכן בעון הדור, ומיתתם על פי הקב"ה בעצמו, ואם כן איך אפשר שיהיו על ידי הקב"ה הואיל וכתיב והאיש וגו', אלא על כרחך המה גוזרים על עצמם, עכ"ל. והנה לפי זה יש לחלק בין מיתה למיתה, על פי ב' הפירושים כי מפני הרעה וגו' (ישעיה נז א), דהיינו או בתורת משכן, או בתורת פרעון, ודוק. והנה לפי זה פשוט בעת שהוא מת בתורת משכון, הקב"ה אינו עושה תורתו פלסתר ואינו גוזר. אך אם הוא פרעון, י"ל דאינו קשה לפניו כלל, כיון שאין בזה העברה על תורתו. לזה הודיענו המדרש דאף על פי כן קשה לפניו, מחמת חיבת עסק הצדיק בתורה ובמעשים טובים שנעקר, כאמור לדוד (תהלים פד יא) טוב לי יום אחד וכו', כמבואר במסכת שבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל'.), ולכך לא אמר המדרש כאן עד שגוזרין, דבכהאי גוונא גוזר אם הדין נותן, רק שקשה לפניו. והנה ידוע אמרם בסנהדרין (דף מ"ג:) לא קבלו ישראל בערבות, עד שעברו את הירדן, ע"כ רק מיתת משה היה בחטא מי מריבה, ונמצא היה בתורת פרעון, ואף על פי כן אמר הן קרבו ימיך. ואם כן המדרש מבואר קשה לפני הקב"ה וכו' שנאמר יקר, ושמא תאמר זה דוקא בעת שהוא בתורת משכונא, ולא מפני שקשה, רק מפני שיש בזה העברת הדת, לזה אמר תדע לך וכו'. ועכשיו מבואר המדרש שהתחלנו, כי הנה יש להבין דזה שדעתו מבלגת, לכאורה אינו כפי היושר, שראוי לקבל באהבה ולא לצער ודעת אטום הוא, ואיך יתכן להיות קוטב הדין על זה. אך דהתירוץ הוא, דגם לפני הקב"ה קשה וכו', והכלל דצריך להחזיק לכל אדם לצדיק, וגם תינוקת בכלל צדיקים, ולכך אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, כל זמן שצער העליון כביכול קיים ראוי לצער, דאחר שנקבר הנשמה אזלת למרום, ומבואר (במ"ק) [במדרש רבה] הקב"ה שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק וכלה הצער, מה שאין כן קודם שנקבר, הנשמה משוטטות על הגוף וקיים הצער כביכול כל זמן שאין מתחיל השעשוע, לכך קודם ראוי לצער אבל לא אחר כך. והנה זה דקשה לפני הקב"ה, מוכח מהקרא הן קרבו ימיך וכו' כמ"ש, ואם כן המדרש הנ"ל מבואר, דבלא זה היא דדעת שוטים הוא. אבל השתא בעי אם מותר להתפלל כיון שטרוד, והשיב דפטור וכו' כיון שדעתו מובלגת, אבל משיקבר וכו' כמ"ש. ועתה נאמר ליישב מה שיש לדקדק דשואל אם מותר, והשיב דפטור. ועוד קשה דאמר ולמה למדנו רבותינו כן וכו', הא באמת בגמרא מבואר הטעם משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. והנ"ל בזה דהא קיימא לן בשו"ע דבתפילת חובה הקבועה, אינו חוזר בשביל חסרון הכונה, עיין שם הטעם. מכל מקום נשמע דיוצא ידי חובתו אף בלא כונה כיון שהוא קבוע, מה שאין כן בתפילת נדבה צריך כונה, ומזה הטעם כתבו הפוסקים דאין לנו להתפלל תפלת נדבה, עד כאן. והנה לפי זה אתי שפיר דאם היה חובה, היה ראוי להתפלל אף שאין יכול לכוין, ובפרט דכמעט אנוס הוא בהעדר הכונה, רק מחמת דפטור, אם כן לא הוי רק תפלת נדבה וממילא אסור. והנה מה שאמרו דמי שמתו מוטל לפניו דפטור מקריאת שמע, אך קשה אף דפטור מן הדין, למה למדונו רבותינו כן לבטל עול מלכות שמים, אדרבא היה להם ללמדנו להחמיר עלינו אף שאין אנו מחויבין, ואם כן מדוקדק הלשון ולמה למדונו רבותינו כן, ולא אמרו מאי טעמא, דהטעם ידוע. והשיב כיון שרואה וכו', לכך מוטב למונע, והוא נכון ואמת בס"ד והוא כפתור ופרח. ועל פי זה תבין המשנה ברכות (ט"ז ע"א) מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשונה, ודוק.
1