ישמח משה, ויקרא ה׳Yismach Moshe, Vayikra 5
א׳ושחט וגו' והקריבו בני אהרן הכהנים וגו' (ויקרא א ה). עיין רש"י (ד"ה). ובמסכת ברכות (דף ל"א ע"ב) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי (שמואל א' א כה), משום דוישחטו את הפר אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה, אמר ליה עלי מנא לך הא, אמר שמואל דכתיב והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה, א"ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו' אל הנער הזה התפללתי (שמואל א' א כו). ודקדקו המפרשים אם נתחייב על פי דין מיתה בידי שמים, מה יועיל זה שהיא התפללה עליו. ועוד דקדקו המפרשים וכי עלי שהיו ראש לשלשלת הקבלה של תורה שבעל פה באותו הדור, לא ידע הדין דשחיטה בזר כשרה. ועוד הקשו דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את. והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י"ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ' שנים, ושמואל קטן הוי דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים. אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (י"ג ע"א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק' (ח"ג קע"א ע"א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן. והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה וכו', דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, והבן.
1
ב׳עוד יש לומר, ובזה יתבארו גם יתר הקושיות, דנראה דהא דעלי אמר קראו לכהן וכו', לא לעיכובא, רק כיון דרגיל בשחיטה ובעבודה, אבל הם טעו וסברו דדוקא כהן בעינן. והיינו כיון דקא חזא דמהדרי ביה בכהן, דמהדרי דייקא. והנה איתא (יור"ד סימן רמ"ב סכ"ב) דתלמיד שהורה בפני רבו ואמר לימדתני רבינו, אין בזה בית מיחוש. והנה בגמרא (יבמות דף צ"ו:) גבי ר' אליעזר ולא אמר משמיה דר' יוחנן, משום דהכל יודעין שתורתו של ר' יוחנן היא, והביא ראיה מיהושיע (יהושע יא טו). ואם כן הכי נמי אם הוי אמר שמואל כך קבלתי, לא היה בזה מורה הלכה בפני רבו, דכל הדור קבלו מעלי, ואם כן הכל יודעין והוי כאומר למדתני רבינו, מה שאין כן אם למד מעצמו ממשמעות הפסוק, הוי מורה הלכה וגו'. ואפשר לי לומר דשני הפירושים האלו יהיו לאחדים, דהיינו דאמר עלי אלו אמרת מצד הקבלה לא היה כלום, וגם אם אמרת מעצמך אבל לא שפיר, לא היה בר עונשין, אבל עכשיו דאמרת מצד עצמך וגם שפיר קאמרת, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, וגם בר עונשין לפי חריפותך, והבן. ועל פי הדברים האלו בין תבין את אשר לפניך דמזה דהיא התפללה ונתקבלה תפילתה, דהא התפללה על הנער הזה והוא לפנינו, מוכח דאינו חיוב מיתה בזה שהורה מדין מורה הלכה בפני רבו. ואבאר זה, דהנה כבר הקשה הגאון מפפד"מ למה לי קרא דוהקריבו דשחיטה בזר כשרה, הלא זה מוכח מקרא (שמות יב ו) דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו', דילפינן מיניה בקדושין (דף מ"א ע"ב) דשליחו של אדם כמותו, על פי הגמרא במסכת יומא (דף י"ט.) דאמר רב הונא בריה דר' יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא, דאי ס"ד שלוחי דידן, מי איכא מידי וכו'. ואם כן בשחיטה, דמוכח מהאי קרא דושחטו וגו' דהוי רק שלוחי דידן, דהא נחשב כאלו הבעלים בעצמן שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה בזר כשרה, דאף אם שחיט כהן קשיא מי איכא מידי וכו'. וכבר תירצתי זאת הקושיא על פי הגמרא (קדושין דף כ"ג ע"ב) שם ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל, עבד שייך בתורת גיטין וכו', עיין שם. אם כן הכי נמי בשלמא בשאר כל העבודות דאינו רק בקדשים, אמרינן שפיר מי איכא מידי הנ"ל, דישראל לא שייכי בהו כלל, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין, אם כן ישראל שייכי בהו דאיתא בתורה שחיטה, אם כן לא שייך מי איכא מידי הנ"ל, אם כן לא מוכח כלל דשחיטה בזר כשרה וצריך למילף מוהקריבו, ודוק. והנה עיין בתוספת יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי איכא מידי, ובקדושין (דף כ"ג ע"ב בתוספת ד"ה דאמר רב הונא, ובדברי זקני מהרש"א ז"ל שם), דדברי ר' הונא בריה דר' יהושע הם נפקא מינה אם מקריב שלא מדעת בעלים, דאם הם רק שלוחי דידן, הרי פסול הוא, עיין שם. ואם כן לפי זה בשחיטה דמוכח דרק שלוחי דידן הם כמ"ש מקרא דושחטו וגו', וגם כיון דיליף כבר מוהקריבו דשחיטה גם בזר כשרה, אם כן ודאי דלא הוויין כלל שלוחי דרחמנא בזה, אם כן לפי זה בשוחט שלא מדעת בעלים ודאי דפסול, דהלא בקדשים צריך שליחות כדמוכח מקרא דושחטו וגו', מה שאין כן בחולין דלא צריך שליחות וכונה כלל, ודוק וזה ברור. ונמצא לפי זה אף אם עשאו שליח, רק שהשליחות היה בטעות, אם כן השליחות בטלה ממילא דפסולה, אם כן לפי זה אם טעו וסברו דשחיטה צריכה כהן, אם כן אם נתנו הבעלים רשות לכהן לשחוט הוי שליחות בטעות, דאלמלא ידע דשרי בעצמו הוי שחיט בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחו בקדושין (דף מ"א.), ואם כן ממילא דהיה הקרבן נפסל והיו נכשלין באיסור, וקיימא לן (יור"ד סימן רמ"ב סי"א) דלאפרושי מאיסורא אין איסור להורות בפני רבו. והנה זה הענין דחשבה עלי לחנה לשיכורה ולא חשבה כמתפללת, דודאי ידע הדין שחנה ידעה דאין להגביה קולה בתפילה (עיין ברכות ל"א ע"א), רק שזה היה מנהגם דמאן דאית ליה עקא הלך אליו שיתפלל, שהוא הכהן הגדול והחסיד שבדור, כמאמרם ז"ל (תענית ח' ע"א) מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור, לכך לא חשבה למתפללת, רק דאם הרימה קולה היה שומע שמתפללת. רק חנה התחכמה בזה, דהא הרמב"ם (הלכות תפלה פ"א ה"א) מנה זה למצות עשה להתפלל בכל עת שצריך לאיזה דבר, ואם כן מצוה בו יותר מבשלוחו, ומדנתקבל תפילתה, שמע מינה דשפיר עבדה. ועל פי זה יתבאר דעל הנער הזה התפללתי, התפללתי דייקא דמצוה בו יותר וכו', והזה דייקא, דר"ל דנעניתי שמע מינה דשפיר עשיתי, אם כן אינו חייב משום מורה הלכה בפני רבו דהוי לאפרושי מאיסורא, ודוק היטב.
2
ג׳והנה הקשה חכם אחד דמכל מקום קשה, הא מקבלין נדרים ונדבות מנכרים (מנחות ע"ג ע"ב), והא עכו"ם לאו בתורת שחיטה הוא כלל, ואם כן קושית הרב מפפ"ד בתקפו. והשבתי לו דזה שאמר דנשאר קושית הרב הנ"ל על מכונות, הוא טעות, דהלא קושיתו הוא למה לי קרא דשחיטה בזר כשרה, תיפוק ליה מושחטו אותו, ועל זה תירצתי שפיר. ושמא תאמר דמכל מקום מוכח מהא דמקבלין מנכרים, הלא מזה לא מוכח כלל, דהלא אף אם שחיטה בזר כשרה, קשה על זה דנכרים לאו בני שחיטה נינהו, והבן. מיהו מעיקרא לא קשה מידי, דהא בעכו"ם ודאי לא הוי שליחה דידהו, דהא קיימא לן (גיטין כ"ג ע"ב) דנכרי אינו עושה שליח מאתם גם אתם (במדבר יח כח), ואף דהוי שליחא דידן בשחיטה, היינו דוקא בישראל כמו דכתיב ושחטו אותו כל עדת ישראל, ומשם מפקינן דמהני שליחא בישראל, אבל עכו"ם דאין לו שליחות, ודאי דהוי השוחט שליח דרחמנא, דבזה שציוה לקבל קרבנות מנכרים ולשוחטן ולהקריבן, שווינהו שלוחים, והכל נכון בס"ד. (אמר המסדר עיין בפני יהושיע בפרק ב' דקדושין ד"ה והא דתנן חבורה, ובהמקנה, עיין שם). עוד הקשה חכם אחד על מה שאמרתי דלכך התפללה חנה ולא אמרה לעלי שהוא החסיד שבדור, משום דמצוה בו יותר מבשליחו, אי משום הא היה לה לומר לעלי וגם להתפלל בעצמה. והשבתי דאם היתה אומרת לעלי והיה מתפלל, היתה יוצאה ידי המצוה, ושוב לא הוי מצוה.
3