ישמח משה, ויצא ב׳Yismach Moshe, Vayetzei 2
א׳במדרש תנחומא בריש פרשה זו (תנחומא ויצא סי' א'), ילמדנו רבינו ההורג נפש בשגגה, להיכן היה גולה. כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה, גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו עשו אחיו הרשע וכו', עד כאן. והיא תמוה מאד מאי ענין גלות וערי המקלט לכאן. והנ"ל בזה, בהקדים מה שאמרתי כבר לפרש הפסוק (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך. לכאורה תיבת ממך הוא אך למותר. והנה כעת נ"ל באופן אחר, דהנה ידוע (עיין ב"מ ל"ג ע"ב) דאצל הצדיקים קלות דומות עליהם כחמורות, והנה בשלח שליח ונהרג בדרך, כתבו דצריך כפרה לפי שהיא היה הגורם כידוע מתשובת מהרי"ו, ועל כל פנים לא נחשב רק לשוגג, כי הוא לא נתכוון לכך וידוע דשוגג חייב גלות. והנה קודם שנבחרו ערי מקלט, וכן עתה שאין ערי מקלט, הוא גלות סתם כידוע אמרם ז"ל (ברכות נ"ו ע"א) דגלות מכפרת עון, וכידוע מהספרים מענין ההורג נפש בשוגג דחייב גלות, וכן מצינו בגמרא (ב"ב דף י"ז) ברב כהנא דקטיל נפשא, וקבל עליו גלות. והנה אף שהאבות קיימו כל התורה, מכל מקום הך דערי מקלט לא שייך גבייהו, כי לא קלטו אז כלל, וראיה לדבר דהא מבואר במשנה דמסכת מכות דף ט' ע"ב, עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר (במדבר לה יג) שש ערי מקלט תהינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת, עד כאן לשון המשנה. ואם כן כל שכן קודם שנבחרו לגמרי, רק אז היה גלות סתם, וזה ברור. והנה אם גרם קצת בהריגת נפש, אף שאיננו חייב כלל בדבר, מכל מקום צריך כפרה, והצדיק שהקלה דומה עליו כחמורה, ודאי בעיניו יחשב כהורג נפש בשוגג ממש, ואם כן כל שכן כשהוא קצת גורם להחטיא חבירו בעון חמור שיהיה שופך דם, אף שהוא אינו חייב כלל בדבר ולא נתכווין לכך, שיהיה צריך כפרה כהורג נפש בשוגג, דהרי מבואר במדבר רבה פרשה כ"א (במ"ר פכ"א ד') אמר ר' שמעון קשה המחטיאו לאדם יותר מן ההורגו וכו', עיין שם. ואם כן כל שכן שיקבל על עצמו גלות. והנה איתא בתוספת (קדושין דף ל"ט ע"ב) ד"ה מחשבה רעה וכו', ובעובדי ע"א איפכא, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, דכתיב (עובדיה א י) מחמס אחיך יעקב וגו', לא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה, אלא מחשבתו הרעה הקב"ה מצרפה למעשה וכו', ועיין שם. וכן איתא במדרש תהלים סי' למ"ד (שוח"ט מזמור ל') ר' נחמיה אומר חשב גוי וכו', עיין שם עד שם שנאמר (תהלים ל א) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, עיין שם. והנה בתלתא אנפין י"ל בדברי התוספות הנ"ל, או שלא יצאו מכלל בני נח עד מתן תורה. או דבעובד ע"א תולה הדבר, ועשו היה עובד אלילים. או דעשו אינו מתייחס אחר זרעו של אברהם, דכתיב (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ודרשו (נדרים ל"א ע"א) ביצחק ולא כל יצחק, ולכך נחשב עשו לבן נח. והנה לפי זה כאשר עשו חשב להרוג את יעקב, כבר נחשב לשופך דם וכאלו הרגו, ויעקב שהוא קצת גורם להחטיאו, בזה הוי על כל פנים כאלו הרגו בשוגג, דאם מחטיאו במזיד קשה מן ההורג בשוגג, לכך הבריחה היה בתורת גלות. והנה בחטא שוגג כתיב (במדבר ו יא) וכפר מאשר חטא על הנפש, כי אף שאין מגיע לו עונש בדין דשגיאות מי יבין, מכל מקום הוא פגם בטבע בנפש המתנועע, כידוע מחולי הגוף דהאוכל מאכל רע מזיק אף דשוגג היה, ומזיד דהוא במחשבה, הוא פגם בנפש השכלי דנקרא נשמה ולא נפש, והבן. ועוד טעם היה בהבריחה, דאולי יהרוג באמת, ואף דלא היה מבטל שום מצוה מפני סכנת נפשו, מכל מקום מתירא היה כיון דהוא הגורם קצת בהריגת עצמו, ומה לי גורם בהריגת עצמו או בהריגת אדם אחר. וזה הוא דברי רבקה הנה עשו אחיך וגו', ושמא תאמר כי מפני סכנת נפשך לא תבטל שום מצוה ובפרט מצות כבוד אב ואם כנודע, לכך אמרה ממך שגרמת לזה, ואם כן צריך אתה לקבל עליך גלות. ועל פי זה יתבאר המדרש תנחומא הנ"ל, דהפסוק אומר דיעקב גלה מארצו, ועל זה אמר ילמדנו רבינו וכו' להיכן הוא גולה אם דוקא לערי מקלט, ואם כן אין זה מטעם גלות, דאם היה מקיים התורה קודם שניתנה, היה לו לגלות לאחד מערי מקלט, או דילמא שאני הכא שקודם שנבחרו אין קולטין כלל, ולא היה למצוה זו מציאות בעולם, וכמו שישבתי לקושית הכרתי ופלתי על אחי יוסף איך אכלו משחיטת מנשה, (עיין בפרשת ויגש מ"ש על המדרש בי אדוני וכו', בראשית מד יח) והבן. והשיב כך שנו רבותינו וכו' לשלש ערים וכו' ושלש וכו', ר"ל דוקא ששתן והבן, ואם כן קל וחומר הדברים קודם שנבחרו כמ"ש, לכך לא היה אז רק גלות סתם, ועל כן יעקב גלה לחרן בורח בנפשו, בשביל נפשו שתכופר מהפגימה, ונתירא, ר"ל וגם נתירא שלא יהרגנו ויהיה גורם להריגת עצמו, ודו"ק. וקצת באופן אחר נראה, בהקדים לפרש הפסוק (בראשית כח יא) וישכב במקום ההוא, שפירש רש"י (ד"ה וישכב) דגוף הדבר לא נכתב בהתורה דנטמן בבית עבר, והדיוק נכתב שלא שכב רק אז, ומה הכונה בזה. אבל נראה על פי הגמרא מסכת מכות (דף י' ע"א) אמר ר' יוחנן הרב שגלה וכו', איני והא אמר ר' יוחנן מנין לדברי תורה שקולט וכו'. לא קשיא הא בעידנא דעסיק ביה וכו'. ואיבעית אימא מאי קולטין וכו'. והנה לתירוץ הראשון י"ל דבית עבר לא היה מקום גלות, דאפשר דהיה בעירו. ועוד דודאי היה רגיל שם מקמי הכי, כמו שפירש רש"י בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כה כז) יושב אוהלים (ד"ה יושב), רק הא דברי תורה קולטין והוא דוקא בעידנא דעסיק, לכך לא שכב, אבל עכשיו וילך וכו' שקבל עליו גלות ממש, לכך וישכב דהיה יכול לשכב, והבן. והנה י"ל דהמדרש תנחומא סובר במסקנת דבר כתירוץ השני, והנה מתחילה בעי להיכן הוא גולה, ר"ל אם דוקא לערי מקלט שהיא גלות ממש, או רק לדברי תורה דדברי תורה קולטין, ור"ל דאם נימא דדברי תורה קולטין, אם כן אין זה משום גלות, דהא יעקב יושב אוהלים לא צריך לגלות, ואם נימא דאין קולטין, אם כן י"ל דהוא בשביל גלות. והשיב כך שנו רבותינו וכו', ור"ל דוקא גלות ממש, ועל כן יעקב גלה לחרן, והבן. ועל פי זה י"ל המדרש דדרש על יעקב ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, דר"ל ה' ישמרך מכל רע דייקא, דהיינו מעשו ומלבן דייקא, ור"ל כשאתה צריך שמירה שהלכת למקום לבן ועשו רצה לרדוף, אז ישמרך כי הגלות מכפר וקולט לשמירה, אבל אם היית במקומך ולא היית צריך שמירה רק ממקצת רע דהיינו מעשו, לא היית נשמר כיון שלא נתכפר, ושמא תאמר הלא דברי תורה קולטין, לזה אמר ישמור את נפשך ממלאך המות, ור"ל דדי שישמור ממלאך המות, כתירוץ הגמרא מאי קולטין ממלאך המות, ודו"ק.
1