ישמח משה, ויקרא ז׳Yismach Moshe, Vayikra 7
א׳מה שנאמר בתורה נפש כי תחטא (ויקרא ה א), או ונכרתה הנפש ההוא עונה בה (במדבר טו לא), הוא לפי מ"ש בש"ך על התורה (הובא בילקוט דוד פרשת יתרו), שמצד הנפש היה ברצון קבלת התורה. וגם כן י"ל כי גם מקודם ברצון גמור היה אחר שנאנסו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) על הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ר"ה ו' ע"א), והא דאשת ישראל שנאנסה מותרת (יבמות ל"ה ע"א), היינו משום דגם הרצון שבסוף הוא באונס, אבל כאן האונס הוא רק הסר המונע השאור שבעיסה. ועל פי זה יתיישב קושית אומות העולם כלום כפית עלינו הר וכו' (ע"ז ב' ע"א) והבן, וזה הטעם דגבי ישראל מצטרף מחשבה טובה למעשה, ומחשבה רעה אינה מצטרף, ובאומות להיפך כדאיתא בתוספת קדושין (דף ל"ט ע"ב [ד"ה מחשבה]). ועל פי זה יובן גם כן הא דאיתא (פרק קמא דר"ה דף ד' ע"א) דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הוי צדיק גמור, ובאומות העולם לא, והבן. או יאמר הטעם דבמחשבה טובה מצרף למעשה, היינו כיון שנוטה לטוב, הנשמה עיקר האדם, ואם כן פועל הנפש נגמר. מה שאין כן בנוטה לרע דאז הגוף עיקר, לכך מחשבה רעה אין מצרפה, דהא הגוף עדיין לא עשה שום דבר הוא העיקר. אכן בעבודה זרה מצרף הקב"ה מחשבה למעשה, וכמ"ש בחן טוב (על הפסוק (שמות לב כה) כי פרעה אהרן), טעם על אהרן שלא נכשל בחטא גדול, (מובא לקמן בריש סדר אחרי), וכמ"ש יד יוסף על פסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, היינו אפילו במחשבה שאינו יודע בה רק הקב"ה לבדו. ועוד י"ל טעם הגון דהא דנשתנה עבודה זרה דנחשב מחשבה כמעשה, על פי מ"ש במאמר (מגילה י"ב ע"א) שאלו תלמודיו את רבי שמעון בן יוחאי וכו', שם וכי משא פנים יש בדבר, ר"ל שבזה אין שייך נשיאות פנים לפי שהם מדקדקים עד כזית וכו' (ברכות כ ע"ב), לפי שהמודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה (נדרים כ"ה ע"א), ואם כן אין כאן קיום ודקדוק ואין כאן נשיאות פנים. אם כן היינו טעמא יש לומר שמה שמחשבה רעה אינו נחשב, היינו משום נשיאות פנים, ובעבודה זרה אין נשיאות פנים (מבואר בארוכה בפרשת נשא ד"ה באופן אחר). ועל פי זה י"ל מה שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) על הלומד שלא לשמה, נח לו שלא נברא, משום דנמנו וגמרו (עירובין י"ג ע"ב), כפירוש מהרש"א דהלא תעשה יתירות על העשה, ועל פי מה שפירשו המפרשים בפסוק (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו וגו', ואם כן שלא לשמה דהוא שיתוף הנאתו וע"א כמ"ש החובת הלבבות, ואם כן המחשבה כמעשה ונוח לו שלא נברא. או י"ל כפשוטו, דאם הטוב שלא לשמה, אם כן אין כאן רק מעט טוב והרע מרובה, אבל הלומד לשמה על מנת לקיים, מחשבה טובה מצטרפת למעשה ולא מחשבה רעה, ממילא הטוב מרובה, והבן.
1