ישמח משה, ויגש י״טYismach Moshe, Vayigash 19
א׳בתנחומא (ויגש סי' ו') ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה (בראשית מו כח). ילמדנו רבינו הרואה את הנר במוצאי שבת מאימת מברך, כך שנו חכמים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, ומנין אתה למד מהקב"ה שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, אחר כך כתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, עד כאן. והוא פלאי דמה ענינו להאי קרא ואת יהודה. ועוד קשה היאך מוכח הברכה מקרא דויבדל וגו'. והנ"ל בזה דהנה בלבוש או"ח (סי' רצ"ח) כתב דהברכה על הנר במוצאי שבת, הוא רק לזכר שנברא האור במוצאי שבת, ר"ל ביום הראשון שנאמר ויאמר אלקים יהי אור. וכתב עליו האליהו זוטא וזה אינו, דהאי אור יום הוא, רק הטעם הא דאיתא בפסחים (נ"ד ע"א) שזימן הקב"ה במוצאי שבת לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אש, ואיהו גופיה כתב כן בסימן תרנ"ד. וכתב עוד הלבוש דאין לומר דהוי כמו ברכת הנהנין, דאם כן בכל יום היה לו לברך, עד כאן. וכתב האליה רבה הא דבאמת אין מברכין בכל יום, היינו לפי שאין הגוף נהנה, והא דמברכין על השמש יוצר אור, היינו משום שמתחדש כל יום, כן כתבו התוספת (פסחים נ"ג ע"ב ד"ה אין). ובשם הכל בו כתב דהוי ברכת הנהנין, רק משום דהנאתו תמידית לאפות ולבשל ולהאיר ולחום, הוי כברכת התורה שאין לו הפסק, רק שבת מפסיק שאז אסור ליהנות אצלו, ואם כן יוצאין בברכה של מוצאי שבת כל השבוע, עכ"ל. נמצא לפי זה יש לפנינו ב' דרכים, או הוא רק לזכר שנברא האור במוצאי שבת, או דהוא ברכת הנהנין. והנפקא מינה דאם הוא לזכר שנברא, ראוי לברך תיכף כשרואה, מה שאין כן אם הוא ברכת הנהנין, אין לברך רק על כל פנים באם שיוכל ליהנות, דאז יש שייכות להברכה לברך על כל השבוע כנ"ל, ולהכריע תולה בזה אם נימא דכחני הוי מציאות או העדר, דאם הוי מציאות אם כן לא נברא כלל במוצאי שבת, דהא בכח הוי מקודם לכך אלא שבמוצאי שבת הוציאו לפועל, ואם נימא דהוי העדר, אם כן יתכן לומר דהוא לזכר שנברא ומברכין תיכף. ואם כן אם נימא דהוי מציאות, על כרחך דהוי ברכת הנהנין ואין מברכין עד שיאותו לאורו. והנה שני פירושים יש בפסוק ואת יהודה וגו', א' מדרש אגדה (תנחומא ויגש סי' י"א) ששלח אותו להכין לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, ואם כן הכנה הנ"ל שמשם תצא הוראה קרוי להורות, שמע מינה דכחני הוי מציאות, ואם כן לא נברא האור במוצאי שבת, ועל כרחך דברכת הנהנין היא ואין מברכין עד שיאותו לאורו. ועוד פירוש אחר יש בפסוק הנ"ל, מ"ש המלקט במהרש"א על התורה דלזה שלח את יהודה ולא את בנימין, על פי מ"ש בספר פענח רזא פירוש הכתוב (בראשית מה כג) ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים וגו', לפני כל אחד נושא חמור אחד, אבל את בנימין לא שלח יוסף עמהם, ולכך נענש יהודה שלא הביאו לאביו, ולזה נתחכם יעקב לשלוח ליהודה, ובודאי גם בנימין יצא עמו לקראת אביו כאשר יבשר ליוסף, והוי כמעמידו לאביו, עד כאן. והנה דעת יהודה צריך לומר דסבור דכיון דשמרו מן הפגעים והוא בחיים חיותו ויוכל לבא לפניו, כבר קיים אביאנו אליך, והיינו שכחני הוי כמציאות, אבל מדיעקב שלח ליהודה, שמע מינה דכחני לא הוי מציאות, אם כן לפי זה נברא האור במוצאי שבת, ועל כן תקנו הברכה, ואם כן ראוי לברך תיכף. וזה דברי המדרש הנ"ל ואת יהודה וגו', ילמדנו רבינו וכו', דהיינו דזה תולה בפירושא דהאי קרא כנ"ל. ונקדים עוד, דהא יש להקשות ממוצאי יום הכיפורים דגם כן מברכין על הנר, התינח להכל בו, אלא להלבוש קשה והבן, אך עיין בלבוש סימן רצ"ח ובסימן תרנ"ד שכתב הטעם במוצאי יום הכיפורים, לפי שכל היום אסור ועכשיו מותר, ומפרש דבריו בסימן רצ"ח דהיינו שמברכין שהבדיל יום זה משאר ימים בדבר זה, עיין שם. ולפי זה יש לו שייכות להבדלה, ואם כן יש לומר גם כן כמ"ש. אך קשה דאם כן בכל עניני מלאכות יברך, ולמה דוקא על הבערה. והנ"ל משום דהבדלה ראשונה שמצינו היה באור, שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, לכך מברכין על האור גם כן שהיא ברכת הבדלה וכו'. ולפי זה מסתבר שפיר לומר דבעינן יאותו לאורו, דומיא דהתם וירא אלהים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל והבן. וזה דברי המדרש כך שנו חכמים, ויהיה פירושא דהאי קרא איך שיהיה כך שנו חכמים וכו', ומנין אתה למד מהקב"ה וכנ"ל, והבן כי הוא כפתור ופרח.
1