אדם מן האדמה, שער היובל י״בAdam Min HaAdamah, Yovel 12
א׳יובל: השיבה אל הגורל
1
ב׳פתיחה: בין בחירה לגורל
2
ג׳מתוך העיון בפרשיות השביעית בחומשי שמות, ויקרא ודברים, נחשפת לפנינו מערכת עדינה ונפלאה של שש השנים והשנה השביעית. במשך שש שנים האדם אדון על אדמתו ומעבד אותה כרצונו, ובשנה השביעית מרפה האדם משליטתו עליה, שומט אותה, ואת תבואתה משאיר לטובת העני והחיה (שמות) או שהוא משתף באכילתה את הסובבים אותו (ויקרא).
3
ד׳מערכת זו מובילה לפתיחות של הבעלים אל סביבתו וליחסים של כבוד והערכה בין הכוח הזכרי-היצירתי של האדם לבין הכוח הנקבי-המקבל של האדמה. זהו סיפור של התרוממות הדדית, הקשבה והערכה של האחד כלפי האחר, תוך שמירה על האיזונים הנדרשים.
4
ה׳רב השוני בין פרשיות השביעית. אחד ההבדלים הבולטים ביניהן הוא מידת שייכותן למערכת היובל. בפרשיות השמיטה של שמות ודברים, המדגישות את הבעלות, מצויר עולם ללא יובל, עולם קבוע של מחזורי קניין ושמיטה בני שבע שנים. אותו מבנה של בעלות במשך שש שנים ושחרור בשנה השביעית, הוא שעומד גם בבסיסה של פרשיית העבד העברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א). עולם ללא יובל מחייב אמנם הרפייה חלקית, אך מאפשר לאדם קניין מוחלט. אדמה אשר תקָנה על ידי הבעלים תישאר בידו לנצח, וכך גם עבד עברי אשר יסרב לצאת בשנה השביעית, יירצע ויעבוד את אדונו כל חייו: "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שם, ו). בעלות האדם היא פועל-יוצא של יכולות הבחירה והשליטה, המעצבות את חיי הבעלים על פי רצונו.
5
ו׳האדם בעל ההון רוכש במהלך חייו נכסים רבים. רכישותיו מעניקות לו תחושה של בחירה, שליטה ובעלות: ברצותו קונה וברצותו מוכר, ברצותו משאיר את העולם על כנו וברצותו משנה סדרי עולם. בעולם כזה, מחלחלת ומתקבעת התפיסה שלעולם בעל הרכוש הוא השולט במציאות. השליטה בקניין אינה תלויה אלא באדם ובצרכיו האישיים כאן ועכשיו. אפשרות המשחק בקניינים, בו האדם קונה או מוכר לפי צרכיו העכשוויים, תולשת את מושא הקניין משייכות קודמת. גם אם הנכס הינו ירושת אבות, ביכולתו של האדם למכור אותו. כל מהותו של מושא הקנייה מעתה היא שימוש הרוכש בלבד: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל" (משלי כב, ז).
6
ז׳כנגד עולם הבחירה האישי של שמות ודברים עומד היובל, ובו מוצב האדם אל מול גורלו. הבחירה מאופיינת ביכולת האדם להתנתק מסיפורו האישי: עבד יכול למכור את חירותו ובעל שדה יכול למכור את אדמתו. למול יכולת זו, עומדת מערכת היובל, המבטאת שייכות עמוקה לאדמה ולמשפחה המקורית, שייכות הקודמת לבחירות השונות שערך האדם במהלך השנים.
7
ח׳לא בכדי מתואר היובל, המתעלה מעל למחזור שש השנים ושנת השבע, דווקא בחומש ויקרא. ההכרזה "כי לי כל הארץ", המזעזעת את אחיזת האדם בארצו, אופיינת לחיי הנוכחות הא-להית המתגלים על פני כל החומש. העלאת האדם מעל לעולם הבעלות האנושי, מתרחשת מכוח המפגש המשמעותי של בני ישראל עם ההכרה בהיותם גֵרים בארצו של ה'. השינוי שיוצר היובל במחזור החיים אינו מופנה רק כלפי העתיד – שחרור העבדים והחזרת איש לאחוזתו, אלא גם כלפי העבר: כל בחירה אנושית במחזור החיים שהסתיים עומדת בצילה של המוחלטות הא-להית, הנחשפת בשנת החמישים ומשפיעה עליה ב'אור חוזר'.
8
ט׳בפרק זה נדון בפרשיית היובל בויקרא (כה), ובו נבחן את משמעות הגורל אל מול הבחירה ביובל, והשלכות היובל על ארבעים ותשע השנים שקדמו לו.
9
י׳יובל: החזרה לשורש
10
י״אפרק כה בויקרא פותח במחזור שש השנים והשנה השביעית (פסוקים א-ז), בה עסקנו בשער הקודם. לאחר מכן מתוארת ספירת שבע שבתות השנים, ולאחריה העברת תרועת השופר וקריאת הדרור בארץ, והופעת היובל אשר משיבה את בני העם אל משפחתם ואחוזתם (ח-יג).
11
י״ביחסי אדם-אדמה במשך ארבעים ותשע השנים מתאפיינים בכוח הבחירה של האדם. במשך שש שנים מעבד הוא את שדהו לרצונו, ובשנה השביעית, על אף שביתתו, נשאר שדהו ברשותו: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ג). אופק סיום השביתה נוטע בחקלאי תקווה לשוב אל אדמתו בכוחות מחודשים. ואכן, בצאת השנה השביעית חוזר החקלאי לאדמתו לשש שנים חדשות של עיבוד ויצירה. בשלב זה איננו יודעים עדיין על העתיד להתרחש ביובל, והרושם עד כה הוא שהאדם נשאר אוחז באדמתו במשך ארבעים ותשע השנים (בדומה לתיאור בשמות ובדברים).
12
י״גבשלב הבא עוברת הפרשיה אל היובל. האדם וקנייניו עוברים שבעה מחזורים תמימים של בעלות עד להגעת שנת החמישים, שנת היובל:
13
י״דוְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(ויקרא כה, ח-י)
(ויקרא כה, ח-י)
14
ט״ומקריאה ראשונית נראה כי תוכנו העיקרי של היובל הוא הסרת כבלי העבדות והשבת חופש הבחירה לאדם לעשות כרצונו. ואכן, כך מתרגמת הגמרא, ורש"י בעקבותיה, את המושג "דרור": "דכולי עלמא דרור לשון חירות, מאי משמע? (=מה המשמעות) - דתניא: אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה: מה לשון דרור - כמדייר בי דיירא, ומוביל סחורה בכל מדינה. [רש"י: כמדייר בי דיירא - מי שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה.]" (ראש השנה, ט עמוד ב).
15
ט״זאך לא כך מסתיימת הפרשיה. "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" – ייעודו המלא של הדרור אינו חופש של בחירה, אלא חופש שונה, שורשי יותר. זהו חופש בו יוצא האדם ממצרי החיים, ואפילו מאלו שבחר בהם בעצמו, ושב אל משפחתו ממנה נתלש או אל נחלתו המובטחת, אל שורשו. היובל עומד מעל לרצונו של האדם, הן האדם שבחופש הבחירה הקנייני מכר את נחלתו, והן זה שבחר להישאר עבד נרצע לעולם מאהבת אדונו.
16
י״זהדרור ביובל אינו מתמצה בבחירה חופשית בעלמא; מיצויו הוא בחירותו של האדם לשוב אל נוף המולדת האנושי והפיסי אליו הוא שייך184באכדית משמעות המילה דרור היא 'השיבה אל האם'. בהקשר של הפרשיה: החופש לשוב אל השורש המקורי – נוף מולדתו של האדם ממנו נולד. הדברים עולים בקנה אחד עם חכמי הסוד והקבלה אשר ראו ביובל הופעה של ספירת הבינה הקרויה גם 'אמא'..
17
י״חהקרנת היובל על השנים שקדמו לו
18
י״טעולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים מגיע לשיאו ביובל. העבדים הוחזרו לחיק משפחותיהם, והאחוזות אל בעליהן. לכאורה, יפים פסוקים אלה לחתום את תיאור היובל, אולם באופן מפתיע, מיד לאחר התיאור הראשוני של היובל ועד לסוף הפרק, שבה התורה ומתארת את ארבעים ותשע השנים. שום עיסקה של מכירת אדמות ועבדים שנקשרה בארבעים ותשע השנים אינה לצמיתות: האדמה נמכרת לצורך שימוש ביבולה – "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (שם, טו); כן גם העבד, הנמכר למעשה ידיו: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל" (שם, מ). אפילו העבד הנרצע, שלכאורה קיבל עליו עבדות עולם, אין עבדותו מוחלטת והוא ישתחרר ביובל.
19
כ׳תיאור ארבעים ותשע השנים משקף את המודעות לנוכחות היובל ולנגיעתו בכל תחומי החיים. כל בחירות האדם בארבעים ותשע השנים נעשות במודעות לקו האופק שמתווה להן שנת החמישים.
20
כ״אנראה כי הסיבה לדינים אלו מצויה במרכזו של הפרק: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם, כג), ובסופו: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם, נה). שייכות הארץ והעם לה' מונעת מכירה ושעבוד מוחלטים; כל מכירה מוגבלת בזמן ותחומה ביובל.
21
כ״באם כן, היובל משפיע על החיים האנושיים כולם, מתוך השייכות המוחלטת של הכל לה'. מעתה ניתן להבין את המקור העמוק ממנו יונקת קריאת הדרור בארץ. לא החירות כערך יסוד, ואף לא החמלה על התָלוש, הם שמעוררים את השיבה אל המשפחה והנחלה. הכוח העומד מאחרי החופש השורשי הוא השייכות הבלעדית של החיים כולם אל ה'.
22
כ״גמִתְאר הפרק חושף מבנה תהליכי: תחילה מתואר עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים. על רקע עולם זה נשמעת קריאת הדרור המעניקה לאדם את החירות לשוב אל אחוזתו ואל משפחתו. לאחר מכן מתוארת השפעת היובל על השנים שקדמו לו, השפעה שמקורה בנוכחות הא-להית בארץ. היות הארץ והאדם שייכים לה', מעמידה את יחסיותם של הקניינים והבעלויות שנוצרו בארבעים ותשע השנים, לנוכח הבעלות המוחלטת של ה', החולשת עליהם ומונעת ממכר עולם.
23
כ״דמבנה הדרגתי זה טומן בחובו רצף התפתחותי: עולם הבחירה האישי, בו האדם מוכר וקונה לרצונו, מתעלה אל החירות המקורית, המשיבה את האדם אל משפחתו ואחוזתו. סופו של הפרק מגלה שאין היובל הבזק חד פעמי, אלא ביטוי לנוכחות המתמדת של המקור הא-להי אשר לו הארץ, וממנה השפעתו על ארבעים ותשע השנים שקדמו לו.
24
כ״העל מנת להעמיק בהבנת היובל, יש לשאול: מדוע דווקא השייכות אל ה' ותחושת הגרות בארץ הן היוצרות את החופש ומשיבות את האדם אל משפחתו ונחלתו? מה משמעותה של קריאת הדרור בארץ אל מול האמירה "כי לי בני ישראל עבדים"?
25
כ״ו'אחרית כראשית': השיבה אל נחלת האבות
26
כ״זבכדי ליישב שאלות אלו, יש צורך בבירור המציאות הראשונית עליה ציווה ה', הן בנוגע לחזרת האחוזות והן בנוגע לשיבת העבדים.
27
כ״חחזרת האחוזות:
28
כ״טכאן מתגלה הקשר בין שייכות הארץ לה' ובין רצונו שהאדם ישוב אל נחלתו ביובל. מקומו של האדם בארץ אינו תולדה של בחירה, אלא של גורל א-להי המנחיל לאדם את מקומו בארצו:
29
ל׳וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט:
(במדבר כו, נב-נו)
(במדבר כו, נב-נו)
30
ל״אלא לאדם כפרט ניתנה האחוזה, אלא לבית האב. היחיד הוא חלק ממשפחה המממשת את סיפורה ההיסטורי בנחלת אבות, סיפור שהוא גורל א-להי בעצמו. האדם מחזיק בארץ מכוח רצון ה' שבחר באבותינו ולא מכוח בעלותו האישית. במכירת הארץ לצמיתות, מתיימרת הבחירה האנושית של היחיד למעמד מכונן כביכול, המהווה מעין כפירה בשייכות הארץ לה', שייכות שמכוחה זכה העם לאחיזה בארץ.
31
ל״בשיבת העבדים:
32
ל״גכאשר דרש ה' מפרעה, ביד משה ואהרון, לשחרר את בני ישראל ממצרים ולהוציאם לחירות, לא ייעד לעם חיי חופש סתמיים, כי אם 'הוצאה מרשות לרשות': "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ז, טז). מאז, על פני התורה כולה, הומרה עבודת העבד בעבודת ה': "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (דברים ו, יב-יג).
33
ל״דאלא שעבודת העם את ה' יכולה להתממש רק על רקע חירות החיים בארץ והשיבה אל נחלת אבות. כשם שהחירות המקורית ביובל אינה עומדת לעצמה, כי אם מהווה פתח להכרה בגילוי שייכות הארץ והעם לה', כך גם ביציאת מצרים: החופש אינו ערך לעצמו, אלא פתח להתבטלות בפני א-להים; התבטלות שאינה מובילה לזרות ולאובדן הסיפור האישי, כאובדנו של העבד אשר אין לו ייחוס, אלא להיפך: התבטלות מתוך חירות אישית וייחוד עצמי. רק מתוך כך יכול האדם לממש את סיפור חייו האותנטי, לשוב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו: "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).
34
ל״האופי מכירת העבד העברי בתורה, שונה בהופעתו בשמות ובדברים מזו שבויקרא.
35
ל״ובחומשי שמות ודברים נמכר העבד לשש שנים. מציאות כזו, המאפשרת יחסי אדנות בין בני ישראל לבין עצמם, אינה לרצון ה' ועל כן מצווה בעל העבד לשחררו בשנה השביעית: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, א); "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (דברים טו, יב). במידה שהעבד אינו רוצה להשתחרר, בשל אהבתו לאדונו, ניתן לרצוע את אוזנו ולהעבידו לעולם: "וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן" (שם, טז-יז). העבד רשאי לבחור לאבד את נתיב חירותו האישית ואת סיפור חייו, ולהיות פרק בסיפורו של אדם אחר; להיות עבד עולם.
36
ל״זבשונה מהופעתו בשמות ובדברים, היובל בויקרא שולל עבדות עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". סיפור החיים האישי של האדם אינו ניתן למחיקה מוחלטת. אמנם בעולמו הפרטי של האדם קיימת אפשרות של בחירה, אך חזקה ממנה החירות; האדם יוכל להירצע ולהשתעבד לאדונו, אבל לעולם לא באופן מוחלט, כי עבד ה' הוא: "כי עבדי הם אשר הוצאתי מארץ מצרים". היובל ישיב אותו ואת בניו אל החירות, אל הסיפור המקורי, אל הגורל הא-להי.
37
ל״חוכך נאמר בילקוט שמעוני:
38
ל״טכי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם ולא עבדים לעבדים185משפט זה מקורו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא י, עמוד א.
39
מ׳אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.
40
מ״אאני ה' אלהיכם - מה תלמוד לומר מלמד שכל המשעבד בהם למטה כאלו משעבד בהם למעלה.
(ילקוט שמעוני בהר, רמז תרסט)
(ילקוט שמעוני בהר, רמז תרסט)
41
מ״בנדמה היה לאדם שגורלו בידו ודי באמירתו כדי לחרוץ אותו; אך חוסר יכולת האדם להימכר לעבדות עולם מעוררת את העבד ואת האדון מאשליית הבחירה שחיו בה. העולם האישי פוגש מימד זמן עמוק יותר, של כלל ושל נצח, שם עומדת האמת המוחלטת – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" – המעוררת את האדם להתבטל בפניה.
42
מ״גביובל מתגלה כי גורל האדם לחירות אינו נתון לשינוי או לבחירה; זכותו לחיות חיי חירות בנחלת אבותיו עם בני משפחתו אינה 'עוברת לסוחר' ואינה ניתנת לפגיעה; האדם אינו רשאי לסחור בזכות טבעית זו, כיוון שהיא אינה תוצאה של כישרונו ואינה פרי עמלו, אלא זכות הבאה לו כחלק ממהלך יציאת מצרים: "על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים, שלא ישתעבדו!".
43
מ״דיתר על כן: הפגיעה בסיפור האנושי מהווה פגיעה בסיפור הא-להי: "שכל המשעבד בהם למטה כאילו משעבד בהם למעלה!".
44
מ״ה"בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ": הבחירה והגורל
45
מ״ועד כה דומה היה כי היחס בין היובל והבחירה האנושית הוא חד-סטרי: הופעת היובל מבטלת את הבחירה האנושית מפני הגורל הא-להי. בפסקאות שלפנינו נראה תנועה הפוכה: הופעת הגורל הא-להי ביובל תלויה בבחירת האדם.
46
מ״זהבחירה בגורל
47
מ״חמהתבוננות בפסוקי התורה עולה שרבים הציוויים ביובל בהם נותנת התורה לאדם את האחריות והסמכות האישית על החלת היובל: "וְסָפַרְתָּ לְךָ... וְהָיוּ לְךָ... תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר... וְקִדַּשְׁתֶּם... וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, ח-ט).
48
מ״טשונים הדברים בשביעית, בה שביתת הארץ מתרחשת מאליה, וכל שנדרש מן האדם הוא שלא להפר את השביתה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'... שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (שם, ב-ד).
49
נ׳משמעות הפער בין השביעית ליובל מבליטה את ייחודו של האחרון. אין היובל יכול להתקיים אלא מתוך גילוי רצוני של האדם. התנתקות האדם ממהלך חייו וחזרתו לגורל המיועד לו מצריכה תהליך בחירי ורצוני, ואינה יכולה לבוא רק מכוח ציווי עליון.
50
נ״אכך נוצר איזון מעניין בין הגורל והבחירה. אמנם היובל בא לבטל את התחושה הבחירית והפרטית שנוצרה אצל האדם במשך ארבעים ותשע שנים, אך הניתוק עצמו נעשה רק על ידי בחירה.
51
נ״בהבחירה להתעלם מהגורל
52
נ״געל אף שהתורה מטילה על אדם את האחריות ליצירת היובל על ידי קידוש שנת החמישים וקריאת הדרור בארץ, נראה כי לאחר קריאת הדרור (האחרונה בפעולותיו האקטיביות של האדם המפורטות בפסוקים), מופיע היובל, ושאר הדינים נמשכים מאליהם: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ: יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, י).
53
נ״דחז"ל יוצרים מקום מרכזי לבחירתו של האדם ויכולתו ליצור את היובל:
54
נ״התנו רבנן: "יובל היא" - אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא תקעו. יכול אף על פי שלא שלחו? תלמוד לומר: "היא", דברי רבי יהודה.
55
נ״ורבי יוסי אומר: "יובל היא" - אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא שלחו. יכול אף על פי שלא תקעו? תלמוד לומר: "היא"...
56
נ״זאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי, אבל חכמים אומרים: שלשתן מעכבות בו.
(ראש השנה, ט עמוד ב)
(ראש השנה, ט עמוד ב)
57
נ״חמחלוקת התנאים דנה בשאלה מהי הפעולה האנושית אשר חסרונה ימנע את היובל. ר' יהודה סובר שכל זמן שהעבדים לא שוחררו, לא חל היובל במציאות; ר' יוסי קובע שתקיעת השופר היא המעכבת את היובל; ואילו חכמים סוברים שהיובל אינו חל כל עוד לא קוימו כל מצוות היובל.
58
נ״טחז"ל מכירים ביכולתו של האדם לעכב את הופעת היובל ולהתעלם מהאמת הגורלית של שנת החמישים. התורה נתנה לאדם את החופש ליצור את היובל, ואילו חז"ל מכירים גם בצדדיו השליליים של חופש היצירה, המסוגל למנוע את הופעת היובל. הרחבה זו הכרחית, לפי חז"ל, משום שרק אם יופיע היובל מתוך בחירה חופשית מלאה, יראה האדם את מימד הגורל הא-להי כחלק אורגני בתוך סיפורו האנושי.
59
ס׳יובל וגאולה
60
ס״אבתוך פרשיית היובל, משלבת התורה את פרשיות הגאולה.
61
ס״בכִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו... וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ...
(ויקרא כה, כד;מז)
(ויקרא כה, כד;מז)
62
ס״גנמכר אדם כעבד לגר, מצווים קרובי משפחתו לגאול אותו; נחלה שנמכרה עקב אובדן עצמאות כלכלית, מצווה המשפחה לגאול אותה. לא היה סיפק בידם לעשות כן, יבוא היובל ויבטל את הממכר.
63
ס״דבכך מפתחת התורה את העיקרון שהופיע ביובל: חייו של היחיד אינם עומדים לעצמם, אלא הם חלק מסיפור משפחתי רחב. דיני הגאולה מחייבים את המשפחה הרחבה לדאוג להמשך הסיפור של היחיד, מתוך ערבות הדדית היוצרת את המחויבות לסיפור החיים המשותף. הן ביובל והן בגאולת קרובי משפחה לפני היובל, העבד המשתחרר והאדמה הנגאלת אינם נמצאים ב'וואקום', אלא חוזרים לייעודם המקורי שנקבע על פי הגורל הא-להי: העבד חוזר אל חיק המשפחה, והאדמה חוזרת אל נחלת האבות.
64
ס״האל מול המסגרות שהתפרקו ונפרטו במהלך השנים, מצווה התורה את בני המשפחה לערבות הדדית ולשמירה על הזהות העצמית והמשפחתית. החירות האמיתית יכולה להתבטא רק מתוך הייעוד הגורלי המשותף186האחריות המשפחתית להמשך הסיפור של היחיד בן המשפחה, מופיעה בתורה בציוויים שונים שמוטלים על האדם, לעיתים אפילו לאחר מותו:
א. גאולת דם: התורה מצווה על קרובי משפחתו של מי שנרצח במזיד לגאול את דמו על ידי הריגת רוצחו (במדבר לה)
ב. שימור הנחלות: לאחר מות צלפחד, ללא בנים שיירשו את נחלתו, ניגשות בנותיו למשה בשאלה מה דין נחלת אביהן, שהרי אם הנחלות לא יישארו בידי המשפחה, לא יהיה לצלפחד זכר בעולם כלל! ואכן, משה, בציווי ה', מחדש הלכה שנחלת אדם אשר נפטר ללא בנים שיירשו אותו תעבור לקרובי משפחתו, וכך תישאר הנחלה בחיק הטריטוריה השבטית (במדבר כז; שם לו).
ג. ייבום: כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה אחיו לשאת את אלמנתו ולהעמיד ממנה צאצאים, בכדי להקים את שם אחיו המת ולהמשיך את סיפור חייו הלא גמור בתוך המשפחה (דברים כה)
במגילת רות אנו פוגשים תיאור של מימוש ציווי הגאולה והייבום, ושם רואים כי בימי השופטים פותחו ציוויים אלו מעבר למצוּוה בתורה:
א. ייבום אשת המת היא מצווה שאינה חלה רק על אחי הנפטר, אלא על כל קרובי משפחתו, שהרי בועז אינו אח למחלון וכליון ובכל זאת מחויב בייבום אלמנת קרוב משפחתו.
ב. הליך גאולת השדה משולב בהליך ייבום האלמנה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתו" (רות ד, ה).
ניתן להבין מניסוח דבריו של בועז כי משמעות הרחבת דיני התורה היא ברצון להמשיך את סיפורו האישי של הנפטר בעולם הזה, הן במשפחתו והן בנחלתו: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (שם, ט-י)..
א. גאולת דם: התורה מצווה על קרובי משפחתו של מי שנרצח במזיד לגאול את דמו על ידי הריגת רוצחו (במדבר לה)
ב. שימור הנחלות: לאחר מות צלפחד, ללא בנים שיירשו את נחלתו, ניגשות בנותיו למשה בשאלה מה דין נחלת אביהן, שהרי אם הנחלות לא יישארו בידי המשפחה, לא יהיה לצלפחד זכר בעולם כלל! ואכן, משה, בציווי ה', מחדש הלכה שנחלת אדם אשר נפטר ללא בנים שיירשו אותו תעבור לקרובי משפחתו, וכך תישאר הנחלה בחיק הטריטוריה השבטית (במדבר כז; שם לו).
ג. ייבום: כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה אחיו לשאת את אלמנתו ולהעמיד ממנה צאצאים, בכדי להקים את שם אחיו המת ולהמשיך את סיפור חייו הלא גמור בתוך המשפחה (דברים כה)
במגילת רות אנו פוגשים תיאור של מימוש ציווי הגאולה והייבום, ושם רואים כי בימי השופטים פותחו ציוויים אלו מעבר למצוּוה בתורה:
א. ייבום אשת המת היא מצווה שאינה חלה רק על אחי הנפטר, אלא על כל קרובי משפחתו, שהרי בועז אינו אח למחלון וכליון ובכל זאת מחויב בייבום אלמנת קרוב משפחתו.
ב. הליך גאולת השדה משולב בהליך ייבום האלמנה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתו" (רות ד, ה).
ניתן להבין מניסוח דבריו של בועז כי משמעות הרחבת דיני התורה היא ברצון להמשיך את סיפורו האישי של הנפטר בעולם הזה, הן במשפחתו והן בנחלתו: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (שם, ט-י)..
65
ס״והאדם תבנית נוף מולדתו
66
ס״זבדרשות התורת כוהנים קובעים חז"ל כי תהליך השיבה של היובל אינו תהליך פרטי שעובר אדם זה או אחר:
67
ס״חיושביה - בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה.
68
ס״טהיו עליה אבל היו מעורבבים שבט יהודה בבנימן, ושבט בנימן ביהודה, יכול יהיה היובל נוהג? תלמוד לומר "יושביה" - לכל יושביה. נמצאת אומר: כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות.
(תורת כוהנים בהר, ב)
(תורת כוהנים בהר, ב)
69
ע׳התנאי לקיום היובל הוא כפול: ישיבה של כל העם בארץ; וישיבה של כל השבטים בנחלתם המקורית.
70
ע״אלדרישות אלו מכנה משותף. אין טעם בקיום היובל כל עוד אין לאדם לאן לשוב, הן במעגל הלאומי והן במעגל השבטי. כאשר באה גלות לעולם, ועם ישראל מפורד ומפוזר בין העמים, או אפילו כאשר עם ישראל יושב בארצו אך כל שבט יושב בנחלה לא לו – אין מרחב אליו יוכל האדם לשוב ולפתח מחדש את סיפורו.
71
ע״באין הסיפור האישי נבנה אלא מתוך השיבה אל המשפחה והאחוזה, המממשים את הגורל הא-להי.
72
ע״גסיכום
73
ע״דבפרק זה פסענו בנתיבי היובל. תחילה ראינו כיצד היובל עומד כנגד עולם הבחירה של ארבעים ותשע השנים; כיצד קריאת הדרור בארץ משׁדדת את עולם הבעלות האנושי. ראינו כי אין מדובר בחופש סתמי, אלא בשיבה הביתה: העבדים לחיק משפחתם ומוכרי האדמות לאחוזתם המקורית. אולם אין היובל שנה ייחודית העומדת לעצמה. היובל משפיע על כל מחזור ארבעים ותשע השנים: היובל מגלה שכל סחר באדמות הוא רק בתבואתן וכל מכירה של עבד היא רק שכירת עבודתו עד לשנת היובל, גם אם מדובר בעבד שבחר לעבוד אצל אדונו לעולם. האדם מגלה שהוא אינו אדון על הארץ, וכל שכן אינו אדון לעצמו ולגורלו – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" – שייכות הכל לה' היא שמבטלת כל מכירה נצחית.
74
ע״ההקשר בין השייכות לה' לבין השיבה הביתה אינו מקרי. 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. הן הארץ והן האדם הישראלי מהווים חלק מהסיפור הא-להי, הצומח מהמפגש שלהם יחד. האדם הינו רק עבד ה' ואסור לו לשעבד לצמיתות את סיפורו לאדם אחר; גם הארץ היא ארץ ה' וניתנה בגורל לאדם ולמשפחתו, כדי לממש בה את הסיפור הא-להי של המשפחה בנחלתה. זו הסיבה שכאשר מופיעה מלכות ה' על הארץ באה עימה גם השיבה הביתה.
75
ע״והאדם, בכח בחירתו, הוא שגורם להופעת היובל בארץ. קריאת הדרור שלו בוחרת לבטל את כל עולם הבעלות האנושית אל מול הגורל הא-להי. הגורל הא-להי אינו מנותק מבחירתו של האדם. פסוקי התורה מדגישים את היות האדם פעיל בהחלת היובל, וחז"ל מחדשים שתלות זו הכרחית, כלומר: היובל לא חל מאליו – רק בחירת האדם היא שמחוללת אותו. אם האדם יבחר להתעלם מגורלו ולא לחולל את היובל, כי אז עולם הבעלות האנושי יישאר על כנו. הסברנו שהסיבה לכך שהיובל תלוי בבחירת האדם, היא לטעת באדם את הרצון לבחור בגורל הא-להי כחלק אורגני מחייו.
76
ע״זנגענו בפרשיות הגאולה המובאות בפרק היובל, ובהן ראינו המשך למהות היובל: על בני המשפחה המורחבת לעשות ככל יכולתם כדי להמשיך את הסיפור השלם של המשפחה הנמשך על ידי כל אחד מבניה. מחובתם לגאול אדמה שנמכרה, ואת בן המשפחה שמכר עצמו לעבדות. מגורי המשפחה השבטית שלא על אדמת השבט הם חסרון שיבטל את הופעת היובל, כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
77
ע״חעם תחילת הגלות, בשלהי ימי בית ראשון, בטל היובל. מאז ועד ימינו אין הוא נוהג כלל מהתורה: "שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו" (ערכין, יג עמוד א), ותו לא. מאז אנו חיים רק במחזורי בעלות והרפיה, ללא שיבה אל המקור הא-להי המחולל את חיינו. אמנם יש בשביעית תיקון ליחסנו אל האדמה, וגם תיקון חברתי מסוים, אמנם במידה מועטה בלבד, אך אין בה בשביעית התיקון הגורף של היובל: השיבה הביתה, הן של האדמות והן של העבדים. ואם נשתמש במונחים שהגדרנו בפרק הקודם – הרי אנו סובבים שנים על שנים בתוך מעגל הסגור בתוך עצמו, מבלי להתקדם בקו ישר קדימה אל אופק היובל.
78