יושר דברי אמת, קונטרס שניYosher Divrei Emet, Second Kuntres
א׳והנה באמת ענין הנהגת האדם בדרכי עבודת השי"ת אין לדבר זה חקר האף שהאריכו כל ספרי מוסר אשר נתגלו בדור הזה הרבה אעפ"כ אין כל האדם יכול לעמוד עליהם לקיים דבריהם הנאמרים באמת כי לפי דבריהם היה צריך האדם להיות פנוי מכל וכל בלי שום עסק ובלי שום דאגה וטרדה וכולי האי ואולי שיוכל לשמור ולעשות ר"ל להיות סור מרע ועשה טוב ורצוני בסור מרע כל ענין רע הן במחשבה הן בדיבור הן במעשה ועשה טוב ג"כ כמוהו וכל דקדוקיהם והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וצריך בדור הזה לעסוק כ"א במו"מ שלו וכ"א בפרנסתו ובזה יש אבדון גדול לנפש מעבודת השי"ת האמתיות הידוע לנו כמש"ל וכמו שידעת הרבה. אבל ח"ו מחמת זה לא נתרשל עצמינו מלשמור ולעשות בכל מה שנוכל ונקח ראיה מעסקי העוה"ז השפל ואפל אשר התאוה גוברת מאד יומם ולילה לא ישבותו העוסקים אפילו שיש להם כל צרכם ממזון ולבוש להם ולנשותיהם ולבניהם הכל כאין להם כי יש להם אהבה גדולה לממון ויראה גדולה מן ההעדר ח"ו ואותם אשר אין בידם רק מעט אשר לפי הנראה לא יצליח בזה הממון מעט ולא יוכל לעשות בו מאומה כי מעט מזעיר הוא אעפ"כ הוא מתחזק ומתגבר בכל מה שיוכל לשיעסוק וירויח ושיהיה לו עכ"פ מן המזון והמלבוש די הסיפוק בצימצום ולא יהיה בעירום ובחוסר כל ח"ו, מזה נקח ראיה לאנשים כמונו אשר נפשותינו מנוגעת ממדות רעות וחטאות נעורינו ופשעינו וחדשות הנוספות בכל יום בדיבור ובמחשבה ובמעשה ואנו דלי מעש וריקי כשרון במצות ובמע"ט, אבל ח"ו מחמת זה לא נלך לאיבוד לגמרי ח"ו ליאש עצמינו מכל וכל מחמת שפלותנו כי זה מתחבולות היצה"ר לרמות את האדם בעבודה הפסולה וכמש"ל הרבה מזה שים לבך ועיניך בו אבל עלינו מוטל החוב הגמור לאמור איש אל רעהו חזק ונתחזק כמו אנשי חיל המאבדים המלחמה ונגפים ח"ו וצריך להם להתחזק בלב שלם ולעמוד על עמדם ולא ינוסו כי תחלת נפילה ניסה, כן הענין הזה במלחמות היצר שהוא מלחמה גדולה מאד ומתחזקת בכל רגע ואין איש יודע מזה כי רוב המון כבר נלכדו ברשת היצה"ר ויצרם מושל עליהם ומעט המה אשר ערכו מלחמה נגדו ומהם מעט מן המעט שהצליחו במלחמת' לנצחו ולאבדו ורוב מן הצדיקים הנלחמים אתו לא גמרו מלחמתם אבל מחמת זה ח"ו לא יקופח שכרם ואף גם להשי"ת יש נחת גדול מן המלחמה הזה כי ענין המלחמה עם היצה"ר הלא עיקרה היא בעבודת שבלב זו תפלה כי כל היום א"א להלחם כנגדו כי אין בידינו כלי זיין, אבל בתפלה האדם לובש טלית ומוכתר בתפלין והם בגדי מלחמה לשטן ואוזר א"ע בגבורה לכבוש יצרו לכוין נפשו להכינה במחשבה טהורה לבוראה ע"י חרב פיפיות היינו הדיבורים הקדושים מקרבנות ופסוקי דזמרה ולוקח רומח בידו רמ"ח תיבין דק"ש עד שמפיל חיל הרבה מהם ויקל לו לכוין נפשו במחשבה נכונה בתפלת לחש להיות המחשבה והדיבור אחד אף שאינו יכול להיות בדו"ר עכ"ז עולים דברי תפלתו ע"י התקשרות האדם א"ע באמרו הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך וכולל א"ע באהבה גמורה עם נשמות קדושות הצדיקים שבדור שמכיר דיוקנם ויצייר אותם לפניו בעת ההוא במחשבתו שזו סגולה ותועלת גדול כמבואר בחס"ל, ובאמת שמעתי מפ"ק הרב האלהי מהו' יחיאל מיכל זלה"ה שאמר קודם כל תפלה אני מקשר א"ע עם כל ישראל הן עם הגדולים ממני והן בקטנים ממני ותועלת התקשרות הגדולים ממני שע"י תתעלה מחשבתי ותועלת התקשרות בקטנים ממני שיעלו על ידי ע"כ שמעתי מפיו הקדוש [עי' בס' פרי חיים על אבות להה"מ מזלאטשוב זצ"ל פ"ד משנת ר' מתיא בן חרש אומר ד"ה או יאמר הוי מקדים כו']:
1
ב׳וענין התקשרות אפרש לך קצת מה שאני מבין לפי קט שכלי. כבר ידעת מענין אהבה שכתב שם בר"ח מד' אותיות אהבה איך זה מורה התקשרות ד' רוחין, וענין זה היא בנשיקה אבל בחשיקה ימצא ג"כ כענין כשהאדם מתעורר לאהוב דרך משל את בנו אפילו שלא בפניו ובוער בלבו אהבתו זה האהבה המתעוררת מקשרת נשמת שניהם באותו רגע אע"פ שהם רחוקים זה מזה מפני ב' טעמים א' ברוחניות אין שייך ריחוק מקום ומופת על זה הענין אמר הרב ר' מנחם מענדל ע"ה שבפחיתות ח"ו כשהנואף מחשב ומהרהר באשה הידוע לו תיכף מתעוררת אהבתו והתקשרותו וכל הרעות ח"ו אף שהיא רחוקה ממנו, טעם ב' והוא ענין אחד עם הראשון כי אהבה לא יהיה אלא בין ב' בני אדם המכירים זא"ז שראו את עצמם פב"פ כמבואר בש"ע לענין מי שרואה את חבירו לאחר זמן לברך על ראייתו ע"ש [באו"ח סי' רכ"ה ס"ב דמי שלא ראה את חבירו מעולם אינו מברך כיון דלא ראהו אינו אוהבו כל כך מג"א ס"ק ג'] ואז בעת ראייתם זא"ז ונתקשרו אז באהבה זל"ז נחקק דיוקן כ"א במחשבת חבירו וכל מחשבה עולה קומה שלימה אע"פ שנראה לנו כל מה שהוא מגושם הוא יש והרוחניות דומה לנו שאין בו ממש כל זה השקר הוא מצידנו שאנו בעלי החומר ועוסקים תמיד בחומריות אבל באמת הוא להיפוך כי הלא הרוחניות מקיים הגשמיות ובלעדו הוא אפס ואותו הרוחניות שאינו בגוף הוא גדול באיכות ובכח מאותו שהוא בגוף כי אותו שהוא בגוף הוא נלאה מחמת שיש עמו הפיכו שהוא החומריות לזה כח הדיבור שבאדם הוא יותר פועל מכל המעשה מפני שיוצא מחומריות האדם לחוץ ונתהווה רוחני בלי גוף, והמופת על זה שמעתי מפי הצדיק ר' שלמה ווילנער בשם ר' משה חאגיז בעל המחבר לקט הקמח שבש"ע שהרוח יש בכחו לעקור הרים ואילנות ובתים אע"פ שהוא רוחני לבד והם גשמיים ויש בהם ממש גדול והוא אין בו ממש אבל אדרבה מפני כך הוא כחו גדול כי הוא רוחני לבד, ועי"ז הוא מפרש הכתוב ר' שלמה הנ"ל שאמר [עמוס ד'] כי יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו ר"ל איך כח דיבורו גדול מאד שר"ל שלשון יוצר הוא מדרגה קטנה מבורא וכתב אצל הרים שהם גשמיים לשון יוצר ואצל רוח שהם רוחניים לשון בורא שהוא גדול והרי הרוח עוקר הרים הוא גדול מן ההרים וזה מופת שהרוחניות שבלי גוף גדול מזה שבגוף ומגיד לאדם מה שיחו ר"ל איך כח דבורו גדול מאד מפני שנתפשט מן הגוף לחוץ עכ"ד:
2
ג׳ולפ"ז כ"ש מחשבה שהוא רוחניות יותר יש לה כח יותר וגדולה יותר כידוע שבמחשבה יכול האדם לחשוב חכמתו וכל מלאכתו שישנו בעולם כולו יכללו במחשבת האדם כנודע כי הוא כח של מעלה מכל הגוף ומתחיל בגוף ומשוטט בחוץ בכל מקום שרוצה האדם להשיטו, נמצא זה הדיוקן שבמחשבה הוא קומה ורוחניות של אותו האדם שראה רק שהוא נעלם בו ובעת שמתעורר אהבה אליו אזי אותו אהבה מקשרת ומייחדת אותו עם אותו דייקן שבלבו, ואהבה גימ' אחד והוא כח החסד המקשר הכל כידוע כי חסד גורם החיבור כמשה"כ [ויקרא כ'] חסד היא בפ' עריות ויש עוד בזה דברים ואין פנאי לכתבם, ונמצא בהתקשרות האדם עצמו עם הצדיקים ועם כל ישראל הישרים בלבותם ואח"כ מתחיל להתפלל אע"פ שלא יעלה לו רק פי' המלות דהיינו שיהיה לו במחשבתו אותו הדיבור שהוא מזכיר בצורת אותיותיו עכ"ז אם הוא בתמימות דהיינו שנוצח את עצמו לתמימות אע"פ שיצרו מקטריגו לפניות אחרות הוא משברו בכל מה שיוכל ומכריח את עצמו למחשבות תמימות להשי"ת, אפילו במחשבה דקה כזה הנה יש בדבריו קצת חיות כי חיות הדיבור הוא המחשבה וחיות המחשבה הוא אהבה ויראה ואם יש בו קצת חיות יכול לעלות אע"פ שבעצמו אינו יכול לעלות בלי זרועות שהם אהבה ויראה הפורחת בהם עכ"ז עולה ע"י התכללותה בצדיקים, משא"כ אם ח"ו הדיבור מופרד מן המחשבה הוא מת ולא המתים יהללו כו' ומשל נכבד על זה שמעתי מהמנוח הצדיק מוה' ישכר בער ז"ל מקהלתינו שאמר משם רבו ר' מענדל למשל אם נוסעים סיעה אחת מהרבה בני אדם ברגליהם לאיזה מקום ונחלה אחד מהם ח"ו והם צריכים ליסע אז בודאי לא יניחוהו לאבוד שם רק אם אינו יכול לילך ואחזוהו בזרועותיו להוליכו, משא"כ אם ח"ו ימות אחד מהם למה להם מת יקברוהו שם והנמשל הוא אם הדיבור הוא עם המחשבה אחד אפילו בלא דו"ר הוא כמו חולה שיש לו חיות מעט ויסעיוהו הצדיקים כנ"ל משא"כ בלא מחשבה כלל כמת הוא חשוב ח"ו וזורקין אותו לאשפה, ואמר עוד אם ח"ו הוא כך אעפ"כ רצון המלך עושים ג"כ אם לא אפשר כלל כי המלך צריך לכלבים ג"כ ומזונותן עליו והם התפלות הפסולות לגמרי רק לא מפני זה יפול עלינו לתת אנחנו מנת הכלבים מוטב לנו ליתן מזון למלך עצמו או עכ"פ למשרתיו הקרובים הם העולמות הקדושים:
3
ד׳ואמר הרב ר' בער זלה"ה משל נחמד על ענין זה מענין המחשבות הזרות המתגוללות ומתנפלות עלינו הרבה בתפלה וצריך טרחא גדולה להבריחם ויותר מחשבות הפניות הזרות שכמעט אין ביכולת ב"ו להכניעם אם לא בעזר אלהים ואמר הוא זלה"ה בזה סודות נפלאות על זה הלא קצתם כתובים בכתבים אשר במחניכם אבל דברים ההם הם בערך אנשים גדולי הערך ואנחנו לא נדע מזה מאומה איך לעלות מחשבה זרה לשרשה כמ"ש שם וכמ"ש לך בקונטרס הראשון. [אות י"ז] אבל המשל הזה הוא טוב לנו שאמר שענין זה הוא שלפעמים יותר שמתגבר אדם להתפלל יבואו לו מחשבות רעות וזרות יותר, וענין זה למשל אם אדם יש לו בן נחמד בעל שכל גדול בתורה וחריף ונהנה מאד ממנו ורוצה להיות לו עוד יותר נחת ממנו ובא אצלו אורח א' למדן גדול ומבקש ממנו לתהות על קנקנו של תינוק זה ואורח זה מנסהו ומקשה לו ומבלבלו מן הפשוטה להעקימו כדי לנסותו והנער משיב לו על כל דבר ואינו מניח א"ע להנצח ואביו יש לו נחת גדול מזה וכשרואה האורח שאביו יש לו נחת גדול מזה הוא מוסיף לעקשו ולהעקימו ולהקשות לו ולהסירו מן דרך ההלכה כדי שלא ינוח א"ע לנצח ויהיה לאביו תענוג גדול יותר עכ"ד:
4
ה׳וענין זה השי"ת רוצה להשתעשע בילד שעשועים עמו ישראל וצום להדבק בו באהבה וזה נקרא הלכה ר"ל הליכה לבורא ית"ש, ואמר הבעש"ט מ"ש האר"י ז"ל שהלכה ר"ת הריעו לה' כל הארץ. ר"ל שלהליכה זו צריך לשבר כל הארצות וחומריות והלכה זו אפשר הוא כפשוטה לעסוק בה ונתן לנו מנסה אחד הוא היצה"ר לנסות לנו בה כדרך שמנסין התינוק בהלכה והוא מקשה ומפרק ומבלבל הפשוטה להסיבנו לדרך עקום, וכשאנו חכמים ואין אנו מניחים אותנו אזי יש להשי"ת תענוג גדול וכשרואה היצר שיש להשי"ת תענוג והוא נברא ג"כ למען השי"ת כמ"ש [תלים קמ"ח] רוח סערה עושה דברו וכמ"ש בזהר ממשל הזונה הידוע הוא מכוין א"ע לנסות לנו יותר ומסבב להעקימנו יותר וזה סיבת התגברות המחשבות זרות בתפלה כל זה אמר הרב ר' בער זלה"ה:
5
ו׳נמצא לפי זה נקח ראי' מדבריו אע"פ שאין יכולים לנצח את היצה"ר בתחבולותיו המרובים להרבות מחשבות המקיפים אותנו כי כסלי לעוגי' עכ"ז כל מה שנוכל נעשה ויהיה להשי"ת ג"כ תענוג כמו במשל אם הנער אינו יכול לנצח ולבוא על האמת אבל עכ"פ הוא מפלפל כך או כך אע"פ שאינו בא על האמת עכ"ז יש לאביו קצת נחת רוח ממנו באומרו שאני רואה שעכ"פ מתגבר א"ע, משא"כ אם שואלים להנער והוא עומד משומם ושותק כאבן דומם אזי האב מתבייש ח"ו מהבן כי רואה שאין לו הבנה כלל, כל זה יובן במעט השקפה וממנו תקח לך ראיה לכמה דברים אחרים לכפיות היצה"ר שצריך לכל עובדא ובכל מדה אמת כי עיקר כפיות היצר הוא בתפלה אבל צריך בכל פעם שבא לידינו מדה רעה לכפותה בכל האפשר ויהיה להשי"ת נחת גדול מזה כמשרז"ל ולזה בראנו אע"פ שלא נגמר המלחמה כנ"ל והבן הכל דבר מתוך דבר ואני לא באתי אלא להזכירך ולעוררך אבל ידעתי שאתה יש לך לב להבין הרבה בדברים מועטים ותן לחכם ויחכם עוד:
6
ז׳וכעת באתי לזרזך ואת האנשים המקשיבים לקולי אשר שם שיתאמצו מאד בעבודת השי"ת כ"א ואחד לפי כחו האף שצריך אדם לבקש לו תמיד אומץ הלב באיזה המצאה שיוכל בכל האפשר שיהיה לו התעוררות הלב חדש להתאמץ בכל עת לעבודת השי"ת אבל כעת לפי הנראה והנשמע מהנסיעה שנוסעי' לארץ הקדושה רבים וכן שלימים וכן נגוזו ועברו והשלימים שעברו הם המפורסמים מאד בעלי רוה"ק וגדולים בתורה בנגלה ובנסתר ועמהם רבים מעניי הצאן קדשים שה פזורה ישראל ובודאי הוא דרישה גדולה לציון אשר דורש אין לה מכלל דבעי דרישה והוא בעיו בעיו שובו אתיו וכעת בודאי מאת ה' היא התעוררות הזאת הגדולה ובודאי קרוב לבא עתה יחישנה וימהרנ' השי"ת במהרה בימינו א"ס: לזאת מי יודע מה יולד יום ומה לך להצר על צרת מחר ובפרט על צרת עוה"ז אך למלאות ימי שנותנו בהם שבעים שנה בעושר ולהשיא הבנות כדרך המזון העולם טוב לך למעט בעסק בכל האפשר ולעסוק בתורה ובעבודה ועיקר עבודה היא תפלה, וא"צ להזכירך ע"ז כי כבר ידעת כי לפמ"ש בכתבים של האריז"ל מענין בירור הקדושה שמתבררת בכל יום עד שתגמור להתברר בביאת המשיח במהרה בימינו והבירור הוא ע"י תורה ומצות, אבל עיקר הבירור הוא ע"י תפלה כי תפלה נקרא דברים העומדים ברומו של עולם והוא חיות העולמות דהיינו החיות של כל הנבראים הם מהשי"ת והחיות הנאצל מהשי"ת א"א להתקבל לשום נברא אם לא ע"י צימצום והצימצום הוא באותיות דהיינו בקיצור אבאר לך דברים מלוקטים מכמה ספרים בפרדס ובס' גנז אגוז וס' יושר לבב ושאר ספרים ועיקר מרבותינו הקדושים אבל הכל בקיצור מופלג שים לבך ותבין:
7
ח׳כי זה כלל גדול בכל ספרי קבלה שאין דמיון בין הרוחני והגשמי כלל וכלל. אפילו כמלא נימא כמ"ש בס' שערי אורה כמו שכותבין ראובן על איש ראובן ואין דמיון כלל בין האותיות המורים על ראובן ובינו כי האותיות הם בציורם על גבי נייר או קלף והוא אדם בגוף ובנפש רק לסימן, ויותר מזה הוא רחוק, אבל השי"ת רוצה לזכו' עמו ישראל לשיתדבקו ויתקרבו אליו מן המרחק הגדול שנתרחקו ונאצלו ממנו ונשתלשלו דרך כמה עולמות אין מספר עד בואם אל עולם העשי' בגוף ויש להשי"ת נחת גדול מזה שיתקרבו מהמרחק כאדם המתענג בבוא אליו בנו ממרחק גדול אחר זמן רב שלא ראהו זמן רב ויש לשניהם תענוג לאב ולבן, אבל איך אפשר זה ההתקרבות והוא ע"י אותיות התורה והתפלה כי השי"ת ברא עולמו בכ"ב אותיות התורה כמבואר בס"י וענין אותיות (השי"ת) הוא דרך משל בהבדלות אלפי אלפים עד אין חקר הדיבור היוצא מפי האדם שנקבע לו בה' מוצאות הפה ומהם כ"ב אותיות וכשאדם מדבר נאצל כל דיבור מנפשו אצילות רוחני וכל הנפש יוצא בהדיבור כמש"ה [שה"ש ה'] נפשי יצאה בדברו וכמ"ש בר"ח והוא כמדליק נר מנר ואפי' רבבות נרות יוכל להדליק מנר א' והנר במקומו עומד, כן ענין הבל היוצא מן האדם ע"י הדיבור נמצא הדיבור הוא אצילות נאצל מהנפש, אבל הוא מדרגה אחרונה כי בתחלה היא במחשבה י' בהרהור ה' ואח"כ בקול פשוט ו' ואח"כ בה' מוצאות הדבור ה' שני' והכל רוחני חיות הנפש המדברת וענין צורות האותיות המחשבה ואותיות הרהור ואותיות הדיבור א"א לכתוב לך כי לא אתי יודע עד מה מהם כלל וגם א"א להעלות לך על הכתב דברים כאלו, אבל ענין הכולל הוא כי כמו שאנו רואים בפה האדם כביכול מדבור הנקרא פי ה' נאצל חיות בעשרה מאמרות שנברא בהם העולמות ובמאמרים אלו נכללו כל הברואים וכל התורה כי התורה כלולה בעשרה דברות המכוונים לעשרה מאמרות כנודע וציור החיות הזה אין אנו יודעים כלל כמו שאין אנו יודעים ציור האותיות של האדם היוצאים מהבל פיו וא"א לראותם בתמונה כ"ש במחשבה רק השי"ת נתן לנו ציור במעשה הכתיבה כ"ב אותיות, והציור הזה אינו למעלה כלל רק בדרך משל כמו שאין בין ציור הגוף להנפש דמיון כלל רק הגוף הוא בציור והנפש מחיה אותו הציור ונראה אז כאלו הוא ג"כ בציור אבל הנפש בלעדי הגוף אינה וציור כלל רק עצם רוחני והשי"ת רצה דווקא בחכמתו בציור זה של הגוף שברא כדי שעי"ז ישרה עליו הרוחני שברא להחיותו כן ענין האותיות נתן לנו השי"ת ציורם בגופנים אלו דווקא באופן שרצה בחכמתו הסתומה והקדומה, ובציור הזה מתלבש בכל אות רוחני' וחיות א' פרטי המצטרף וע"י צירוף האותיות לתיבה הוא ענין שלם, ובזה יש טעם לכתיבת ס"ת ותפלין ומזוזות בקדושה ע"פ דת תורתנו הקדושה בכוונה נכונה כדי שישרה הרוחניות על גופי האותיות הנכתבים, ובהזכיר האדם האותיות מנענע החיות העליונה וכשמתדבק במחשבתו בתמימות להשי"ת מחזיר החיות שנשתלשל ממחשבה העליונה עד שבאה לדיבור והושם בפה האדם והוא משתוקק בדברי התפלה להשי"ת בזה מפריח האותיות לשרשם אם יזכה שיהיה במחשבה זכה באהבה ויראה וזה נקרא מ"נ, וזה אם יזכה שיוכל להמשיך רוחניות מלמעלה לדיבוריו להפריח האותיות למעלה כמ"ש בפרדס והביא זה בסי' שערי שמים בהקדמה ואם לאו אם הוא עכ"פ במחשבה זכה זה נקרא ג"כ מיחד שמיחד הדיבור למחשבה ועיקר בתמימות הלב להשי"ת כפי כחו והכל לעשות רצונו ולעשות נחת לפניו בהתאמצות העבודה כמש"ל שיש להשי"ת נחת מזה אף שאין יכולים [להשיג] (להשיב) רק שלא ישתוק וידום רק להתעורר ולהתאמץ בהתגברות רב על המחשבות הרעות כי באמת א"א להתגבר על היצה"ר כלל אם לא בעזר אלהים והשי"ת אינו עוזר אלא למענו כמש"ה [ישעי' מ"ח] למעני למעני אעשה, ממילא אם האדם רוצה להתקרב באמת אליו למען עשות נחת לפניו אזי באמת השי"ת בעוזרו אבל לא יעזור השי"ת לאדם כדי שיהיה לאדם נחת מזה כי כל ימי חייו הבל לפניו ר"ל אפילו התענוגים שנקראו חיים הבל לפני השי"ת אם לא יהיה למען השי"ת באהבה: וענין בירור הקדושה מהרע הוא נראה הכל באדם כפי מה שהוא מתברר א"ע מיצה"ר והמדות רעות כן לפ"ז הוא בירור חלקו בעולמות העליונים והקדוש' מהקליפה ועיקר הברור הוא בתפלה שאז אם זוכה יוכל לברר את מחשבתו שהוא עיקר הנפש וממילא יהי' הדיבור ברור וזך ונקי מכל סיג מחשבה רעה ואם אינו זוכה בכל התפלה יזכה במקצתה הכל לפי השעה והזמן והאדם, ודי לך בזה המעט המחזיק המרובה ועוד יוזכר לקמן מזה:
8
ט׳והנני מזכירך להתאמץ לקיים ההנהגה שהיתה מקדם להתפלל במנין אבל יראה שיתפלל א' מאלו שרוצים להתפלל כמו ה"ר דוב בער או כדומה לו ואחר התפלה תיכף ומיד בלי שום הפסק ובלי שום שיחה ללמוד שעורים תנ"ך משניות גמרא ופוסקים כפי העת והזמן ואם אפשר ללמוד אחר התפלה שיעור ספרי מוסר לפני העולם אזי טוב רק לא ידעתי אם אפשר כי העולם פורחים תיכף אחר עלינו, לזאת תקבע לעצמך ותאמר התפלה הנאמר בשערי ציון לפני כל לימוד אף שאינך עוסק בכתבי האר"י ז"ל להבין השמות הנאמרים שם כי הם שמות כפשוטם של השי"ת המחיה העולמות ואם לא תרצה לומר כל זה תאמר בכללות לפני לימודך תנ"ך לשיקבה"ו הנני רוצ' ללמוד לתקן שרשם במקו' עליון בשיעור קומה ויר"מ ה' או"א שאל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת תנ"ך אלו ויהי נועם כו' וכן לפני משניות ג"כ עד"ז וכן לפני גמרא ג"כ עד"ז ותזהר ותאמר לפני לימוד גמרא או פוסק יה"ר שלא יארע דבר תקלה ע"י כמבואר בש"ע והעיקר שתקבע לך עת קבוע אחר התפלה ע"ז ולא יעבור אפילו באונס גדול ואם תוכל ללמוד רוב היום אזי טוב לך ואם לאו עכ"פ קביעת עתים לתנ"ך משנה גמרא פוסקים כנ"ל לא יחסר:
9
י׳ובענין קבלה ללמוד כתבי האר"י ז"ל ידעתי כי אתה בעצמך לא תרצה ללמוד בלעדי איזה גדול ממך ולא תמצא זה רק תלמוד ס' שערי אורה וגנת אגוז ועיקר ס' הזוהר ותיקונים, אבל לפני כל לימוד תיישב את עצמך שלא יהיה מצות אנשים מלומדה רק למען השי"ת ולא כל העתים שוות פעמים שתוכל ללמוד בחשק גדול למען השי"ת אם תזכה להתפלל במחשבה זכה ולפעמים במחשבה קטנה אבל הכל במחשבה למען השי"ת כי מצות צריכות כוונה ולומר בפיו לשיקב"ה כנ"ל ולפני קבלה תאמר התפלה הנדפסה בס' תיקונים מהאריז"ל, ועיקר לדבר תמיד בדברי יראת השי"ת עם החבירים וליטע אהבה ביניהם ולהסיר שנאה וקנאה ונקימה ונטירה מלב כי לפי הנראה לאדם הוא תענוג בנפש אבל אחריתה מר ממות וצריך מאד לכוף את יצרו להעביר מלבו השנאה ונקימה ונטירה וכעס ושאר תאוות התלוים בלב בכל המצאה שתוכל ותבין. ועיקר כוונת הלימוד הוא ג"כ כמו כוונת התפלה כי הנפש מתדבקת ומתקרבת להשי"ת ע"י אותיות התורה ועולים האותיות וההבלים להשי"ת ויש לו נחת גדול מזה ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ואשרי מי שזוכה לראות עולמו בחייו כמו רבותינו הקדושים הנ"ל ואתה שנתן לך השי"ת שאינך מופנה מכל צד ללמוד כל היום בודאי טוב מעט בכוונה אחר התפלה ובישוב הדעת מהרבה שלא בכוונה ח"ו, ועיקר הכוונה כנ"ל כי כבר למדנו הרבה שלא לשמה ועתה נשים בלבנו מחשבה ללמוד לשם השי"ת אע"פ שאי אפשר לכווין דעתינו לזה השי"ת יעזרנו ע"ז ואנחנו צריכים לבקש מלפניו ע"ז וכן על כל מה שחסר מאתנו הכל מאתו נשאל כי מי גדול ממנו, וכמדומה לי שדי בענין זה שכללתי לך כאן דברים הרבה אם תרצה ליתן עיניך ולבך לדברים אלה לעיין בהם במתון כמה פעמים יבא לך התעוררות גדול בלבך והעיון בזה יהיה בעת שדעתך ולבך פנוים מהבלי העולם כמו אחר חצות לילה או ביום בהתבודדתך בבה"מ הקודש עם חברים המקשיבים לקול דברי יראת השי"ת:
10
י״אובענין התענית בודאי לפי מעשינו היינו מחויבים להתענות כמה תעניתים כפי המבואר בכל ספרי המוסר ובפרט בס' ר"ח שער התשובה כי מי הוא נקי מחטאת נעורים, אבל באמת כפי שהעולם נוהגין ועושין המצות מצות אנשים מלומדה והכל למראה עיניהם ישפוטו ולא לפי האמת בהשכלת הלב והם סוברים ועושים הכל כגולם בלי השכלה כמו שהם חושבים שמתפללי' ולומדים תורה ובאמת לפי המבואר בש"ע סי' צ"ח ובשאר מקומות איך צריך שתהיה התפלה כפי שהשכל מחייב באמת וגם לימוד התורה כמה תנאים צריך שהתורה נקנית בהם כמש"ל בקונטרס הראשון [אות ד'] לפי האמת אינם מתפללים ואינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה.
11
י״בככה הוא ענין התענית כפי שהם מתענין ואין מפשפשין במעשיהם כלל ואף ביום צומכם עצביכם תנגשו כמש"ה [ישעי' נ"א] הן לריב ומצה תצומו כי ביום התענית מתגבר הכעס ח"ו ועושים כמה עבירות ביום התעני' כמו כעס ולשה"ר וכו' ואעפ"כ חושבים להתענות ומתגאים בו וחושבים כבר נמחל להם מה שחטאו ובאמת לא כן כי עיקר התענית צריך כדי שישבור לב האדם בקרבו כי לב האדם מתגאה ע"י אכילה ושתיה וע"י התענית הוא נכנע, ותענית לשון עני כמ"ש בר"ח ואז יוכל הלב להתחרט מאד על עונותיו כי זהו עיקר התשובה החרטה כמ"ש בשערי תשובה לר"י וזולת זה אין התענית חשוב כלום אפי' אם נשמר ביום התענית מן החטא ולומד כל היום בלא תשובה היינו פשפוש במעשים וחרטה גדולה אינו כלום כ"ש אם ח"ו פוגם ביום התענית באיזה עבירה אפי' קלה, ובאמת לפי שהקב"ה רחמן גדול ושדי לא מצאנוהו שגיא כח ואינו בא אל האדם אלא לפי כחו אפשר הקב"ה מקבל מקצת אנשים שעושים תענית בתמימות אע"פ שלא יהיה באופן שכתבתי כי הם אין לכם שכל איך לעשות התענית שיהיה רצוי לפני השי"ת אבל אנשים כמונו שידענו כל זה אם לא נתענה באופן שיהיה רצוי לפני השי"ת כפי שאנו מבינים בודאי לא יקבל השי"ת זה התענית וליכול כלבא שירותא וזה התענית ח"ו הולך לריק ולקליפות הנקרא ריק והרי זה הפסד בכמה אופנים הפסד הגוף אשר בדור הזה התשת כה גדול הוא והפסד הנפש שע"י נאבד הכניעה מן הנפש שידומה לו שכבר פרע חובו ובאמת הוסיף חטא על פשע ומתגאה א"ע בחנם, ובאמת אם תוכל להתענות יום א' בשבוע ויהיה נפשך חשקה לזה עשה אבל שיהיה באופן הנ"ל שתתבודד א"ע מכל עסקים כל היום ותפשפש במעשיך וח"ו לא תחזיק א"ע שאתה פורע בזה חובך רק לבטוח על השי"ת שהוא מוותר לשבים בחרטה גדולה כפי החלוקי כפרה שהיה ר"י דורש [יומא פ"ו] ויותר מזה אם תוכל ותחשוק עשה רק שלא יהיה תיקונך קלקולך.
12
י״גולדעתי כפי מה שהבנתי מדעת הקדושים אשר בארץ הנ"ל בדור הזה אשר גבר חלישות הכח ואם נתענה נחלש ולא נוכל להתפלל ולא ללמוד בודאי טוב להניח מזה רק הפעולה שעושה בתענית צריך לפעול בלא תענית: והנה פעול' התענית הוא כמה עניני' א' אז יוכל להיות החרטה כנ"ל ב' שבירת הלב וכחות הגוף הבא מסט"א, ג' שבירת התאוה, ד' הכניעה, ה' ההגברות אש הטבעי [במדבר ל"א] כמש"ה כל אשר יבא באש וגו' וכמ"ש בר"ח ועוד ענינים, אבל כל זה יכול להיות בלא תענית כי אם תרצה להכריח לבך וכחות אבריך להתפלל בכוונה זכה שזהו נקרא עבודה כמ"ש בסידור שערי שמים שלזה נקרא תפלה עבודה שזהו עבודה גדולה לכבוש המחשבה הטרודה בעסקי העולם ולהביאה לשעבוד הכוונה לכוון המלות של תפלה בודאי לזה צריך כח גדול וזה מחליש כל האברים, ואז כשהשי"ת יזכה אותך ויעזרוך להתפלל לפעמים בכוונה רצויה בודאי תתחרט חרטה גדולה על כל חטאתך ויושבר גופך ותאוותך ותכנע ואש ההתלהבות המאמצת את הלב לתפלה היא מטהרת במקום אש התענית. ובאמת כתוב הוא בכתבים החדשים שת"י מהרב ר' בער זלה"ה שסימן התפלה אם היתה רצויה לפני הקב"ה קצת היא ההכנעה דהיינו אם אחר התפלה נשאר הכנעה בלב זה נקרא הרשימו מן התפלם הנז' בדברי האריז"ל שאחר התפלה נשאר רושם המוחין ר"ל אף שאחר התפלה א"א שיהי' התגברות השכל בלב כמו בתפלה כ"א כפי דרגא דילי' אעפ"כ נשאר הרשימו דהיינו ההכנעה וענוה ואם ח"ו לא כן הוא אזי בודאי אינו רצוי כלל ואולי נזכה פעם אחת לזה.
13
י״דעוד כתוב שם שאמר הבעש"ט שזכה לכל המדריגות שלו הכל הוא בעבור שהתמיד בטהרת המקוה תמיד ובאמת זהו ענין גדול מאד כי המקוה מטהר את הגוף והנפש אבל צריך לעשות הכל בכוונה לא ח"ו מצות אנשים מלומדה ואזי ח"ו אינו נחשב לכלום רק צריך להתיישב א"ע ולכוין דעתו מקודם:
14
ט״וואעתיק לך כונת המקוה מהבעש"ט ז"ל מה שהעתקתי בסדור הוותיק מוה"ר משה נ"י כוונת המקוה וז"ל שם.
15
ט״זקודם יכוין סוד הנז' בגמ' ו' מעלות במקוה וע"פ סוד כזה יהו - חסד, יוה - נצח, הוי - גבורה, היו - הוד, ויה - תפארת, והי - יסוד [והם השמות הכתובים בכוונת הלולב כמ"ש האריז"ל טעמם ונמוקם שם בכוונת לולב ע"ש] והמים שבמקוה ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גי' מים. וכלם נמשכים משם ע"ב שהוא הראשון שהוא חסד גי' ע"ב והוא בחי' מים, לכך הם מ' סאה נגד ד' יודין דע"ב. גם מקוה גי' קנ"א כמנין אהי"ה במלוי ההי"ן שהוא ביסוד הבינה שהוא בית קבול לקס"א וקמ"ג. והנה בנין הגוף הוא ע"י שם קנ"א כמבואר בכהאר"י בכוונת ליל הו"ר, והגוף הוא כלי חרס ואין לו טהרה במקוה כי בכלי חרס שבירתן זהו טהרתן, והענין הוא שקודם כניסתו למקוה צריך לשבר לבו בקרבו ומקבל עליו עול מלכות שמים לעזוב פשעיו ומעתה מוכן לעבוד הש"י באהבה - חסד, ויראה - גבורה, בכדי שיוכל הש"י להתפאר - תפארת, בו כמש"ה ישראל אשר בך אתפאר וימסור א"ע על קדושתו ועי"ז ינוצח - נצח, הס"א בבטחונו בהש"י שישיב את נדחי, וצריך להודות - הוד, לו שנציל ממצולות ים ואז הוא נכלל בכלל צדיק - יסוד, יסוד עולם, ואז על ידו יתגדל ויוכר כבוד מלכותו - מלכות ית"ש לעולם ועד. ועוד יכוין בהיותו במקוה כי שם אדנ"י - מלכות הוא סוד הדבור, ושם הוי"ה הוא ז"א סוד הקול, ושם אהי"ה סוד המחשבה ובמקוה הגג של המקוה נגד שם אהי"ה, והד' רוחות של מקוה נגד ד' אותיות הוי"ה, וקרקעית המקו' נגד שם אדנ"י והג' שמות הנ"ל הם גי' יב"ק הוא סוד יחוד ברכה קדושה. ויכוין שנכנס למקוה לבקש מהש"י טהרה וקדושה למחשבתו ולקולו ולדבורו ואז ע"י כונות הנ"ל אף שבע יפול צדיק וקם. אף אם ירדו שבע מעלות אחורנית ירפאהו הש"י ויכרות עמו ברית חדש אשר לא תופר ואז יאיר על נשמתו קומ"ה הרוחנית אותיות מקו"ה:
16
י״זסא"ה גי' ס"ה אדנ"י. וא' שבסאה הוא סוד חכמה שהוא י' ראשונה דשם הוי"ה, וי' במלוי כזה יו"ד מרומז הו' לו' קבין שבסאה ר"ל רמז לשש מעלות שבמקוה כנ"ל, ששרש מלוים דע"ב ס"ג מ"ה גי' ק"ב וו' פעמים ק"ב גי' ברי"ת לתקן הפגם של הברית קודש, ובד' של מלוי יו"ד רומז לד' לוגין כי יה"ו במלוי אלפי"ן גי' לו"ג ועי"ז יזכה לעבודת הש"י. ויאמר פסוק זה עם הכונה. מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה, ויכוין ר"ת מקוה ישראל הוא מ"י שהוא בינה, יהו"ה מושיעו הוא ר"ת י"ם שה"ס השכינה שממנה מתגלים הדינים בעוה"ז, ומתוק הדינים הוא ע"י העלתם לשרשם שהוא יסוד הבינה שממנה מתערין דינים שבה שם אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה כנ"ל שהוא גי' מקו"ה ושם נמתקים בסוד הלידה ע"י המים שבמקוה דהיינו ט' יודי"ן דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שעולים צ' כמנין מי"ם וע"י ד' יודי"ן דע"ב שה"ס מ' סאה. ויכוין כי גלוי הגבורות ה"ס שם אגל"א ר"ל כשמתגלים הה"ג שהם שרש כל הגבורות ומתגלים בשכינה תתאה סוד אדנ"י אמנם כשמתגלים הגבורות לשרשם שה"ס מ"י שנק' בינה ונמתקים שם בסוד הלידה חדשה נרמז שם הנ"ל ג"כ שמספרו אל"ד לכן יכוין כששוחה ראשו לתוך המים לטבול בשם אהו"ה אל"ד בשלוב כזה אאהליד"ה.
17
י״חועוד יכוין ויצייר אלו הד' שמות בהיותו תוך המקוה כזה אל"ד אהי"ה הוי"ה אדנ"י ויכוין הא' משם אל"ד רומז לכתר עליון שהוא אל"ף אותיות פל"א, ול' רומז לג' קוים, קו ימין חח"נ, קו שמאל בג"ה, קו אמצעי דת"י, וד' רומזת למל' סוד אדנ"י. (נ"א: אח"כ כולם משפיעים למלכות שנרמזת באות ד' שבשם אל"ד):
18
י״טעד כאן העתקתי לך אות באות מדברי האלקי הבעש"ט ז"ל.
19
כ׳אבל צריך שכוונה זו תלמוד ותחזור עם איזה חבר טוב כמה פעמים עד שיהיה שגור בלבך שתוכל לכוין בנקל כי כן ענין כל הכוונת צריך שיהיה שגורים מאד בלב לכוין ברגע אחת כי לבבנו קצר מהכיל כל מה שצריך לכוין ועיקר הכוונה הוא הדביקות בהשי"ת ואם לכוין כוונת השמות לא נוכל לכוין מה שצריך לעיקר, לזאת צריך שיהיה הכוונה שגורה מאד ברגע, ועיקר הכוונה באמיתות להשי"ת הבוחן כליות ולב אם באמת מקשר א"ע להשי"ת בלי פניות ח"ו לזאת צריך לחזור פעמים רבות כוונת השמות הנ"ל ובאמת עיקר הכוונה היא שבירת הלב בהכנעה ודביקות להשי"ת כמ"ש בכתבים בשם הר"ר ר' בער ז"ל משל ע"ז הענין שיש לכל מסגר מפתח שפותח בכיון ולפי המסגרת כן מכוין המפתח ויש גנבים שפותחין בלי מפתח דהיינו ששוברים המסגר כן הענין יש לכל דבר נעלם מפתח והיא הכוונה המכוונת לאותו דבר אבל עיקר המפתח להיות כגנב ששובר הכל דהיינו לשבור הלב היטב בהכנעה גדולה ויושבר המסך המבדיל למעלה שע"י הוא ההסגר לאדם:
20
כ״אובאמת אתה ידעת אע"פ שבילדותי למדתי קצת כוונת אבל איני מכווין בהם כלל כי עיקר הכוונה היא שבירת הלב כנ"ל ואהבה ויראה ותמימות וניצוח כנ"ל ואם היינו זוכים לזה בנקל היינו יכולים לכוין הכל כל כוונת האריז"ל שבאמת לא נאמרו אלא לאנשים כמותו או פחותי' מעט שכבר לבם טהור מכל סיג המפסיד המתאווה לכל התענוגים הגשמיים ומתאוים לתענוג רוחני דהיינו כבוד שזה כולל הכל קנאה ושנאה וכעס וחמדה ונקימה כו', כי זה זיל קרי בי רב הוא אצל הנגשים אל ה' באמת ואמונה ולא בזיוף ח"ו, אבל אנחנו מנוגעים מכף רגל ועד ראש וכל ראש לחלי וכל לבב דוי ולבבנו לא מטוהר מתאוות הגשמיי כלל ומכ"ש תאוות הדקות כמו שאנו נהנין ומתענגים בשבח והלל אותנו ואנו שונאים הגנות, ועי"ז אנו רחוקין מהשי"ת ולא נוכל לכוין דעתינו אליו כלל אפילו כפשוטו ואיך נוכל לכוין כוונות העומדים ברומו של עולם לזאת בחרתי לי לכוין כוונה אחת לכוין הלב להשי"ת בכל האפשר לכוונת התיבות והמלות כפי האפשר ועכ"ז אם אוכל לפעמים לכוין ברגע איזה כוונה קלה דהיינו איזה שם שלא לטרוח ע"ז ושלא לילך מן הכוונה האמיתית הנ"ל אזי טוב: ובמעשים של המצות כמו תפילין וסוכה ולולב ושופר טוב לכוין בהם כוונת שמות כי שם אין דיבור רק מעשה אבל בדיבור כמו תפלה יש הרבה כוונות לכוין הלב אל הדיבור שכמעט א"א הדיבור אם לא בטורח גדול, ואיך אפשר לצאת מן הפשוטה אל הכוונה אבל עכ"ז טוב מאד ללמוד הכוונת של כל התפלות שעי"ז תתעורר הנפש כשתדע עד היכן הדברים מגיעים שהם מתקנים תיקון גדול מאד למעלה נורא מאד אזי עי"ז יבוא התעוררות גדול שנכוין דעתינו ונמסור כל כחותינו לכוין כוונה הישרה שיהיה פינו ולבנו שוים באהבה ויראה שעי"ז יקבל השי"ת את תפלתינו ויפעל בהם הפעולה הצריכה אף שאנחנו לא נדע מה נעשה מעשה ידינו כוננה עלינו כמ"ש בזהר ע"ז הפסוק כוננה ואתקן תיקונך וכו' כ"ז כתבתי לדעת כפי ששמעתי מפ"ק האלהי מו"ה מנחם מענדל ז"ל מפרעמשלאן אבל כל אדם יעשה כרצונו ובלבד שיעשה לש"ש ואתה תבחר:
21
כ״בוהעיקר לדבר תמיד ביראת השי"ת אע"פ שיודמה שאין תועלת מזה אבל בהמשך הזמן תגדל הנפש ביראת השי"ת כמשל הצמח שצומח מעט מעט ואינו נראה לעינים אך אחר כמה ימים נראה שצמח יותר משהיה מקודם לפני זה כמה ימים וזה ענין מצמיח קרן ישועה שהשי"ת מצמיח את נפשנו אליו בישועתו מעט מעט ואינו נרגש עד אחר כמה זמנים נרגש התועלת ובתנאי לדבר בם בשבתך בביתך וכו' ולא להניח מן הדבר ח"ו ועיקר אע"פ שיש לדבר מכל תאוה וחמדה ומדה רעה אבל עיקר מה שצריך לדבר תמיד ולחשוב ולפחד ממנו מי שרוצה לעבוד השי"ת באמת הוא הגבהות: ובאמת שמעתי מזקן אחד ישיש תוארו כמלאך אלהים תלמיד מובהק של הבעש"ט ושמו ר' דוד ממיקאליוב ששבת עמי בהיותי אצל מחו' בק"ק טשארני אוסטרא שאמר שבדורות הללו מתגברת מאד הקליפה של הגבהות כמ"ש בגמ' [סוטה י"ט] בעיקבות משיחא חוצפא יסגא, והטעם מחמת שהם דורות שפלים והם רחוקים מן השורש כמו עקביים שהן רחוקים מן הראש לזאת מתגבר הגבהות עליהם מאד כי זהו סימן כל מה שאדם שפל במעלה יותר הוא יותר מתגדל כמו ששגור בפי העולם זה כי הגבהות בא מהעדר הבנה והבושה לפני השי"ת שממלא כל עלמין וכל מי שמרוחק ממנו יותר ע"י עבירות ופשעים הוא עז פנים יותר וגבה לב, וצריך להזהר הרבה מי שרוצה להתקרב להשי"ת אע"פ ששונא הגבהות, אבל דבר זה הוא בלב בכל עת הלב מתהפך לתאווה לאהוב השבח ולשנוא הגנות ואין בדור הזה נקי מזה כלל אפילו הצדיקים הגדולים זולת יחידי סגולה בני עליה שזכו לקבל אולפן מפי הבעש"ט זלה"ה ותלמידיו ואחזו בנתיבתם וזולתם הכל נלכדים בפח זה כמו שאנו רואים בעוה"ר בדור הזה הקטטה והקנאה השי"ת ירחם עלינו וצריך לבקש מאד על זה מלפני השי"ת שיעזרנו על זה ובפרט בעת אמירת אלהי נצור וכו' באמרינו ונפשי כעפר לכל תהיה צריך לבקש מאד בכוונה נכונה על ענין השפלות כמ"ש בר"ח ע"ש:
22
כ״גועתה אתחיל לכתוב איזה דברים מענין יום השבת קודש אע"פ שא"א ליגע אפילו בקצהו ולבאר ממנו דבר כי הוא היתד הגדול שבכל המצות כמשרז"ל [שמות רבה פכ"ה] שקולה שבת כו' [שבת קי"ח] וכל המשמר שבת כו' עכ"ז לאהבתך אבאר לך מה שתקלוט הקולמוס והנייר והזמן והשכל ועתה בין תבין מהכל דבר מתוך דבר: ענין יום שבת בקיצור נמרץ וענין איסור המלאכה וענין הסעודות נודע משאחז"ל ע"פ ויכל אלקים ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה [ב"ר פ"י ועי' מתנות כהונה] בא שבת בא מנוחה וכו' וכתוב אצלי בשם קדוש עליון ר' בער זלה"ה הענין כפי אמיתת אמונתינו שבריאת העולמות היה בשביל ישראל כמשרז"ל [במדב"ר פרשה ל"ו] בראשית בשביל ישראל כו' והענין שעלה במחשבה לפניו שיהיה העולמות כדי שיבראו ישראל בתוכם ויעבדוהו ויתדבקו בו, וענין עליות מחשבה זו היתה בריאה ממש תיכף כמ"ש באלשיך הקדוש בפ' בראשית לפרש ענין מ"ש תחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד כו' שמקשה שאיך אפשר זה בהשי"ת שיודע סוף כל דבר ואיך יעלה במחשבה דבר שא"א להיות ועוד הכתוב אומר ברא אלקים שמשמע שנברא במדה"ד ותירץ שבאמת בעליות המחשבה נברא הכל, והכל במדה"ד רק שהיתה בריאה רוחנית מאד כפי ערך המחשבה שאפילו באדם הוא דקה ק"ו למעלה אבל הכוונה לתכלית היה בבריאה בגשמיות ואחר כך בא הדיבור והשתלשלות מסיבה לסיבה עד שבא לגמר בגשמיות וזה היה ע"י שיתוף מדה"ר ע"ש בדבריו: ולפי עניננו נפרש זה הענין יותר בהרחבה קצת כי ידוע מה שאמר הכתוב [ישעי' נ"ה] כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכתוב בס' הפרדס כי ענין מחשבות השי"ת אינו כמו מחשבות האדם אם יחשוב לבנות בית או לארוג בגד וכדומה עי"ז לא יהיה כלום אפילו אם יחשוב כמה ימים רק כשיעשה יהיה הדבר כי הוא צריך לדברים שחוץ ממנו לעשות מהם הדבר אבל השי"ת ממנו נברא הכל ותיכף בעת העלאת המחשבה כביכול אזי תיכף נברא הכל, נמצא בראשונה נבראו נשמות ישראל במחשבתו של השי"ת ואח"כ כשרצה השי"ת שיהיה הנשמות בגשמיות צוה ויעמוד ר"ל דיבר על הכל יהי כן יהי רקיע יהי מאורות תדשא הארץ תוצא הארץ וגו' וכתב הרמב"ן ע"פ כי הוא אמר ויהי שר"ל באמירה שהיא המחשבה שנקרא אמירה כמש"ה ויאמר עשו בלבו אמר נבל בלבו וכדומה באמירה זו נתהווה הכל וזו ויהי אבל היה רוחניות דק והוא רצה שיתגשמו העולמות יותר מן הטעם שנז' בקונטרס הראשון [אות י"ב] כביכול שיהיה לו תענוג יותר מן ההתקרבות אליו מההרחק הגדול, לזה צוה ר"ל דיבר ויעמוד שהיה עמידה בגשמיות נמצא ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה ית"ש, וזהו חיות של הכל, ואח"כ כשנברא הכל בפועל ע"י התעבות והשתלשלות ואעפ"כ אותו הרוחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו ואינו מתגלה כלל רק ענין החיות שבברואים הוא חיות קטן מאד שנתצמצם ונשתלשל לשיוכל להתלבש בגופניו' ואותו האור הנעלם לא היה יכול להתגלות ולהאיר על הברואים מפני שעדיין היה עסוק השי"ת בבריאה וצמצום לשיתגשמו הדברים, ואחר שנגמר הכל ביום ו' אם אלו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא יוכל להתקיים מחמת שמעט החיות הוא מה שבו כי חיות שבגשמי' הוא מצומצם לזאת אחר גמר כל מעשה בראשית הבהיק השי"ת בהירות מבריאה הנעלמה דהיינו ממה שנתהוו הברואים במחשבתו הויה רוחניות מאד והיא ממש עצם אלהות והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו בכל מעשה בראשית, ועיקר בהאדם שהוא מובחר ברואי השי"ת, הבהיק אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת השי"ת ב"ה, וזהו ענין מה היה העולם חסר מנוחה ר"ל השי"ת נקרא מנוחה שאין שייך בו תנועה ממקום למקום כמו בברואים:
23
כ״דוענין זה מובן ג"כ בדברי ס' גינת אגוז כמ"ש למה בתחלה כתיב הכל אלהים ואח"כ כתיב הוי"ה ולמה לא כתב מתחלה הוי"ה, והענין כי הוי"ה ראשורה ר"ל התהוות הברואים בעצמותו א"א להתגלות כלל כי הוא ושמו אחד הויותו בלבד ית"ש רק אחר התגלות ההבדל דהיינו הכלים שהם נקראים גופניות של הברואים לכל אחד לפי ערכו משרף ומלאך ואופן וגלגל ויסודות שהם התרחקות ממנו כביכול וזה נקרא חומריות ר"ל קשרים כשרז"ל [קדושין כ"ב] היה דורש מקרא זה כמין חומר שנתקשר ונתצמצם כ"א לפי ערכו ונבדל כ"א מחבירו בגופיותיו וזה מצד שם אלהים שנקרא ע"ש הגבורה כי זה גבורה גדולה לצמצם דבר היפך טבעו וטבע הרוחניות הוא להיות בלי גבול בלי התלבשות והבריאה היה היפך זה להגדיל ולהלביש וזה נקרא אלהים ר"ל יכולת מלשון ואת אילי הארץ לקח, וגם נקרא אלהים שעיקר שבו אותיות אלם וי"ה הוא מהוי"ה ואלם הוא מלשון קשר כמו [בראשית ל"ג] אנחנו מאלמים אלומים ולזה נקרא אלהים לשון קשר שקשר כל הברואים כ"א בגבול וגוף וטבע בפ"ע ולזה כל מעשה בראשית נחתם בשם אלהים לבד, עד אחר הבריאה שנגמר הצמצום והתלבשות הבהיק זיו הבהירות מהוי"ה הרוחניות העלמת כנ"ל וזה ביום עשות ה' אלהים וע"ש בס' הנ"ל ומאריך בזה, וא"א לצאת ומן הענין לביאור דבריו, רק העולה מכל זה שאחר הבריאה האירה המחשבה הרוחניות שהוא הויות הברואים ברוחניותם בעצמותו ית"ש על הברואים וענין זה צריך עוד לכמה הקדמות ודרושים אבל כתובים הם בספרים ואין פנאי לכתבם אפילו להזכירם רק מי שלומד בספרים יודע הכל ולא יקשה לו כלל. ולזה נקרא שבת לשון השבה ששבו הברואים לשרשם ור"ל ענין זה הוא כי אין קיום לשום נברא בעולם זולת ברצון השי"ת כי אין לשום נברא מציאות בעולם כי הם נבראו אחר ההעדר דהיינו שקדם להם ההעדר ומי שההעדר קדם לו א"א להתקיים אם לא ברצון השי"ת שהוא קיים לעד שהוא קדמון לכל והוא נצחי לא סר ולא יסור, ועניין הברואים היה ברצונו שרצה שיהיו ובלתי רצונו הם כלים ואין להם מציאות כלל כמו שלא היה קודם שעלה ברצונו, ורצונו בברואים הוא התענוג מהם כשיתדבקו לשרשם ע"י תשוקתם ועי"ז יהיה קיימים מפני שיתדבקו בו והוא נצחי וקיים ועוד שימלאו רצונו שרצה מהם ויהיה רצונו במקומו ויהיה הבריאה כי אין להם מציאות בלעדי קיום רצונו בהם: וענין הרצון הזה שיתדבקו בשרשם הוא א"א כי הלא ע"י הבריאה נתרחקו מהשורש כנ"ל מחמת התהוות הגופניות של ב"א ונתפרדו עי"ז מהשורש שהוא רוחניות ואחדות אחד, לזאת אחר הבריאה שרצה השי"ת שיתקיימו ולא יכלו מחמת התרחקם ממנו לזה הבהיק בהירות הווייתם הנעלם שהוא מעצמותו אליהם ע"י השתלשלו' מעט ואז נמתלאו חשק ורצון אליו כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו ואח"כ כשרואה את אביו מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו ורץ אליו מחמת שהוא נתח מנתחיו כן כביכול כשהשי"ת מבהיק זיו הדרו אל הברואים אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה וזה רצונו שמקוה מהם וזה סיבת קיומם מב' טעמים כנ"ל וזהו ענין השבת שהוא השבה אל השורש ר"ל השורש מאיר על הענפים והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו והוא אחדות עם השי"ת:
24
כ״הועי"ז תבין מאמר הזוהר רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד כו' דהא אתאחדת כרסיא יקירא ברזא דאחד וכו', וא"א לפרש כל המאמר כי יתארך הענין רק ברמז מעט כי הברואים נקראים בכללות כסא להשי"ת כמש"ה [ישעי' ס"ו] השמים כסאי וגו' והברואים הם רבים מצד חיצונותם אבל מצד פנימותם הם אחד ואימתי הם אחד כשהם דבקים וחשקים למחשבה אחת לדביקות השי"ת נמצא כל מגמת חפצם אחד רצון אחד וחשק אחד ולהדבק בא' והדביקות הזה הוא המאחדת ומקשרת השי"ת עם הברואים לשיתקיימו ע"י השי"ת שהוא אחד, וזה התקשרות נקרא ברית לזה נקרא השבת ברית עולם שאז הוא זווגא דקוב"ה ושכינתא וכבר ידעת ענין קוב"ה ושכינתי' ר"ל הקב"ה נקרא אלקות הנעלם מהברואים ושכינתי' היא אלהות השוכן בתחתונים והתקשרות שניהם הוא ביום השבת כמש"ל והבן מאד כי זהו אמיתות ענין שבת כמ"ש בזוהר ובכתבים, ואף לפי המדומה בעיני בשר הרואים בדברי קודש של הזוהר וכתבי האריז"ל שיחוד קוב"ה ושכינתיה הוא יחוד ת"ת ומלכות שביום השבת מתייחדים, כבר ידעת ורמזתי כאן ג"כ שכל הזוהר וכתבי האריז"ל הם לאנשים כמוהם די מדרהון עם בשרא לא איתוהי אבל אנשים כמונו הרואים בזוהר וכתבי האריז"ל מתדמין לנו ענין אחר כלל שאין זה כלל כוונת לשון הזוהר והאריז"ל כמו שהאריך בזה בס' עומר מן שחיבר הגאון ר' מנחם די ליזאנו ז"ל במ"ש פי' על מ"ש בזוהר מילין אילין לא אתייהבו בר לאינון דאעלו ונפקו ומאן דעאל ולא נפק כו' וכתב שר"ל שהזוהר ניתן לנשמות שנכנסו בעוה"ז ויצאו ממנו דהיינו שיש להם התפשטות הגשמיות וכמש"ל ענין התפשטות הגשמיות האמיתות, אבל מי שנכנס ולא יצא ר"ל שלא יצא מגופניות בודאי אין מבין כלל וכלל אפילו נקודה קטנה מן הזוהר והכתבים ונדמים יודעים ולא יודעים כ"ז כתב הגאון מו"ה מנחם די ליזאני ז"ל הנ"ל, וכבר ידעת ענין התפשטות הגשמיות עיקרו הוא ע"י הדביקות השי"ת ודביקות השי"ת א"א אלא ע"י הכנעה ועיקר הכנעה ואמיתתה נבחנת שיהיה אוהב הגנות ושונא השבח כי על משקל כשהם שוים כבר בא היצה"ר והדיח לאנשי דורנו ששמעתי כמה מהם שאומרים שהם כך בדעתם ואינם כך אבל במבחן זה יבחן א"ע אם יש לו נחת מכניעה וצניעות מעשיו וצער משבח וגלוי מעשיו זהו קדוש לאלהיו ובלעדי זה מוטבע בגבהות ואיך אפשר לדבק בהש"י ואיך אפשר להבין דבר קטן מהזוהר וכתבים, רק מה שכתבתי לך הבנתי מן כתבי קודש הרב מו"ה דוב בער ז"ל שקנה עולמו בחייו ואעל ונפק:
25
כ״ונחזור לענינינו ולדברינו בענין השבת שענין השבת הוא שמתגלה השורש והענפים יוצאים וחושקים אליו ותשוקה זו מאחדם כי הוא כאלו הי' השי"ת לבדו כי הלא הם אינם חושקים רק להשי"ת ובטלים ממלאכתם ותענוגם של חול שהם חוץ מזה רק להתדבק להשי"ת ואז נשגב שמו לבדו וזה רומז על אלף השביעי אי"ה שיהיה כן בלי הפסק ובזה תבין מה שהשבת הוא גדול מאד והוא קיום כל העולמות וכל מעשה בראשית והכופר בשבת כופר בכל התורה כולה והמקיים שבת וכו': וכבר ידעת ושמעת שתמיד כמו שהיה פעם אחד מתעורר באותו הזמן תמיד ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכל יום נברא יום א' ונברא ברואים בכל יום מדצח"מ עד בא יום השבת ומתעורר המקור ליתן חיות להם כמו שהיה בעת הבריאה וענין זה עיקר גדול וכמה ספרים מלאים מזה ובשל"ה מאריך בזה מאד ובפרדס הקדוש, כלל העולה שיום השבת הוא יום קדוש שמאיר ומתגלה בהירות מקודש שהוא השי"ת קדוש הקדושים ומאיר על כל הברואים ועיקר על עמו ישראל כי ז"ס פריסת סוכת שלום כי סוכה ר"ל יסכה שהוא לשון צפיה שהוא ענין הבהירות המתגלה כדי שעי"ז ישתוקקו הנשמות אליו ועיני כל אליו יצפו, ושלום הוא ענין התקשרות הברואים בבורא ית' כי זהו שלימות ושלום הכל א', וענין שנקרא סוכה הוא שהוא כמו סכך שיש בו נקבים ומתנוצץ אור השמש בו דרך הנקבים כמו כן הבהירות של השי"ת מתגלה לכל אחד ואחד לפי ערכו לא' בניצוץ קטן ולא' גדול מזה ולא' עוד גדול ולזה נקרא סוכה, ולפי זה אם עיני שכל לך תבין עיקר יום השבת הוא להתדבק בהשי"ת בתפלה ותורה ולזה קורא הזוהר האי יומא יומא דנשמתין ולא יומא דקיימא בגופא ר"ל שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים והם נכפים אליו וזה נקרא תוספות נשמה יתירה וכל זה נרגש בתפלה לכך צריך להזהר בתפלת שבת מאד מאד כי זהו עיקר השבת לא כמו שחושבים המון עם אפילו בעלי תורה שאינם חרדים על דבר השי"ת ומזלזלים בתפלה, יום השבת בעיניהם ענין אחר לא ידעתי מה אבל האמת הוא כמ"ש וכל זה הוא דברים אמתיים בנוים על פי דברי חז"ל בזוהר והאריז"ל ושאר מפרשים וקצת מדברי רבותינו הקדושים הנ"ל ית"ש החונן לאדם דעת:
26
כ״זענין איסור המלאכה וענין העבודות וענין המלאכות שנאסרו ביום השבת תבין מעצמך לפי זה הטיב בקראך בשל"ה ובשאר ספרים כי ענין המלאכה בעוה"ז נתהווה מקללות הנחש שהם ל"ט קללות וכנגדם מלקות וכנגדם ל"ט מלאכות כי בלעדי החטא היה האדם בג"ע בדביקות השי"ת, וקיום התורה היתה בג"ע כמו שהוא עתה בג"ע אחר הפטירה ברוחניות כמ"ש בכמה ספרים, ולא היו צריכים למלאכות האלה הנזכרים במשנה שהם בכלל מלאכות האלה הלחם לאכול כמ"ש [שבת ע"ד] תנא סידורא דפת נקט ומלאכות הבגד ללבוש ומלאכות הבנין והכתיבה וכו' כי היה כל צרכי האדם בתיקון בלי שום דופי וחסרון רק אחר החטא שנתקלקלה האדמה והאדם בזוהמת הנחש ומלאה הנחש בזוהמתה הכל וצריך מלאכות ויגיעות עד שנמצא לחם לאכול ובגד ללבוש, ובאמת לעתיד יתוקן הכל אי"ה כמשרז"ל [שם ל'] עתידה הארץ שתוציא גנוסקאות וכלי מילת כו', ונמצא שהמלאכה והטורח הוא מצד הנחש ובלעדי זה לא היה שום טורח רק היינו דביקים בהשי"ת ומלאכותינו נעשות מאליה כמו לעתיד אי"ה לזה ביום שבת קודש שמתגלה מקור הנשמות הנקרא עוה"ב כאשר נזכה כלנו במהרה לאורו שיתגלה הכל יהיה דביקים בהשי"ת ולא נזדקק לשום מלאכה לעת שתבהיק הבהירות של עוה"ב נאסר לנו המלאכה הבאה מזוהמת הנחש רק צריך להיות נמצא מוכן הכל כמ"ש [ע"ז ג'] מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכבר כתוב הוא בספרים הכל:
27
כ״חוענין הסעודות בקצרה הוא שבאמת לא הוא כמו שמדמין העולם שיום השבת הותרה הרצועה בתאוות הזמן לא כן הוא הרי הזוהר קורא ליום השבת יומא דנשמתין רק הענין מחמת שנתגלה המקור לכל הויות וכולם נכספים לשרשם ועיקר כל הברואים הוא האדם והוא המתקן כל העולמות העליונים והתחתונים ונמצא בשבת מתפשטת הארה וחיות חדש בתחתונים בדצח"מ וצוה השי"ת לנו שנתענג בזה החיות החדש שבכל הזמן, ועוד לאלוה מילין אבל אני בוש לכתוב מפני שידעתי שלא נגעתי אפי' באפס קצהו מזה הענין רק לנו הדבר כפשוטו הלואי שנעשה הדברים לשם פעלן ולא לתענוגים ואתה תבין הטיב איך שיוכל האדם להשטות א"ע בזה ח"ו שסובר שזה לש"ש אבל האמת האדם מבין הכל מעצמו:
28
כ״טכלל הדברים הואיל וביום השבת מתגלה השרש שלנו בהשי"ת אין לנו לעסוק רק להדמות בכל דבריו להשי"ת ולדבקה בו בתפלה ותורה ובסעודה להתענג לשמו ולדבר דברי תורה על השלחן בכל הסעודות ובפרט בסעודה ג' שהוא סעודת יעקב שנקרא בזוהר מארי תורה, ועיקר להשמר מן החטא ח"ו במחשבה בדבור ובמעשה, ועיקר הכל להשמר א"ע מן העצבות וכעס ח"ו רק להיות שש ושמח עם אשתו וב"ב ולקבל האושפיזא באנפין נהירין כמבואר בזוהר ובכל הספרים, ודי בזה המעט כי צריך לבאר קצת מענין ר"ה ויוה"כ וסוכות שיעדתי לדבר מהם וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
29
ל׳ענין ימים הקדושים שנתנו הקדמונים סימן בהם אריה שאג מי לא יירא בוודאי מי יוכל לבאר אפי' דבר אחד מהם רק אלקט המוכרח יותר מדברי רבותינו הקדושים אנשים חכמים וידועים כנ"ל, הנה העיקר כל התורה והמצות הן הדביקות הנפש והרצון בהשי"ת ב"ה וב"ש וביותר המצות התלויות בזמן כמו השבת והמועדים שהם ימים שמתגלה ומאיר בהם השי"ת הארת הנשמות יתירות לעמו שהוא עצם הדביקות ליודעים כמש"ל ואין בחינה דומה לחברתה בענין הדביקות שבת ופסח ושבועות וסוכות כ"א בהם השמחה והתענוג בהם בהשי"ת בעצם היום שהוא מ"ש בזוהר ע"פ זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו בו ביומא בו בהקב"ה וכולא חד וא"צ לפרש כי ממ"נ מי שאינו מבין זה אינו מועיל לו לפרש כמש"ל (קונטרס א' כ"ב( שא"א לפרש ענין הנסתרות דהיינו דביקות האהבה בהשי"ת האיך הוא כי הוא נסתר וכ"א יודע מה שהוא יודע ולא יותר ומי שמבין בעצמו בו ביומא בו בקוב"ה וכלא חד והוא שמחת היום שיש לנו בו הארת ודביקות בו בהשי"ת ועלינו הוא מצוה לחוגגה ושמחה של מצוה הוא זו באמת לאמיתו כמ"ש הטור סוף ה' יו"ט שלא נצטוונו על שמחה של הוללות כ"א על שמחה שיש בה עבודת היוצר ב"ה, וענין הדביקות בהשי"ת א"א אם לא ע"י השי"ת בעצמו כמש"ה [תלים ל"ו] כי עמך מקור חיים באורך נראה אור ר"ל כי א"א לראות בעינים בחושך ובלילה, ומפני מה הוא כי אע"פ שהעינים בהם כח הראות אעפ"כ א"א להם לראות בחושך כי הם רק כלים שיכולים לשאוב האור ובאור זה יראו לכן א"א לראות כ"א ביום או בלילה שהוא ששואבים העינים מן האור של הנר או האבוקה המאיר ולפע"ד יראו העינים כמו כן בענין הדביקות בהשי"ת, האדם צריך שיהיה בלבו ומוחו כלים דהיינו עיני שכל ר"ל שיהיה המוח והלב ספירים ומזהירים ומנוקים מכל סיג תאוה ומדה רעה כמש"ל ואז כשמאיר השי"ת באורו עלינו בזמני הקודש אז באורו נראה אור משא"כ אם ח"ו אין לנו עינים כעורים נגשש באפילה כמו העור שאינו רואה אפי' בצהרים מפני שאין לו כלים כן אנחנו מפני שאין לנו מוחא ולבא שיהיו טהורים אין אנו רואים אפי' בעת הארת האור בשבתו' וביו"ט:
30
ל״אוהנה באמת ענין הרגשת שבתות וי"ט אינו שוה לכל אחד כי לצדיק באמת הוא תענוג אור שכלי דביקות הבורא בנועם זיו ית"ש וזה שמחה גדולה לאין קץ ומי שאינו צדיק הוא מרגיש שמחת גשמיות הרחבת הלב להתענג במאכל ובמשתה כמ"ש רש"י במס' ביצה בענין מה שאמרז"ל [דף ט"ז] נשמה יתירה ניתנה באדם כו' וזהו חומריות של השמחה והאהבה וקצהו התחתון וג"כ הוא קודש כיון שאינו יכול להדבק ביותר וח"ו לחללו בכעס או בעצבות שזה ההיפוך שהיא הקליפה כידוע: וענין זה מרומז בסידור תקנת שבת מענגיה לעולם וכו' טועמיה חיים זכו כו' וגם אוהבים דבריה כו' כי יש ג' מדריגות ושתים הראשונות נעלמות ונסתרות וידועים המה למחזיקים בה ונעלמין המה מאותן שאין להם ידיעה בדביקות הנשמות בהשי"ת, רק המדרגה השלישית שהם אוהבים דבריה ר"ל דברים הנגלים שנוכל לדבר בהם ולפרש דהיינו ענג המאכל והמשתה כו' ג"כ אם עושים לש"ש לפי שכלם, גדולה בחרו: והנה כמו שבענין השבתות וימים טובים השי"ת מאיר לעמו הארה עצומה להתדבק בו ולהתענג בו וכ"א מרגיש לפי מדרגתו אחד דק מן הדק וא' בדק וא' בעב וא' יותר בעבות והכל מצות השי"ת כן בימים נוראים מאיר השי"ת לעמו הארה עצומה לדבק בה רק שהיא הארת הגבורות והפחדים לא כמו בשבתות וי"ט שהם מצד החסדים, והאהבה המתגברת בהם אע"פ שנכלל בהם הפחד ג"כ, כי בלעדו א"א כי זה השער כו' אעפ"כ הגובר הוא השמחה והחסד, כן בימים הנוראים השי"ת מאיר לעמו ומבהיק זיו מדת הפחד לעמו ומאיר בלבות בני ישראל וכל אחד מרגיש פחד בלבו כל הזמן ההוא רק לא כל אפין שוין אחד מהם מרגיש יראה הטהורה והברורה אימת השי"ת ופחדו שמתגבר עליו והוא שב בתשובה שלימה לפניו בלבו ובמחשבתו וא' מהם מרגישו במקצת ג"כ רק מתערב עמו אימת הדין והעונש שהוא בענף הזה ואחד מהם יותר בעבות שהוא אימת העונש והמות לבד ח"ו וזה נקרא בזוהר יראה רעה רצועה לאלקאה כו':
31
ל״בוהנה להבין ענין זה על מתכונתו מה שאפשר להבינו א"א לפרש בכתב אפי' בכמה דפין רק אפס קצהו תראה להבין מה זה ועל מה זה הפחד מתגבר בלבנו בימים האלו. והענין כבר ידעת מ"ש האר"י ז"ל כי בכל זמן מתעורר התעוררות שהיה לפנים למשל בשבת קודש מתעורר התעוררות אור השביתה שנתן הש"י בעת שבת בראשית ומאיר כמו כן עכשיו כמ"ש המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, ובפסח מאיר הארה שהאירה אז בצאת ישראל ממצרים, ובשבועות הארת מתן תורה וכמו כן עכשיו בימים הנוראים מאירה הארת התחלת הבריאה שהוא הדין שבו נברא העולם כמש"ה בראשית ברא אלהים שהוא התחלה וכל התחלות קשות והענין כי בריאת העולם היה בצמצום וענין הצמצום הוא הסתלקות החיות למעלה כנודע, וידוע הוא מש"ה [תלים מ"א] כי הנה המלאכים נועדו עברו יחדיו וגו' מ"ש בר"ח בשם הרמ"ק שהוא נאמר על סילוק ההיכלו' למעלה, ודבר הלמד מענינו הוא על כל הדברים שענין הסתלקות התחתון לעליון והוא ענין הצימצום הוא פחד גדול לתחתון לעמוד במקום גבוה ממנו ופחדו מי ישאנו, והנה מציאות האור הזה הוא הנקרא בזוהר בוצינא דקרדניתא שהוא אור כח הצימצום והוא הנקרא אור חוזר והנה אור הזה מאיר ומתעורר עתה בר"ה כמו בעת בריאת עולם כמ"ש זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון ומחמת זה נופל פחד על הנפשות כי מקורי הנפשות מתאספים למעלה ומתפחדים מאד [שם] כמ"ש נבהלו נחפזו רעדה אחזתם כמש"ל וענפיהם התחתונים שבגוף מרגישים זה במקצת כ"א לפי דעתו, והנה כשהתחתון רוצה להכלל ולהעלות בעליון צריך זוהר וזכוך גדול מאד כי אם יכנוס למעלה בלי הזדככות ידחהו למקום אופל כמו מי שהוא מלוכלך ונכנס בהיכל המלך שדוחין אותו ובהשי"ת נאמר [איוב ט"ו] ושמים לא זכו בעיניו:
32
ל״גובאמת נאמר בפרקי היכלות והובא בסידור שערי שמי' שהמלאכים שבהיכלות מאירים ומזהירים ונוצצים עצמן באש נוגה ובנהר דינור קודם התקרבם להכלל למעלה, ק"ו בן בנו של ק"ו אנו ב"ו לפני בא יום התראות והתקרבות נפשותנו למעלה צריך עכ"פ חודש אחד להזדכך בו טהרת המחשבה והדיבור והמעשה כידוע באמת ולהתקדש בתורה ותפלה ואח"כ ביום בא יום ה' הגדול והנורא שהיא ר"ה ר"ל שהוא הראש של השנה כי יש בזמן כל האיברים שבגוף כידוע מ"ש בס' יצירה עולם שנה נפש כולם בסגנון אחד והוא ראש, וכמו בראש בעת הדבק האדם מחשבתו מאד בדבר אחד מתאספים כל כחות האברים שם ואינו רואה ואינו שומע ואינו מרגיש מחמת גודל כח המחשבה שמתגברת אז כן בראש השנה מתאספים כל הכחות של נפש האדם והעולם והשנה לשרשם ומתצמצמים בראש כמו בשעת הבריאה כשעלה ברצון הפשוט לברוא עולמו ית"ש, וזה ענין מ"ש ובו תנשא מלכותך. כי ענין מה שהשי"ת נקרא מלך עולם הוא על התראות יראה ופחד המקור האדנות על הענפים הנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים ממנו ית"ש, ויש התראות האדנות למטה ואינו כ"כ פחד כמו פחד כשהעבד נכנס בהיכל מלך ממש במקום גבוה והמבין יבין, וזהו ענין ראש השנה וזה ענין יום הזכרון כמ"ש בסידור שערי שמים זיל קרי ביה וכמו שבעת הבריאה היה הצימצום למעלה כדי להשפיע אח"כ למטה במדה ובמשקל כמו שאמר בזוהר בוצינא דקרדניתא מדד משיחתא ור"ל מדה ומשקל ופלס ושיעור וקצבה לכל בריאה רוחניות וגשמיות כן ביום הזה מתעורר ממש דוגמתו על כל הברואים כבראשונה וזה ענין הרת עולם ר"ל הריון של עולם כמו אשה הרה שאוספת בתוכה הולד ובעת הריון שם במשך הזמן נמדד ונשקל כל אברי האדם עם כוחותיו עד שנולד בדוגמא זו היא בר"ה הרת עולם וזה ענין התרדמה שנפלה על האדם כמבואר בכתבי האר"י ז"ל:
33
ל״דוהנה מי שיש לו מח בקדקדו ורוצה לעבוד השי"ת באמת מבין ענין זה באופן האמתית ומשער בעצמו איך יכנס וידבק שורש נפשו למעלה אם הוא מתועב במעשיו ועושה תשובה שלימה באמת וביום ר"ה כל חפצו ותשוקתו אינה רק לבקש מהשי"ת שבהיות עתה הוא עת רצון ועת זכירה ופקודת כל רוח ונפש ר"ל התעלותם למעלה ממקומם בגבהי מרומים אולי יחוס השי"ת עלינו ויסיר מאתנו כל העננים וחשכים המבדילים בינינו לבינו ונדבק בו ית' בטהור לב ביום הזה:
34
ל״הוזהו ענין זכרנו לחיים כו' כמ"ש בסידור הנ"ל וע"י דביקות הזה שהוא בר"ה נזכה לכל השנה בכל עניני הנהגתינו בדרך השם.
35
ל״ווזהו ענין הכתיבה שר"ל הרושם שנרשם בנפש הדביקות האלקית והתקרבות הנפש בו שבדביקות הזה בסקירה אחת כולם נסקרים עניני נפשו וגופו ואשתו ובניו ובגדיו ומזונו ופרנסתו וכל ענינו כי הכל נכלל ברצון התקרבות הענף לשרשו ושם נגזר ובו יאמר הכל בעת ההיא וברגע ההיא וכאורח איש ימצאנו כי עניני הנהגת הגוף של האדם ואשתו ובניו ומזונו וכל מאורעיו הכל טפלים לעניני דביקות הנפש בהשי"ת כפי מעשיו יקרבוהו וירחקוהו והכל במשפט אמת והשגחה פרטיות ומי שהוא חכם עושה העיקר עיקר לבקש בכל לב על דביקות הנפש שיעזרנו השי"ת על זה ויגלה כבוד מלכותו ואדנותו עלינו שהוא יראתו ית"ש שלזה נברא העולם ולפיכך אומרים בר"ה ובכן תן פחדך ויראוך כל המעשים שאנו מבקשים על העיקר שיסיר כל המניעים ויתגלה כבוד מלכותו כמו בעת הבריאה קודם החטא והשי"ת יש לו רחת גדול מזה כשאנו חכמים לעשות העיקר עיקר והטפל טפל, אבל ח"ו להיפוך כשאין אנחנו מתאווים לדביקותו כלל רק לגופניות כמו המון עם ואנו מבקשים קיום הגופניות היפוך הכוונה הרצויה כי קיום הגופניות הוא קלקול הבריאה כמש"ה [דברים ל"ב] וישמן ישורון ויבעט וענין זה הוא מובן לכל אבל אין אחד מהם מבינו לאמיתו איך שיהיה בקשת המזונות ובנים לש"ש באמת כי כולם סכלים בזה וסוברים שהם מבקשים לש"ש ובאמת אין להשטות א"ע בזה כי זעירין אינון בעלמא דידעין רזין דמהימנותא שהוא ענין האמת והאמונה כמש"ל באריכות בדפים הקודמים:
36
ל״זוהנה אור הזה הנ"ל הנקרא אור החוזר והוא החוזר הנשמות לשרשם ועי"ז מתרבים ונובעים הרהורי חזרת התשובה בימים הקדושים והנוראים האלו שהוא ג"כ חזרת הענף לשרשו ואור הזה הוא דין, והנה מי שלכלך מעשיו ח"ו וגבר כח הסט"א שהוא מצולת ים סוספיתא דדהבא הנה בעת התגברות כח הדין שהוא פחד יצחק שהוא השורש לסוספיתא דדהבא הנ"ל הנה הענף מתגבר בשרשו לכן אז הוא פחד העונש גדול על הנפשות ואף בלא התגברות הסט"א הוא פחד כמש"ל נבהלו נחפזו כ"ש ח"ו בהתגברת הס"א, לא היה תרופה למחלותינו ח"ו, והשי"ת ב"ה וב"ש ברחמיו וברוב חסדיו צוה לנו מצוה אחת והוא מצות השופר ועניני מצוה זו אפי' מה שנגלה בכתבים של האר"י ז"ל ובשל"ה לאו כל מוחא סביל דא ואפי' מי שסבל אינן מבין כלל וכלל כי הוא סובר שהם דברים ככתבן ואינו כן, וכללות הענין לפשוטו והוא אמיתתן של דברים הנגלים והנסתרים בקיצור נמרץ למבינים הוא כי השי"ת ראה שצריך לעמו ישראל ישועה גדולה ופורקן כהיום הזה להמתיק הדין והתגברותו לבל יוקיד העולם ח"ו וכבר ידוע מ"ש האר"י ז"ל כי המתקת הדין הוא אינו בחסד רק בדין והוא כי שורש הדין למעלה מעלה בגבהי מרומים הוא חסד גדול והוא ענין הצימצום הראשון לשי"ת למען התגלות אהבתו לעמו ישראל כנודע להבאים בדעת ה' ומבואר בכתבים של הקדוש מו"ה דוב בער ז"ל והצימצום היא אהבה ממש וחסד גדול אע"פ שהוא צימצום והוא דין אעפ"כ הוא חסד ממש כי זהו דין מתוק וממתיק כל הדינים התחתונים ממנו שהוא שרשם והם ענפיו והם אינם בעצם חסד כמוהו ממש, וזהו מ"ש למוחל עונות בדין לכובש כעסו בדין הכל ר"ל בדין עליון הנמתק מאד, אבל במה מעוררין זה שורש של הדין שהוא רחמים גדולים הוא ע"י השופר כי כל הדברים העליונים יש דוגמתם בתחתונים ניצוץ דק ממנו ובאתערותא דלתתא כשאנו לוקחים חפץ התחתון בציווי השי"ת לקיום מצותיו מתעורר עי"ז כח העליון ממש והשי"ת המצווה לעמו זה הוא המעורר בכח האדם העושה הדברים לשם פעלו ולא לשם דבר אחר רק לשמו ית' כי זה עיקר הכוונה וחפץ הרצון:
37
ל״חוענין ניצוץ הגבורות נרמזים באילו של יצחק ואיל לשון קשה כמש"ה [יחזקאל י"ז] ואת אילי הארץ כמ"ש בזוהר ושופר הוא המובחר שבו והוא על ראשו והוא לשון שופרא והוא המרמז שורש הדין והוא חלול כשפופרת לקבל בתוכה כל הדינים התחתונים למתקם, וכמו שבעל חי שהוא האיל מחמת אור החוזר מן המוח צמח בו הקרניים ודרך שם ילך החיות מן המוח ברצוא ושוב לדוגמא זו כשאנו צריכים להדבק בשורש הדינים ולמתקם ולהוציא מתוקים צריך ליקח שופר שמרמז שורש הדינים, וזהו ענין התשובה שמרמז השופר בו כי ענין התשובה הוא החזרת האדם בלבו ובנפשו להשי"ת מאד ומאד בשבירת לב והוא החזרת הדינים לשרשם כי הדינים הם התגברות כח הסט"א ע"י העונות ובשבירת לב בהכנעה ובתשובה באמת להשי"ת הם נשברים ובאים לשורשם והשורש הוא אור העליון על כל הוא השופר המשפר הכל והוא הכח התשובה שמשם נשפע כל כחות והרהורי התשובה לכל האנשים ועזר התשובה מאתו ית' הכל משם והוא הנקרא בינה ר"ל כי עיקר התשובה הוא התעוררת הבנה בלב האדם שמבין גדולת השי"ת ויש לו הכנעה גדולה בזכרו שהוא בא מלוכלך בהיכל המלך מלכו של עולם והוא שב עי"ז אליו ית"ש באמת וגנוחי גנח כו', וזהו ענין השופר כשהאדם תוקע למצות השי"ת לקיים מצותיו דברים ככתבן ורמז המצוה וסודה הוא להוציא מלבו קול ההכנעה והשברת הלב לתוך השופר היינו להביא הדינין לשורשם כי הבל הלב והבל פיו של כל אדם בו נרשמים כל הפגמים שבנפשו ורוחו ונשמתו וכל התגברות הסט"א והדינים נרשם בהבל והוא נותנו לתוך השופר שהוא מרמז אור העליון של השי"ת אור התשובה שלשם שבים כל השבים אליו ית"ש, והוא אור ההבנה שמאיר לכל העולמות הבנת והכרת גדולתו ית"ש למען יפחדו ממנו וישתחוו לפניו כל הברואים וידע כל פועל כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כו', וכששבים אליו ית"ש הוא מוציא חיות הנפשות והר"ן של כל הברואים מתוך השופר העליון למטה מתוקן וכל ההתגברות הדין בטל ומבוטל מחמת שבא לשרשו ונטהר במקוה העליון המרמז ג"כ על זה אור כח התשובה ואור החזרה וכמו כן מוציא האדם קול השבירות הלב מן הלב בגנוחי וילולי לתוך השופר ומוציאו וא"כ עיקר הכל הוא תבירא דליבא שיהיה כח התשובה בשלימות שישבר רוחו מאד ובזה יוכל להכנס בשורש שהוא השופר ואם לאו ח"ו אדרבה ידחוהו משם ונעשה סניגור קטיגור כמ"ש אם ח"ו אז יש במחשבתו דברי שטות ופתיות כמו שיש הרבה שוטים ופתאים שתוקעין בשטות וגבהות והתפארות ומעוררים בכי והכל שטות והתפארות ואין השי"ת שורה בלבם כלל כי תועבת ה' כל גבה לב כנ"ל כמה פעמים, השי"ת יצילנו מהם ומהמונם ומהמהם ויברא לנו לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבינו שנזכה לעשות הכל למען שמו באהבה באמת בלב שלם בלי שום פניה אחרת כלל אכי"ר:
38
ל״טועוד צריך אני לעוררך ולהזכירך ולהזהירך אף שכבר ידוע הוא לך אבל להזכיר אני צריך בענין התפלות של ר"ה ויוה"כ שהעולם אומרים אותם באמת בהתעוררות גדול אך עיקר מגמתם שהם מתעוררים הוא בפיוטים ותפלות החדשות הנאמרים במחזור אבל התפלה הסדורה בפסוקי דזמרה וקרבנות וק"ש ותפלה הם אומרים במרוצה כמו בכל השנה ואינם יודעים כי זה העיקר וזה התוספות ולא יקובל התוספות בלתי העיקר ובדרושים של הרב ר' בער זלה"ה בהכתבים יש שם דרוש ארוך על גנות האנשים האלו ואתה ידעת זה מעיקרא מעצמך ממנהג הקדוש מו"ה מנחם מענדל זלה"ה מפרעמישלאן שעשה העיקר עיקר בפרט ביום נורא כזה צריך לשום נפשו בכפו לכוונת התיבות ואותיות כידוע וכמש"ל, ובזה מעלים התפלות הפסולות של כל השנה כידוע מכל הספרים ואין להאריך בזה, וכלל הכל כי עיקר מגמתינו בימים האלו ימי התשובה והחזרה לשרשנו להשי"ת ולהדבק בו לעשות נחת רוח לפניו כמש"ל שיש נחת גדול להשי"ת מזה התשובה והחזרה כמו תענוג האב מהבן שנתרחק ממנו ובא אליו, ועיקר הכל לבקש אומץ מהשי"ת כפי שנדבק בו בימים האלו באמת ובלב שלם כן יורשם בנפשותנו ונקבל רושם האלהות בנפשותנו לעזר ולהועיל להדרותנו בכל השנה לבל נטה אשורנו מכל וכל ח"ו כי יצרו של כל אדם מתגבר עליו תמיד ולולי שהשי"ת הפליא עצה והגדיל תושי' ימים וזמנים קדושי' להתקרבות הנפשות אליו ע"י הארתו המאירה והמבהיקה בזמנים ההם בפרט בימים האלו שהם ר"ה ויוה"כ שהוא מוחא ולבא של כל השנה כמש"ל כי הזמן הוא כמו אברי האדם ויש בו ראש לב וידים ורגלים כו' ור"ה הוא הראש ויוה"כ הוא הלב ובו החתימה והגמר כמו בלב האדם שנגמר כל הדברים על גמרם אחר המחשבה. לכן קוראים ליוה"כ הארת הבינה ר"ל הבנת והכרת והתעוררות השי"ת מתעוררת בלב האדם אז יותר כי בר"ה הוא התחלת הדברים והם בקשיות ופחדים גדולים וכמעט אין נרגש בהם חסדים כלל להתעורר באהבה להשי"ת מחמת גודל הפחדים המתעוררים אבל ביוה"כ הוא מיתוק הדינין ובמיתוק הדינין הוא תענוג גדול כנודע ענין הזיווג העליון היא המתקת הדינין הנקראים נוקבין שהם אור חוזר וצמצום והם מתמתקים בחסדים שהם אור ישר והתפשטות והם נקראים זכר כדרך הזכר מלמעלה למטה והנקיבה להיפוך והכל משל, ולפיכך בר"ה עבור גודל התעוררת הדינים א"א לפרש החטאים ח"ו רק לכסותם כמש"ה [תלים פ"א] בכסא ליום חגינו אבל בעת השופר ואחר השופר ומכ"ש אחר ר"ה ומכ"ש ביוה"כ אז עיקר המצוה הוא וידוי דברים ובזה מבטלים הדינים כי כמו האדם משבר את לבו לפני השי"ת בתשובה ווידוי כן משבר הקליפה וכלה הענן והחושך המחשיך ארץ וילך, וזה סוד הנסירה כי בר"ה חוזר החיות למעלה כמ"ש בכוונת האריז"ל בענין התרדימה והדורמיטא שמתאס' החיות להכלל למעלה ואז מתגברים הדינים ומחמתם מתגברים העננים שהם הקליפות כמו למשל באדם בעת השינה שמתגברים עליו הקליפות ואז כל הדינים מתאספים יחד והדינים נקראים עד"מ אחוריים וח"ו זה רעה לעולם כי כינוס לרשעים כו' וצריך פיזור ונסירה לפזרם ולנסר הדינים ולהמתיקם והכל ע"י פיזור ונסירה ושבירה ושפיכת הלב והנפש לפני השי"ת, וכמו שהוא למטה כך הוא למעלה ונפשו ונפשי הכל אחד כמ"ש בר"ח /בר"ה/ והעיקר הוא ביוה"כ כי אז מתגלה עצם השורש של הדינים שהוא רחמים גדולים ונמתק הכל ומתקבלים כל התפלות והוא הסיום והחותם של החזרה לשורשם ומתלבן הכל כמו ענין כוונת המקוה שמתעלם האדם במקוה שהוא הבינה שהיא התשובה ואור הלובן המדיח כל הפגמים והוא שם אהי"ה בההי"ן גימ' מקוה וכמש"ל ואח"כ יוצא ונולד בריה חדשה כמש"ה [תלים נ"א] לב טהור ברא לי וגו' ר"ת טב"ל ורוח נכון חדש בקרבי וכמש"ל בכונות המקוה: וז"ש במשנה סוף יומא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם וכו' מה המקוה מטהר את הטמאים כו' הכוונה על מ"ש כאן כי ענין הטהרת יוה"כ וטהרת המקוה ענין אחד והכל בתשובה לפני השי"ת בהתבוננות גדולתו ית"ש וזה נקרא מים לרוב העלם התבוננות הזה ואינו מתגלה כ"א ביוה"כ ובשעת המקוה מתגלה קצת לדורשי ה' ית':
39
מ׳אשריהם ואשרינו מה טוב חלקינו שהשי"ת בחר בנו והפליא עצה לנו על כל דבר ודבר בעתו כי אחר עבור ימים האלו מתחיל חג הסוכות וכמשארז"ל שמאלו תחת לראשי מר"ה עד יוה"כ ומיוה"כ עד הסוכות הוא וימינו תחבקני וכמ"ש בכוונת האריז"ל:
40
מ״אוענין הדבר כי אחר שנמתקו הדינים למעל' מנפשותינו והדיני' נקראי' שמאל, אח"כ מתגלה לנו שמחת השי"ת ששורש השמחה הוא מתחלת בטהרת הנפש לפני השי"ת בתשובה, אבל אז בעת התשובה הדבר בהעלם מחמת שבירת הלב אבל אח"כ מתגלה התענוג והשמחה וזהו חג הסוכות זמן שמחתינו, וכמשל האב והאם שרוצים ליסר בניהם להרחיקו מדרך השקר שהלך בה ומגביה הרצועה והשבט עליו והוא מפחד ובוכה ונופל תחת כנפי אביו ואמו ומבקש מהם סליחה ומחילה ומחבקם ומנשקם והם אעפ"כ מחזיקים השבט עד שמבינים שחזר ובוכה בלב ונפש מר מאד אזי זורקים את השבט ומקבלים אותו ומשימים אותו בצל כנפיהם וזה ענין שמאל דוחה וימין מקרבת הנאמר בתינוק והנמשל מובן כי בר"ה ויוה"כ נגבה הרצועה והשבט שהם הדינים וכוחותם וזהו ויגבה ה' צבאות במשפט עד שאנו שבים אליו ית' באמת ואח"כ מזרקים השבט והדינים והשי"ת מכניסנו לתחת כנפיו שהוא הסוכה שמצוה זו היא קדושת השי"ת ב"ה והשראתו והיא פריסת סוכת שלום על נפשותינו ויחביאנו צל ידו תחת כנפיו נחסה, וכבר נאמר זה בכתבי האריז"ל ענין החיבוק המרומז בסוכה כמו אדם שמחבק את בנו באהבתו אותו ובזרועותיו יקיפנו וסוכך עליו בראשו והזרוע הוא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח כי הם שני פרקים ארוכים והג' הטפח והיד ע"ש בכתבים, והכל משל ועלילה לענין החיבוק והתקרבתנו להשי"ת בשמחה וטהרת הנפש, וצוה לנו השי"ת לקחת ד' מינים שהם הכל התעוררות התפשטות החסדים כי בכל התורה והמצות הכל כוונה אחת התעוררות אור השי"ת עלינו פעמים חסדים פעמים גבורות, רק במה נדע להתעורר התעוררות עליון זה א"א לידע כי הוא בגבהי מרומים, רק השי"ת ב"ה וב"ש הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת המצוה אותנו פעם במילולא ופעם בעובדא פעם בזו העובדא ופעם בזו העובדא והכל כפי שגזרה חכמתו ותבונתו אשר אין לה חקר, ולעת הזאת צוונו להתעורר חסדים העליונים המאירים אחר מיתוק הדינין ונעוררם במינים הגדילים על המים שהם החסדים והם ניצוצות וחיות של רוחניות שמו המתנוצץ למטה כידוע שארז"ל [ויקרא רבה פ"ל] לולב זה הקב"ה אתרוג זה הקב"ה כו' וכן כולם ובאוחזנו אותם לשם מצות השי"ת אע"פ שכח האלהות שבכל דבר הוא בהעלם גדול מאד ומאד, אבל בלקחנו דבר מצות השי"ת באיזה חפץ שצוה והוא כדינו ובזמנו מתעורר ומתגלה הכח ההוא שבו מאד ושורה עליו הכח אלהות העליון ומתגלה בו ולכך כל תשמישי מצוה בעת מצותם הם קדושים ואסור להנות מהם משא"כ מקודם ואף אח"כ אינו חמור והכל כמ"ש שאז שורה עליו האלהות העליון, ואם יתן השי"ת לך עיני שכל תבין כל דבר ודבר מזה ותבין כללות כל המועדים והזמנים והמצות הנהוגים בהם כמו בפסח ושבועות הכל הוא התעוררות הארות עליונים אשר באורם נראה אור הדבקות הנפש למעלה והשי"ת הוא היודע למה פעם כך ופעם כך אבל למעלה הכל כוונה אחד ויסוד כל התורה כולה הוא דביקות השי"ת המתחיל באמונה והוא מצות אנכי ועל מצוה זו בנויה כל התרי"ג מצות להתמדתה וקיומה והיא בראש והיא בסוף והיא באמצע וזה שארז"ל [מכות כ"ד] בא חבקוק והעמידו על אחת צדיק באמונתו יחיה, וכל המצות הם ענפים לזה המצוה וכל הל"ת הם להזהיר על ההיפוך כי בעבור האדם ח"ו רצונו באיזה עבירה אזי מתגבר כח הרע והשקר בלבו ונותן בלבו דיחוי מן האמונה ואינו מרגיש בעצמו עד שבא אל החמור ומן החמור לחמור אחר עד ח"ו כמשרז"ל [שבת ק"ה] כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר כך כו' נמצא הכל הוא נמשך מלא יהיה לך אלהים אחרים: והשי"ת שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים יזכנו ואת כל בני עמינו לעבדו בלב שלם ובנפש חפיצה כמו שהוא יודע האמת ויטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם למען לא ניגע לריק רק נזכה לעשות נחת רוח לפניו בעבודתו באמת אכיה"ר נצח סלה ועד:
41