אדם מן האדמה, שער היובל י״אAdam Min HaAdamah, Yovel 11
א׳מהשביעית אל היובל ובחזרה
1
ב׳פתיחה
2
ג׳בפרק זה נדון בקשר וביחס בין השביעית, כפי שהוצגה בפרקי השער הקודם, ובין היובל. את המעבר מן השביעית אל היובל מתארת התורה בהדרגתיות: תחילה מתואר מסע האדם בתוך מחזור שש השנים והשביעית, אל השלמת שבע השביעיות:
3
ד׳וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים,
4
ה׳וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ויקרא כה, ח)
(ויקרא כה, ח)
5
ו׳אולם שלמות זו אינה הסוף. בקצה האופק מתגלה עולם חדש, היובל:
6
ז׳וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(שם, ט-י)
(שם, ט-י)
7
ח׳מהו העולם החדש המתגלה ביובל? מה יחסו אל אותה שלמות מחזורית של שבע שביעיות שהסתיימה לה? – אלו השאלות בהן נפתח את ההתבוננות ביובל.
8
ט׳היחסים שבין השביעית והיובל יהוו את מוקד ענייננו בפרק זה, ובהם נעסוק בשני חלקים:
9
י׳בחלק הראשון – 'מהשביעית אל היובל' – נעסוק בהשוואת היובל אל השביעית אשר בחומש ויקרא. היובל נזכר מיד לאחר שנת השבע, ונראה שספירת שבע השביעיות עד ליובל אינה טכנית, אלא טומנת בחובה מסע אותו מוכרח האדם לעבור בכדי להיכנס בשערי היובל. נראה בחלק זה כיצד קומת היובל מונחת על גבי הבסיס האיתן של מחזורי שש השנים והשנה השביעית, אשר אלמלא בסיס זה היובל אינו יכול להופיע.
10
י״אבחלק השני – 'מהיובל אל השביעית' – נראה את הכיוון ההפוך: כיצד תנועת היובל משפיעה ומכוננת את שנת השבע. על מנת להפוך את המבט, נשווה את היובל הנזכר בחומש ויקרא דווקא אל שנת השמיטה המתוארת בספרי שמות ודברים. השוואה מעניינת זו תפתח אותנו לראיה חדשה של הקשר בין השביעית ליובל.
11
י״במהשביעית אל היובל
12
י״גמתוך פסוקי הפרשיה המתארים את השביעית עצמה (ויקרא כה, א-ז), ניתן לראות את מחזור השש והשבע כמערכת שלמה וסגורה בפני עצמה, שאינה זקוקה להשלמה כלשהי. אך בהמשך הקריאה בפסוקים, נראה כי מערכת זו היא חלק ממערכת גדולה יותר:
13
י״דוְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ויקרא כה, ח)
(ויקרא כה, ח)
14
ט״והתורה מדגישה שספירת השש והשבע מחוברת למערכת גדולה יותר, מערכת של שבע שבתות שנים המסתכמות בארבעים ותשע שנה.
15
ט״זאולם הספירה אינה נעצרת בסיום ארבעים ותשע השנים; מיד לאחריהן מגיעה שנת החמישים:
16
י״זוְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(שם, ט)
(שם, ט)
17
י״חשנת החמישים אינה חלק מתהליך הספירה, אלא מגיעה לאחר השלמת שבעה מחזורי שביעיות. ספירה מבטאת קשר ותהליך התפתחות, כפי שניתן לראות אף בספירת העומר בין פסח לשבועות: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו). גם ספירה זו היא של ארבעים ותשעה ימים על מנת להגיע אל היום החמישים. התהליך מתחיל מהנפת העומר (החומר הגולמי) עד להבאת שתי הלחם (החומר המעובד) ביום החמישים. אפשר שזהו התהליך מהשביעית ועד ליובל: מהטבעי אל האנושי.
18
י״טמשביתת הטבע אל קריאתו של האדם
19
כ׳מערכת השש והשבע מופיעה בסדרי הימים, בסדרי המועדים ובסדרי השנים. בסדרים הללו, השש הוא זמן הפעילות והיצירה של האדם בעולם, ואילו השבע הוא זמן המנוחה, השביתה והשחרור. המקור הראשוני למערכת זו הוא הבריאה הא-להית: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). העולם הגיע להשלמתו המלאה בעת שה' ברך את יום השביעי – "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו" (תפילת 'יוצר אור' בבוקר השבת). השלמות בשבת אינה השלמתה של הפעילות, אלא שלמות של מנוחה, ברכה וקדושה השורה העולם. גם שנת השבע כ'שבת', מהווה השלמה לפעילות האנושית היוצרת בטבע במשך שש שנים, ומגלה את העומק הקיים בתוך הטבע: "ושבתה הארץ שבת לה'". המספר שבע מהווה את היחידה השלמה166המספר שבע, כמשקף יחידה שלמה, מופיע פעמים רבות בתורה: שבע חיות נכנסו לתיבה, שבע שנים עבד יעקב בשביל רחל, שבעה קנים למנורה, שבעת ימי הטהרה של הזב והזבה, ועוד. בספר יצירה, השש מסמל את ששת ממדי המציאות ואילו השבע מסמל את השלמות העמוקה המתגלה בתוכו. עיין יהודה ליבס, "ספר יצירה", עמודים 209-216.. בראיה כללית ניתן להבחין בין השש כמבטא את צד הפעולה, לבין השבע כמבטא את צד השביתה.
20
כ״אבהנחה שמחזור של שבע יוצר שלמות, מחזור של שבע שביעיות מעניק חוייה כפולה ומכופלת של שלמות. חוויה עמוקה של השלמות הנוצרת מפעילות האדם בטבע. מתוך כך, מתבקש היה ששיאו של התהליך ייקבע בשנה הארבעים ותשע, השנה השביעית של המחזור השביעי, 'שבת השבתון' של הטבע. מדוע מתרחש היובל דווקא בשנת החמישים167וכן מדוע חוגגים את יום החמישים ולא את יום הארבעים ותשעה??
21
כ״בנראה שהשלמות המתגלה בסיום מחזור שבע השביעיות, היא השלמות העולה מתוך הטבע. במשך שש השנים פועל האדם בטבע, זורע קוצר ואוסף, ובסיום המחזור משלימה שנת השבע את השבוע, ומגלה את השלמות מתוך הטבע. בשביעית מתרחשת פתיחת שדהו של האדם ושיתוף סביבתו באכילת הפירות ("לכם לאכלה"). הטבע השייך לה' מאיר על חיי האדם וסביבתו וסוחף את המרחב האנושי והחי לחיים משותפים: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".
22
כ״גלכאורה, מחזור זה, השזור משבעה מחזורי השביעית, יוצר תנועה מושלמת; ולמרות זאת, חסר בו השינוי הנובע מתוך האדם, מתוך בחירתו ורצונו168כפי שראינו בשער השביעית, השינוי המתרחש באדם בשביעית הינו כמתואר בפרשיית שמות ולא בויקרא, שם האדם נותר בצל ההתרחשות של הארץ.; שינוי המתחיל בעולמו של האדם ומחולל בו מהפכה עמוקה, אשר תשנה את היחסים בין בני האדם בתוך החברה האנושית, בדומה למהפכה שיוצרת השביעית ביחסי האדם לטבע ולסביבתו.
23
כ״דאת המהפכה הזו מבשר היובל:
24
כ״הוְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"
(שם, ט–י)
(שם, ט–י)
25
כ״וזהו אולי המפתח להבנת משמעותה של שנת החמישים. היובל אינו חלק ממחזור שבע השביעיות, אלא מתנשא מעל לו. אחר הוא מכל מה שקדם לו. היובל אינו חלק ממחזור השלמות של הטבע; את שנת החמישים יוצר האדם. המאורע המכונן את היובל הוא קידוש וקריאה של האדם ("וקדשתם... וקראתם..."). בפשטות, אם לא יבוא האדם ויקדש את היובל, היובל לא יתרחש. זאת, בניגוד לשביעית, הקיימת כמערכת קבועה במציאות, ללא תלות במעשה האדם (כראוי למערכת הנעוצה בטבע).
26
כ״זדווקא הקריאה האנושית היא שמביאה לפריצה של מימד חדש: שינוי המרחב החברתי, מעבר לשינוי היחס לאדמה, שקיים גם בשביעית. היובל קורא דרור בארץ, מחולל חירות המשיבה את העבדים הביתה ואת הנחלות לבעליהן המקוריים. ביובל מתגלה שלא רק הארץ כטבע עולה לה', גם הארץ כמרחב החיים האנושי היא של ה': "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם כה, כג).
27
כ״חבשביעית האדמה אמנם שובתת ופותחת את האדם לסביבה ולמרחב הטבעי, אולם במושגים האנושיים נשארת היא ברשותו של האדם169איסורי המלאכה בשביעית נאמרים כלפי רכוש האדם: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצר ואת ענבי נזירך לא תבצר". לעומת זאת, איסורי המלאכה ביובל נאמרים כלפי הארץ: "וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ".. ביובל משתחררת האדמה גם מהאחיזה האנושית, חוזרת לה' ומשם שבה לבעליה המקוריים. מתוך הגילוי שהארץ כולה של ה', מקבל כל אחד את מקומו מחדש, הכל שב למקורו. כפי שדרשו חז"ל: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" – דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתבוא שלי הרי היא שלכם" (תורת כוהנים בהר, ג).
28
כ״טנסכם ונאמר כי השביעית מתחילה מעולם הטבע ומשנה את יחסו של האדם כלפי האדמה. השייכות לה' מביאה לשביתה של האדמה, "שבת לה". היובל, לעומת זאת, מתחיל מהמקום האנושי ומשנה את היחס של האדם לא רק לאדמתו, אלא גם לאחוזתו ולאנשים המשועבדים לו. התהליך מהשביעית אל היובל, הינו פריצה מעולם הטבע לעולם שהוא מעבר לטבע, עולם בו האדם הוא המביא את השינוי ומרחיב אותו ביחס לחברה כולה, שינוי תודעתי שהאדמה שייכת לה' והוא שמעניק את ההיאחזות בה.
29
ל׳מחלוקת חכמים ורבי יהודה: הייתכן יובל ללא שביעית?
30
ל״אהצגנו את שתי המערכות, השביעית והיובל, וראינו כיצד היובל בא על גבי ספירת שבע השביעיות. אך האם המערכות תלויות זו בזו?
31
ל״בבשאלה זו חולקים ר' יהודה וחכמים:
32
ל״גמניין שיספור לשני שבוע? תלמוד לומר: "והיו לך ימי שבע שבתות השנים".
33
ל״דמניין שיספור לשני יובל? תלמוד לומר: "והיו לך תשע וארבעים שנה".
34
ל״המניין עשה שביעית אף על פי שאין יובל? תלמוד לומר: "והיו לך שבע שבתות שנים".
35
ל״וומניין עשה יובל אף על פי שאין שביעית? תלמוד לומר: "תשע וארבעים שנה", דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית.
36
ל״ז תורת כוהנים בהר, ב
37
ל״חהדיון בתורת כוהנים הוא לגבי קיום יובל ללא שביעית ולהיפך170נחלקו הראשונים באיזה מקרה מדובר. לדעת בעלי התוספות (ערכין לב עמוד ב, ד"ה "מנו יובלות") מדובר במקרה שלא עשו שביעית או יובל כתוצאה מרשלנות או מסיבות אחרות. בשונה מכך, דעת רש"י (גיטין לו עמוד א, ד"ה "בשביעית בזמן הזה") היא שהתורת כוהנים דן במקרה בו לא נוהג היובל בארץ, כתוצאה מחיסרון בתנאי היובל, כגון שלא כל יושביה עליה. פירוש זה קשה מהמשך התורת כוהנים, במקרה של "עשה יובל אף על פי שאין שביעית", ברור כי מדובר באי עשייה של העם, ולא בחוסר חלות על פי ההלכה.. לכל הדעות, השביעית עומדת לעצמה גם ללא היובל. זהו אופיה של השביעית, כמחזור שלם של החיים בטבע. כפי שששת ימי השבוע והיום השביעי טבועים במציאות, בלי קשר לגורם האנושי, כך השביעית קבועה ועומדת. שבעת מחזורי השביעית מובילים ליובל, אולם אין הם תלויים בקיומו. הלימוד לכך הוא מהפסוק "והיו לך ימי שבע שבתות השנים", המתאר את שבעת מחזורי השביעית כשלמות העומדת לעצמה.
38
ל״טהמחלוקת בין ר' יהודה לחכמים היא על היובל: לדעת ר' יהודה, מקדשים את שנת היובל גם כאשר לא נשמרו השביעיות לפני כן. נראה שהוא רואה ביובל, המעורר את השינוי בחיי האדם, שנה העומדת לעצמה. לעומת זאת, סוברים חכמים כי מקדשים יובל רק אם נשמרו השביעיות שלפניו. לדעת חכמים, היובל חייב להופיע על רקע המהלך הטבעי של שבעה מחזורי השביעית שקדמו לו. רק לאחר שספג האדם אל תוך חייו את השלמות הקורנת מהטבע ואת חיי השיתוף והשוויון בארץ ה', יכול הוא לשאוב כוח ולהעלות את חייו האנושיים בארץ אל ה'; לגלות את שנת החמישים.
39
מ׳בתלמוד מובאת מחלוקת נוספת בין רבי יהודה וחכמים בנוגע לספירת השנים ביובל ובשביעית:
40
מ״אדתניא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" – שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת, מכאן אמרו: יובל אינו עולה למנין שבוע; רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע.
(בבלי נדרים, סא עמוד א)
(בבלי נדרים, סא עמוד א)
41
מ״בחכמים סוברים שרק לאחר שנת היובל מתחילה ספירה חדשה של מערכת השביעיות, ואילו ר' יהודה סובר ששנת היובל עצמה עולה למניין השנים הבאות. נראה כי לפי חכמים קיימת מערכת הטבע – שש השנים והשבע – שהיא קבועה במציאות, והיובל מופיע כמערכת שמעבר למציאות הטבעית הרגילה. עולם הטבע של השש והשבע נפרץ כל חמישים שנה. היובל, שמגיע לאחר שבע השביעיות, מאפס מחדש את מערכת השביעיות, ויוצר ספירה חדשה ותהליך חדש. כאשר האדם מתעלה בבחירתו אל ה', עולה הוא אל מעל מערכת הטבע. השיבה של האדם אל מערכת הטבע למחזור נוסף תהיה מחודשת בעקבות היובל אותו קרא האדם.
42
מ״גרבי יהודה קובע: "יובל עולה למנין שבוע". כלומר, שנת החמישים היא גם השנה הראשונה של מחזור השביעיות הבא, ואינה עוצרת את הספירה. כחכמים, גם ר' יהודה סובר ששנת היובל מגיעה כקומה חדשה מעל קומת השביעית; אך לדעתו הספירה האנושית לעולם לא תפרוץ ולא תשנה את מחזור הטבע. גם בזמן היובל ממשיך לפעום המחזור הקבוע – השש והשבע.
43
מ״דניתן להשוות, בדעת ר' יהודה, את יחסי היובל ומחזורי השביעית ליחסי יום טוב ושבת. אלו הן שתי מערכות זמן שונות, אשר אינן מושפעות זו מזו: האחת – זמן הנובע מהטבע, והאחרת – זמן אנושי. כפי שבמערכת יום טוב ישראל הם היוצרים ומקדשים את הזמנים, כך מקדשים הם את שנת החמישים. בדומה לכך, כפי שיום טוב אינו משנה לעולם את ספירת הימים בשבוע, כך היובל אינו משנה את המחזור הקבוע של ספירת השביעיות.
44
מ״הבתלמוד הירושלמי, מפתח ר' יוחנן בר מרייה את דעתו של ר' יהודה:
45
מ״ואמר רבי יוחנן בר מרייה: אתייא כמאן דאמר (= הולך כמי שאמר) אין היובל עולה ממיניין שני שבוע, ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע - פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע.
( קידושין, פרק א הלכה א)
( קידושין, פרק א הלכה א)
46
מ״זלדעת ר' יוחנן, סובר ר' יהודה שהיובל יכול לחול בכל שנה ממחזור שבע השנים, ולא בהכרח לאחר השנה השביעית! שנת היובל נספרת אמנם כשנה ראשונה במניין מחזור אחד של שביעית, אך לא בספירת ארבעים ותשע השנים לקראת היובל הבא. מכאן יוצא שהשנה השניה בשנות השביעית, ולא הראשונה בהן, היא השנה הראשונה למניין ארבעים ותשע השנים. כעבור מחזור שלם של ארבעים ותשע שנים, כבר יחול היובל בשנה השנייה במחזור השביעית, וכך הלאה171מהבבלי נראה שקיימת הבנה אחרת בדעת ר' יהודה. בנוסח שם אומר ר' יהודה ששנת החמישים "עולה לכאן ולכאן" (ראש השנה ט, עמוד ב). כלומר: היובל הוא שנת החמישים של המחזור הקודם, וגם השנה הראשונה של המחזור הבא של שנות השביעית והיובל. ממילא תמיד תהיה חפיפה בניהם. כך פירש רש"י על אתר, וכך נראה משאר הראשונים.
להבנה זו, למרות השוני בין מחזור השבתות להופעת ה'יום טוב' של היובל, תמיד יופיע היובל בצמידות לזמן של השבת השביעית בטבע. העדפנו להציג למעלה את הירושלמי היוצר ניתוק חד, ולא את הבבלי המציג עמדה מורכבת ומאזנת יותר..
להבנה זו, למרות השוני בין מחזור השבתות להופעת ה'יום טוב' של היובל, תמיד יופיע היובל בצמידות לזמן של השבת השביעית בטבע. העדפנו להציג למעלה את הירושלמי היוצר ניתוק חד, ולא את הבבלי המציג עמדה מורכבת ומאזנת יותר..
47
מ״חעד כה הסברנו שלדעת רבי יהודה שנת היובל לא משפיעה על ספירת השביעיות, אך לפי דעתו בירושלמי היובל הוא מערכת שונה לגמרי מהשביעית. לא רק שהיובל אינו חודר את מסגרת השביעית, אלא קיימת הפרדה בין מישור השביעית (ההוויה הקבועה, השבת), לבין מישור היובל (יצירת האדם שמעל הטבע, יום טוב)172דעת ר' יהודה בירושלמי מתאימה יותר לגישתו בתורת כוהנים, שם הדגש הוא על הניתוק בין שתי הספירות, ויצירת שתי מערכות שונות. לעומת זאת, בבבלי יש חיבור מסוים של היובל לשביעית.. אלו הן שתי ספירות שכלל אינן נפגשות. תיאור התורה של יובל הבא לאחר שבע שבתות שנים, התרחש למעשה רק ביובל הראשון. מכאן ואילך נפרדו הספירות, והיובל יחול בכל פעם בשנה אחרת של שנות השביעית.
48
מ״טסוד היושר והעיגולים
49
נ׳כיצד קרא ר' יהודה את פסוקי התורה המתייחסים לספירה? התשובה נמצאת בתורת כוהנים שהובאה לעיל. נראה שכל הקטע הראשון עד סופו, כולל החיוב לספור הן לשביעית והן ליובל, הוא דעת ר' יהודה173בפרט שידוע שה'סתמא' של תורת כוהנים הוא מר' יהודה, ראה בבלי סנהדרין, פו עמוד א.. בקריאה פשוטה בפסוקים, ראינו שהספירה מחברת בין השביעית ליובל. אולם ר' יהודה מנתק ביניהם וקורא את הפרשייה כשתי ספירות, המסמלות את שתי המערכות השונות:
50
נ״אמניין שיספור לשני שבוע? תלמוד לומר והיו לך ימי שבע שבתות השנים.
51
נ״במנין שיספור לשני יובל? תלמוד לומר והיו לך תשע וארבעים שנה.
52
נ״גמהו ההבדל בין "שבע שבתות השנים" לבין "תשע וארבעים שנה"? הרי זהו חישוב כפול של אותו פרק זמן, ומדוע ייחס ר' יהודה זה ליובל וזה לשביעית?
53
נ״דנראה שההבדל הוא בין ספירה 'קווית' לספירה 'מעגלית'.
54
נ״הספירת שבע שבתות שנים היא ספירה 'מעגלית', החוזרת על עצמה. הספירה נעה במעגלים מחזוריים, כל שבוע מסתיים בשבת וחוזר חלילה. ספירה שכזו מאפיינת את תנועת הטבע, הנע במעגלים של עונות טבעיות החולפות וחוזרות.
55
נ״ולעומתה, ספירת תשע וארבעים שנה היא ספירה 'קווית'. האדם המציב יעדים נע קדימה כלפי העתיד, בקו ישר. היעד של הספירה הוא היובל – זמן השיא של האדם. הזמן הזה נספר בקו רציף של תשע וארבעים שנה.
56
נ״זמתוך ההקשבה לשפה כפולה זו, חידש ר' יהודה את שני מחזורי הספירה. ספירת שבתות השנים נועדה לצורך עצמה, ואילו ספירת ארבעים ותשע השנים משרתת את היובל. במחזור הבא, ספירת השבתות תמשיך בשלה, ואילו ספירת היובל תתנתק ממנה ותמשיך לדרכה, כפי שראינו בירושלמי. היובל יכול לחול גם בשנת שלוש או ארבע לשנות השמיטה, ואין בכך כלום, שכן זוהי ספירה נפרדת לחלוטין.
57
נ״חסיכום
58
נ״טבפסוקי ויקרא עמדנו על התהליך שמציגה התורה – מהשביעית אל היובל. ראינו שתהליך זה מתחיל בגילוי ה' בארץ בשנה השביעית. בהיותה קשורה למערכת הטבע, משנה השנה השביעית את היחס לאדמה ולטבע. אולם השינוי אינו טוטאלי. האדם שפתח את שדהו לסביבה, חוזר לאדמתו בסוף השנה ומתחיל מחזור חדש של שש שנים של עבודה בה. לעומת טבעיות זו של השביעית, גילוי ה' ביובל מתחיל בקריאתו של האדם. היובל אינו חלק ממערכת הטבע, כי אם קומה שעומדת מעל הטבע. קריאתו של האדם מביאה לגילוי ה' בתוך ההתנהלות החברתית (שחרור העבדים והחזרה לנחלות המקוריות).
59
ס׳אופיו של הקשר בין מחזור הטבע לבין הספירה האנושית נבחן לאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים. דעת חכמים היא שהיובל מגיע רק אם התקיימו השביעיות שקדמו לו, והוא פורץ, משנה ומתחיל מחדש את מחזור ספירת השביעיות. במילים אחרות, עולם הדרור שקורא האדם יכול לצמוח רק מתוך הארת הטבע של השביעית, והוא אף משפיע על מערכת השביעית ומשנה אותה. לפי ר' יהודה, היובל אינו משנה את הטבע: הוא אינו נוגע באמת במערכת השביעית, וגם אינו תלוי בה. היובל הוא מעין יום טוב שמגיע לאחר השבת, אך אינו משנה את סדר ימות השבוע. את ההשלכות המרחיקות לכת של דעת ר' יהודה ראינו בירושלמי, המציג ניתוק מלא של היובל מהשביעית, וספירות שונות שאינן מושפעות זו מזו: מעגל הטבע השלם של שבע שבתות השנים, וספירת ארבעים ותשע השנים בדרך אל קריאת הדרור.
60
ס״אמהיובל אל שביעית
61
ס״בעד כה הנגדנו בין השביעית, כמערכת טבעית העומדת בבסיס החיים, ובין היובל המונח על גבה, כתנועה של העולם האנושי אל ה'. עתה נהפוך מבט לראיה חדשה של הקשר בין השביעית ליובל. לשם כך נשווה את היובל המופיע בחומש ויקרא עם השמיטה המתוארת דווקא בדברים ובשמות, ונראה את המשותף שבין היובל לשביעית, שיתוף המגיע לשיאו בראיית היובל כמכונן את השנה השביעית.
62
ס״גדעת רבי
63
ס״דמכיוון שצעד זה אינו מובן מאליו, נציג את דבריו של רבי יהודה הנשיא שחידש מבט זה.
64
ס״הדתני "וזה דבר השמיטה שמוט". רבי אומר - שני שמיטין הללו, שמיטה174נראה באופן פשוט כי הכוונה כאן היא לשמיטה בכללותה. אולם הביטוי הקלאסי במקורות התנאיים הוא: 'שביעית', ולא 'שמיטה'. אולי השימוש בביטוי 'שמיטה' כאן אינו מקרי – הקשר בין היובל לשמיטה מופיע דווקא דרך שמיטת הכספים. ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן.
(ירושלמי שביעית, פרק י הלכה ב)
(ירושלמי שביעית, פרק י הלכה ב)
65
ס״ומקור הלימוד של רבי הוא הפסוק על שמיטת כספים: "וזה דבר השמיטה שמוט" (דברים טו, א). על פי רבי, ישנן שתי שמיטות: השביעית והיובל, והן תלויות זו בזו! בזמן שהיובל נוהג השמיטה היא מדאורייתא, ומרגע שפסק – השמיטה היא מדרבנן175מתוך גישה זו שכאשר שאין יובל שביעית דרבנן, רוצה רבי לבטל את השמיטה, אולם חוזר בו כשר' פנחס בן יאיר לא מסכים עמו (ירושלמי דמאי, פרק א הלכה ג). גם תלמידו של רבי, רבי ינאי, רוצה לבטל את השמיטה מפני הארנונא (בבלי סנהדרין, כו עמוד א)..
66
ס״זאם עד כה התייחסנו לשנה השביעית במונחים 'שבת הארץ' ו'שביעית', הנזכרים בויקרא, באמרה לעיל, רבי משתמש במונח 'שמיטה' הנזכר בשמות. הבחירה של רבי אינה מקרית: המונחים 'שבת הארץ' ו'שביעית' מתייחסים לאדמה ששובתת. המונח 'שבת הארץ' מציין את התרחשות האדמה (ומתוך כך השפעותיה על האדם השומר על שביתת הארץ), והשביעית מתארת את מחזור הזמן הקבוע של שנות הארץ – שבע שבתות שנים.
67
ס״חלעומת זאת, המונח 'שמיטה' מתייחס לאדם השומט את שדהו. ההתרחשות היא בעולם האדם וביחס הבעלות שלו כלפי האדמה. רבי מכנה 'שמיטה' לא רק את השנה השביעית, אלא גם את היובל ("שתי שמיטין הללו – שמיטה ויובל")176ישנם עוד מקומות בהם מכנים חז"ל את היובל כ'שמיטה': "יובל אף על פי שלא השמיטו" (תורת כוהנים בהר ד, ב; וכן בבבלי בראש השנה, ט עמוד ב).. לדעת רבי, המוקד ביובל הוא בעל השדה שנאלץ לשמוט את האחוזה שקנה, ולא הבעלים המקוריים שזוכה לשוב לאדמתו. נראה שרבי משווה בין השמיטה והיובל, וקורא את השמיטה מתוך היובל, ומשמעות הדבר הוא כי השמיטה יכולה להתקיים רק אם יש יובל, האב-טיפוס של תנועת השמיטה ותיקון הבעלות.
68
ס״טהדמיון בין השמיטה ליובל
69
ע׳כיצד קרא זאת רבי בפסוקי התורה?
70
ע״אתיאור השנה השביעית בפרשיית השמיטה בשמות מזכיר למדי את תנועת היובל. בניגוד לחומש ויקרא, בשמות לא נזכרת 'שביתת הארץ', אלא החובה שהאדם ישמוט את שדהו. בחומש דברים יש פיתוח נוסף ומרחיק לכת המעגן את השמיטה גם במישור החברתי: דין שמיטת כספים ביחסי מלווה-לווה. מוטלת על המלווה חובה לשמוט את ההלוואה ולהפסיק לנגושֹ בלווה. מצווה זו אינה קשורה כלל לארץ.
71
ע״בבקריאה כזו ניתן למצוא קווי דמיון בין השמיטה ליובל: השנה השביעית מתקנת את תודעת הבעלות על ידי חובת השמיטה. אותם עקרונות חלים ביובל בצורה רחבה ועמוקה יותר. האדמה שנשמטת אינה חוזרת עוד לבעליה, והעבדים משתחררים לתמיד177עבד עברי משתחרר לאחר שבע שנים. אמנם אין המדובר בשנה שביעית של לוח השנה, אלא בשנה שביעית לקניית העבד, אולם עדיין יש כאן אלמנטים דומים של מערכות שש ושבע: בשנה השביעית חל תיקון בתפיסת הבעלות של האדם ביחס לקנייניו.. בהסתכלות זו היובל הוא מעין שמיטה מורחבת, קיצונית יותר. בקריאתו של רבי, גם השמיטה וגם היובל מחוללים מהפכה מתקנת בתודעת הבעלות של האדם, הן ביחס לאדמתו והן ביחס לחברה שסביבו. ההבדלים הם בעוצמת השינוי שנוצר: שחרור האדמה בשמיטה הוא לטווח הזמן הקרוב בלבד, וביובל השחרור הוא מוחלט.
72
ע״גשמיטת כספים: 'הניצוץ היובלי' בתוך השביעית
73
ע״דהצגנו את דעת רבי, המאחדת בין היובל ובין השביעית, כפי שהיא מתוארת בשמות ודברים – שמיטת האדם את בעלותו. אך לאור דברי רבי כפי שהם נזכרים בבבלי, נראה ששמיטת הכספים היא המייצגת את הקשר בין השביעית ליובל.
74
ע״הדתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים.
(בבלי מועד קטן, ב עמוד ב)178וכן בקידושין לח עמוד א; גיטין לו עמוד א.
(בבלי מועד קטן, ב עמוד ב)178וכן בקידושין לח עמוד א; גיטין לו עמוד א.
75
ע״ובקריאה ראשונה נראה שרבי תולה את שמיטת הכספים בקיומה של שמיטת הקרקעות179וכך הציעו כמה מהראשונים כרש"י והר"ח (על הסוגיה במועד קטן). ראשונים אלו פירשו את הבבלי פירוש מקומי, מבלי להתייחס לדעת רבי בירושלמי, התולה את קיום השביעית בקיום היובל.. אולם מתוך דעת רבי המופיעה בירושלמי לעיל, נציע פרשנות מקורית המחברת את שתי המימרות180על פי שיטת בעלי התוספות (גיטין לו עמוד א, ד"ה "בזמן שאתה משמט") והרמב"ם (עיין לקמן), זוהי אותה מימרה: 'שמיטת כספים' – הכוונה לשביעית, 'שמיטת קרקע' – הכוונה ליובל.. נראה שהאמירה בבבלי אינה אלא גלגולה של האמירה בירושלמי, שם טען רבי שרק "בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת". השוני בניסוח הבבלי, הוא שבמקום "יובל" מופיע הביטוי "שמיטת קרקעות", ובמקום "שמיטה" מופיעה "שמיטת כספים". המשמעות בשני המקורות זהה: השמיטה מתרחשת רק אם נשמר היובל.
76
ע״זההצגה של השביעית בבבלי מתמקדת בשמיטת הכספים. החיבור של השמיטה ליובל הוא דווקא דרך שמיטת הכספים, ולא בכדי. המשותף לשמיטת כספים וליובל הוא ששניהם מתקנים באופן ישיר את המרחב האנושי. בשונה מחובת השמיטה בשמות, העוסקת בקרקע, כאן מוטלת על האדם חובה שכל-כולה אנושית. האיסור לנגושּ בלווה מקביל לשחרור העבד ולשמיטת השדה ביובל. בשניהם האדם מוותר בפועל על קניינו בכדי להעניק חירות לאחר. דמיון נוסף בין שמיטת הכספים ליובל הוא שהמחויבות לתיקון החברה היהודית חלה בכל העולם ולא רק בארץ ישראל181בבלי קידושין דף לח עמוד ב: "כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ".. מעיון במקורות מהם למד, ניתן לראות מדוע קישר רבי את היובל דווקא עם שמיטת כספים, כשמיטה אנושית. גם הלימוד "וזה דבר השמיטה שמוט" לקוח מפרשיית שמיטת כספים, ודעתו של רבי הובאה בתלמודים כחלק מהדיון על החובה לשמוט כספים בזמן הזה. מתוך כך נראה ששמיטת כספים היא למעשה מעין 'ניצוץ יובלי' המופיע בשביעית. הניצוץ הזה מתגלה כל שבע שנים, וביובל הוא פורץ ועולה כדי הווייתו המלאה ביותר.
77
ע״חגם הרמב"ם קושר בין שביעית ליובל באמצעות שמיטת כספים:
78
ע״טאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
(הלכות שמיטה ויובל, פרק ט הלכה ב)182פרק ט עוסק כולו בשמיטת כספים (ואולי זו הסיבה שהרמב"ם ציין דווקא את שמיטת הכספים כתלויה ביובל).
(הלכות שמיטה ויובל, פרק ט הלכה ב)182פרק ט עוסק כולו בשמיטת כספים (ואולי זו הסיבה שהרמב"ם ציין דווקא את שמיטת הכספים כתלויה ביובל).
79
פ׳הרמב"ם מתבסס על הדרשה המובאת בספרי (דברים קיא) ובבבלי בשם רבי (מועד קטן, ג עמוד א) ש"שמיטת כספים תלויה בשמיטת קרקע". לדעתו, בביטוי 'שמיטת קרקע' אין הכוונה לשביעית, כפי שניתן להבין בקריאה ראשונית, אלא ליובל. הדרשה יוצרת תלות בין שמיטת כספים ליובל. חשוב להדגיש את הכוונה: לא רק שמיטת כספים, גם שאר דיני השביעית תלויים ביובל183כך מפורש בהמשך ההלכות – פרק י הלכה ט (על פי גרסת פרנקל).. אך הקישור ליובל נעשה דרך שמיטת כספים.
80
פ״אסיכום
81
פ״ברבי רואה בשמיטה את חזות היובל: שניהם מערכת אחת, המקיימת תלות הדדית ובמרכזה האדם. בשניהם קיימים אותם אלמנטים. ביובל האדם הוא המקדש ויוצר את השנה, והתהליך המתרחש ביובל הוא שמיטת בעלות האדם ביחס לאדמותיו ועבדיו. רבי בוחר לקרוא כך גם את השביעית, תוך התמקדות בשמיטה ולא בשביתת הארץ. מנקודת מבט זו, שמיטת הכספים מקבלת משמעות מיוחדת, בכך שהיא מבטאת תנועה 'יובלית' של שחרור מוחלט – שמיטה גורפת של האדם, שאינה צומחת מן האדמה. לפי רבי, היובל והשביעית שניהם "שמיטות" השביעית היא יובל קטן. במילים אחרות: רק אם מקיימים את היובל ניתן לקיים גם את השמיטה, שהיא ניצוץ קטן של היובל, המתגלה אחת לשבע שנים.
82
פ״גדעת רבי מחוללת למעשה היפוך שלם של מערכת המושגים שהצבנו בקריאת הפרשיה בויקרא. לדעתו, תהליך של שינוי האדם והחברה הוא המרכזי, והתהליך של שביתת הארץ אינו אלא פיתוח שלו. זאת בדומה ליובל, בו העיקר היא ההתרחשות האנושית, והפסקת העבודה באדמה אינה אלא חלק קטן מהופעת הדרור בעולם האדם. מכוח השוואה זו, המציבה את האדם כמחולל התהליך, נובע דין משמעותי: לא רק היובל תלוי ביצירת האדם (קידוש וקריאת דרור), אלא גם ההתרחשות הטבעית של שביתת הארץ לא מתקיימת ללא קריאת היובל בארץ: "פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן".
83
פ״דעל פי שיטת רבי ניתן לדמות את כל מחזור השביעית והיובל ליום טוב – יצירת האדם המקדש את הזמנים. מחזורי הזמנים של האדם אינם יונקים ממחזור החיים בטבע, אלא משאיפת האדם אל הגאולה והדרור. כל מחזור של שבע שביעיות מרומם את החיים האנושיים כולם לינוק מאור העתיד, המתגלה על האדם ועל ארצו.
84
פ״הסוף דבר – מהשביעית אל היובל ובחזרה
85
פ״ובפרק זה בחנו את התהליכים והיחסים שבין השביעית והיובל. הצענו כיוון אחד, לפיו השביעית מוליכה אל היובל. השביעית היא מערכת של טבע, הקבועה במציאות ואינה תלויה כלל ביובל כגורם אנושי שיקדש ויקרא לה (כפי שנאמר בתורת כוהנים: הכול מודים ששביעית נוהגת גם ללא יובל). שביעית זו מביאה לשינוי רק ביחס לאדמה. לעומתה, היובל המבטא את הבחירה האנושית, מרחיב את השינוי לפני החברה כולה. בכיוון זה ניתן לראות את היובל כפורץ ומשנה את מערכת הטבע (הספירה על פי חכמים), או כמעין 'יום טוב', שאינו משנה את סדר ימות השבוע אלא מגיע על גביהם (הספירה על פי ר' יהודה וקביעתו שיובל נוהג גם ללא שביעית).
86
פ״זהכיוון האחר שראינו מציג תנועה מן היובל אל השביעית. היובל הוא נקודת המוצא המכוננת את השביעית. למעשה, השמיטה החוזרת כל שבע שנים היא מעין גילוי חלקי של היובל. היובל והשביעית מאוחדים זה בזו, ומתמקדים שניהם בעולמו של האדם. מנקודת מבט זו, השביעית מתמקדת בשמיטת הכספים, כפעולה במרחב האנושי.
(לעילוי נשמת יהודה בן ברכה
(לעילוי נשמת יהודה בן ברכה
87
פ״חשנפטר בצום גדליה תשס"ו)
88