ישמח משה, יתרו י״חYismach Moshe, Yitro 18
א׳עוד שם במדרש (ילקו"ש רמז רצ"ה) זכור מלפניו ושמור מלאחריו. נ"ל כי התעוררות דבר חדש נקרא זכירה, שמזכיר ומעורר אותו דבר, ובפרט אם כבר היה אותו דבר וחוזר ומעוררו, מה שאין כן כשרוצה בדבר שכבר יש כאן שלא ילך, נקרא שומר ששומר אותו שיתקיים. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, כי מבואר במסכת גיטין (דף ע"ז ע"א) כי מרביעי ואילך נקרא קמיה שבתא, ומיום ראשון עד יום ד' נקרא בתר שבתא, וידוע מהאר"י שמרביעי ואילך יעורר קדושת שבת הבא, עד יום ג' ועד בכלל ישאיר מקדושת שבת שעבר. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל, ודוק. ובזה יבואר החרוז (בזמירות של שבת) שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים. דלכאורה היה לו לומר כי בששה כל ברואים, ואומרו לששה הוא משולל הבנה. אבל הענין הוא, כי הטעם שצריך לשמור קדושת שבת העבר ולזכור קדושת (שבת העבר ולזכור קדושת) שבת הבא, הוא מפני ששבת הוא מרכז האמצעי, וממנה יונקים כל ששת ימי המעשה, והנקודה האמצעית היא קיום הששה, כמבואר היטב בראשית חכמה (שער הקדושה פרק ב') בארוכה, וכדכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ופירש באור החיים שהיו העולם רופף ורועד, וכשבא שבת עמד בקיומו, וז"ש (שמות כ יא) וינח ביום השביעי, וזה מעמיד העולם עוד ששה ימים, כי שבת הוא נפש העולם, עיין שם ובפרשת בראשית בארוכה. וזה שאמר שומריו וזוכריו, היינו הממשיכין קדושת שבת מלאחריו ומלפניו, המה מעידים כי לששה, ר"ל כי רק על ששה ימים כל ברואים ועומדים, ואחר כך היה העולם כלה ונפסד, אך בבא שבת חזר לבריאותו ולאיתנו שהוא עיקר קיום העולם. וזה שאמר (בראשית א לא, ב-ב) יום הששי (בראשית ב א) ויכולו השמים וגו' לשון כליה ממש, אך (בראשית ב ב) ויכל אלקים וגו' וישבות וגו', שזה גמר מלאכתו להחזירו לקיומו ומעמדו בבחינת שבת שהוא המקיים העולם, ועיין מה שכתבנו בפרשת בראשית מזה, והבן.
1