אדם מן האדמה, שער היובלAdam Min HaAdamah, Yovel
א׳מהשביעית אל היובל ובחזרה
1
ב׳פתיחה
2
ג׳בפרק זה נדון בקשר וביחס בין השביעית, כפי שהוצגה בפרקי השער הקודם, ובין היובל. את המעבר מן השביעית אל היובל מתארת התורה בהדרגתיות: תחילה מתואר מסע האדם בתוך מחזור שש השנים והשביעית, אל השלמת שבע השביעיות:
3
ד׳וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים,
4
ה׳וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ויקרא כה, ח)
(ויקרא כה, ח)
5
ו׳אולם שלמות זו אינה הסוף. בקצה האופק מתגלה עולם חדש, היובל:
6
ז׳וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(שם, ט-י)
(שם, ט-י)
7
ח׳מהו העולם החדש המתגלה ביובל? מה יחסו אל אותה שלמות מחזורית של שבע שביעיות שהסתיימה לה? – אלו השאלות בהן נפתח את ההתבוננות ביובל.
8
ט׳היחסים שבין השביעית והיובל יהוו את מוקד ענייננו בפרק זה, ובהם נעסוק בשני חלקים:
9
י׳בחלק הראשון – 'מהשביעית אל היובל' – נעסוק בהשוואת היובל אל השביעית אשר בחומש ויקרא. היובל נזכר מיד לאחר שנת השבע, ונראה שספירת שבע השביעיות עד ליובל אינה טכנית, אלא טומנת בחובה מסע אותו מוכרח האדם לעבור בכדי להיכנס בשערי היובל. נראה בחלק זה כיצד קומת היובל מונחת על גבי הבסיס האיתן של מחזורי שש השנים והשנה השביעית, אשר אלמלא בסיס זה היובל אינו יכול להופיע.
10
י״אבחלק השני – 'מהיובל אל השביעית' – נראה את הכיוון ההפוך: כיצד תנועת היובל משפיעה ומכוננת את שנת השבע. על מנת להפוך את המבט, נשווה את היובל הנזכר בחומש ויקרא דווקא אל שנת השמיטה המתוארת בספרי שמות ודברים. השוואה מעניינת זו תפתח אותנו לראיה חדשה של הקשר בין השביעית ליובל.
11
י״במהשביעית אל היובל
12
י״גמתוך פסוקי הפרשיה המתארים את השביעית עצמה (ויקרא כה, א-ז), ניתן לראות את מחזור השש והשבע כמערכת שלמה וסגורה בפני עצמה, שאינה זקוקה להשלמה כלשהי. אך בהמשך הקריאה בפסוקים, נראה כי מערכת זו היא חלק ממערכת גדולה יותר:
13
י״דוְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ויקרא כה, ח)
(ויקרא כה, ח)
14
ט״והתורה מדגישה שספירת השש והשבע מחוברת למערכת גדולה יותר, מערכת של שבע שבתות שנים המסתכמות בארבעים ותשע שנה.
15
ט״זאולם הספירה אינה נעצרת בסיום ארבעים ותשע השנים; מיד לאחריהן מגיעה שנת החמישים:
16
י״זוְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(שם, ט)
(שם, ט)
17
י״חשנת החמישים אינה חלק מתהליך הספירה, אלא מגיעה לאחר השלמת שבעה מחזורי שביעיות. ספירה מבטאת קשר ותהליך התפתחות, כפי שניתן לראות אף בספירת העומר בין פסח לשבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו). גם ספירה זו היא של ארבעים ותשעה ימים על מנת להגיע אל היום החמישים. התהליך מתחיל מהנפת העומר (החומר הגולמי) עד להבאת שתי הלחם (החומר המעובד) ביום החמישים. אפשר שזהו התהליך מהשביעית ועד ליובל: מהטבעי אל האנושי.
18
י״טמשביתת הטבע אל קריאתו של האדם
19
כ׳מערכת השש והשבע מופיעה בסדרי הימים, בסדרי המועדים ובסדרי השנים. בסדרים הללו, השש הוא זמן הפעילות והיצירה של האדם בעולם, ואילו השבע הוא זמן המנוחה, השביתה והשחרור. המקור הראשוני למערכת זו הוא הבריאה הא-להית: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). העולם הגיע להשלמתו המלאה בעת שה' ברך את יום השביעי – "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו" (תפילת 'יוצר אור' בבוקר השבת). השלמות בשבת אינה השלמתה של הפעילות, אלא שלמות של מנוחה, ברכה וקדושה השורה העולם. גם שנת השבע כ'שבת', מהווה השלמה לפעילות האנושית היוצרת בטבע במשך שש שנים, ומגלה את העומק הקיים בתוך הטבע: "ושבתה הארץ שבת לה'". המספר שבע מהווה את היחידה השלמה166המספר שבע, כמשקף יחידה שלמה, מופיע פעמים רבות בתורה: שבע חיות נכנסו לתיבה, שבע שנים עבד יעקב בשביל רחל, שבעה קנים למנורה, שבעת ימי הטהרה של הזב והזבה, ועוד. בספר יצירה, השש מסמל את ששת ממדי המציאות ואילו השבע מסמל את השלמות העמוקה המתגלה בתוכו. עיין יהודה ליבס, "ספר יצירה", עמודים 209-216.. בראיה כללית ניתן להבחין בין השש כמבטא את צד הפעולה, לבין השבע כמבטא את צד השביתה.
20
כ״אבהנחה שמחזור של שבע יוצר שלמות, מחזור של שבע שביעיות מעניק חוייה כפולה ומכופלת של שלמות. חוויה עמוקה של השלמות הנוצרת מפעילות האדם בטבע. מתוך כך, מתבקש היה ששיאו של התהליך ייקבע בשנה הארבעים ותשע, השנה השביעית של המחזור השביעי, 'שבת השבתון' של הטבע. מדוע מתרחש היובל דווקא בשנת החמישים167וכן מדוע חוגגים את יום החמישים ולא את יום הארבעים ותשעה??
21
כ״בנראה שהשלמות המתגלה בסיום מחזור שבע השביעיות, היא השלמות העולה מתוך הטבע. במשך שש השנים פועל האדם בטבע, זורע קוצר ואוסף, ובסיום המחזור משלימה שנת השבע את השבוע, ומגלה את השלמות מתוך הטבע. בשביעית מתרחשת פתיחת שדהו של האדם ושיתוף סביבתו באכילת הפירות ("לכם לאכלה"). הטבע השייך לה' מאיר על חיי האדם וסביבתו וסוחף את המרחב האנושי והחי לחיים משותפים: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".
22
כ״גלכאורה, מחזור זה, השזור משבעה מחזורי השביעית, יוצר תנועה מושלמת; ולמרות זאת, חסר בו השינוי הנובע מתוך האדם, מתוך בחירתו ורצונו168כפי שראינו בשער השביעית, השינוי המתרחש באדם בשביעית הינו כמתואר בפרשיית שמות ולא בויקרא, שם האדם נותר בצל ההתרחשות של הארץ.; שינוי המתחיל בעולמו של האדם ומחולל בו מהפכה עמוקה, אשר תשנה את היחסים בין בני האדם בתוך החברה האנושית, בדומה למהפכה שיוצרת השביעית ביחסי האדם לטבע ולסביבתו.
23
כ״דאת המהפכה הזו מבשר היובל:
24
כ״הוְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"
(שם, ט–י)
(שם, ט–י)
25
כ״וזהו אולי המפתח להבנת משמעותה של שנת החמישים. היובל אינו חלק ממחזור שבע השביעיות, אלא מתנשא מעל לו. אחר הוא מכל מה שקדם לו. היובל אינו חלק ממחזור השלמות של הטבע; את שנת החמישים יוצר האדם. המאורע המכונן את היובל הוא קידוש וקריאה של האדם ("וקדשתם... וקראתם..."). בפשטות, אם לא יבוא האדם ויקדש את היובל, היובל לא יתרחש. זאת, בניגוד לשביעית, הקיימת כמערכת קבועה במציאות, ללא תלות במעשה האדם (כראוי למערכת הנעוצה בטבע).
26
כ״זדווקא הקריאה האנושית היא שמביאה לפריצה של מימד חדש: שינוי המרחב החברתי, מעבר לשינוי היחס לאדמה, שקיים גם בשביעית. היובל קורא דרור בארץ, מחולל חירות המשיבה את העבדים הביתה ואת הנחלות לבעליהן המקוריים. ביובל מתגלה שלא רק הארץ כטבע עולה לה', גם הארץ כמרחב החיים האנושי היא של ה': "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם כה, כג).
27
כ״חבשביעית האדמה אמנם שובתת ופותחת את האדם לסביבה ולמרחב הטבעי, אולם במושגים האנושיים נשארת היא ברשותו של האדם169איסורי המלאכה בשביעית נאמרים כלפי רכוש האדם: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצר ואת ענבי נזירך לא תבצר". לעומת זאת, איסורי המלאכה ביובל נאמרים כלפי הארץ: "וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ".. ביובל משתחררת האדמה גם מהאחיזה האנושית, חוזרת לה' ומשם שבה לבעליה המקוריים. מתוך הגילוי שהארץ כולה של ה', מקבל כל אחד את מקומו מחדש, הכל שב למקורו. כפי שדרשו חז"ל: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" – דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתבוא שלי הרי היא שלכם" (תורת כוהנים בהר, ג).
28
כ״טנסכם ונאמר כי השביעית מתחילה מעולם הטבע ומשנה את יחסו של האדם כלפי האדמה. השייכות לה' מביאה לשביתה של האדמה, "שבת לה". היובל, לעומת זאת, מתחיל מהמקום האנושי ומשנה את היחס של האדם לא רק לאדמתו, אלא גם לאחוזתו ולאנשים המשועבדים לו. התהליך מהשביעית אל היובל, הינו פריצה מעולם הטבע לעולם שהוא מעבר לטבע, עולם בו האדם הוא המביא את השינוי ומרחיב אותו ביחס לחברה כולה, שינוי תודעתי שהאדמה שייכת לה' והוא שמעניק את ההיאחזות בה.
29
ל׳מחלוקת חכמים ורבי יהודה: הייתכן יובל ללא שביעית?
30
ל״אהצגנו את שתי המערכות, השביעית והיובל, וראינו כיצד היובל בא על גבי ספירת שבע השביעיות. אך האם המערכות תלויות זו בזו?
31
ל״בבשאלה זו חולקים ר' יהודה וחכמים:
32
ל״גמניין שיספור לשני שבוע? תלמוד לומר: "והיו לך ימי שבע שבתות השנים".
33
ל״דמניין שיספור לשני יובל? תלמוד לומר: "והיו לך תשע וארבעים שנה".
34
ל״המניין עשה שביעית אף על פי שאין יובל? תלמוד לומר: "והיו לך שבע שבתות שנים".
35
ל״וומניין עשה יובל אף על פי שאין שביעית? תלמוד לומר: "תשע וארבעים שנה", דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית.
36
ל״ז תורת כוהנים בהר, ב
37
ל״חהדיון בתורת כוהנים הוא לגבי קיום יובל ללא שביעית ולהיפך170נחלקו הראשונים באיזה מקרה מדובר. לדעת בעלי התוספות (ערכין לב עמוד ב, ד"ה "מנו יובלות") מדובר במקרה שלא עשו שביעית או יובל כתוצאה מרשלנות או מסיבות אחרות. בשונה מכך, דעת רש"י (גיטין לו עמוד א, ד"ה "בשביעית בזמן הזה") היא שהתורת כוהנים דן במקרה בו לא נוהג היובל בארץ, כתוצאה מחיסרון בתנאי היובל, כגון שלא כל יושביה עליה. פירוש זה קשה מהמשך התורת כוהנים, במקרה של "עשה יובל אף על פי שאין שביעית", ברור כי מדובר באי עשייה של העם, ולא בחוסר חלות על פי ההלכה.. לכל הדעות, השביעית עומדת לעצמה גם ללא היובל. זהו אופיה של השביעית, כמחזור שלם של החיים בטבע. כפי שששת ימי השבוע והיום השביעי טבועים במציאות, בלי קשר לגורם האנושי, כך השביעית קבועה ועומדת. שבעת מחזורי השביעית מובילים ליובל, אולם אין הם תלויים בקיומו. הלימוד לכך הוא מהפסוק "והיו לך ימי שבע שבתות השנים", המתאר את שבעת מחזורי השביעית כשלמות העומדת לעצמה.
38
ל״טהמחלוקת בין ר' יהודה לחכמים היא על היובל: לדעת ר' יהודה, מקדשים את שנת היובל גם כאשר לא נשמרו השביעיות לפני כן. נראה שהוא רואה ביובל, המעורר את השינוי בחיי האדם, שנה העומדת לעצמה. לעומת זאת, סוברים חכמים כי מקדשים יובל רק אם נשמרו השביעיות שלפניו. לדעת חכמים, היובל חייב להופיע על רקע המהלך הטבעי של שבעה מחזורי השביעית שקדמו לו. רק לאחר שספג האדם אל תוך חייו את השלמות הקורנת מהטבע ואת חיי השיתוף והשוויון בארץ ה', יכול הוא לשאוב כוח ולהעלות את חייו האנושיים בארץ אל ה'; לגלות את שנת החמישים.
39
מ׳בתלמוד מובאת מחלוקת נוספת בין רבי יהודה וחכמים בנוגע לספירת השנים ביובל ובשביעית:
40
מ״אדתניא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" – שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, מכאן אמרו: יובל אינו עולה למנין שבוע; רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע.
(בבלי נדרים, סא עמוד א)
(בבלי נדרים, סא עמוד א)
41
מ״בחכמים סוברים שרק לאחר שנת היובל מתחילה ספירה חדשה של מערכת השביעיות, ואילו ר' יהודה סובר ששנת היובל עצמה עולה למניין השנים הבאות. נראה כי לפי חכמים קיימת מערכת הטבע – שש השנים והשבע – שהיא קבועה במציאות, והיובל מופיע כמערכת שמעבר למציאות הטבעית הרגילה. עולם הטבע של השש והשבע נפרץ כל חמישים שנה. היובל, שמגיע לאחר שבע השביעיות, מאפס מחדש את מערכת השביעיות, ויוצר ספירה חדשה ותהליך חדש. כאשר האדם מתעלה בבחירתו אל ה', עולה הוא אל מעל מערכת הטבע. השיבה של האדם אל מערכת הטבע למחזור נוסף תהיה מחודשת בעקבות היובל אותו קרא האדם.
42
מ״גרבי יהודה קובע: "יובל עולה למנין שבוע". כלומר, שנת החמישים היא גם השנה הראשונה של מחזור השביעיות הבא, ואינה עוצרת את הספירה. כחכמים, גם ר' יהודה סובר ששנת היובל מגיעה כקומה חדשה מעל קומת השביעית; אך לדעתו הספירה האנושית לעולם לא תפרוץ ולא תשנה את מחזור הטבע. גם בזמן היובל ממשיך לפעום המחזור הקבוע – השש והשבע.
43
מ״דניתן להשוות, בדעת ר' יהודה, את יחסי היובל ומחזורי השביעית ליחסי יום טוב ושבת. אלו הן שתי מערכות זמן שונות, אשר אינן מושפעות זו מזו: האחת – זמן הנובע מהטבע, והאחרת – זמן אנושי. כפי שבמערכת יום טוב ישראל הם היוצרים ומקדשים את הזמנים, כך מקדשים הם את שנת החמישים. בדומה לכך, כפי שיום טוב אינו משנה לעולם את ספירת הימים בשבוע, כך היובל אינו משנה את המחזור הקבוע של ספירת השביעיות.
44
מ״הבתלמוד הירושלמי, מפתח ר' יוחנן בר מרייה את דעתו של ר' יהודה:
45
מ״ואמר רבי יוחנן בר מרייה: אתייא כמאן דאמר (= הולך כמי שאמר) אין היובל עולה ממיניין שני שבוע, ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע - פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע.
( קידושין, פרק א הלכה א)
( קידושין, פרק א הלכה א)
46
מ״זלדעת ר' יוחנן, סובר ר' יהודה שהיובל יכול לחול בכל שנה ממחזור שבע השנים, ולא בהכרח לאחר השנה השביעית! שנת היובל נספרת אמנם כשנה ראשונה במניין מחזור אחד של שביעית, אך לא בספירת ארבעים ותשע השנים לקראת היובל הבא. מכאן יוצא שהשנה השניה בשנות השביעית, ולא הראשונה בהן, היא השנה הראשונה למניין ארבעים ותשע השנים. כעבור מחזור שלם של ארבעים ותשע שנים, כבר יחול היובל בשנה השנייה במחזור השביעית, וכך הלאה171מהבבלי נראה שקיימת הבנה אחרת בדעת ר' יהודה. בנוסח שם אומר ר' יהודה ששנת החמישים "עולה לכאן ולכאן" (ראש השנה ט, עמוד ב). כלומר: היובל הוא שנת החמישים של המחזור הקודם, וגם השנה הראשונה של המחזור הבא של שנות השביעית והיובל. ממילא תמיד תהיה חפיפה בניהם. כך פירש רש"י על אתר, וכך נראה משאר הראשונים.
להבנה זו, למרות השוני בין מחזור השבתות להופעת ה'יום טוב' של היובל, תמיד יופיע היובל בצמידות לזמן של השבת השביעית בטבע. העדפנו להציג למעלה את הירושלמי היוצר ניתוק חד, ולא את הבבלי המציג עמדה מורכבת ומאזנת יותר..
להבנה זו, למרות השוני בין מחזור השבתות להופעת ה'יום טוב' של היובל, תמיד יופיע היובל בצמידות לזמן של השבת השביעית בטבע. העדפנו להציג למעלה את הירושלמי היוצר ניתוק חד, ולא את הבבלי המציג עמדה מורכבת ומאזנת יותר..
47
מ״חעד כה הסברנו שלדעת רבי יהודה שנת היובל לא משפיעה על ספירת השביעיות, אך לפי דעתו בירושלמי היובל הוא מערכת שונה לגמרי מהשביעית. לא רק שהיובל אינו חודר את מסגרת השביעית, אלא קיימת הפרדה בין מישור השביעית (ההוויה הקבועה, השבת), לבין מישור היובל (יצירת האדם שמעל הטבע, יום טוב)172דעת ר' יהודה בירושלמי מתאימה יותר לגישתו בתורת כוהנים, שם הדגש הוא על הניתוק בין שתי הספירות, ויצירת שתי מערכות שונות. לעומת זאת, בבבלי יש חיבור מסוים של היובל לשביעית.. אלו הן שתי ספירות שכלל אינן נפגשות. תיאור התורה של יובל הבא לאחר שבע שבתות שנים, התרחש למעשה רק ביובל הראשון. מכאן ואילך נפרדו הספירות, והיובל יחול בכל פעם בשנה אחרת של שנות השביעית.
48
מ״טסוד היושר והעיגולים
49
נ׳כיצד קרא ר' יהודה את פסוקי התורה המתייחסים לספירה? התשובה נמצאת בתורת כוהנים שהובאה לעיל. נראה שכל הקטע הראשון עד סופו, כולל החיוב לספור הן לשביעית והן ליובל, הוא דעת ר' יהודה173בפרט שידוע שה'סתמא' של תורת כוהנים הוא מר' יהודה, ראה בבלי סנהדרין, פו עמוד א.. בקריאה פשוטה בפסוקים, ראינו שהספירה מחברת בין השביעית ליובל. אולם ר' יהודה מנתק ביניהם וקורא את הפרשייה כשתי ספירות, המסמלות את שתי המערכות השונות:
50
נ״אמניין שיספור לשני שבוע? תלמוד לומר והיו לך ימי שבע שבתות השנים.
51
נ״במנין שיספור לשני יובל? תלמוד לומר והיו לך תשע וארבעים שנה.
52
נ״גמהו ההבדל בין "שבע שבתות השנים" לבין "תשע וארבעים שנה"? הרי זהו חישוב כפול של אותו פרק זמן, ומדוע ייחס ר' יהודה זה ליובל וזה לשביעית?
53
נ״דנראה שההבדל הוא בין ספירה 'קווית' לספירה 'מעגלית'.
54
נ״הספירת שבע שבתות שנים היא ספירה 'מעגלית', החוזרת על עצמה. הספירה נעה במעגלים מחזוריים, כל שבוע מסתיים בשבת וחוזר חלילה. ספירה שכזו מאפיינת את תנועת הטבע, הנע במעגלים של עונות טבעיות החולפות וחוזרות.
55
נ״ולעומתה, ספירת תשע וארבעים שנה היא ספירה 'קווית'. האדם המציב יעדים נע קדימה כלפי העתיד, בקו ישר. היעד של הספירה הוא היובל – זמן השיא של האדם. הזמן הזה נספר בקו רציף של תשע וארבעים שנה.
56
נ״זמתוך ההקשבה לשפה כפולה זו, חידש ר' יהודה את שני מחזורי הספירה. ספירת שבתות השנים נועדה לצורך עצמה, ואילו ספירת ארבעים ותשע השנים משרתת את היובל. במחזור הבא, ספירת השבתות תמשיך בשלה, ואילו ספירת היובל תתנתק ממנה ותמשיך לדרכה, כפי שראינו בירושלמי. היובל יכול לחול גם בשנת שלוש או ארבע לשנות השמיטה, ואין בכך כלום, שכן זוהי ספירה נפרדת לחלוטין.
57
נ״חסיכום
58
נ״טבפסוקי ויקרא עמדנו על התהליך שמציגה התורה – מהשביעית אל היובל. ראינו שתהליך זה מתחיל בגילוי ה' בארץ בשנה השביעית. בהיותה קשורה למערכת הטבע, משנה השנה השביעית את היחס לאדמה ולטבע. אולם השינוי אינו טוטאלי. האדם שפתח את שדהו לסביבה, חוזר לאדמתו בסוף השנה ומתחיל מחזור חדש של שש שנים של עבודה בה. לעומת טבעיות זו של השביעית, גילוי ה' ביובל מתחיל בקריאתו של האדם. היובל אינו חלק ממערכת הטבע, כי אם קומה שעומדת מעל הטבע. קריאתו של האדם מביאה לגילוי ה' בתוך ההתנהלות החברתית (שחרור העבדים והחזרה לנחלות המקוריות).
59
ס׳אופיו של הקשר בין מחזור הטבע לבין הספירה האנושית נבחן לאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים. דעת חכמים היא שהיובל מגיע רק אם התקיימו השביעיות שקדמו לו, והוא פורץ, משנה ומתחיל מחדש את מחזור ספירת השביעיות. במילים אחרות, עולם הדרור שקורא האדם יכול לצמוח רק מתוך הארת הטבע של השביעית, והוא אף משפיע על מערכת השביעית ומשנה אותה. לפי ר' יהודה, היובל אינו משנה את הטבע: הוא אינו נוגע באמת במערכת השביעית, וגם אינו תלוי בה. היובל הוא מעין יום טוב שמגיע לאחר השבת, אך אינו משנה את סדר ימות השבוע. את ההשלכות המרחיקות לכת של דעת ר' יהודה ראינו בירושלמי, המציג ניתוק מלא של היובל מהשביעית, וספירות שונות שאינן מושפעות זו מזו: מעגל הטבע השלם של שבע שבתות השנים, וספירת ארבעים ותשע השנים בדרך אל קריאת הדרור.
60
ס״אמהיובל אל שביעית
61
ס״בעד כה הנגדנו בין השביעית, כמערכת טבעית העומדת בבסיס החיים, ובין היובל המונח על גבה, כתנועה של העולם האנושי אל ה'. עתה נהפוך מבט לראיה חדשה של הקשר בין השביעית ליובל. לשם כך נשווה את היובל המופיע בחומש ויקרא עם השמיטה המתוארת דווקא בדברים ובשמות, ונראה את המשותף שבין היובל לשביעית, שיתוף המגיע לשיאו בראיית היובל כמכונן את השנה השביעית.
62
ס״גדעת רבי
63
ס״דמכיוון שצעד זה אינו מובן מאליו, נציג את דבריו של רבי יהודה הנשיא שחידש מבט זה.
64
ס״הדתני "וזה דבר השמיטה שמוט". רבי אומר - שני שמיטין הללו, שמיטה174נראה באופן פשוט כי הכוונה כאן היא לשמיטה בכללותה. אולם הביטוי הקלאסי במקורות התנאיים הוא: 'שביעית', ולא 'שמיטה'. אולי השימוש בביטוי 'שמיטה' כאן אינו מקרי – הקשר בין היובל לשמיטה מופיע דווקא דרך שמיטת הכספים. ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן.
(ירושלמי שביעית, פרק י הלכה ב)
(ירושלמי שביעית, פרק י הלכה ב)
65
ס״ומקור הלימוד של רבי הוא הפסוק על שמיטת כספים: "וזה דבר השמיטה שמוט" (דברים טו, א). על פי רבי, ישנן שתי שמיטות: השביעית והיובל, והן תלויות זו בזו! בזמן שהיובל נוהג השמיטה היא מדאורייתא, ומרגע שפסק – השמיטה היא מדרבנן175מתוך גישה זו שכאשר שאין יובל שביעית דרבנן, רוצה רבי לבטל את השמיטה, אולם חוזר בו כשר' פנחס בן יאיר לא מסכים עמו (ירושלמי דמאי, פרק א הלכה ג). גם תלמידו של רבי, רבי ינאי, רוצה לבטל את השמיטה מפני הארנונא (בבלי סנהדרין, כו עמוד א)..
66
ס״זאם עד כה התייחסנו לשנה השביעית במונחים 'שבת הארץ' ו'שביעית', הנזכרים בויקרא, באמרה לעיל, רבי משתמש במונח 'שמיטה' הנזכר בשמות. הבחירה של רבי אינה מקרית: המונחים 'שבת הארץ' ו'שביעית' מתייחסים לאדמה ששובתת. המונח 'שבת הארץ' מציין את התרחשות האדמה (ומתוך כך השפעותיה על האדם השומר על שביתת הארץ), והשביעית מתארת את מחזור הזמן הקבוע של שנות הארץ – שבע שבתות שנים.
67
ס״חלעומת זאת, המונח 'שמיטה' מתייחס לאדם השומט את שדהו. ההתרחשות היא בעולם האדם וביחס הבעלות שלו כלפי האדמה. רבי מכנה 'שמיטה' לא רק את השנה השביעית, אלא גם את היובל ("שתי שמיטין הללו – שמיטה ויובל")176ישנם עוד מקומות בהם מכנים חז"ל את היובל כ'שמיטה': "יובל אף על פי שלא השמיטו" (תורת כוהנים בהר ד, ב; וכן בבבלי בראש השנה, ט עמוד ב).. לדעת רבי, המוקד ביובל הוא בעל השדה שנאלץ לשמוט את האחוזה שקנה, ולא הבעלים המקוריים שזוכה לשוב לאדמתו. נראה שרבי משווה בין השמיטה והיובל, וקורא את השמיטה מתוך היובל, ומשמעות הדבר הוא כי השמיטה יכולה להתקיים רק אם יש יובל, האב-טיפוס של תנועת השמיטה ותיקון הבעלות.
68
ס״טהדמיון בין השמיטה ליובל
69
ע׳כיצד קרא זאת רבי בפסוקי התורה?
70
ע״אתיאור השנה השביעית בפרשיית השמיטה בשמות מזכיר למדי את תנועת היובל. בניגוד לחומש ויקרא, בשמות לא נזכרת 'שביתת הארץ', אלא החובה שהאדם ישמוט את שדהו. בחומש דברים יש פיתוח נוסף ומרחיק לכת המעגן את השמיטה גם במישור החברתי: דין שמיטת כספים ביחסי מלווה-לווה. מוטלת על המלווה חובה לשמוט את ההלוואה ולהפסיק לנגושֹ בלווה. מצווה זו אינה קשורה כלל לארץ.
71
ע״בבקריאה כזו ניתן למצוא קווי דמיון בין השמיטה ליובל: השנה השביעית מתקנת את תודעת הבעלות על ידי חובת השמיטה. אותם עקרונות חלים ביובל בצורה רחבה ועמוקה יותר. האדמה שנשמטת אינה חוזרת עוד לבעליה, והעבדים משתחררים לתמיד177עבד עברי משתחרר לאחר שבע שנים. אמנם אין המדובר בשנה שביעית של לוח השנה, אלא בשנה שביעית לקניית העבד, אולם עדיין יש כאן אלמנטים דומים של מערכות שש ושבע: בשנה השביעית חל תיקון בתפיסת הבעלות של האדם ביחס לקנייניו.. בהסתכלות זו היובל הוא מעין שמיטה מורחבת, קיצונית יותר. בקריאתו של רבי, גם השמיטה וגם היובל מחוללים מהפכה מתקנת בתודעת הבעלות של האדם, הן ביחס לאדמתו והן ביחס לחברה שסביבו. ההבדלים הם בעוצמת השינוי שנוצר: שחרור האדמה בשמיטה הוא לטווח הזמן הקרוב בלבד, וביובל השחרור הוא מוחלט.
72
ע״גשמיטת כספים: 'הניצוץ היובלי' בתוך השביעית
73
ע״דהצגנו את דעת רבי, המאחדת בין היובל ובין השביעית, כפי שהיא מתוארת בשמות ודברים – שמיטת האדם את בעלותו. אך לאור דברי רבי כפי שהם נזכרים בבבלי, נראה ששמיטת הכספים היא המייצגת את הקשר בין השביעית ליובל.
74
ע״הדתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים.
(בבלי מועד קטן, ב עמוד ב)178וכן בקידושין לח עמוד א; גיטין לו עמוד א.
(בבלי מועד קטן, ב עמוד ב)178וכן בקידושין לח עמוד א; גיטין לו עמוד א.
75
ע״ובקריאה ראשונה נראה שרבי תולה את שמיטת הכספים בקיומה של שמיטת הקרקעות179וכך הציעו כמה מהראשונים כרש"י והר"ח (על הסוגיה במועד קטן). ראשונים אלו פירשו את הבבלי פירוש מקומי, מבלי להתייחס לדעת רבי בירושלמי, התולה את קיום השביעית בקיום היובל.. אולם מתוך דעת רבי המופיעה בירושלמי לעיל, נציע פרשנות מקורית המחברת את שתי המימרות180על פי שיטת בעלי התוספות (גיטין לו עמוד א, ד"ה "בזמן שאתה משמט") והרמב"ם (עיין לקמן), זוהי אותה מימרה: 'שמיטת כספים' – הכוונה לשביעית, 'שמיטת קרקע' – הכוונה ליובל.. נראה שהאמירה בבבלי אינה אלא גלגולה של האמירה בירושלמי, שם טען רבי שרק "בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת". השוני בניסוח הבבלי, הוא שבמקום "יובל" מופיע הביטוי "שמיטת קרקעות", ובמקום "שמיטה" מופיעה "שמיטת כספים". המשמעות בשני המקורות זהה: השמיטה מתרחשת רק אם נשמר היובל.
76
ע״זההצגה של השביעית בבבלי מתמקדת בשמיטת הכספים. החיבור של השמיטה ליובל הוא דווקא דרך שמיטת הכספים, ולא בכדי. המשותף לשמיטת כספים וליובל הוא ששניהם מתקנים באופן ישיר את המרחב האנושי. בשונה מחובת השמיטה בשמות, העוסקת בקרקע, כאן מוטלת על האדם חובה שכל-כולה אנושית. האיסור לנגושּ בלווה מקביל לשחרור העבד ולשמיטת השדה ביובל. בשניהם האדם מוותר בפועל על קניינו בכדי להעניק חירות לאחר. דמיון נוסף בין שמיטת הכספים ליובל הוא שהמחויבות לתיקון החברה היהודית חלה בכל העולם ולא רק בארץ ישראל181בבלי קידושין דף לח עמוד ב: "כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ".. מעיון במקורות מהם למד, ניתן לראות מדוע קישר רבי את היובל דווקא עם שמיטת כספים, כשמיטה אנושית. גם הלימוד "וזה דבר השמיטה שמוט" לקוח מפרשיית שמיטת כספים, ודעתו של רבי הובאה בתלמודים כחלק מהדיון על החובה לשמוט כספים בזמן הזה. מתוך כך נראה ששמיטת כספים היא למעשה מעין 'ניצוץ יובלי' המופיע בשביעית. הניצוץ הזה מתגלה כל שבע שנים, וביובל הוא פורץ ועולה כדי הווייתו המלאה ביותר.
77
ע״חגם הרמב"ם קושר בין שביעית ליובל באמצעות שמיטת כספים:
78
ע״טאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
(הלכות שמיטה ויובל, פרק ט הלכה ב)182פרק ט עוסק כולו בשמיטת כספים (ואולי זו הסיבה שהרמב"ם ציין דווקא את שמיטת הכספים כתלויה ביובל).
(הלכות שמיטה ויובל, פרק ט הלכה ב)182פרק ט עוסק כולו בשמיטת כספים (ואולי זו הסיבה שהרמב"ם ציין דווקא את שמיטת הכספים כתלויה ביובל).
79
פ׳הרמב"ם מתבסס על הדרשה המובאת בספרי (דברים קיא) ובבבלי בשם רבי (מועד קטן, ג עמוד א) ש"שמיטת כספים תלויה בשמיטת קרקע". לדעתו, בביטוי 'שמיטת קרקע' אין הכוונה לשביעית, כפי שניתן להבין בקריאה ראשונית, אלא ליובל. הדרשה יוצרת תלות בין שמיטת כספים ליובל. חשוב להדגיש את הכוונה: לא רק שמיטת כספים, גם שאר דיני השביעית תלויים ביובל183כך מפורש בהמשך ההלכות – פרק י הלכה ט (על פי גרסת פרנקל).. אך הקישור ליובל נעשה דרך שמיטת כספים.
80
פ״אסיכום
81
פ״ברבי רואה בשמיטה את חזות היובל: שניהם מערכת אחת, המקיימת תלות הדדית ובמרכזה האדם. בשניהם קיימים אותם אלמנטים. ביובל האדם הוא המקדש ויוצר את השנה, והתהליך המתרחש ביובל הוא שמיטת בעלות האדם ביחס לאדמותיו ועבדיו. רבי בוחר לקרוא כך גם את השביעית, תוך התמקדות בשמיטה ולא בשביתת הארץ. מנקודת מבט זו, שמיטת הכספים מקבלת משמעות מיוחדת, בכך שהיא מבטאת תנועה 'יובלית' של שחרור מוחלט – שמיטה גורפת של האדם, שאינה צומחת מן האדמה. לפי רבי, היובל והשביעית שניהם "שמיטות" השביעית היא יובל קטן. במילים אחרות: רק אם מקיימים את היובל ניתן לקיים גם את השמיטה, שהיא ניצוץ קטן של היובל, המתגלה אחת לשבע שנים.
82
פ״גדעת רבי מחוללת למעשה היפוך שלם של מערכת המושגים שהצבנו בקריאת הפרשיה בויקרא. לדעתו, תהליך של שינוי האדם והחברה הוא המרכזי, והתהליך של שביתת הארץ אינו אלא פיתוח שלו. זאת בדומה ליובל, בו העיקר היא ההתרחשות האנושית, והפסקת העבודה באדמה אינה אלא חלק קטן מהופעת הדרור בעולם האדם. מכוח השוואה זו, המציבה את האדם כמחולל התהליך, נובע דין משמעותי: לא רק היובל תלוי ביצירת האדם (קידוש וקריאת דרור), אלא גם ההתרחשות הטבעית של שביתת הארץ לא מתקיימת ללא קריאת היובל בארץ: "פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן".
83
פ״דעל פי שיטת רבי ניתן לדמות את כל מחזור השביעית והיובל ליום טוב – יצירת האדם המקדש את הזמנים. מחזורי הזמנים של האדם אינם יונקים ממחזור החיים בטבע, אלא משאיפת האדם אל הגאולה והדרור. כל מחזור של שבע שביעיות מרומם את החיים האנושיים כולם לינוק מאור העתיד, המתגלה על האדם ועל ארצו.
84
פ״הסוף דבר – מהשביעית אל היובל ובחזרה
85
פ״ובפרק זה בחנו את התהליכים והיחסים שבין השביעית והיובל. הצענו כיוון אחד, לפיו השביעית מוליכה אל היובל. השביעית היא מערכת של טבע, הקבועה במציאות ואינה תלויה כלל ביובל כגורם אנושי שיקדש ויקרא לה (כפי שנאמר בתורת כוהנים: הכול מודים ששביעית נוהגת גם ללא יובל). שביעית זו מביאה לשינוי רק ביחס לאדמה. לעומתה, היובל המבטא את הבחירה האנושית, מרחיב את השינוי לפני החברה כולה. בכיוון זה ניתן לראות את היובל כפורץ ומשנה את מערכת הטבע (הספירה על פי חכמים), או כמעין 'יום טוב', שאינו משנה את סדר ימות השבוע אלא מגיע על גביהם (הספירה על פי ר' יהודה וקביעתו שיובל נוהג גם ללא שביעית).
86
פ״זהכיוון האחר שראינו מציג תנועה מן היובל אל השביעית. היובל הוא נקודת המוצא המכוננת את השביעית. למעשה, השמיטה החוזרת כל שבע שנים היא מעין גילוי חלקי של היובל. היובל והשביעית מאוחדים זה בזו, ומתמקדים שניהם בעולמו של האדם. מנקודת מבט זו, השביעית מתמקדת בשמיטת הכספים, כפעולה במרחב האנושי.
(לעילוי נשמת יהודה בן ברכה
(לעילוי נשמת יהודה בן ברכה
87
פ״חשנפטר בצום גדליה תשס"ו)
88
פ״טיובל: השיבה אל הגורל
89
צ׳פתיחה: בין בחירה לגורל
90
צ״אמתוך העיון בפרשיות השביעית בחומשי שמות, ויקרא ודברים, נחשפת לפנינו מערכת עדינה ונפלאה של שש השנים והשנה השביעית. במשך שש שנים האדם אדון על אדמתו ומעבד אותה כרצונו, ובשנה השביעית מרפה האדם משליטתו עליה, שומט אותה, ואת תבואתה משאיר לטובת העני והחיה (שמות) או שהוא משתף באכילתה את הסובבים אותו (ויקרא).
91
צ״במערכת זו מובילה לפתיחות של הבעלים אל סביבתו וליחסים של כבוד והערכה בין הכוח הזכרי-היצירתי של האדם לבין הכוח הנקבי-המקבל של האדמה. זהו סיפור של התרוממות הדדית, הקשבה והערכה של האחד כלפי האחר, תוך שמירה על האיזונים הנדרשים.
92
צ״גרב השוני בין פרשיות השביעית. אחד ההבדלים הבולטים ביניהן הוא מידת שייכותן למערכת היובל. בפרשיות השמיטה של שמות ודברים, המדגישות את הבעלות, מצויר עולם ללא יובל, עולם קבוע של מחזורי קניין ושמיטה בני שבע שנים. אותו מבנה של בעלות במשך שש שנים ושחרור בשנה השביעית, הוא שעומד גם בבסיסה של פרשיית העבד העברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א). עולם ללא יובל מחייב אמנם הרפייה חלקית, אך מאפשר לאדם קניין מוחלט. אדמה אשר תקָנה על ידי הבעלים תישאר בידו לנצח, וכך גם עבד עברי אשר יסרב לצאת בשנה השביעית, יירצע ויעבוד את אדונו כל חייו: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שם, ו). בעלות האדם היא פועל-יוצא של יכולות הבחירה והשליטה, המעצבות את חיי הבעלים על פי רצונו.
93
צ״דהאדם בעל ההון רוכש במהלך חייו נכסים רבים. רכישותיו מעניקות לו תחושה של בחירה, שליטה ובעלות: ברצותו קונה וברצותו מוכר, ברצותו משאיר את העולם על כנו וברצותו משנה סדרי עולם. בעולם כזה, מחלחלת ומתקבעת התפיסה שלעולם בעל הרכוש הוא השולט במציאות. השליטה בקניין אינה תלויה אלא באדם ובצרכיו האישיים כאן ועכשיו. אפשרות המשחק בקניינים, בו האדם קונה או מוכר לפי צרכיו העכשוויים, תולשת את מושא הקניין משייכות קודמת. גם אם הנכס הינו ירושת אבות, ביכולתו של האדם למכור אותו. כל מהותו של מושא הקנייה מעתה היא שימוש הרוכש בלבד: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל" (משלי כב, ז).
94
צ״הכנגד עולם הבחירה האישי של שמות ודברים עומד היובל, ובו מוצב האדם אל מול גורלו. הבחירה מאופיינת ביכולת האדם להתנתק מסיפורו האישי: עבד יכול למכור את חירותו ובעל שדה יכול למכור את אדמתו. למול יכולת זו, עומדת מערכת היובל, המבטאת שייכות עמוקה לאדמה ולמשפחה המקורית, שייכות הקודמת לבחירות השונות שערך האדם במהלך השנים.
95
צ״ולא בכדי מתואר היובל, המתעלה מעל למחזור שש השנים ושנת השבע, דווקא בחומש ויקרא. ההכרזה "כי לי כל הארץ", המזעזעת את אחיזת האדם בארצו, אופיינת לחיי הנוכחות הא-להית המתגלים על פני כל החומש. העלאת האדם מעל לעולם הבעלות האנושי, מתרחשת מכוח המפגש המשמעותי של בני ישראל עם ההכרה בהיותם גֵרים בארצו של ה'. השינוי שיוצר היובל במחזור החיים אינו מופנה רק כלפי העתיד – שחרור העבדים והחזרת איש לאחוזתו, אלא גם כלפי העבר: כל בחירה אנושית במחזור החיים שהסתיים עומדת בצילה של המוחלטות הא-להית, הנחשפת בשנת החמישים ומשפיעה עליה ב'אור חוזר'.
96
צ״זבפרק זה נדון בפרשיית היובל בויקרא (כה), ובו נבחן את משמעות הגורל אל מול הבחירה ביובל, והשלכות היובל על ארבעים ותשע השנים שקדמו לו.
97
צ״חיובל: החזרה לשורש
98
צ״טפרק כה בויקרא פותח במחזור שש השנים והשנה השביעית (פסוקים א-ז), בה עסקנו בשער הקודם. לאחר מכן מתוארת ספירת שבע שבתות השנים, ולאחריה העברת תרועת השופר וקריאת הדרור בארץ, והופעת היובל אשר משיבה את בני העם אל משפחתם ואחוזתם (ח-יג).
99
ק׳יחסי אדם-אדמה במשך ארבעים ותשע השנים מתאפיינים בכוח הבחירה של האדם. במשך שש שנים מעבד הוא את שדהו לרצונו, ובשנה השביעית, על אף שביתתו, נשאר שדהו ברשותו: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ג). אופק סיום השביתה נוטע בחקלאי תקווה לשוב אל אדמתו בכוחות מחודשים. ואכן, בצאת השנה השביעית חוזר החקלאי לאדמתו לשש שנים חדשות של עיבוד ויצירה. בשלב זה איננו יודעים עדיין על העתיד להתרחש ביובל, והרושם עד כה הוא שהאדם נשאר אוחז באדמתו במשך ארבעים ותשע השנים (בדומה לתיאור בשמות ובדברים).
100
ק״אבשלב הבא עוברת הפרשיה אל היובל. האדם וקנייניו עוברים שבעה מחזורים תמימים של בעלות עד להגעת שנת החמישים, שנת היובל:
101
ק״בוְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(ויקרא כה, ח-י)
(ויקרא כה, ח-י)
102
ק״גמקריאה ראשונית נראה כי תוכנו העיקרי של היובל הוא הסרת כבלי העבדות והשבת חופש הבחירה לאדם לעשות כרצונו. ואכן, כך מתרגמת הגמרא, ורש"י בעקבותיה, את המושג "דרור": "דכולי עלמא דרור לשון חירות, מאי משמע? (=מה המשמעות) - דתניא: אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור - כמדייר בי דיירא, ומוביל סחורה בכל מדינה. [רש"י: כמדייר בי דיירא - מי שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה.]" (ראש השנה, ט עמוד ב).
103
ק״דאך לא כך מסתיימת הפרשיה. "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" – ייעודו המלא של הדרור אינו חופש של בחירה, אלא חופש שונה, שורשי יותר. זהו חופש בו יוצא האדם ממצרי החיים, ואפילו מאלו שבחר בהם בעצמו, ושב אל משפחתו ממנה נתלש או אל נחלתו המובטחת, אל שורשו. היובל עומד מעל לרצונו של האדם, הן האדם שבחופש הבחירה הקנייני מכר את נחלתו, והן זה שבחר להישאר עבד נרצע לעולם מאהבת אדונו.
104
ק״ההדרור ביובל אינו מתמצה בבחירה חופשית בעלמא; מיצויו הוא בחירותו של האדם לשוב אל נוף המולדת האנושי והפיסי אליו הוא שייך184באכדית משמעות המילה דרור היא 'השיבה אל האם'. בהקשר של הפרשיה: החופש לשוב אל השורש המקורי – נוף מולדתו של האדם ממנו נולד. הדברים עולים בקנה אחד עם חכמי הסוד והקבלה אשר ראו ביובל הופעה של ספירת הבינה הקרויה גם 'אמא'..
105
ק״והקרנת היובל על השנים שקדמו לו
106
ק״זעולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים מגיע לשיאו ביובל. העבדים הוחזרו לחיק משפחותיהם, והאחוזות אל בעליהן. לכאורה, יפים פסוקים אלה לחתום את תיאור היובל, אולם באופן מפתיע, מיד לאחר התיאור הראשוני של היובל ועד לסוף הפרק, שבה התורה ומתארת את ארבעים ותשע השנים. שום עיסקה של מכירת אדמות ועבדים שנקשרה בארבעים ותשע השנים אינה לצמיתות: האדמה נמכרת לצורך שימוש ביבולה – "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (שם, טו); כן גם העבד, הנמכר למעשה ידיו: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל" (שם, מ). אפילו העבד הנרצע, שלכאורה קיבל עליו עבדות עולם, אין עבדותו מוחלטת והוא ישתחרר ביובל.
107
ק״חתיאור ארבעים ותשע השנים משקף את המודעות לנוכחות היובל ולנגיעתו בכל תחומי החיים. כל בחירות האדם בארבעים ותשע השנים נעשות במודעות לקו האופק שמתווה להן שנת החמישים.
108
ק״טנראה כי הסיבה לדינים אלו מצויה במרכזו של הפרק: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם, כג), ובסופו: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם, נה). שייכות הארץ והעם לה' מונעת מכירה ושעבוד מוחלטים; כל מכירה מוגבלת בזמן ותחומה ביובל.
109
ק״יאם כן, היובל משפיע על החיים האנושיים כולם, מתוך השייכות המוחלטת של הכל לה'. מעתה ניתן להבין את המקור העמוק ממנו יונקת קריאת הדרור בארץ. לא החירות כערך יסוד, ואף לא החמלה על התָלוש, הם שמעוררים את השיבה אל המשפחה והנחלה. הכוח העומד מאחרי החופש השורשי הוא השייכות הבלעדית של החיים כולם אל ה'.
110
קי״אמִתְאר הפרק חושף מבנה תהליכי: תחילה מתואר עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים. על רקע עולם זה נשמעת קריאת הדרור המעניקה לאדם את החירות לשוב אל אחוזתו ואל משפחתו. לאחר מכן מתוארת השפעת היובל על השנים שקדמו לו, השפעה שמקורה בנוכחות הא-להית בארץ. היות הארץ והאדם שייכים לה', מעמידה את יחסיותם של הקניינים והבעלויות שנוצרו בארבעים ותשע השנים, לנוכח הבעלות המוחלטת של ה', החולשת עליהם ומונעת ממכר עולם.
111
קי״במבנה הדרגתי זה טומן בחובו רצף התפתחותי: עולם הבחירה האישי, בו האדם מוכר וקונה לרצונו, מתעלה אל החירות המקורית, המשיבה את האדם אל משפחתו ואחוזתו. סופו של הפרק מגלה שאין היובל הבזק חד פעמי, אלא ביטוי לנוכחות המתמדת של המקור הא-להי אשר לו הארץ, וממנה השפעתו על ארבעים ותשע השנים שקדמו לו.
112
קי״געל מנת להעמיק בהבנת היובל, יש לשאול: מדוע דווקא השייכות אל ה' ותחושת הגרות בארץ הן היוצרות את החופש ומשיבות את האדם אל משפחתו ונחלתו? מה משמעותה של קריאת הדרור בארץ אל מול האמירה "כי לי בני ישראל עבדים"?
113
קי״ד'אחרית כראשית': השיבה אל נחלת האבות
114
קי״הבכדי ליישב שאלות אלו, יש צורך בבירור המציאות הראשונית עליה ציווה ה', הן בנוגע לחזרת האחוזות והן בנוגע לשיבת העבדים.
115
קי״וחזרת האחוזות:
116
קי״זכאן מתגלה הקשר בין שייכות הארץ לה' ובין רצונו שהאדם ישוב אל נחלתו ביובל. מקומו של האדם בארץ אינו תולדה של בחירה, אלא של גורל א-להי המנחיל לאדם את מקומו בארצו:
117
קי״חוַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט:
(במדבר כו, נב-נו)
(במדבר כו, נב-נו)
118
קי״טלא לאדם כפרט ניתנה האחוזה, אלא לבית האב. היחיד הוא חלק ממשפחה המממשת את סיפורה ההיסטורי בנחלת אבות, סיפור שהוא גורל א-להי בעצמו. האדם מחזיק בארץ מכוח רצון ה' שבחר באבותינו ולא מכוח בעלותו האישית. במכירת הארץ לצמיתות, מתיימרת הבחירה האנושית של היחיד למעמד מכונן כביכול, המהווה מעין כפירה בשייכות הארץ לה', שייכות שמכוחה זכה העם לאחיזה בארץ.
119
ק״כשיבת העבדים:
120
קכ״אכאשר דרש ה' מפרעה, ביד משה ואהרון, לשחרר את בני ישראל ממצרים ולהוציאם לחירות, לא ייעד לעם חיי חופש סתמיים, כי אם 'הוצאה מרשות לרשות': "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ז, טז). מאז, על פני התורה כולה, הומרה עבודת העבד בעבודת ה': "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (דברים ו, יב-יג).
121
קכ״באלא שעבודת העם את ה' יכולה להתממש רק על רקע חירות החיים בארץ והשיבה אל נחלת אבות. כשם שהחירות המקורית ביובל אינה עומדת לעצמה, כי אם מהווה פתח להכרה בגילוי שייכות הארץ והעם לה', כך גם ביציאת מצרים: החופש אינו ערך לעצמו, אלא פתח להתבטלות בפני א-להים; התבטלות שאינה מובילה לזרות ולאובדן הסיפור האישי, כאובדנו של העבד אשר אין לו ייחוס, אלא להיפך: התבטלות מתוך חירות אישית וייחוד עצמי. רק מתוך כך יכול האדם לממש את סיפור חייו האותנטי, לשוב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו: "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).
122
קכ״גאופי מכירת העבד העברי בתורה, שונה בהופעתו בשמות ובדברים מזו שבויקרא.
123
קכ״דבחומשי שמות ודברים נמכר העבד לשש שנים. מציאות כזו, המאפשרת יחסי אדנות בין בני ישראל לבין עצמם, אינה לרצון ה' ועל כן מצווה בעל העבד לשחררו בשנה השביעית: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א); "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (דברים טו, יב). במידה שהעבד אינו רוצה להשתחרר, בשל אהבתו לאדונו, ניתן לרצוע את אוזנו ולהעבידו לעולם: "וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן" (שם, טז-יז). העבד רשאי לבחור לאבד את נתיב חירותו האישית ואת סיפור חייו, ולהיות פרק בסיפורו של אדם אחר; להיות עבד עולם.
124
קכ״הבשונה מהופעתו בשמות ובדברים, היובל בויקרא שולל עבדות עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". סיפור החיים האישי של האדם אינו ניתן למחיקה מוחלטת. אמנם בעולמו הפרטי של האדם קיימת אפשרות של בחירה, אך חזקה ממנה החירות; האדם יוכל להירצע ולהשתעבד לאדונו, אבל לעולם לא באופן מוחלט, כי עבד ה' הוא: "כי עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים". היובל ישיב אותו ואת בניו אל החירות, אל הסיפור המקורי, אל הגורל הא-להי.
125
קכ״ווכך נאמר בילקוט שמעוני:
126
קכ״זכי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם ולא עבדים לעבדים185משפט זה מקורו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא י, עמוד א.
127
קכ״חאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.
128
קכ״טאני ה' אלהיכם - מה תלמוד לומר מלמד שכל המשעבד בהם למטה כאלו משעבד בהם למעלה.
(ילקוט שמעוני בהר, רמז תרסט)
(ילקוט שמעוני בהר, רמז תרסט)
129
ק״לנדמה היה לאדם שגורלו בידו ודי באמירתו כדי לחרוץ אותו; אך חוסר יכולת האדם להימכר לעבדות עולם מעוררת את העבד ואת האדון מאשליית הבחירה שחיו בה. העולם האישי פוגש מימד זמן עמוק יותר, של כלל ושל נצח, שם עומדת האמת המוחלטת – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" – המעוררת את האדם להתבטל בפניה.
130
קל״אביובל מתגלה כי גורל האדם לחירות אינו נתון לשינוי או לבחירה; זכותו לחיות חיי חירות בנחלת אבותיו עם בני משפחתו אינה 'עוברת לסוחר' ואינה ניתנת לפגיעה; האדם אינו רשאי לסחור בזכות טבעית זו, כיוון שהיא אינה תוצאה של כישרונו ואינה פרי עמלו, אלא זכות הבאה לו כחלק ממהלך יציאת מצרים: "על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים, שלא ישתעבדו!".
131
קל״ביתר על כן: הפגיעה בסיפור האנושי מהווה פגיעה בסיפור הא-להי: "שכל המשעבד בהם למטה כאילו משעבד בהם למעלה!".
132
קל״ג"בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ": הבחירה והגורל
133
קל״דעד כה דומה היה כי היחס בין היובל והבחירה האנושית הוא חד-סטרי: הופעת היובל מבטלת את הבחירה האנושית מפני הגורל הא-להי. בפסקאות שלפנינו נראה תנועה הפוכה: הופעת הגורל הא-להי ביובל תלויה בבחירת האדם.
134
קל״ההבחירה בגורל
135
קל״ומהתבוננות בפסוקי התורה עולה שרבים הציוויים ביובל בהם נותנת התורה לאדם את האחריות והסמכות האישית על החלת היובל: "וְסָפַרְתָּ לְךָ... וְהָיוּ לְךָ... תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר... וְקִדַּשְׁתֶּם... וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, ח-ט).
136
קל״זשונים הדברים בשביעית, בה שביתת הארץ מתרחשת מאליה, וכל שנדרש מן האדם הוא שלא להפר את השביתה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'... שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (שם, ב-ד).
137
קל״חמשמעות הפער בין השביעית ליובל מבליטה את ייחודו של האחרון. אין היובל יכול להתקיים אלא מתוך גילוי רצוני של האדם. התנתקות האדם ממהלך חייו וחזרתו לגורל המיועד לו מצריכה תהליך בחירי ורצוני, ואינה יכולה לבוא רק מכוח ציווי עליון.
138
קל״טכך נוצר איזון מעניין בין הגורל והבחירה. אמנם היובל בא לבטל את התחושה הבחירית והפרטית שנוצרה אצל האדם במשך ארבעים ותשע שנים, אך הניתוק עצמו נעשה רק על ידי בחירה.
139
ק״מהבחירה להתעלם מהגורל
140
קמ״אעל אף שהתורה מטילה על אדם את האחריות ליצירת היובל על ידי קידוש שנת החמישים וקריאת הדרור בארץ, נראה כי לאחר קריאת הדרור (האחרונה בפעולותיו האקטיביות של האדם המפורטות בפסוקים), מופיע היובל, ושאר הדינים נמשכים מאליהם: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ: יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, י).
141
קמ״בחז"ל יוצרים מקום מרכזי לבחירתו של האדם ויכולתו ליצור את היובל:
142
קמ״גתנו רבנן: "יובל היא" - אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא תקעו. יכול אף על פי שלא שלחו? תלמוד לומר: "היא", דברי רבי יהודה.
143
קמ״דרבי יוסי אומר: "יובל היא" - אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא שלחו. יכול אף על פי שלא תקעו? תלמוד לומר: "היא"...
144
קמ״האמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי, אבל חכמים אומרים: שלשתן מעכבות בו.
(ראש השנה, ט עמוד ב)
(ראש השנה, ט עמוד ב)
145
קמ״ומחלוקת התנאים דנה בשאלה מהי הפעולה האנושית אשר חסרונה ימנע את היובל. ר' יהודה סובר שכל זמן שהעבדים לא שוחררו, לא חל היובל במציאות; ר' יוסי קובע שתקיעת השופר היא המעכבת את היובל; ואילו חכמים סוברים שהיובל אינו חל כל עוד לא קוימו כל מצוות היובל.
146
קמ״זחז"ל מכירים ביכולתו של האדם לעכב את הופעת היובל ולהתעלם מהאמת הגורלית של שנת החמישים. התורה נתנה לאדם את החופש ליצור את היובל, ואילו חז"ל מכירים גם בצדדיו השליליים של חופש היצירה, המסוגל למנוע את הופעת היובל. הרחבה זו הכרחית, לפי חז"ל, משום שרק אם יופיע היובל מתוך בחירה חופשית מלאה, יראה האדם את מימד הגורל הא-להי כחלק אורגני בתוך סיפורו האנושי.
147
קמ״חיובל וגאולה
148
קמ״טבתוך פרשיית היובל, משלבת התורה את פרשיות הגאולה.
149
ק״נכִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו... וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ...
(ויקרא כה, כד;מז)
(ויקרא כה, כד;מז)
150
קנ״אנמכר אדם כעבד לגר, מצווים קרובי משפחתו לגאול אותו; נחלה שנמכרה עקב אובדן עצמאות כלכלית, מצווה המשפחה לגאול אותה. לא היה סיפק בידם לעשות כן, יבוא היובל ויבטל את הממכר.
151
קנ״בבכך מפתחת התורה את העיקרון שהופיע ביובל: חייו של היחיד אינם עומדים לעצמם, אלא הם חלק מסיפור משפחתי רחב. דיני הגאולה מחייבים את המשפחה הרחבה לדאוג להמשך הסיפור של היחיד, מתוך ערבות הדדית היוצרת את המחויבות לסיפור החיים המשותף. הן ביובל והן בגאולת קרובי משפחה לפני היובל, העבד המשתחרר והאדמה הנגאלת אינם נמצאים ב'וואקום', אלא חוזרים לייעודם המקורי שנקבע על פי הגורל הא-להי: העבד חוזר אל חיק המשפחה, והאדמה חוזרת אל נחלת האבות.
152
קנ״גאל מול המסגרות שהתפרקו ונפרטו במהלך השנים, מצווה התורה את בני המשפחה לערבות הדדית ולשמירה על הזהות העצמית והמשפחתית. החירות האמיתית יכולה להתבטא רק מתוך הייעוד הגורלי המשותף186האחריות המשפחתית להמשך הסיפור של היחיד בן המשפחה, מופיעה בתורה בציוויים שונים שמוטלים על האדם, לעיתים אפילו לאחר מותו:
א. גאולת דם: התורה מצווה על קרובי משפחתו של מי שנרצח במזיד לגאול את דמו על ידי הריגת רוצחו (במדבר לה)
ב. שימור הנחלות: לאחר מות צלפחד, ללא בנים שיירשו את נחלתו, ניגשות בנותיו למשה בשאלה מה דין נחלת אביהן, שהרי אם הנחלות לא יישארו בידי המשפחה, לא יהיה לצלפחד זכר בעולם כלל! ואכן, משה, בציווי ה', מחדש הלכה שנחלת אדם אשר נפטר ללא בנים שיירשו אותו תעבור לקרובי משפחתו, וכך תישאר הנחלה בחיק הטריטוריה השבטית (במדבר כז; שם לו).
ג. ייבום: כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה אחיו לשאת את אלמנתו ולהעמיד ממנה צאצאים, בכדי להקים את שם אחיו המת ולהמשיך את סיפור חייו הלא גמור בתוך המשפחה (דברים כה)
במגילת רות אנו פוגשים תיאור של מימוש ציווי הגאולה והייבום, ושם רואים כי בימי השופטים פותחו ציוויים אלו מעבר למצוּוה בתורה:
א. ייבום אשת המת היא מצווה שאינה חלה רק על אחי הנפטר, אלא על כל קרובי משפחתו, שהרי בועז אינו אח למחלון וכליון ובכל זאת מחויב בייבום אלמנת קרוב משפחתו.
ב. הליך גאולת השדה משולב בהליך ייבום האלמנה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתו" (רות ד, ה).
ניתן להבין מניסוח דבריו של בועז כי משמעות הרחבת דיני התורה היא ברצון להמשיך את סיפורו האישי של הנפטר בעולם הזה, הן במשפחתו והן בנחלתו: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (שם, ט-י)..
א. גאולת דם: התורה מצווה על קרובי משפחתו של מי שנרצח במזיד לגאול את דמו על ידי הריגת רוצחו (במדבר לה)
ב. שימור הנחלות: לאחר מות צלפחד, ללא בנים שיירשו את נחלתו, ניגשות בנותיו למשה בשאלה מה דין נחלת אביהן, שהרי אם הנחלות לא יישארו בידי המשפחה, לא יהיה לצלפחד זכר בעולם כלל! ואכן, משה, בציווי ה', מחדש הלכה שנחלת אדם אשר נפטר ללא בנים שיירשו אותו תעבור לקרובי משפחתו, וכך תישאר הנחלה בחיק הטריטוריה השבטית (במדבר כז; שם לו).
ג. ייבום: כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה אחיו לשאת את אלמנתו ולהעמיד ממנה צאצאים, בכדי להקים את שם אחיו המת ולהמשיך את סיפור חייו הלא גמור בתוך המשפחה (דברים כה)
במגילת רות אנו פוגשים תיאור של מימוש ציווי הגאולה והייבום, ושם רואים כי בימי השופטים פותחו ציוויים אלו מעבר למצוּוה בתורה:
א. ייבום אשת המת היא מצווה שאינה חלה רק על אחי הנפטר, אלא על כל קרובי משפחתו, שהרי בועז אינו אח למחלון וכליון ובכל זאת מחויב בייבום אלמנת קרוב משפחתו.
ב. הליך גאולת השדה משולב בהליך ייבום האלמנה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתו" (רות ד, ה).
ניתן להבין מניסוח דבריו של בועז כי משמעות הרחבת דיני התורה היא ברצון להמשיך את סיפורו האישי של הנפטר בעולם הזה, הן במשפחתו והן בנחלתו: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (שם, ט-י)..
153
קנ״דהאדם תבנית נוף מולדתו
154
קנ״הבדרשות התורת כוהנים קובעים חז"ל כי תהליך השיבה של היובל אינו תהליך פרטי שעובר אדם זה או אחר:
155
קנ״ויושביה - בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה.
156
קנ״זהיו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימן, ושבט בנימן ביהודה, יכול יהיה היובל נוהג? תלמוד לומר "יושביה" - לכל יושביה. נמצאת אומר: כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות.
(תורת כוהנים בהר, ב)
(תורת כוהנים בהר, ב)
157
קנ״חהתנאי לקיום היובל הוא כפול: ישיבה של כל העם בארץ; וישיבה של כל השבטים בנחלתם המקורית.
158
קנ״טלדרישות אלו מכנה משותף. אין טעם בקיום היובל כל עוד אין לאדם לאן לשוב, הן במעגל הלאומי והן במעגל השבטי. כאשר באה גלות לעולם, ועם ישראל מפורד ומפוזר בין העמים, או אפילו כאשר עם ישראל יושב בארצו אך כל שבט יושב בנחלה לא לו – אין מרחב אליו יוכל האדם לשוב ולפתח מחדש את סיפורו.
159
ק״סאין הסיפור האישי נבנה אלא מתוך השיבה אל המשפחה והאחוזה, המממשים את הגורל הא-להי.
160
קס״אסיכום
161
קס״בבפרק זה פסענו בנתיבי היובל. תחילה ראינו כיצד היובל עומד כנגד עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים; כיצד קריאת הדרור בארץ משׁדדת את עולם הבעלות האנושי. ראינו כי אין מדובר בחופש סתמי, אלא בשיבה הביתה: העבדים לחיק משפחתם ומוכרי האדמות לאחוזתם המקורית. אולם אין היובל שנה ייחודית העומדת לעצמה. היובל משפיע על כל מחזור ארבעים ותשע השנים: היובל מגלה שכל סחר באדמות הוא רק בתבואתן וכל מכירה של עבד היא רק שכירת עבודתו עד לשנת היובל, גם אם מדובר בעבד שבחר לעבוד אצל אדונו לעולם. האדם מגלה שהוא אינו אדון על הארץ, וכל שכן אינו אדון לעצמו ולגורלו – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" – שייכות הכל לה' היא שמבטלת כל מכירה נצחית.
162
קס״גהקשר בין השייכות לה' לבין השיבה הביתה אינו מקרי. 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. הן הארץ והן האדם הישראלי מהווים חלק מהסיפור הא-להי, הצומח מהמפגש שלהם יחד. האדם הינו רק עבד ה' ואסור לו לשעבד לצמיתות את סיפורו לאדם אחר; גם הארץ היא ארץ ה' וניתנה בגורל לאדם ולמשפחתו, כדי לממש בה את הסיפור הא-להי של המשפחה בנחלתה. זו הסיבה שכאשר מופיעה מלכות ה' על הארץ באה עימה גם השיבה הביתה.
163
קס״דהאדם, בכח בחירתו, הוא שגורם להופעת היובל בארץ. קריאת הדרור שלו בוחרת לבטל את כל עולם הבעלות האנושית אל מול הגורל הא-להי. הגורל הא-להי אינו מנותק מבחירתו של האדם. פסוקי התורה מדגישים את היות האדם פעיל בהחלת היובל, וחז"ל מחדשים שתלות זו הכרחית, כלומר: היובל לא חל מאליו – רק בחירת האדם היא שמחוללת אותו. אם האדם יבחר להתעלם מגורלו ולא לחולל את היובל, כי אז עולם הבעלות האנושי יישאר על כנו. הסברנו שהסיבה לכך שהיובל תלוי בבחירת האדם, היא לטעת באדם את הרצון לבחור בגורל הא-להי כחלק אורגני מחייו.
164
קס״הנגענו בפרשיות הגאולה המובאות בפרק היובל, ובהן ראינו המשך למהות היובל: על בני המשפחה המורחבת לעשות ככל יכולתם כדי להמשיך את הסיפור השלם של המשפחה הנמשך על ידי כל אחד מבניה. מחובתם לגאול אדמה שנמכרה, ואת בן המשפחה שמכר עצמו לעבדות. מגורי המשפחה השבטית שלא על אדמת השבט הם חסרון שיבטל את הופעת היובל, כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
165
קס״ועם תחילת הגלות, בשלהי ימי בית ראשון, בטל היובל. מאז ועד ימינו אין הוא נוהג כלל מהתורה: "שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו" (ערכין, יג עמוד א), ותו לא. מאז אנו חיים רק במחזורי בעלות והרפיה, ללא שיבה אל המקור הא-להי המחולל את חיינו. אמנם יש בשביעית תיקון ליחסנו אל האדמה, וגם תיקון חברתי מסוים, אמנם במידה מועטה בלבד, אך אין בה בשביעית התיקון הגורף של היובל: השיבה הביתה, הן של האדמות והן של העבדים. ואם נשתמש במונחים שהגדרנו בפרק הקודם – הרי אנו סובבים שנים על שנים בתוך מעגל הסגור בתוך עצמו, מבלי להתקדם בקו ישר קדימה אל אופק היובל.
166
קס״זסוף הדרך
167
קס״חמהשביעית אל היובל
168
קס״טבפרק זה מגיעה דרכנו לסיומה. נביט לאחור על המסע שעברנו, מעולמה של השביעית אל עולמו של היובל. נתבונן בצעדים בהם התקדמנו, ונחתום את המסע בתחנה הסופית של היובל – השיבה אל הטבע. הן ביובל והן בשביעית מתגלה הארץ הטבעית ומאירה לאדם, ואף על פי כן פנים שונות לה בכל אחד מהם.
169
ק״עמהי משמעותה הייחודית של השיבה לטבע ביובל?
170
קע״אבמשך ארבעים ותשע השנים הרגילות, פועלים בחיי האדם שני עולמות שונים ומנוגדים: עולם האדם, הפועל במהלך שש השנים, ועולם הטבע, הנגלה ועולה מתוך הארץ בשנה השביעית. במשך שש השנים התנתק האדם מן הסביבה הטבעית. בשנה השביעית, הטבע השובת ועולה אל ה' משלים את החסרונות שנוצרו בחיי האדם, ומחבר את האדם מחדש למרחב החיים הגדול של הארץ הטבעית, הנושאת עליה יחד אדם ובהמה כאחד.
171
קע״באך עם כל יופיו ועוצמתו, סיפור השביעית בחומש ויקרא לוקה בחסר. עולם הטבע מקרין על עולם האדם הארה חיצונית היוצרת באופן חלקי בלבד את חווית האחדות והשיתוף במתת הטבע. הארה זו אינה מסוגלת לשנות מבפנים את התשתית של מבנה החברה האנושית, את טיב הקשרים המעוותים הנולדים בחלקם מתוך הסכמה בין אדם לאדם, בהם עלול האדם להירצע לעבד עולם מאהבתו לאדונו, או למכור את נחלתו מחמת עוני. זהו עולם בו כוחות של היצע וביקוש מנהלים את חיי החברה מתוך בחירה והסכמה. בעולם השביעית אין תביעה לשינוי ישיר של החברה האנושית187יוצאת דופן היא חובת שמיטת כספים בדברים, אשר על הקשר ההדוק שלה ליובל עמדנו בפרק הראשון. עתה אנחנו מתרכזים במבט העולה מספר ויקרא, לפיו שבת הארץ היא המרכז. ושל מושגיה. הטבע מאיר אל האדם מחוצה לו, ואינו מדבר בשפתו הפנימית. השביעית אמנם עומדת כנגד חיי שש השנים בעולמו של האדם, ומציגה את עולמה, המחבר את האדם עם הטבע המשותף לו ולחיה, אך היא אינה מתנגדת לשפה של החברה האנושית, המביעה את הרצון לבחור, ליצור ולשלוט.
172
קע״גהיובל משלים את החיסרון שבמחזורי השבע.
173
קע״דהיובל כשנת החמישים הוא העולם האנושי הגבוה, זה שמעל להארת עולם הטבע של השביעית. הוא אינו חלק מעולם הטבע, המאזן את האדם בין קטבי האחיזה וההרפיה; היובל צומח מתוך עולם האדם ומתוך שפתו הפנימית וקורא לאדם הבוחר של שש השנים לצאת מגבולותיו הרכושניים, האנוכיים ולהתעלות אל הדרור. היובל מעניק לכל את הזכות לחירות ולחיים בכבוד, ומתקן את הקשרים המעוותים שנוצרו במשך השנים בחברה האנושית.
174
קע״האת שנת החמישים יוצר האדם. בכוח בחירתו החופשית בוחר הוא בשינוי ובקריאת דרור בארץ. הבחירה בחירות אינה סוף פסוק; המסע האנושי עמוק בהרבה. החירות היא הפתח אל היובל, לא תכליתו. החופש הוא רק אמצעי לשיבה אל הגורל ואל הסיפור האישי של האדם כחלק מסיפור משפחתו. במקום הסיפור האישי התלוש שהתנהל עד כה, בו יכול היה למכור את עצמו או את נחלתו לעולם, נגלל הסיפור הרחב של האדם, המושרש בסיפור המשפחה ובנחלת האבות, ונפרש לעבר מרחב הזמן – העבר, ההווה והעתיד; סיפור המחובר בקשר של גורל לחלקת ארץ קטנה, שנחלקה מקדם על פי ה', בבחינת "ה' מנת חלקי אתה תומיך גורלי".
175
קע״ובכך מגיעה לשיאה החדירה של היובל לתוך הנחות היסוד של החברה האנושית. היובל מעמיד אלטרנטיבה תרבותית עמוקה ושורשית, היכולה לבצע שינוי פנימי בתפישות הבסיס של בחירה חופשית והגשמה עצמית. זהו שינוי שאינו מגיע מהטבע, אלא מעומק הסיפור האנושי עצמו.
176
קע״זהשיבה אל הטבע ביובל
177
קע״חהשיבה אל נחלת האבות מולידה חיבור של האדם והארץ זה לזו. בסיפור העמוק של היובל, האדם הוא תבנית נוף מולדתו. האדם השב אל אחוזתו, נחלת אבותיו, חוזר מחדש אל נופי הילדות, אל האדמה המקורית בה נטוע הסיפור האנושי שמתוכו נולד. בשנת החמישים נוצר קשר עמוק ומקודש לאדמה. קשר זה נובע מההכרה בנוף המולדת כגורל א-להי של ארץ ה'. מתוך הכרת החירות באה ההכרה בסיפור המשפחתי, ומתוך כך מתחדד הקשר של האדם עם האדמה.
178
קע״טההכרה בארץ כמקור חיי האדם מעמידה אותה מעל לאדם. לא עוד "שדך", "קצירך" ו"נזירך" של שנת השבע, אלא "ספיחיה" ו"נזיריה". האדמה אליה שב האדם היא שלו, לא מכוח אחיזתו בה, אלא מכוח היותה צור מחצבתו ומקור חיותו.
179
ק״פהשיבה אל הטבע ביובל שונה מן ההתחברות אל הטבע בשביעית. אין זה טבע כללי המשותף לכל החברה האנושית והטבעית, אלא טבע של אדם, של היחיד, שסיפור חייו נטוע כצמח מיוחד בתוך האדמה המתאימה ביותר למימוש סיפורו ההיסטורי.
180
קפ״אלאחר שראינו את הפנים השונות של חיי הטבע בשביעית וביובל, נוכל לחזור אל הפרשיות ולהתבונן דרכן בהבדלים, באמצעות השוואה ביניהן:
181
קפ״בשביעית
182
קפ״גיובל
183
קפ״דוּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
184
קפ״האֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
185
קפ״ושְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
186
קפ״זיוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם
187
קפ״חלֹא תִזְרָעוּ
188
קפ״טוְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:
189
ק״צוְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
190
קצ״אוְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ס
191
קצ״בכִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם
192
קצ״גמִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
193
קצ״דנציג את ההבדלים ונעמוד על משמעותם:
194
קצ״ה1. היובל אינו 'שבת' לארץ: היחס השונה כלפי השדה נובע מקדושתה של שנת היובל. שנת היובל התקדשה על ידי האדם, בשונה מהשביעית בה הארץ בעצמה שובתת לה'.
195
קצ״ו2. משדה האדם לשדה עצמאי: השדה בשנת היובל אינו שדה האדם השייך לו, אלא עומד ברשות עצמו. במקום "ספיח קצירך" ו"ענבי נזירך" – "תקצרו את ספיחיה" ו"תבצרו את נזיריה". השביעית, כחלק ממערך ארבעים ותשע השנים, מציגה מתח דו קוטבי. מצד אחד העולם האנושי של בעל השדה, ומצד שני העולם הבוקע מהטבע של הארץ הגדולה השובתת לה'. היובל משנה מבפנים את התשתית החשיבתית של החברה האנושית, ולכן מתח זה אינו קיים בו. בשנת החמישים השדה הוא מעבר לעולמו של האדם, הוא חלק מארץ ה' שניתנה לאבותיו כאחוזה.
196
קצ״ז3.יחיד מול רבים: האיסורים בשביעית נאמרים בלשון יחיד, במגמה לבטל את נוכחות היחיד ולאפשר את שבת הארץ. רק באכילה נאמרת לשון רבים כאמירה חיובית – "לכם לאכלה". הסיבה לכך היא שמתוך האכילה משבת הארץ, עובר האדם מתודעה פרטית לתודעה רחבה וכוללת. גם כאן שפת הפרשיה העוסקת בשביעית יוצרת מתח בין האדם הפרטי בשדהו ובין הרבים אשר להם ניתנה שבת הארץ לאכלה.
197
קצ״חביובל אין הפרדה: הפרשיה כולה נאמרת בלשון רבים. נראה שמטרת האיסורים היא חיובית: להתחבר לקידוש שנת החמישים שהכריזה החברה, ולשינוי המתחולל בפניה של החברה בארץ. שינוי זה שווה הוא לרבים וליחיד. מצד אחד "לכל יושביה", ומצד שני לכל אחד מהאנשים העקורים, הזוכים להשלים את סיפורם האישי – לחזור לאחוזה ולמשפחה המקורית.
198
קצ״ט4.שבת הארץ אל מול השדה: בשביעית האדם אוכל מ'שבת הארץ', ואילו ביובל האדם אוכל 'מן השדה'. בשביעית מוזכר השדה רק על דרך השלילה ("שדך לא"), והארץ מוזכרת תמיד על דרך החיוב. לכן בשביעית אסור לאכול מן השדה, ורק "שבת הארץ לכם לאכלה". ביובל לעומת זאת, השדה עצמו מקודש ומוזכר על דרך החיוב. השדה – פיסת האדמה החלקית והקטנה – אינו שלילי, ואין צורך שהוא ייטמע ויתבטל בתוך הארץ הגדולה. על אף היותו שדה חלה עליו קדושת היובל. קדושה זו מתעלה מעל לבעלות הפרטית, והיא שורה על כל שדה אחוזה בארץ ה'.
199
ר׳5. החיה והבהמה אל מול האדם: השביעית מוציאה את האדם מפרטיותו. האכילה היא משותפת, וכוללת בתוכה את כל המרחב הטבעי ללא הבדל מגדרי, בבחינת "אדם ובהמה תושיע ה'". ביובל, המאיר את שורש המשפחה, אין פירוט של כלל המרחב האנושי, ואין הזכרה של הבהמה והחיה. הדיבור פונה אל האדם בלבד.
200
ר״אסוף
201
ר״בהתחלנו את מסענו בטבע ואליו שבנו בסופו של המסע. בדרך שעברנו הכרנו פנים שונות של הטבע. לא לחינם נתונים המעגלים הבסיסיים של מחזורי השש והשבע במתח שבין האדם לטבע. בשביעית הטבע מאיר תחילה רק באופן כללי, חיצוני לתרבות האנושית. הוא מאיר לה בעקיפין, דרך החיים הטבעיים המשותפים לאדם ולבהמה. רק לאחר שבע שבתות שנים של הקשבה והזדככות, יכולה שנת החמישים לבוא ולגלות את ההארה של הטבע האנושי מתוכו, ולתת מקום לשורש הפנימי של הסיפור האנושי הפרטי של המשפחה והיחיד.
202
ר״גניתן לראות את הדברים גם מהכיוון ההפוך, בבחינת "נעוץ סופם בתחילתם". יכולתו של האדם להתחבר אל הטבע ולקבל ממנו הארה אל תוך חייו במשך מחזורי השביעית, נובעת כולה מהקשר הסמוי והנעלם של האדם עם הטבע. קשר זה, המתגלה ביובל ומאפשר אינטימיות עמוקה בין האדם לטבע, מקורו במקומות בהם הטבע נוגע באדם. מסיבה זו עצמה, השביעית והיובל קשורים זה בזה בעומק הווייתם.
203
ר״דמתוך כך נתנו חז"ל את הארת היובל בתוך השביעית. הקשר בין השביעית ליובל מתחיל כבר בתורת כוהנים (בהר פרשה ב), בה נלמדו דיני קדושת הדמים מהיובל אל השביעית, וכך נלמד גם דין הביעור שחל על מאכל האדם188הרמב"ם מנסח תלות זו ככלל: "דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר, כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל." (הלכות שמיטה ויובל י, טו). זו השוואה כללית הנובעת מהקשר ביניהם. אף על פי כן, דקדוק בלשון הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות, יראה שישנם הבדלים בפרטי הדינים, כגון במניין הלאווים, בשאלה האם יש מצוות עשה של שבתון על היובל או רק לאו וכו'. בנושא זה דן המנחת חינוך במצווה של"ה, ואין כאן המקום להאריך בפרטי ההבדלים.. אלו הם ציוויים המופנים כלפי האדם בשביעית: ביעור מאכל האדם ולא רק מאכל הבהמה; קדושת דמים על פירות השביעית, מכוח משמעות קדושתם ב'עולם האדם' שביובל.
204
ר״ההרהורים לימינו
205
ר״ובימינו איננו יכולים להתחבר אל הטבע חיבור אנושי. חיינו נעים משש השנים אל שנת השבע, מעולם הבחירה של האדם אל עולם הטבע הכללי והמקיף. איננו מסוגלים לצאת מהמעגל הטבעי אל שנת החמישים. גם אם נבחר בעולם של חירות, לא נוכל להתחבר מחדש אל הטבע מתוך חירות זו. רק הגורל הא-להי מסוגל לחבר בין האדם לטבע. האדם כבעל בחירה, חופשי ונייד הוא. הוא תועה בעולם הטבע המקיף אותו, מבלי שיידע היכן המקום שלו במרחב הגדול והעגול, היכן נתונות ארבע האמות שלו בארץ ישראל, בהן ייאחז בשורשיו ויוליד את סיפורו הנטוע באדמה. כל זאת לא יכול האדם לדעת. בימינו, החירות אינה מובילה בהכרח למציאת השורשים, ואולי אף מעצימה את חוסר התלות והנתק שבין האדם החופשי ובין הטבע המוגבל והקבוע. זהו גורלו של העולם הפוסטמודרני. יש לו חופש בחירה ליצור סיפורים שונים ורבי פנים, אך אלה חסרי שורש באדמה ועל כן תלושים. רק מקור א-להי יכול להמשיך את הסיפור ולחדש אותו, לגאול את העולם ולהשיב את האדם אל גורלו המקורי ואל סיפורו האבוד, סיפורו האישי של אדם, שהוא פרק מסיפורה של משפחה החיה את גורלה על חלקת הא-להים הקטנה בארץ.
206
ר״זלישועתך קויתי ה' לישועתך קויתי.
207
ר״חאחרית דבר
208
ר״טטוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קהלת ז, ח)
209
ר״יבאחרית הדבר אנסה לקשור יחד את כל חלקי הספר, ולתת מבט-על אודות התהליך שעברנו.
210
רי״אלשם כך אחזור אל פרק הפתיחה – גן ה' וארץ ה' – ואומר שכל חלקי הספר ממשיכים ומפתחים את קשר הבראשיתי של האדם והאדמה. סיפור הבריאה מתאר באופן נרחב קשר מהותי זה, אשר שיאו בקריאת שם 'אדם' כי מהאדמה לוקח. האדמה היא החומר ממנו הוא נוצר, היא מקור חיותו ואותה הוא נלקח לעבוד. סופו של סיפור הבריאה טרגי: למרות הקשר העז, מערכת היחסים ביניהם אינה פשוטה כלל ומלאה עצב וקללה.
211
רי״בהחיים בארץ ישראל בכלל, ובשביעית וביובל בפרט, מהווים מסע עמוק של תיקון היחסים שבין האדם לאדמה. בשער הראשון – 'זכרונות קדומים' – ראינו כיצד החיים בארץ מעצבים את חיי האדם בצורה מתוקנת: ענווה, פתיחות לברכת ה', השראה וחיי טבע מקודשים – כל אלה מהווים את חיי האדם היוצר בארץ.
212
רי״גבשערי השביעית והיובל העמקנו את תהליך התיקון, ובהם נפתח האדם מחדש לקבל את הקשר העמוק אל האדמה ולהכיר בערכה הפנימי, מתוך כבוד ועדינות. לא רק לעמוד עליה ולהביט השמימה (כבשש השנים), אלא גם לראות אותה כשלעצמה, 'פנים בפנים'.
213
רי״דהשער 'פני שביעית נקבלה' מוליד באדם את ההכרה בטבע הא-להי של הארץ. הארץ השובתת לה' מחוללת התרחשות רחבה של חיי טבע מקודשים על פני כל המרחב, ואוגדים יחד את האדם והחיה לחיים משותפים הניזונים מפרי החיים המקודש. בבחינת 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'.
214
רי״השער היובל מוליד באדם את השייכות העמוקה לא רק לארץ על כל מרחביה, אלא לארבע אמות שלו בארץ ישראל: לשדה אחוזת אבותיו. שייכות שהיא אינה מצד הטבע המחבר יחד אדם ובהמה לארץ, אלא מצד הסיפור האנושי והמשפחתי, סיפור המממש את הרצון הא-להי בחיי האדם בנחלתו.
215
רי״וניתן לדמות את תהליכי השביעית והיובל לשני השלבים שעבר אדם הראשון: בתחילה נברא מהאדמה, ולאחר מכן הושם במקום מיוחד לו בתוכה. כך השביעית מגלה את קשר החיים הטבעי לאדמה, ואילו היובל מגלה את הקשר הייחודי של האדם לחלקת הא-להים הפרטית שלו בתוכה, בה שם אותו ה' על פי הגורל לממש את ייעודו.
216
רי״זמהספר אל ימינו:
217
רי״חבעולמנו אנו עוברים כולנו, יחד כחברה וכל אחד מאיתנו כיחיד, את מסע התיקון של יחסי האדם והאדמה. הנושא האקולוגי לא יורד מסדר היום הציבורי בעולם, והמשמעות של הקשר לארץ טורדת את הציבור הישראלי. לצערי השפה של הקשר לארץ דלה, ועסוקה בלית ברירה בקשר לארץ כאמירה היסטורית וטריטוריאלית אל מול העולם שמסביב. אף המבט האקולוגי היהודי המוצע בחברה אינו מפותח דיו, ובודאי לא מכיל את העומקים הערכיים המתגלים בשנת השבע. בספר זה ביקשנו לתרום קמעה לפיתוח הקשר החי של האדם עם אדמתו, שביכולתו להתקיים בצורה עמוקה בארץ ישראל. כל שער בספר מהווה תחנה במסע אל שורשי החיים של האדם באדמה. מסע המעביר את האדם מהאקולוגיה של שש השנים בה הוא משמש במרכז, לאקולוגיה העמוקה של שנת השבע והיובל בה האדמה או השדה במרכז.
218
רי״טהספר, הנוגע ברוח הפסוקים וההלכות, מהווה מצע ליצירת תשתית לקריאה רוחנית ערכית שלמה. אם נדע לפתח את העולם העשיר של החיים הטבעיים בארץ – הגנוז בפסוקים ובהלכות – למשנה רוחנית וערכית סדורה, ייתכן ונוכל להחיות את 'סדר זרעים' בארץ. ללא החייאה עמוקה זו המצוות התלויות בארץ יישארו 'גרגירים מצומקים' (כלשון הראי"ה קוק באורות התחייה, פיסקה ז). הפיתוח מחדש אינו יכול להתמקד בקיום המצוות התלויות בארץ בלבד; חלק משמעותי ממנו הוא פיתוח תודעת הרקע של החיים הטבעיים בארץ. תודעה שראשיתה בחיי האבות ושורשיה בראשית הבריאה. רק על רקע הקשר השורשי והעמוק לטבע הארץ-ישראלי, בדרך מלאה כבוד וקדושה המאגדת יחד אדם, חי וטבע, נוכל להעיר מחדש בארץ את החיוניות הגנוזה במחזורים הטבעיים והמצוותים. התעוררות מחודשת אשר תהפוך אותם להיות מעצבי תודעה ושפה של תרבות ישראלית מקורית.
219
ר״כתם ולא נשלם השבח לאל בורא עולם
220
רכ״אפדיה נגר
221