ישמח משה, וירא ז׳Yismach Moshe, Vayera 7
א׳ויאמר אדני אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג). פירש רש"י (ד"ה ויאמר) לגדול שבהם אמר וקראן כולם אדונים וכו'. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס האורחים. ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, דרך המקראות לדבר כן ומקורו משבועות דף ל"ה (ע"ב), עיין שם. והנה קיימא לן דשם זה קודש והוא העיקר, דעל פירוש הראשון קשה למה התחיל בלשון רבים בקמץ, ומסיים בלשון יחיד אל נא, וחוזר ומסיים בלשון רבים ורחצו רגליכם. ועל פירוש הב' קשה דהוה ליה למימר קודם וירץ לקראתם, ומ"ש רש"י (שם) דאין מוקדם ומאוחר בתורה, המהרש"א ז"ל שדא ביה נרגא בגמרא (ב"מ דף פ"ו ע"ב), דהא אמרינן בפסחים (ו' ע"ב) דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה, ואיך נמשך לזה המאמר שאחריו (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים, ועל כל פנים היה ראוי לומר ויאמר יוקח נא מעט מים. והנה לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דאמר להם ונתכוין לשמים ולישנא דמשתמע לתרי אפי הוא, אבל גם זה לא יתכן, דהא אמירות הללו חלוקות בזמן הם, לפי שזו האמירה להקב"ה היתה נצרכה קודם הריצה לקראתם, והאמירה לגדול שבהם אחר הריצה. אבל כל זה יובן על פי מאמר רז"ל בשבת פרק קמא (שבת דף י"ב ע"ב) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והא דאמר לחולה רחמנא ידכרינך לשלם, שאני חולה דשכינה עמו. והנה יש מפרשין שמכירין, רק שלשון ארמי מגונה בעיניהם, והטעם נ"ל אף ששיורי לשון הקודש הוא ובודאי חשוב טפי מכל הלשונות, מכל מקום לא נחשב בעיניהם רק לשון עברי לפי שהוא הקצר שבלשונות, (וכך קבלתי שלמעלה המרבה בדברים מגונה מאד), והוא הלשון הזך והנקי והקצר, אבל הקב"ה בעצמו מתוך אהבתו של ישראל נאמר (שיר השירים ב ד) ודגלו עלי אהבה, ודלוגו ולגלוגו (שהש"ר פ"ב ד'). ועל פי זה פירשתי מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ה' א) כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ולא אמר תמעיט דבריך, רק משמע שתדבר כל צרכך מועטים, והיינו בלשון קצר, ודו"ק.
1
ב׳והנה דעת התוספת (ד"ה שאין) ורש"י (ד"ה דשכינה) שבאמת אין מכירין כלל לשון ארמי, אך דהקשו הא אפילו מחשבה שבלב יודעים, ובאמת כל המפרשים הסכימו דאין יודעין המחשבה. והנה לפי זה נ"ל דהא דמצינו בדניאל (ד' ט"ז) שאמר מארי חלמא לשנאך, ומחשבתו היתה למעלה כי מארי היינו הקב"ה, אין רשאין לעשות כן רק בלשון ארמי ולא בלשון הקודש, כי לעולם אל יפתח פיו, כי הממונים שאינם יודעים המחשבה מבינים הדבר כמות שהוא, אבל בלשון ארמי אין מכיר בו רק השם לבדו והוא ב"ה יודע מחשבות, וק"ל. ונקדים עוד דנ"ל לומר הטעם שהתפילה צריכה להיות בדבור ולא במחשבה לבד, היינו גם כן מפני שמלאכי השרת אינם יודעים המחשבה, אבל כשהשכינה עמו במחשבה לחוד סגי, והא דהתפלל בדבור אצל החולה שאמר רחמנא ידכרינך לשלם, היינו להודיע להחולה שמתפלל עליו, כדקיימא לן (שבת י' ע"ב) הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. ואם כן לפי זה מעיקרא שהיה אברהם אצל השכינה, לא היה צריך להתפלל בפה כי במחשבה סגי, אבל אחר שהתרחק היה צריך להתפלל, וגם היה צריך להזמין האורחים, לכך אמר בלישנא דמשתמע לתרי אפי להקב"ה, ולגדול שבהם, אף שמלאכי השרת הממונים אינם יודעים המחשבה, מכל מקום כאן היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, היינו דבורו שהיה משנה מרבים ליחיד ומיחיד לרבים כפי צורך התפלה, ודו"ק. ועוד נ"ל דהכא שפיר עביד מטעם אחר, דהנה יש לדקדק שם בתוספת מסכת שבת דהקשו דהא אפילו מחחשבה שבלב יודעים, עיין שם. והאי שבלב מיותר. אך נ"ל דבלא הך תיבה לא היה קשיא לן כלל קושית התוספת, דידיעת המחשבות יש בו תרי אפין, אחת שמדבר וצריכים לידע אם כפיו כן לבו, והשני מחשבה שבלב לבד. והנה הפן הראשון ידוע למלאכי השרת בנקל, כי דבורי קודש חיות הנה, כמו שמפרשין על פסוק (ויקרא יח ה) ושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואף שאין אנו רואין חיותו, הן רואין, ואם כן המחשבה ניכרת מתוך דבורו, אבל כשהדבור אינו ניכר כשל עוזר ונפל עזור, ואף שרואין חיותו מכל מקום אין יודעין מה הוא, ואם כן לא הוי קשה מידי, לכך הקשו התוספת הא אפילו מחשבה שבלב יודעין, ואם כן קשה. ולפי זה באברהם שהיה מחשבתו ניכרת מתוך דבורו, ובפרט בשם קדש אדנ"י, ודאי המלאכי השרת יודעים מחשבתו, ואתי שפיר ודו"ק.
2
