יושר דברי אמת, דרך אמתYosher Divrei Emet, Derekh Emet
א׳בזוהר לפתח חטאת רובץ, דא פתחא דגופא ואיזהו פתחא דגופא דא מילה, כי בתאוה הזאת נכללו כל התאוות לכל עון ולכל חטאת, כי בכח תאוה זו נברא האדם ובו נכלל כל התאוות, וכמ"ש הרד"ק בפסוק (תהלים נא, ז): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי", שלכן אדם עלול לתאוה, ולכך נקרא ברית, כי באבר הנ"ל תלוי מצוה אחת ושאר תרי"ג מצות נכללו בו, רמ"ח עשין ושס"ה לא תעשה, ומצוה זו קדמה לכל המצות כי הוא פתח ושער לכל התורה, כמו שבאבר הנזכר לעיל נכללו כל הגידים כן נכללו בו כל השס"ה לא תעשה, וכמו שהגידים מחזיקים העצמות, כן מצות לא תעשה קודמין לעשה, כי אי-אפשר לקיים שום מצות עשה אם אינו חזק בלא-תעשה, כי התורה מלמדת אותנו רצון הבורא מה לעשות, ואם-כן איך יכול עובר על רצונו לעשות רצונו, ואין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, וזה רצונו לבל יעבור על רצונו, ולכך אמרו חז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר וכו' כי זה רצונו, ואם-כן איך יכול לעשות רצונו בעשה אם עובר על רצונו ברצון תאותו, כי בודאי גם בקיום העשה הוא רק למלא תאוותו שרוצה להיות צדיק והיה כצדיק כרשע ביחד, כי אם היה רצונו וחפצו לעשות רצון הבורא, מפני מה אינו עומד נגד תאוותו בלא-תעשה שהוא גם-כן רצון הבורא, אך מה שרוצה דוקא בקום ועשה הוא מפני שזה דבר הנראה, וזה עבודה שבלב כי רבות מחשבות בלב איש, ובכל עת ורגע מתחדש כפירה חדשה או שקר או תאווה רעה ובפרט תאוות ניאוף, ואם יתחזק בזה בל יודע לאיש, והוא חפץ בהצדקו לעין כל.
1
ב׳וזה אמרו חז"ל (אבות ג, ט) "כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ" כי עיקר יראת חטא הוא חסרון החיות, כי החטא מפריד החיות וקב"ה אסתלק לעילא ונשאר בחשוכה ומדבק את-עצמו במות ח"ו, כי כל הכוחות והפתוים והחימומים הם שורש המות, ושורש החיים הוא על עשה, ואם-כן הדבק במות איך יוכל לדבק בחיים, כי הם שני הפכים בנושא אחד, ואינו כלום, אך שנותן חיות אל החיצונים כי הם לוקחים כל מעשה התורה והמצות לשפעם ח"ו, וזה שכתוב (תהלים נ, טז): "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׁא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ" (תהלים נ, יז): "וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ" ר"ל שמשליך דברי הבורא לשפעם ח"ו, ובפרט אם פגם בברית פגם פיו, כי מילה בגימטריא פה, ברית הלשון וברית המעור מכוונים, ר"ל אם פגם בברית ברית הלשון ג"כ פגם, ואיך יכול לעמוד פה דובר שקרים ונבלה להתפלל או ללמוד, אין זה כי-אם רוע לב לבא דשלם בקליפין, ולא אתבאר כי לאכול הפרי צריך לשבר הקליפה קודם, וכבסיל מתעבר ובוטח לרדוף תמיד אחר המצות, ואין לו שום מונע ע"ז, כי רצון היצה"ר לאבדו ולחממו לרחקו מן האמת, שהוא יסבור שהוא צדיק ישר ונאמן ועדיין לא התחיל לצאת מן התאוות, והחוש מעיד ע"ז כי כל אדם רוצה להיות צדיק וישר, ולזה כשאמר שאול אשר חמל לזבוח (שמואל א' ט"ו) ויאמר שמואל למה לא שמעת בקול ה', כי הנה שמוע מזבח טוב, וכי מה חטא שאול בזה שאמר לזבוח מיטב הצאן, ולמה לא שמע בזה ומה קול הרעש ומה ענה אותו, הנה שמוע מזבח טוב, וכי לא ידע שאול מזאת הסברה, אך הוא הדבר אשר דברנו, שעיקר העבדות לריח ניחוח שאמר ונעשה רצונו, ולזה הוכיחו שלא שמע בקול השם, הנה שמוע מזבח טוב, ר"ל עיקר טוב הזבח הוא לשמוע בקול השם, ואם צום השם להחרים נמצא זו רצונו.
2
ג׳וזה הטעם מצוה הבאה בעבירה, ששונא גזל בעולה (סוכה ל') כי זה נגד רצונו, לא כמו שחושבין הפתאים שעובדי' השם ועושים כל מיני שקרים, והיצר מתעם בתוהו בתאוה וכעס וסוברים שהכל לשם שמים, ונהפוך הוא כי אם יאמר להם אדם שאינם עובדים השם באמת, הכבוד כועס ומדברים סרה על צדיקי יסוד עולם, ואם היה האמת אתם הלא זה ג"כ רצון הבורא שלא לכעוס ולידע באמת בעצמם שלא נגע יראת השם בלבם, וכן הוא האמת כי כן תכלית שנדע הוא שלא נדע.
3
ד׳ונחזור לענינינו שבתאוה הזאת נכללי' כל התאוות, ואם עדיין לא תיקן זה לא התחיל כלום ועיקר התשובה הוא עזיבת החטא, דהיינו שתהא נמאסת בלבו זאת התאוה באמת, לא שיהי' צריך עדיין לדחוק לזה, אך שיהי' הלב עצמו מואס לעשות זאת, כי כל זמן שזאת התאוה עצורה בלבו לא עזב החטא עדיין, ובזה נקרא גבור הכובש את יצרו, כמו דאיתא בזוהר על פסוק (תהלים מה, ד): "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר", ולזה צריך הכנעה באמת ומתינות גדול לעיין בעצמו בכל עת בלבו מה הוא רוצה, כי היצר אורב בכל עת לאיש כדרכיו להפילו בכח פתויו, ואין רגע בלי פגע גדלות וכעס ורשעת ואכזריות וקנאה ושנאה, והנה כל התורה כולה תנ"ך גמרא ופוסקים מלאים יראת ה', מה לעשות ומה שלא לעשות, והם ראו רצון הבורא בתורה שבכתב שכלולה מכל, אך הוא ברמז נפלא, והם חקרו כל הדברים על אמתתם ברוח הקודש שעליהם והרחיבו ביאורים בתורה שבעל-פה, והראו כל דיני איסור והיתר כשר פסול, מה לעשות ומה שלא לעשות, טמא וטהור זכאי וחייב, ובפרטים לאלפים ורבבות לאין שיעור מה לאכול ומה שלא לאכול, ושלא לדבר ואם דיבר כך הדין כך, כל דיני ממונות מלאים מזה ובנוים על הדיבור, וסוף דבר כללו כל הפרטים שבעולם הזה, לא הניחו דבר קטן הן מעשה הן דיבור הן מחשבה, כמה יש בו איסור וכמה היתר והנה האדם הוא חלק אלהי ממעל, והיה מן הראוי שבטבעו ישנא כל מה ששונא השם, ואורייתא וקודשא-בריך-הוא חד, ורצון הבורא מבואר בתורה בלי שום טעם, אך לאהוב האבת מפני שהוא אמת, והרבה טהרה ופרישות וקדושה וענוה, צריך ליראה כזו ומכל שכן שלא לעשות נגד רצונו, ולא די שהם עושי' נגד רצונו בכל עת והלב מלא כעס וגדלות ומרמה ושקר וכל מיני קליפות, אלא שמשטים את-עצמם בכל מיני שטות וסוברים שאעפ"כ עובדים השם בתורה ובתפלה, אוי לנו איך אנו רחוקי' מן האמת, הלא האבות הקדושים וכל הדורות אחריהם משה ואהרן דור המדבר, צדיקי יסוד עולם תנאים ואמוראים גאונים בעלי תוספות, איך כולם שמרו את עצמם מן החטא ויראו מן החטא, וכמה תחבולות המציאו נגד היצר, ואנחנו משפלי הדעת דלי מעש ורקי כשרון מלאים עונות שיש בהם כריתות מיתות ב"ד, ומיתה בידי שמים ומלקות עברנו, וכל התורה כולה מא' ועד תי"ו, לא הנחנו דבר חוץ ממה שאין שכלנו משיג שאנו עוברים בכל עת ובכל רגע, ומה שאנו משיגים, אין כח בידינו לעמוד נגדו, איך שכחנו מיראת חטא וכל מגמותינו לעבוד את ה' בקום ועשה בחסידות דייקא, להקרא בשם צדיק וישר, וכמה הכנעות ושפלות מצאנו בדבריהם הקדושי' המלהיבים את הלב, וכמה אנו רחוקי' אפילו ממחשבת חוץ שלהם, וכל מגמותינו תמיד לגדלות ולהתפארות, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, ואעפ"כ ידע אינש בנפשו כמה הלב מתגדל בשעת הלימוד, ובפרט אם מפטפט בהבליו או אם מתפלל בלב וכוונה בכח, ובאמת הוא עדיין מבחוץ כמו שאומרים בשם הצדיק הרב המגיד זלה"ה (אבות ה, כב) הפך בה וסיב ובלה בה ומנה לא תזיע, והא ראיה שאין לך מדה טובה הימנה, ר"ל כי עיקר וראשי' הלימוד לראות בדבריהם הקדושים כמה דקדקו בכל פרטי דינים בשכל וסברא, היאך האמת בכל דבר שבעולם על-פי התורה, כמה חקרו וסברו בכל פרטיה הכוללות כל מעשה בני-אדם, אסור ומותר כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, מעשה דיבור ומחשבה, ע"ז בנו וחקרו כל דברי תורה, כי כמו דלית אתר פנוי מינה, כן התורה בדיניה כללה כל הדברים בעולם, ומזה ראוי שיבא על האדם יראת חטא, כיון שרואה בכל מקום שלומד איך חקרו בשכלם להעמיד על הדרך האמת ולתרץ כל הקושיות שהם בקליפין שרוצי׳ להראו׳ פני׳ נגד האמת, כי בכל דבר קושיא יש היפך האמת כידוע, ולא עוד אלא שמראין בשכל שהדבר כן, וכשרואה אדם בתורתינו הקדושה כמה חקרו התנאי׳ אחר האמת במעשה התורה, זה יביאנו לידי יראת חטא ולהסירו משקר, לא כמו שאנו טמאי נפש מנעורינו שלומדים ואינם שמים לבם על כל הנ"ל, וכמה הלב מתגדל בשעת הלימוד ואחריו וכמה אנו שקועים בהבלי העולם וכל מיני פתיות קשורה ככלב בנפשינו, כמו שהאריך הראשית חכמה הענין במתיקות דבריו כי המעיין בעצמו יראה שלא כיון האמת שחשכו עינינו מראות ומהשכיל לבנו וסוברים שהמאור שבה יחזירם למוטב, אכל כל זה הוא שקר, כי כל אחד מאתנו יודע אם ירצה שלא נפל עדיין מכל התאוות ומדות רעות והתפארות וכל מיני שקרים שהורגל בהם עד עתה, אך האמת כמו שכתב הרב המגיד זצללה"ה אם תורתו לא עמדה לו לשמרו מן החטא כשעדיין לא חטא מכל-שכן כשכבר חטא איך יסירו אותו מן הרע, אם לא בהתקרבו גם-כן אל צדיקי האמת, והאמת ע״ז נאמר (איוב ל״א) וימנע מרשעים אורם, כי אם ילמוד באמת וביראת חטא בכל עת שילמוד יותר יוכנע יותר ויותר כשיראה כמה יראו חז״ל מן החטא ומן סברות השקר ויראה את-עצמו רחוק מן האמת בודאי יבא לידי יראת חטא, אבל כשילמוד כדי להיות למדן ומפולפל ובקי בדינים לדין ולהורות כל מה שיוסיף דעת איזה פלפול וסברא יוסיף מכאוב ויתגדל הלב יותר, ובאמת מחמת זה הכסיל בחושך הולך בכל מיני תאוות ושקרים ויבלו שנותיו בחסר לב, והנה באמת לא פסק מלחמת היצר בכל עת ובכל זמן ובכל מקום יש עבודת הלב כידוע מספר חובת הלבבות וצריך להשים לב ע״ז תמיד, והרבה צריך ישוב דעת לעיין בלבו במתינות מה שרוצה לעשות אם להתיר ואם למלאות תאותו וזהו עיקר עבודת ראשית חכמה יראת ה', וזה כוונת המדרש (תורת כהנים שמיני) זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו, אותו היצה״ר תעבירו מלבבכם כשם שהוא יחיד בעולמו כך תהא עבודתכם מיוחדת בלבכם לפניו, לא כמו שחושבין הפתאים שאין עבודת ה׳ אלא ללמוד כל היום ולהתפלל בכח ולקיים מילי דחסידות, ויראת ה׳ נשכח מלבם ואינם רוצים לעבוד אלא בקום עשה להיות צדיק וחסיד כנ״ל באורך, אין עבודתכם מיוחדת לפניו, כי לפעמים צריך להבטל גם מתורה ותפלה אם יש בזה רצון הבורא באמת כדי לשמור את-עצמו מן החטא אז עבודתינו מיוחדת לפניו, כי מי יאמר זכיתי לב טהרתי מחטאי ובפרט במדות רעות כי אין קץ למלחמה גדולה הזאת, וזה כוונתם אותו היצה״ר תעבירו מלבבכם.
4
ה׳והנה ראה מה שאמרו חז"ל (ב"מ לב, ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון אף ע"פ שהפריקה מצוה אפ"ה כדי לכוף את יצרו עדיף לטעון והנה לכאורה הלא בכל דבר מצוה אינו מניח היצה"ר וגם בפריקה יש כפיית היצר, אך נודע שהאוהב פסול לדין לא שחשדינן ליה שיפסוק שלא כדין במזיד אלא מחמת שהדין תלוי בסברא והסברא ינטה אחר האוהב וזה אין כח ביד האדם להבחין ע"ש בסמ"ע [סי' ל"ג סק"א] נמצא שבכאן יש לפניו שניהן והוא אוהב לפריקה על כן אמרו לכוף את יצרו לטעון עדיף כי בזה בוודאי איכא כפיית היצר ובפריקה יכול להיות מחמת אהבה והבן וזה אין כח להבחין אם הוא משוקע בתאוות ובגדלות ובשבח ב"א, ולזה קדם סור מרע לעשה טוב, והל"ת קודם לעשה כי כל ל"ת היא כח ותאוה גופניות וסופו לעפר ישוב ושקר אין לו רגלים, וכ"ז שנפשו אדוקה בתאוה אפי' אם יתלהב לדבר מצוה באהבה רבה אעפ"כ היא שקר כי איך אפשר לעובר על רצונו לעשות רצונו וכנ"ל ואין זה כי אם לשם לתפארת ולתהלה, כל זמן שהוא משוקע בהבלי העולם בודאי כל מצותיו ותורתו ותפלתו אין בהם ממש כי אם היו באמת מפני מה כשרוצה לעמוד נגד תאותו אינו יכול מגודל תוקף היצה"ר ומצות מניחו לעשות אלא ודאי שכל זה הוא פיתוי היצה"ר לאבדו בשקרים שלא לראות אור האמת ושיסבור שהוא צדיק וי"ש, אבל העיקר הוא למאס דברי העולם ותאוותו וכבודו בלב בכל עת פנוי, ועל זה ישים כל כחו ומחשבתו שישנא את הרע ולהכניעו ואז יוכל לאהוב את הטוב, וכ"ז שאוהב את עצמו ותאותו וכחות הטומאה הנכללים בשס"ה גידים כנגד הל"ת אע"פ שנראה לעתים שחושק לתורה ולתפלה ומע"ט. בודאי תוך הכוונה שלא לש"ש הוא והוא צביעות ר"ל כי כבר אומר דהע"ה [תלים ל"ז] אוהבי השם שנאו רע ואם להיפך חלילה אם אוהב רע א"א לאהוב הטוב כי א"א לאהוב ולשנוא כאחד ולזה ביקש דהע"ה [תלים נ"א] לב טהור ברא לי אלקים ואח"כ בקש על רוח נכון כי קודם טהרת הלב מהבלי עולם ותאותיו אינו פועל כלום ברוח נכון לקיים דברי התורה כי יעשה לכבוד עצמו, והעוסק בספרי מוסר ובפרט בר"ח ובספר אורחות צדיקים ידע באמת איך נסתמו עיניו מראות ולבו מהשכיל וכמה רחוק מיראת חטא ותורתו תפילתו נמאסת בעיני הבורא ב"ה כמו שהאריך בזה הר"ח בשע"ה ע"ש, ואם אמר יאמר האדם כבר אמרו חז"ל (פסחים נ, א) לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כן הוא האמת שצריך עכ"פ ללמוד יום ולילה אבל אינו מוכח מזה שיתגדל ויתפאר בלומדו מתוך שהוא עובד השם או שהוא חריף, ואדרבא מזה מוכח שצריך שיוכנע בכל עת יותר כשיראה עצמו רחוק מלשמה כדי שעי"ז יבא ללמוד לשמה, אבל כשיסבור שעושה רצון הבורא לעולם לא יביא לידו לשמה והם אמרו מתוך וכו':
5
ו׳והנה הרוצה לעקור ע"ז צריך לעקור ולשרש אחריה והנה שורש כל התאוות הגאוה וקשיות עורף וכעס ובכלל זה הרתחת הלב לכל מיני תאוות ופיתוים בהבלי עולם הזה שהם משורש הנחש, כי יסוד התורה והמצות והעבדות הם המדות כנודע והרוצה באמת לעקור ע"ז צריך לשרשם אחר כל המדות כנודע בר"ח שער היראה לא ברוח ה' ולא ברעש ה' לא באש ה' קול דממה דקה תמן קאתי מלכא ע"ש שזה שורש כל עבודתינו להכניע יצרנו ובזה נכנע שורש הדין ורחמים גוברים כמבואר בר"ח, והעיקר שיהיה כן באמת קול דממה דקה מחמת בושה שמלא כל הארץ כבודו ולא לרמאות ולהשטות א"ע, ובעוד שהוא מלא גאוה ודרך רע ופי תהפוכות שזהו שורש המדות הנ"ל לא ברוח ולא ברעש ה' ולא באש ה' עקב ענוה יראת ה' ושורש קניית המדות ענוה שיגדור ויפרוש עצמו מכל מיני תאוה ובפרט לגדור דיבורו ויגדור א"ע מכל מיני תאוה הן במעשה והן בדיבור והן במחשבה וישים כל מגמותיו ותחבולותיו ע"ז כדי להיות סור מרע ולהתחרט על העבר ולעזוב מכל וכל, ולדעתי ע"ז כתבו ספרי הקודש שיחקור מה שורש יש לו בקליפה כנודע, ואיך יוכל לידע את זאת אך מי שיש לו מוח בקדקדו יודע שורש תאוותו כי על תאוה אחת כמו תאוות המשגל סובבים כמה תאוות ורשעות ושקרים וכן ג"כ על תאוות ממון וכבוד, ועל זה צריך לשים את לבו לשרש אחר השורש ולעקור ולעמוד כנגדו ובנפול היסוד יפול הבנין ממילא ולכל מיני תאוות ופיתויים יש שורש בקליפות כמאמר הזהר פקודי ר"ח ע"ש:
6
ז׳ואפשר שלזה כוונו חז"ל לרמוז זה [במנחות כ"ט] העולם הזה נברא בה"א פתוח כאכסדרא שכל הרוצה לצאת יוצא ומ"ט כרעא דה"א תלויה דאי הדר בתשובה ליעול בהא וליעול מהאי פתחא דנפיש לא מסתייא מילתא, כי נודע מה שכתבו בשם הרמב"ן זללה"ה אדם שהרבה לפשוע ועלה עד לשמים שיאו לא יתחיל תיכף בתעניתים ושאר סיגופים עד אשר יעזוב את הרע מקודם ר"ל שיהא הרע מרוחק ומתועב ושנוא בלבו באמת כי מקודם שיבא לזה כ"ז שיהא התאווה עצורה בלבו עדיין אף שיתענה ויסגף א"ע לא יפעול בזה כלום כי בודאי ישוב עוד לכסלה ומה יועיל בתעניתים כמובן מעצמו כשירצה, כי ע"כ אמרו עזיבת החטא וחרטה קודם לכל דבר כי קודם שיאהוב הטוב צריך מקודם לשנוא את הרע שנאת מות כי הוא מות האמיתי בעצם ושניהם ביחד א"א להיות, ולזה תרצו לא מסתייע מילתא למיעל דרך שער שנכנס כי זה וזה אי אפשר כ"א להרחיק א"ע מכל וכל מדרך הראשון והעיקר בלב וע"ז נאמר [משלי ד'] מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים ר"ל מכל המשמורות שתרצה לעשות לך העיקר הוא נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים לכל האברים וא"כ אם הלב נשמר ממילא כל האברים נשמרים, וכן להיפך משמורות שאר האברים היינו ראיה שמיעה דבור מישוש טעם וריח עיקר הכוונה בהם יהיה לשמירת הלב, וא"כ אם תראה שהלב מלא עדיין מתאוות תדע שכל המשמורות לא פעלו כלום כי כל המשמורות כולם הם דברים מגשימים והעיקר להכניע השורש בלב כי ממנו תוצאות חיים וע"ז נאמר [משלי כ"ג] תנה בני לבך לי ועיניך [ירושלמי פ"א] ואמרו חז"ל, אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי הגם שאמרו בברכות עינא ולבא תרין סרסורא דחטאה אף על פי כן נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי אם אין הלב חומד ומנוקה מכל תאוה רעה מה שעין רואה אינו כלום, ולא דברו אלא במי שעדיין לא נטהר מכל. ומי שלומד ומעיין בספרי מוסר היטיב יודע שא"א לו לדבק בטוב מקודם שידחה הרע וע"ז נאמר [ויקרא כ"ו] וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם כי חלק הטוב שפועל, הרע נוטל לחלקו חלילה כי מדיליה הוא וכפי שיעור התרחקו מרע במעשה ובלב כך יכול להיות אהבת הטוב אמת ולא יותר ובעוד שדבק בתאוה וכבוד בודאי כל מעשיו שלא לש"ש הוא ואינו רק צובע א"ע וכפי שיעור התרחקו מהרע כך שיעור התקרבו לטוב ולזה רמזו רז"ל [ברכות ט"ז] הקיש אוהלים לנחלים מה נחל מעלה את האדם מטומאה לטהרה אף אוהלים של תורה כן, כי נודע מס' חס"ל בסוד המקוה כי כל כוחות הטומאה שורה על השערות שהם עשר ולזה כשטובל א"ע ומכסה א"ע במים בורחים ממנו כל כחות הטומאה וכשמניח אפי' שער א' בחוץ לא עלתה לו טבילה כי שם מקום אחיזתם וחוזרין ומטמאין ע"ש בחס"ל כמו כן אוהלים של תורה ותפלה כל שלומד לשמה ומתפלל בכוונה באמת לא לשום תאוות כבוד אך לעשות האמת מפני שהוא אמת כנודע אזי מעלין ג"כ את האדם מטומאה לטהרה כמאמרם ז"ל [יבמות ק"ה] אבל מתכפר הוא בדברי תורה אבל כ"ז שהאדם אדוק בתאוה ועיקר למודו בשביל כך או שמבטל התורה בשביל תאוה ובפרט אם הלב שלם בגדלות ותאוה וכבר נודע מספר ר"ח כי כל תאוות הגוף הוא מסטרא דנחש ובפרט הגאוה, עדיין הניח להם אחיזה במקום ואין יכול לטהר בד"ת כי צריך לכסות א"ע עם כל הכחות שנכללין בו בשעת עסקי בתורה או בתפלה ולזה צריך תשובה והכנעה קודם הלימוד והתפלה אבל כמה אנו רחוקים מזה כגובה שמים מעל הארץ ולא עוד אלא כשלומד לגדלות תורתנו נמאסת לפניו יתברך:
7
ח׳ואם אמר יאמר האדם א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו מה אנו מה חיינו אם אמנם שהאמת היא כן אך אעפ"כ אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכל אחד עושה רצון הבורא הן מי שיצא מכל הנ"ל בבחירתו לעבוד עבודה גבוה ותמה או מי שלוחם עם תאותו עד יום מותו, אעפ"כ עושה רצון המלך וצריך לעבוד את ה' באמת, וזהו האמת שאינו תופס מדריגה גבוה למעלה כי הוא עדיין לא יצא מתאות העולם מרהבו ושקרו וכבודו ועדיין הוא מבחוץ והיאך יכול להיות מה שבפנים עם מה שבחוץ כי החוץ אינו פנים.
8
ט׳הושע אמר [י"ד] צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם צדיקים ילכו בם היינו צדיקים שהולכים ממדריגה למדריגה ופושעים יכשלו בם ר"ל שרצים ממדרגתם ונופלים ממדרגתם ולא ידעו במה יאחזו פעם כך ופעם כך כי רוצה דוקא להיות צדיק וחסיד ולעבוד את השם דוקא בקיום המעשה והאמת אמרו [ברכות ל"א] שאין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של י"ש בלבד והא לך ראיה שאחר מ"ת שהיו כל ישראל גדולים יותר מכל נביאים כי ה' דבר עמם פנים בפנים ונאמר אח"כ לבעבור נסות אתכם ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ולא נאמר להם לבעבור תהיה צדיקים וחסידים בעלי מופת ורוה"ק, אך לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו הרי שהכל בכלל יראת חטא והיראה היא עיקר, והנה נודע מאמרם ז"ל [סוכה נ"ב] בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו לולא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו ואין כח באדם לעמוד נגד היצה"ר אפילו נגד תאוה פחותה בלי עזר ה' ב"ה, והמעיין בפחיתתו בכל עת רואה זאת בחוש איך התאוה מתנגדה בכל עת להאמת ונראית יקר הערך ובאמת היא מטונפת הכל שב לעפר, וכ"ז היא קודם עשייתה אבל אח"כ כל אחד מבחין שהוא שקר והיא אחיזת עינים, ולדעתי הוא אומרם ז"ל [שם] שלעתיד לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה הללו בוכים והללו בוכים כי לכל אחד במדרגתו כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והוא כבש תאותו מחמת יראת השם וקודם שכבש היצר הוא גדולה מאוד אבל הרשעים שמלאו תאותם יראו בחוש שהוא הכל הבל כאומרם ז"ל [זה לא נמצא בשום מקום, רק האברבנאל שמואל ב' קפאיטל י"ג כתב וז"ל במאמר המדיני הרשעים מלאים חרטות] רשעים מלאים חרטות כי אחר המעשים מבינים שהוא שקר גמור ורעות רוח כי הרע הוא היפך הטוב. כי הדבוק בטוב כל עוד שיתקרב יותר מבחין רחוקו יותר מהטוב ומשתוקק יותר כדי שיבוא יותר לידי אמת, ואין לדבר אמת סוף כי אורייתא וקוב"ה כלהו חד אין סוף, והרע בהיפך שקר יש לו סוף כי אחר מעשה היצר והתאוה אפי' הרבה לפשוע הוא מבחין שהוא דבר מטונף ומתחרט וא"א שיהיה לו עזר מה' קודם שידחה הגבהת הלב כי תועבת ה' כל גבה לב ואין אני והוא יכולין לדור ואיך אפשר שיעזור לו ובלי עזר א"א לעמוד נגד היצה"ר, והנך רואה מה שאחז"ל שהגבהת הלב שורש הכל ולזה אמר הבא לטהר מסייעין לו וזאת ההתחלה מוטל על האדם לדחות הגבהת הלב דהיינו שיכיר בפחיתתו האיך נסתמו עיניו מראות ולבו מהשכיל ואין בו כח להעמיד נגד התאוה פחותה ומטונפת וירבה הכנעה ושפלות בלב ומעשה ואז יכול לבקש עזר מהשי"ת כשיבין שאין בכחו לעמוד נגד היצה"ר אבל כ"ז שהוא סובר שהוא בעצמו גבוה אזי הש"י רחוק ממנו וזה בקש דהע"ה [תלים כ"ג] ה' רועי לא אחסר וגו' ר"ל שלא אחסר מזה בכל עת כי השם הוא לרועי, ואז בודאי בנאות דשא ירביצני ועל מי מנוחות ינהלני אבל כשאני לעצמי מה אני:
9
י׳והנה איתא בסה"י לר"ת [שער ה'] הנפש היא בינונית בין הבורא ובין הנברא וקבלה מכח הבורא להיות יודעת ומכח הנברא להיות ידועה והכח אשר בה היא יודעת תעיד כי לא תמות כלל מפני שהיא פועלת הכל ואין לה פועל וע"כ לא יפעל בה המות פעולתו והכח אשר בה היא ידועה תעיד כי תמות מפני שהוא פעול לדבר אחר עכ"ל [וכ' עוד שם כי הנפש פועלת בעצמה ובזולתה וכו' מיסרת לעצמה ומיוסרת ובשביל שיש לה כח להזהיר עצמו נתחייב לקבל עונש על הרע ושכר על הטוב מפני שיש לו כח להזהיר עצמו ואינו צריך לזולתו] וע"ז צריך מתינות גדול שלא יהיה מובהל בפיזור הנפש בידיעות אחרים רק לעיין ולידע את עצמו ונפשו ולעיין במדת נפשו כל דבר ומעשה מה כוונתו ותוכו אם לתאווה ואם לאמת וזה המנהג בכל עת ורגע בכל עסק מעסקיו, וזה התחלה וראשית הכל כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו מיסר ואינו מיוסר כי עיקר לידע א"ע ושכלו וכחותיו ומוחו ונפשו ומחשבותיו כביכולתו כח נצחי ובו יוכל להבחין בין האמת והשקר כדי להרחיק מן השקר ולמאסו ממעשה דיבור ומחשבה וע"ז נאמר [משלי ט"ז] משכיל על דבר ימצא טוב וזאת הנשאר עמו לעולמים, כי החלק שיודעת לאחרים התבטל בבטול הגוף והחלק הפועל דהיינו שיודע' לעצמה להפריד מהרע ומהתאוה, וכפי שיעור הפרדה מהרע כן שיעור עלייתה בלי מניעה עד מקום הרמתה הן בחייו והן לאחר מותו כידוע לכל משכיל מן החלום שהוא מן ס' במיתה, וע"כ כשיהיה לומד איזה ספר מוסר מצדיקים קדמונים כמו חוה"ל או ר"ח או ס' הישר לר"ת או ס' אור"צ לא ילמוד שידע, רק לעיין בעצמו ובלבבו כמה הוא רחוק מזה ויקח שורש דבריהם ועצתם נגד התאוה לרפואת הנפש וישים מחשבתו ע"ז מימים ימימה כי לא בשנה ובשנים יכניע לבו אך צריך ע"ז שקידה רבה וכולי האי ואולי כי לבבנו קשור בהבלי העולם מנעורינו, ולא הועילו בנו כמה תוכחת ויסורים ומיתות בנים שעברו עלינו וכל התלאות שעברו עלינו כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה באמת בסור מרע והנה אחז"ל [ברכות ס"א] צדיקים יצ"ט שופטן כו' ועליהם נאמר כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, והנה כל אדם צריך להחזיק א"ע בבינוני כידוע מספרי מוסר, והנה יש פתאים שאומרים כי עני ואביון אנכי וכדומה אנכי תולעת ולא איש וחושבין שאינן צריכין אלא לומר כך והאמת דהע"ה אמר מלב ונפש והם אומרים מתוך הכתב ובאמת הוא מלא כל הנבלות ושקר ואומר בשפתיו שהוא תולעת, כמו שאומרים העולם באחד שטוען אין לי וצרור כספו בידו ואין לאדם עזר מהשי"ת אם לא שיסיר גובה לבו מכל ואז יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, וזה אמר דהע"ה [תלים ל"ח] ותשועת צדיקים מה' וגו', יפלטם מרשעים ויושיעם כי חסו בו ר"ל שתשועתם לצדקתם ופלטתם מרשעתם בודאי מה' הוא כי אין בהם כח לעמוד נגד היצר, והנה דעתנו הקלה רחוק מזה שיעזור ה' בלי שום עבדות שלנו כי קצרה מהכיל טובת ה' בכל עת בנדבה וחסד, ואלו היינו יודעים שפלותנו באמת היינו יודעים שאין אנו עושים שום עבודה אך מחמת שאנו חושבים בדעתנו שאנו נחשבים לכלום כידוע לכל מעיין בעצמו באמת. ולזה אמר הגם שמבחינים אמת לאמיתו שאין בכחם בלתי עזר מהשם לעמוד נגד היצר אפי' רגע אחד אעפ"כ יושיעם כי חסו בו שיושיעם, והנה יש פתאים שחושבים שמוסרים נפשם לה' בכמה מקומות בתפלה וזה שקר גמור כמבואר בדברי חז"ל [ב"ר פ"ד] צדיקים לבם מסור בידם ורשעים מסורים ביד לבם שנא' ויאמר המן בלבו, כי הצדיק מושל על התאוה ורשע תאוה מושלות בו והוא מסור וטפל ללב, וזה שאנו אומרים בוידוי טפלנו שקר ר"ל שאנו מתאווים בתאוות והוא גוברת בנו ועי"כ אנו כמו טפל לשקר, והנה מצאנו בדחז"ל [בי"ק ק"א] גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ונמצא איך יכול למסור דבר שאינו ברשותו כי הנפש אינו ברשותו ועז"נ [איכה ז'] נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים ר"ל כשיהיה לב מסור בידים אזי אל אל בשמים היינו שיכול להקדישו ולמסרו לשמו וזה סוף הכוונה ובזה נכלל כל הדברים הנזכרים עד פה השם יעזר לנו מכל מיני שקר ותאוה ופתיות ולהבחין בין השקר ובין האמת ולדבק באמת אכי"ר:
10