אדם מן האדמה, שער השביעית ו׳Adam Min HaAdamah, Sheviit 6
א׳אדם ואדמה בעונת החורף: ריחוק או קירוב?
1
ב׳פתיחה
2
ג׳חורף של ריחוק
3
ד׳שנת השבע נכנסה והטבע כולו מתכונן לבוא החורף הקרב. בשש השנים, כבר מצוי האדם בעונה זו לאחר החרישה המכינה, בעיצומה של מלאכת זריעת השדה, עיניו נשואות השמימה בציפייה לגשם שיבוא ויצמיח את זרעיו הנטמנים באדמה.
4
ה׳לא כך בשנת השבע. בעונה זו אוסף האדם את יבול השנה השישית לביתו, ויודע כי בשנה שלפניו לא יוכל לבטוח בעמל כפיו וביצירתו. בשנה זו חוזר שדהו להיות חלק מן הארץ הגדולה, השובתת לה' ממגע ידי האדם בה; מָשל יצאה מעבדותה לבעלות האדם בה, לחירות שייכותה לה'. האדם היוצר יחיה מן הטבע, ככל חית השדה. שפע ה', הבא לאדם בכל שנה ושנה דרך יצירתו, יוענק לו הפעם דרך הטבע של הארץ כולה.
5
ו׳"שדך לא תזרע"! האדם מתרחק משדהו. לנגד עיניו נשמטת ממנו אדמתו והופכת לשדה בר, לא חרושה ולא זרועה, עולה ומצמיחה מאליה. לו כבר אין מקום בה, והזיקה בינו לבינה הולכת ומתנתקת.
6
ז׳תהליך הריחוק משפיע לא רק על האדמה, אלא גם על זהותו העצמית של האדם כיוצר וכבעלים. בעל השדה הולך ומאבד את תחושת הבעלות והשליטה על שדהו. הוא מצווה לשמוט וליטוש את אדמתו, להשאירה ללא טיפול, כביכול מוזנחת ועזובה – "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג, יא).
7
ח׳אלמלא הייתה זו שנת השבע, היו פסוקי משלי משקפים היטב את היחס לאדם השובת ממלאכה באדמתו – "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד, ל).
8
ט׳חורף: שלילה ותו לא?
9
י׳תהליכי שלכת וקיפאון על פני האדמה מדומים לעיתים למוות... אך ברובדי העומק, בתחתיות הארץ, צומחת ועולה מציאות שונה. הריחוק הוא פתח ליצירת התרחשות חדשה.
10
י״אהאדמה שננסרה ונפרדה מהאדם, מתנקה ומִטּהרת מבעלות האדם ומיצירתו. החופש ממגע האדם מחזיר לארץ את זהותה העצמית. השדה משתנה והופך ממשאב מנוצל בעולם האדם, לטבע פשוט, חלק מהארץ הגדולה; מעין טבילה מטהרת בטבע החיים המקודש של ארץ ישראל. התעוררות הטבע החופשי של ארץ ישראל חושפת את הזהות הפנימית של הארץ, והיא שבה ועולה לה' יתברך: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב).
11
י״בבן הזוג' – האדם: האם גם הוא עובר תהליך של תיקון?
12
י״געזיבת השדה מאפשרת לאדם לראות את האדמה בעיניים חדשות. ההימנעות מפעילות במשך חודשי החורף, מנקה את האדם מכל תנועת הבעלות האנוכית והמנצלת, החוסמת בעדו מלפגוש את האדמה כפי שהיא. התנקות זו, פותחת בפני האדם ראייה חדשה של עוצמת הטבע והצמיחה מחדש. דווקא ריחוקו מעבודת האדמה הופך להיות מנוף לחיבור מחדש, דרך שדהו שלו, אל תנועת הארץ הגדולה העולה אל ה'59אם נשתמש במונחיו של בּובּר, יש כאן מעבר מיחסי "אני-לז" ליחסי "אני-אתה". ה'לז' נתפס כאובייקט שימושי בעולמנו, עצם ככל העצמים, חסר פנים, אישיות וקיום עצמי. הנסירה והריחוק מהאדמה, היעדר היכולת ליצור בה, הם שלב בדרך אל מה שמכנה בובר 'דעת הלב' ((to become aware. זוהי חוויה של התעוררות, גילוי מחדש, בה האדם נפתח כלפי המרחב שמחוצה לו. הלז חסר האישיות נגאל מסתמיותו, מהיות כמו הכול, והופך ל'אתה' – יחידאיות מופלאה וחד פעמית, בעלת קיום עצמי מֵעבר לעולמי שלי. למפגש המחודש מתלווה תובנה, שעד כה האדם חי בעיוורון ובאטימות. כדברי בובר: 'חיי אמת הם פגישה'. (מרטין בובר "בסוד שיח", הוצאת מוסד ביאליק, ועיין גם בהקדמה של ש.ה. ברגמן).
13
י״דאם כן, התנועה הראשונית של החורף הינה שלילית: אי עשייה וריחוק.
14
ט״ואך בהקשבה עדינה, בתוך אי העשייה, ניתן לשמוע קולות נוספים. חלקם מכוונים כלפי האדם עצמו, וחלקם מכוונים כלפי האדמה וכלפי המפגש המחודש של האדם עימה. בפרק זה, נקשיב לקולות האדם והאדמה, ונציג את ההתרחשות הייחודית להם – יחד ובנפרד – בחורף שנת השבע.
15
ט״זחלק א: בין 'זוגיות קוטבית' ל'זוגיות משתפת'
16
י״זפסוקי התורה: שלילת האדם או חיוב האדמה?
17
י״חשמות: "וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי"
18
י״טוְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
19
כ׳וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
20
כ״אוְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)
(שמות כג, י-יא)
21
כ״בהביטוי "והשביעית תשמטנה ונטשתה" הוא ציווי מקיף, המורה על עזיבה כללית של הבעלים את אדמתו במשך שנת השבע. נראה כי עיקר מגמתו של ציווי זה מכוונת כלפי שמיטת היבול שצמח בשדה, אך נכללה בו גם שמיטת הקרקע מעבודה בשדה.
22
כ״גהקבלה בין הפסוקים מראה שחובת השמיטה מוצגת כניגוד לזריעת הבעלים את שדהו בשש השנים:
23
כ״דוְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ
24
כ״הוְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
25
כ״ומכיוון שמגמת פסוקי שמות היא התמודדות עם חווית הבעלות של אדוני השדה60ראה בפרקי השער הקודם – 'התהלך לפני והיה תמים - אופי החיים בארץ', וכן 'יחסי השש ושבע'., מובן שחובת השמיטה והעזיבה של הקרקע הינה פועל-יוצא של אותה מגמה. הפרשיה מתמקדת בבעל השדה, וקוראת לו לשנות את דרך שש השנים.
26
כ״זויקרא: שביתת הארץ והימנעות האדם מפעילות בה
27
כ״חדַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(ויקרא כה, ב-ה)
(ויקרא כה, ב-ה)
28
כ״טבניגוד לפרשיית שמות, המתמקדת בבעלים, בפרשיית ויקרא אי העשייה ממוקדת בארץ – הארץ הגדולה השובתת שבת לה'61ישנה הבחנה ברורה בין השימוש במושג 'ארץ' בפרשיות השונות: בשמות, המשמעות של ארץ היא השדה של האדם – "ארצך". ואילו בויקרא, הארץ היא ארץ ישראל, ארץ ה', הארץ הגדולה העומדת בניגוד לשדה הפרטי של האדם. 'הארץ' מול 'שדך'.. זהו הקול שנמצא במרכז ההתרחשות, והוא הפותח את הפרשיה ("ושבתה הארץ שבת לה'") ואף חוזר וחותם אותה ("שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'").
29
ל׳אולם, בתוך הקול הכללי של שביתת הארץ, משתלב קול משני הפונה אל האדם ואל שדהו הפרטי. במשך שש השנים זורע האדם בשדהו, וכעת הוא מצווה להדיר את רגליו ממנו על מנת לשמור את שבת הארץ. בשנת השבע האדם נאסר בהכנת היבול – זריעה וזמירה, ובאיסופו – קצירה ובצירה.
30
ל״אשביתת הארץ בשנת השבע אינה הפסקה סתמית, ואינה תוצאה של מעשה האדם. שביתת הארץ היא מציאות חיים חיובית בה הארץ עולה אל ה'. ככלל, הארץ בספר ויקרא היא מציאות חיה, דינאמית, הפועלת כטבע א-להי: היא מקיאה את יושביה, שובתת בשנת השבע, ואם חלילה לא יקיימו ישראל את השביעית, תִּרְצֶה הארץ את שבתותיה בזמן הגלות. האדם מצוּוה שלא להפר את שביתתה הטבעית של הארץ בפעילות של זריעה וזמירה בשדהו. מתוך כך, יחזור שדהו הפרטי להיות חלק מן הארץ הגדולה.
31
ל״בסיכום פסוקי התורה: זוגיות קוטבית
32
ל״גשני הקולות הללו – תיקון בעלות האדם בשמות ושביתת הארץ בויקרא – יוצרים סיפור שלם, הצומח בין שני בני הזוג: אדם-אדמה.
33
ל״דחצי הסיפור שבשמות, מתאר את תהליך השינוי שעובר האדם כבעלים, המוותר על בעלותו ועל יחסו הרכושני כלפי שדהו. לעומתו, מתאר חצי הסיפור שבויקרא את תהליך השינוי שעוברת בת הזוג, האדמה, בשביתתה הטבעית לה'. בתוך השביתה הטבעית טמונה השפעת התהליך על האדם הפועל בשדהו, שנדרש להשתנות בהתאמה.
34
ל״המציאות השביעית צומחת מתוך אי עשייה. אצל האדם זוהי אי עשייה שלילית, ואילו לארץ זוהי אי עשייה של התרחשות ותנועה. האדם והאדמה שני הפכים הם. האדם כוח זכרי, אקטיבי ויוצר, ואילו האדמה כוח נִקבי, פסיבי וטבעי.
35
ל״ובמשך כל שנות השש, האדם (הזכר) יוצר ופועל באדמה: זורע בה והופך חלקים ממנה להיות שדהו, חלק ממרחב היצירה שלו – "שש שנים תזרע שדך". כוח היצירה שבאדם, ההופך את האדמה מטבע בר לשדה, מקנה לו את חווית הבעלות על השדה ועל יבולה, כחלק מיצירתו האישית.
36
ל״זבשנת השבע מתעוררת הארץ הגדולה לגלות את טבעה העצמי הא-לוהי: "ושבתה הארץ שבת לה'". האדמה, שנקרעה מהטבע לשש שנים והפכה לִשְׂדה יצירה אנושי-פרטי, חוזרת בפנימיותה להיות חלק מהארץ הגדולה. מגמתה של ההתעוררות הטבעית היא שביתת הארץ לה' וגילוי טבעה העצמי. "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונָהּ" (בראשית רבה פרשה ה, ד"ה ויקרא אלהים). מתוך כך נדרש בן זוגה, האדם, לשנות את היחס כלפיה בשנת השבע. בכל השנים הוא מתפקד ככוח יוצר, וכעת הוא נקרא לעצור את כוח היצירה של זריעה וזמירה בשדהו ובכרמו, ולתת לטבע לעלות מאליו. יחד עם ביטול היצירה בשדה, נדרש האדם לוותר על חוויית הבעלות על השדה – חובת השמיטה.
37
ל״חבכך מתרחש היפוך משש השנים לשנת השבע:
38
ל״טשש השנים: העיקר הוא הכוח האנושי, הזכרי והאקטיבי הפועל בשדהו. בשנים אלו הכוח הנשי נתון תחתיו, הופך לשלו, ומתנתק מהארץ הגדולה.
39
מ׳השנה השביעית: העיקר הוא הכוח הנשי של האדמה, הפועל באופן פסיבי – שביתה בכל הארץ. הכוח הזכרי מגיב אליו באי עשייה והימנעות משדהו – הפסקת תנועת היצירה, ואיבוד חלקי של הבעלות.
40
מ״אלסיכום, נציג את הקריאה המצומצמת בפרשיית ויקרא, המציגה זוגיות קוטבית של האדם מול האדמה:
41
מ״במלאכת האדם | שביתת הארץ
42
מ״גכִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם | וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
43
מ״דשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ
44
מ״הוְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: | וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
45
מ״ושָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר | שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
46
מ״זיצירת חז"ל – האדם והארץ שובתים יחד
47
מ״חבשער הקודם הצגנו את ההימנעות מעבודת האדמה כפי שהיא עולה מתוך פסוקי התורה. חכמי תורה שבעל פה ברוח קודשם, המשיכו, הרחיבו והעמיקו את תמונת השביעית. לעתים נראה כאילו ביקשו לשוות לה גוונים חדשים ונוספים, מכוח דרישת התורה.
48
מ״טבקריאה מינימליסטית של פסוקי התורה, מקומו של האדם בשנת השבע נראה דל. לכאורה, מתמצֵית חובתו בהפסקת היצירה: לא לזרוע בשדהו ולא לזמור את כרמו. מפסוקי ויקרא עשויה לעלות המסקנה שהאדם יכול להמשיך ולהפטיר כאשתקד בכל הפעילות הרגילה בשדה, שאינה יצירה מובהקת, ומה שנאסר הוא רק הפעילות היוצרת של הזריעה והזמירה. בראיה כזו, האדם אכן אינו יוצר יצירה חדשה; אך מה באשר לאדמה, 'בת זוגו'? האם במצב שכזה נוכל לומר שהארץ שובתת ומתנקה מפעילות האדם באופן מלא?
49
נ׳נראה שעל מנת ליצור שביתה מלאה, דרושה ראיה רחבה יותר של איסור הפעילות בקרקע ושל תכליתו.
50
נ״אעם זאת, אין זה פשוט להרחיב את מעגל המלאכות האסורות מעבר למלאכות שנזכרו בתורה, שכן מדוע יהיה האדם אחראי לשלמות שביתת הארץ? הרי בקריאה פשוטה של פסוקי התורה, נמצא את אחריותו רק בלאו של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – הימנעות מפעילות זכרית יוצרת. ההתרחשות ה'נקבית' של שביתת הארץ, אינה נובעת מהתנהגותו ואינה מוטלת עליו; היא הוויה העולה מאליה.
51
נ״בהפרשיה בעיני חכמים
52
נ״גמתוך הקשבה רגישה ועדינה לשביתת הארץ ולשייכות האדם בה, דחו חכמים אפשרות קריאה פשטנית זו, שהרי הפרשיה נפתחת בהכרזה חגיגית: "ושבתה הארץ שבת לה'" – שביתה מלאה וגורפת. בקריאה מעמיקה של הפסוקים, ראו חז"ל בשביתת הארץ, ההתרחשות המרכזית בפרשיה, מעין 'כלל' המהווה את יתר ההתרחשויות בה. חובת אי העשייה של האדם נכללת בין השורות, כ'פרט' בתוך שבת הארץ. היכללות זו לא באה לבטא ניגוד בין האדם לאדמה, אלא להפך: חיבור היוצר אחריות ושותפות של האדם בקיום השביתה.
53
נ״דעל פי הבנה זו, של אי פעילות האדם כפרט בתוך שבת הארץ, קראו חכמים את פסוקי ויקרא כך:
54
נ״הכלל כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':
55
נ״ו[שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
56
נ״זוּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה']62הפסוקים המובאים בסוגריים אינם מופיעים בדרשת חז"ל, אך הצגנו אותם משום שזוהי הקריאה השלמה של חז"ל בפרשיה.
57
נ״חפרט שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר
58
נ״טאֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
59
ס׳כלל שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
60
ס״אוכדברי ר' אלעזר בירושלמי63ירושלמי כלאיים, פרק ח הלכה א.:
61
ס״בושבתה הארץ שבת לה' כלל
62
ס״גשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט,
63
ס״דהזרע והזמר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהן ולומר לך: מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
64
ס״השיתוף האדם בשביתת הארץ
65
ס״וקריאת חכמים מעניקה לשבת הארץ פנים חדשות. חז"ל חיברו את הפסוק העוסק באיסור על האדם עם הפסוקים שלפניו ואחריו, העוסקים בשביתת הארץ הגדולה. ביאור זה הוא צעד משמעותי: אל ה'לאו' המפורש, נוסף גם ה'עשה' המתבקש, אשר מקיף אותו. עתה לפנינו מערכת שמרכזה הוא הדאגה לשביתת הארץ ('העשה'), ומימושה היא באמצעות הציוויים השליליים ('הלאו'). מעתה, חלקו של האדם בשביתה אינו סביל בלבד, בדרך של הימנעות מיצירה בשדה, כי אם גם במעשה פעיל של דאגה לשבת הארץ הכללית. שביתת הארץ הינה התרחשות משותפת לאדם ולאדמה, שעליה האדם קרוא ליטול אחריות, כ'עשה' המוטל על כתפיו64בשלב זה נציין שהננו משתמשים במינוחים 'עשה' ו'לאו', למרות שהם אינם מופיעים במקורות התנאיים שציטטנו. המינוחים מופיעים לראשונה רק באמוראים בירושלמי בסוגיית איסורי המלאכה – "שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה" (דברי ר' יוחנן, וראה בהמשך). השתמשנו כאן בתבנית כללית שתופיע באמוראים בשלב מאוחר יותר, מתוך הנחה שהמונחים עשה ולאו אינם זרים לתנאים. האמירה "ושבתה הארץ", שהפכה בחז"ל להיות ציווי חיובי על האדם (ה'כלל' בתורת כוהנים), תוצג בדברינו כ'עשה', ואילו הציווי המפורש "שדך לא תזרע" (ה'פרט' בתורת כוהנים) יוצג כ'לאו'.. מתוך השתקפות שביתת הארץ בעולמו של האדם, מתרחבת בחז"ל האחריות לשביתה באופן מעשי, ומרחיבה את היקפו של הציווי לכלל הפעולות הרגילות – "אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן".
66
ס״זקריאת הפרשיה בעיניים אלו, הופכת את הסיפור המקראי על פיו: מסיפור על זוגיות קוטבית – שש שנות בעלות ושנת עזיבת הארץ – לסיפור על זוגיות של שותפות והזדהות: שש שנות בעלות ושנה של שביתה משותפת.
67
ס״חראיית העשה של שביתת הארץ ככלל, ואת ציווי האדם כפרט בתוכו, שינתה את משמעות הלאו "שדך לא תזרע". הלאו, העוסק במקומו של האדם, אינו נתפס עוד כתנועת ריחוק, אלא כביטוי לשביתת הארץ בעולמו של האדם. האיסור לזרוע ולזמור הוא חלק מן הקריאה הרחבה לאדם להשתתף בשביתת הארץ! ממילא, לא רק זריעה וזמירה נאסרו, אלא כל מלאכה המפֵרה את שביתת השדה נאסרת הן ב'לאו' ("לא תזרע") והן ב'עשה' ("ושבתה הארץ"). אין הזרע והזמר אלא דוגמאות בלבד לכלל מלאכות השדה האסורות.
68
ס״טקריאת הפרשיה במדרש ההלכה
69
ע׳צמצום שביתת הארץ בעקבות הלאו
70
ע״אראינו כי בחז"ל השביתה אינה רק הוויה טבעית של הארץ, אלא גם אחריות המוטלת על האדם. מרגע שהאדם נעשה שותף בשביתה, עולה מאליה השאלה, מה נכלל בתחום אחריותו על שביתת הארץ? אילו מלאכות נאסרו עליו?
71
ע״בהנימוק הדרשני להרחבת איסורי המלאכה, מצוי בתורת כוהנים. נעקוב אחר המדרש ונראה כיצד שביתת האדם ושביתת הארץ נתפסות כהתרחשות אחת משותפת ומקרינות זו על זו:
72
ע״ג"ושבתה הארץ" יכול מלחפור בורות ושׁיחים ומערות, ומלתקן את המקוואות?
73
ע״דתלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
(תורת כוהנים בהר, פרשה א)
(תורת כוהנים בהר, פרשה א)
74
ע״ההמדרש שואל מה למעשה כוללת שביתת הארץ? התשובה ניתנת מתוך התבוננות על בן הזוג השובת. כשם שהאיסור על האדם – "שדך לא תזרע" – עוסק בפעילות מצמיחה, כך שביתת האדמה היא מכל פעילות הקשורה לכוח המצמיח שבה, ולא לגופה הדומם (בורות, שׁיחים ומערות).
75
ע״והרחבת הלאו בעקבות העשה
76
ע״זבתהליך הפוך, מקרינה שביתת הארץ על שביתת האדם, והלאו של "שדך לא תזרע" מתרחב.
77
ע״חאין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: "שדך לא וכרמך לא" – כל מלאכה שבשדך ושבכרמך.
78
ע״טומנין שאין מזבלים, ואין מפרקים, ואין מעשנים בעלים, ואין מאבקים? תלמוד לומר: "שדך לא"
79
פ׳ומנין שאין מקרסמים, ואין מזרדים, ואין מפסלים באילנות? תלמוד לומר: "שדך לא וכרמך לא"
80
פ״אלא רק הזריעה והזמירה המפורשות בתורה נאסרו, אלא איסורים נוספים רבים נלמדו מן המילים "שדך לא". הלימוד מעביר את נקודת המוצא לאיסורים מפעולת האדם אל מלאכות השדה. נראה שההרחבה נובעת מהלשון המיוחדת של התורה: לא כתוב "לא תזרע שדך" (ביטוי המדגיש את האדם), אלא "שדך לא תזרע" (ביטוי המדגיש את השדה). ללמדך, שמגמת האיסור היא למנוע פעילות בשדה ובכרם, והם מוקד הציווי. מתוך כך, נאסרה על האדם כל עבודת ארץ ואילן, כחלק משותפותו בשביתת המרחבים הללו.
81
פ״ביכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עוגיאות בין אילן לאילן חבירו? תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם, אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
82
פ״גבקטע זה, החותם את התורת כוהנים, ניתן לראות באופן עוצמתי את תפקידו הכפול של הלאו: מצד אחד, הלאו אינו אלא פירוט והרחבה של העשה – ההשתקפות המעשית של הקריאה לשביתת הארץ. מנגד, ב'אור חוזר', הלאו שב ומעצב את גבולות השביתה, ומצמצם את העשה של שביתת הארץ לעבודת ארץ ואילן. ממילא, פעולות שאינן נחשבות עבודה – קשקוש תחת הזיתים, ועשיית עוגיות בין אילן לאילן חברו – לא זו בלבד שאינן נכללות בלאו, גם אין הן נכללות בעשה. מלאכות אלו אין בהן כדי להפר את שביתת הארץ.
83
פ״דבלשון המדרש: "הזרע והזמיר בכלל היו". באיזה כלל היו הזרע והזמיר? בכלל "ושבתה הארץ שבת לה'"; שכן הלאו היה כלול בעשה, כשמירת האדם על שביתת הארץ. "ולמה יצאו?" – למה נפרד הלאו מן העשה? – ללמדנו שגם העשה של שבת הארץ, כולל רק עבודת ארץ ואילן.
84
פ״ההמדרש מעלה שהזריעה והזמירה היו בכלל ושבתה הארץ שבת לה'. אף על פי כן, הן יצאו והופיעו כאמירה שלילית, כאילו היו שתי אלה כל חזותה של השביתה עבור האדם. לשם מה? התשובה המפתיעה היא, שהאיסורים המפורטים כלפי האדם, אינם בבחינת מכלל לאו אתה שומע הן, אלא באים הם ללמדנו על גבולות השביתה החיובית של הארץ, וממילא על גבולות האחריות של האדם עליה.
85
פ״ומזריעה וזמירה אל כל עבודת ארץ ואילן
86
פ״זהשביתה הלכה והתרחבה, וכל עבודת ארץ ואילן נאסרה בשנת השבע. כך, על גבי שתי המלאכות המוזכרות בתורה, נוספו בתורת כוהנים עוד שתים עשרה מלאכות אסורות. הרחבה מקיפה זו של איסורי השביעית מופיעה בכל הספרות התנאית: בתורת כוהנים, במשנה, בתוספתא ובמכילתא דרשב"י65הדיון במשנה (פרק ב) הוא על אלו מלאכות מותרות עד ראש השנה. מתוך כך, ברור שלאחר ראש השנה מלאכות אלו נאסרו. וכן מלאכות נוספות בתוספתא פרק א, ט-יא.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כג): "כן תעשה לכרמך לזיתך" והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו? להקיש אליהם: מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה. מנין אין מזבלין ואין מפרקין אין מעפקין אין מעשנין אין מגזמין ואין מצדדין בעלין? תלמוד לומר: "כרמך". ומנין אין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסלין ואין מצדדין ואין מגזמין בעלין? תלמוד לומר "זיתך".. המאפיין המייחד מלאכות אלו מאחרות שלא נכללו באיסור הוא היותן עבודת ארץ ואילן. עבודה פוגעת בשביתה, ולכן כל מלאכה הנחשבת לעבודה חקלאית בשדה תיאסר. אולם, ישנן פעולות שאינן נחשבות לעבודה חקלאית מובהקת בארץ ובאילן, כגון קשקוש תחת הזיתים ומילוי הנקעים66בראשונים יתלבטו מה מייחד מלאכות אלו, וניתנו לכך כמה וכמה תשובות, ואכמ"ל.. מלאכות אלו הותרו בתורת כוהנים.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כג): "כן תעשה לכרמך לזיתך" והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו? להקיש אליהם: מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה. מנין אין מזבלין ואין מפרקין אין מעפקין אין מעשנין אין מגזמין ואין מצדדין בעלין? תלמוד לומר: "כרמך". ומנין אין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסלין ואין מצדדין ואין מגזמין בעלין? תלמוד לומר "זיתך".. המאפיין המייחד מלאכות אלו מאחרות שלא נכללו באיסור הוא היותן עבודת ארץ ואילן. עבודה פוגעת בשביתה, ולכן כל מלאכה הנחשבת לעבודה חקלאית בשדה תיאסר. אולם, ישנן פעולות שאינן נחשבות לעבודה חקלאית מובהקת בארץ ובאילן, כגון קשקוש תחת הזיתים ומילוי הנקעים66בראשונים יתלבטו מה מייחד מלאכות אלו, וניתנו לכך כמה וכמה תשובות, ואכמ"ל.. מלאכות אלו הותרו בתורת כוהנים.
87
פ״ח"מפני שהיא עבודה": הרחבת המלאכות במשניות שביעית
88
פ״טבמשניות מסכת שביעית, האיסור לעשות פעולה חקלאית מסוימת מנומק מספר פעמים, בביטוי "מפני שהיא עבודה".
89
צ׳סכין את הפגין ומנקבין אותן, עד ראש השנה. פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית – לא סכין ולא מנקבין.
90
צ״ארבי יהודה אומר: מקום שנהגו לסוך – אינן סכין, מפני שהיא עבודה; מקום שנהגו שלא לסוך – סכין. רבי שמעון מתיר באלו, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן.
(משנת שביעית ב, ה)
(משנת שביעית ב, ה)
91
צ״באין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר: כדרכה – אסור; אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ.
(שם ד, ה)
(שם ד, ה)
92
צ״גבשתי משניות אלו נקטו חכמים בפשיטות, שעיסוק הנחשב כעבודה (בארץ או באילן) אסור בשביעית. אולם ר' יהודה עושה הבחנה מעניינת בין עיסוק לעיסוק, לא רק על פי טיבו אלא גם על פי אופן ביצועו: מכיוון שעבודה נעשית על פי נוהג מקובל של מקום ודרך, הרי אם באותו מקום לא נהגו לבצע פעולה מסוימת, היא אינה נחשבת שם כעבודה. בדומה לכך, אם נבצע את הפעולה בצורה שונה מהדרך הרגילה לביצועה, כבר לא תהיה זו עבודה, והפעולה מותרת. בעיקרון זה מוצא ר' יהודה כלי ליצירה שיטתית של גמישות בכלל הפשוט.
93
צ״דסיכום יצירת חז"ל: זוגיות משתפת
94
צ״הכשנעמיק ונראה מה הוליד השינוי של חז"ל במערכת היחסים שבין האדם לאדמה, נגלה שיש כאן קריאה מחודשת וייחודית. לפי הקריאה המינימאליסטית של סיפור התורה, עלול להיווצר נתק בין האדם לאדמה בשנת השבע. התעוררות הארץ הגדולה השובתת, בשדות האדם ובמרחבי הבר של ארץ ישראל, אינה קשורה אל האדם, והוא אינו שותף בהתרחשותה. כל שנדרש מהאדם הוא להפסיק את כוח היצירה הזורע בשדהו הקטן. בכך טמונה סכנה: אי העשייה של האדם, במקום שתעורר היפתחות למרחבי הארץ הגדולה וחיבור עמוק לתהליך עליית הטבע לה', עלולה ליצור תרדמה וכליאת כוחות האדם לשנה.
95
צ״ופיתוח מערכת היחסים ממצב של זוגיות קוטבית למצב של זוגיות משתפת, מחברת את האדם להתרחשות האדמה השובתת.
96
צ״זחכמים לא רצו בניתוק התרחשות השביתה מהאדם, ויצרו נוכחות חיובית של שביתת הארץ בתוך עולמו של האדם67מדוע הדבר נעדר מתורה שבכתב ומופיע רק בתורה שבעל פה?
ניתן ללכת בשני כיוונים, שייתכן ושניהם נכונים כאחד:
כיוון ראשון: זהו הבדל מאפיין של התורה שבעל פה אל מול התורה שבכתב. התורה שבעל פה מחברת את האדם אל התורה שירדה מן השמים, מתקנת ומכינה את האדם לקבל את התוכן ההווייתי השופע. כמאמר חכמים: "אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט" (בבלי יומא כא, עמוד ב). ראה: אורות התורה, פרק א א-ב.
כיוון שני: הדבר נובע מירידת העולם – קלקול הארת הטבע וקשר האדם עימו. התורה שבכתב, כציור האידיאלי, עוסקת במצב מתוקן, בו התעוררות הארץ לה' מאירה בגלוי. לאדם שמחובר לטבע ביחס נכון, תיראה השביתה לעיניים. חכמים בימי הבית השני ואחריו עוסקים בעולם שיש בו כבר ריחוק בין האדם לטבע, והטבע הארץ ישראלי אינו מאיר בפנימיותו כבבית הראשון. בבית ראשון חטא עם ישראל בעבודה זרה – פולחן הטבע האלילי, ובאי שמירת השמיטות והיובלות כמעלות את הטבע לה'. חטאים אלו פגמו בהארת הארץ וגרמו לגלות עם ישראל מארצו, וגם לכך שההארה הפנימית של הטבע הא-להי התעמעמה. לא רק הטבע הגדול של ארץ ישראל נפגם, כי אם גם היחס אל הטבע הגופני היהודי. לכן היה צורך בהרחבת הציווי המעשי ובהיפרטותו, כדי להשלים את החיסרון הטבעי בציווי מעשי.
ייתכן ותהליך זה עומד מאחורי התגברות הצורך בשותפות ובעירוב האדם בהתרחשות של שביתת הארץ. מאחר שההתעוררות הטבעית עמומה יותר, הקשבת האדם לטבע הא-להי אינה עוד במיטבה.. הנוכחות החיובית מתבטאת באחריות שלו להימנע ממעשים שיפֵרו את השביתה בתוך מרחב הארץ והאילן. כך, מלבד המימד הטבעי של השביתה הקיים בתורה, נוסף בחז"ל מימד נוסף: מצוות עשה לאדם. מעתה האדם מקושר ונוטל חלק באחריות על שביתת הארץ בתחומו שלו.
ניתן ללכת בשני כיוונים, שייתכן ושניהם נכונים כאחד:
כיוון ראשון: זהו הבדל מאפיין של התורה שבעל פה אל מול התורה שבכתב. התורה שבעל פה מחברת את האדם אל התורה שירדה מן השמים, מתקנת ומכינה את האדם לקבל את התוכן ההווייתי השופע. כמאמר חכמים: "אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט" (בבלי יומא כא, עמוד ב). ראה: אורות התורה, פרק א א-ב.
כיוון שני: הדבר נובע מירידת העולם – קלקול הארת הטבע וקשר האדם עימו. התורה שבכתב, כציור האידיאלי, עוסקת במצב מתוקן, בו התעוררות הארץ לה' מאירה בגלוי. לאדם שמחובר לטבע ביחס נכון, תיראה השביתה לעיניים. חכמים בימי הבית השני ואחריו עוסקים בעולם שיש בו כבר ריחוק בין האדם לטבע, והטבע הארץ ישראלי אינו מאיר בפנימיותו כבבית הראשון. בבית ראשון חטא עם ישראל בעבודה זרה – פולחן הטבע האלילי, ובאי שמירת השמיטות והיובלות כמעלות את הטבע לה'. חטאים אלו פגמו בהארת הארץ וגרמו לגלות עם ישראל מארצו, וגם לכך שההארה הפנימית של הטבע הא-להי התעמעמה. לא רק הטבע הגדול של ארץ ישראל נפגם, כי אם גם היחס אל הטבע הגופני היהודי. לכן היה צורך בהרחבת הציווי המעשי ובהיפרטותו, כדי להשלים את החיסרון הטבעי בציווי מעשי.
ייתכן ותהליך זה עומד מאחורי התגברות הצורך בשותפות ובעירוב האדם בהתרחשות של שביתת הארץ. מאחר שההתעוררות הטבעית עמומה יותר, הקשבת האדם לטבע הא-להי אינה עוד במיטבה.. הנוכחות החיובית מתבטאת באחריות שלו להימנע ממעשים שיפֵרו את השביתה בתוך מרחב הארץ והאילן. כך, מלבד המימד הטבעי של השביתה הקיים בתורה, נוסף בחז"ל מימד נוסף: מצוות עשה לאדם. מעתה האדם מקושר ונוטל חלק באחריות על שביתת הארץ בתחומו שלו.
97
צ״חסוף
98
צ״טשתי הדרכים – הימנעות האדם מפגיעה בשביתת הארץ ואחריות ושותפות בה – יתמזגו בסוף האביב, עם מפגשם המחודש של האדם והאדמה. יבולה של שבת הארץ יינתן לאדם בצורה עדינה, ללא התנשאות ורכושנות מצידו – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".
99
ק׳השאלה בה ייחלקו הדרכים, נוגעת לדרך בה יגיע האדם לאכילה זו: האם על ידי ריחוקו מהאדמה, מתוך ביטול פנימי של כוח היצירה הזכרי (כפשט התורה), או שמא דווקא מתוך הזדהות עם שביתת הארץ והצטרפות אליה, כפי שדרשו חז"ל. מבחינה פנימית נראה כי שתי הדרכים הללו משלימות האחת את רעותה ויוצרות יחד את מתח החיים השלם: מצד אחד ריחוק של האדם, המאפשר קירבה מחודשת, ומנגד שותפות השומרת על תחושת השייכות לתהליך השביתה של הארץ.
100
ק״אהרהורים לימינו
101
ק״באי העשייה כשינוי וכפתיחה רוחנית
102
ק״גהפסקת העבודה בארץ בשנת השבע נתפסת בעינינו לעיתים כתהליך הלכתי שלילי – איסור המעוגן בגדרי לאו ועשה. אולם ראיה חיצונית שכזו, אין די בה כדי ליצור בנו את השינוי הפנימי שרוצה התורה להשריש בתוכנו, ואף אין בה כדי למצות את עומקה של השפה ההלכתית עצמה. הרצון להבין את השפה ההלכתית בעומקה ולחוות את ההתרחשות הפנימית שהיא אמורה ליצור, מעורר שאלות פשוטות ויסודיות: כיצד שביתת הארץ הופכת להיות עשה המוטל על האדם? מה המשמעות ל'עשה של שביתה' שאין בו כל ציווי מעשי?
103
ק״דבאין הקשבה להבדל בין אופי העשה ובין אופי הלאו, ייטשטש ההבדל בעינינו וכל אשר נראה הוא ציוויים טכניים פשוטים, המסתפקים בצד המעשי והחיצוני של ההלכה.
104
ק״הישנה אצל האדם סיבה פנימית הגורמת לתפיסת הדברים באופן שטחי. בדרך כלל קל לנו למצוא משמעות באמירה חיובית הקוראת אותנו לעשייה וליצירה, ואילו אמירות שליליות נתפסות כהיעדר וככיווץ החיים האנושיים – 'איסורים'; אך אמירות שוללות יכולות להיות בעומק רובדיהן מלאות חיים. הופעתן החיובית צומחת מתוך נתינת מקום להתרחשות, הרפייה משליטה, אי עשייה. כך נוצר 'עשה' שמתבטא באי עשייה! עשה של שביתה. מתוך ההרפיה והשחרור, עובר האדם מתנועה של יצירה לתנועה של הוויה. זוהי התפתחות מתנועה המרוכזת באדם עצמו, לתנועה של קשב, הפותחת בתוכו מקום למרחב חדש של הטבע הא-להי.
105
ק״ונקווה שדברינו עד כה פתחו פתח בלב, לכוון את ההתרחשות הפנימית בתוכנו לתמורה אמיתית בשנת השבע, תמורה שתתן בנו יכולת להתגבר על רצון הכיבוש שביצירה, ועל יצר הבעלות שעמו. כך נאפשר לטבע של הארץ הגדולה לעלות בתוכנו, מתוך כבוד פנימי לשביתת הארץ לה' ומתוך הזדהות מעשית, הנוטלת אחריות על השביתה.
106
ק״זחלק ב – היבדלות לעומת שותפות בתלמודים וברמב"ם
107
ק״חבחלק א סיפרנו את סיפורו של החורף. הצגנו שתי צורות קריאה, המתארות את תהליך ריחוק האדם מן האדמה. צורת הקריאה המינימליסטית העולה מן התורה שבכתב, והקריאה המורחבת של חז"ל בספרות התנאית. בחלק זה, נתאר את המשך השתלשלות הדיון בבתי המדרש של האמוראים בארץ ישראל ובבבל. נבחן כיצד שתי צורות קריאה אלו הלכו והתפתחו, והיוו נקודת מחלוקת מרכזית בכל הדורות. לסיום נתבונן ברמב"ם, ונבחן האם קיימת הכרעה בשאלת מקום האדם בתוך שביתת הארץ, שנחלקו בה גדולי עולם.
108
ק״טהתלמודים
109
ק״יהמהפכה התנאית, אשר שיתפה את האדם בשביתת הארץ והרחיבה היקף המלאכות האסורות, לא מתקבלת במלואה בבבלי ובירושלמי, וחלק מהאמוראים יוצאים לצמצמה. בארץ ישראל יחלקו בכך ר' יוחנן, ר' אלעזר ותלמידיהם, ובבבלי אביי ורבא.
110
קי״אהאמוראים ידונו עד כמה להרחיב את אחריות האדם לשביתה, ובמידת מרכזיותה של אחריות זו בעולמו של האדם. מחלוקות אלו יונקות מהמתחים הפנימיים הקיימים בין פשט התורה לקריאתם הדרשנית של חז"ל. חלק מן האמוראים יהיו נאמנים למהפכה התנאית, וישמרו את רוחה. אך 'מרכז הכובד' האמוראי, יתווה דרכי חזרה שונות אל הדין היסודי של פשט התורה, ויצמצם בכך את היקף המהפכה.
111
קי״בסוגיית התלמוד הירושלמי
112
קי״גנפתח בהצגת סוגיית הירושלמי, ולאחר מכן נעמיק אל המשמעויות העולות מתוכה.
113
קי״דהמחלוקת בירושלמי היא: האם יש לאו בחרישה?
114
קי״הדר' לעזר אמר: לוקין על ידי חרישה בשביעית.
115
קי״ורבי יוחנן אמר: אין לוקין על ידי חרישה בשביעית.
(ירושלמי כלאים פרק ח הלכה א)
(ירושלמי כלאים פרק ח הלכה א)
116
קי״זהחרישה אינה נזכרת במפורש בלאו של "שדך לא תזרע", המתייחס רק אל יצירת הצמח (הילד) באדמה. אך מצד שני, היא הדוגמא הטובה ביותר לפעילות המרוכזת בארץ (האמא). החרישה הופכת את האדמה ומכינה אותה לזריעה. לכן, החרישה היא אב הטיפוס לקיום העשה של "ושבתה הארץ". ר' אליעזר סובר שהחרישה נאסרה בלאו ולכן לוקים עליה, ואילו ר' יוחנן לא מסכים לכך.
117
קי״חמה טעם דרבי לעזר:
118
קי״טושבתה הארץ שבת לה' כלל, "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" פרט;
119
ק״כהזרע והזמר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהן ולומר לך, מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.
120
קכ״אר' אלעזר רואה בשביתת הארץ את האמירה המרכזית של הפרשיה: מהותה של שנת השבע היא שהארץ תשבות. הזריעה והזמירה שנאסרו בלאו, הן דוגמאות של הפרת שביתה שיצאו מתוך הכלל, כדי ללמד מה פוגע בשביתת הארץ. כמו הזריעה והזמירה, כל העבודות שהן בארץ ובאילן, פוגעות בשביתת הארץ. אילו מלאכות אינן נכללות בהגדרה זו? בהמשך נראה שפעולות כגון חפירת בורות, אינן נקראות עבודת ארץ ואילן, ולכן אינן פוגעות בשביתה. מכיוון שהלאו הוא רק דוגמא המלמדת על שביתת הארץ, ישנה זהות מלאה בינו לבין העשה. כל פעולה הנמנעת מצד שביתת הארץ, חל עליה גם איסור לאו.
121
קכ״במה עבד לה ר' יוחנן? ... שנייא היא שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה,
122
קכ״גאין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה.
123
קכ״דר' יוחנן אינו מקבל את דרך הלימוד של ר' אלעזר. למסקנת הדיון, טעמו הוא שהעשה והלאו לא מלמדים אחד על השני, ולא ניתן לראות אותם יחד. כל אחד מהם נבחן בנפרד: הלאו כולל את איסור זריעה ותולדותיה, ואילו העשה את שביתת הארץ. על כן החרישה שפוגעת רק בשבת הארץ, אינה אסורה בלאו, וכמובן שלא לוקים עליה.
124
קכ״המתוך מחלוקת יסודית זו, עוסקת הסוגיה בגבולות השביתה.
125
קכ״ועל דעתיה דר' אלעזר68ישנה גרסא אחרת המחליפה את השמות. בחרנו בגרסא זו – גרסת הרדב"ז בירושלמי – משום ששיטת ר' אלעזר עולה בקנה אחד עם התורת כוהנים: השילוב בין העשה והלאו מלמד כי האיסור נוגע רק בצד המצמיח של הארץ, ולא אוסר חפירת בורות, שיחים ומערות. ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות.
126
קכ״זעל דעתיה דר' יוחנן מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? כשם שאינן מלמדין לעניין איסור כך לעניין היתר לא ילמדו!
127
קכ״חאמר ר' בא קרתיגנייא טעמא דר' יוחנן: "שש שנים תזרע שדך" - לא בשביעית, "ושש שנים תזמור כרמך" - לא בשביעית. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה, עשה הוא.
128
קכ״טכפי שראינו, לדעת ר' אלעזר הלאו הוא המגדיר את אופי העשה, והם אחד בשורשם. על כן מובן מדוע לשיטתו מותר לחפור בורות שיחין ומערות – השביתה היא מפעולות שהן לצורך הצמחה בלבד. אבל לר' יוחנן, המפריד בין העשה והלאו, מניין ששביתת האדמה אינה כוללת הימנעות מחפירה?
129
ק״לתשובת ר' בא היא שניתן ללמוד על אופי השביתה בשנה השביעית, מתוך מצוות העשה של עבודה בשש השנים. העשה הוא "שש שנים תזרע שדך", ומתוכו מובן כי מדובר על שביתה מהצמחה (זריעה) בלבד.
130
קל״אראינו כי לשיטת ר' יוחנן החרישה אינה נכללת בלאו. אולם האם ישנו עשה על החרישה?
131
קל״בועובר בעשה? ר' ירמיה אמר: עובר בעשה.
132
קל״גר' יסה אמר: אפילו עשה אין בו.
133
קל״דליידא מילה (=לשם מה) כתיב "ושבתה הארץ שבת לה'"? לעניין לא תעשה שבו.
134
קל״הר' ירמיה מניח שאכן ישנו עשה. בכך ממשיך הוא את מהלך הסוגיה עד כה כפי שניתחנו אותו: אמנם הלאו והעשה מנותקים אחד מהשני ולא ניתן לחייב מלקות על חרישה, אך לעשה ישנה מערכת מלאכות עצמאית, והחרישה היא חלק ממנה.
135
קל״ור' יסה מחדש שאפילו עשה אין על החרישה! לשיטתו העשה של "ושבתה הארץ" אינו עומד לעצמו, אלא מוגדר לחלוטין על פי הלאו של "שדך לא תזרע". כל מגמת העשה היא, לחייב את העושה אחת מן המלאכות שנאסרו בלאו גם בעשה של "ושבתה הארץ".
136
קל״זהאמוראים בסוגיית הירושלמי – העמקת השיטות
137
קל״חר' אלעזר: האדם השובת מתאחד עם שביתת הארץ הגדולה
138
קל״טר' אלעזר קורא את יחסי הלאו והעשה ככלל ופרט, ובכך ממשיך ומפתח את האמירה המצויה בסוף התורת כוהנים69ר' אלעזר ממשיך בדרכה של התורת כוהנים, אולם מבצע את המהפכה במלואה. בתורת כוהנים המבנה הוא של שני צידי מטבע – חיובי ושלילי – בעלי שורש אחד: שביתת האדמה. ר' אלעזר ממשיך הלאה ומצייר מטבע אחת של עשה – השביתה, ובתוכה ציור מדגים של זריעה. הביטוי לכך הוא המקור להוספת המלאכות האסורות בנוסף לזריעה ולזמירה: הלאו בתורת כוהנים הוא בעל מערכת נרחבת מצד עצמה, של "שדך לא וכרמך לא", שעל ידה התרבו כל המלאכות. לעומת זאת, ר' אלעזר מסיק את המסקנה המופיעה בסוף התורת כוהנים – הזרע והזמר בכלל היו, ולומד ישירות את כל המלאכות מהעשה הכללי. הלאו לשיטתו הוא פירוט והרחבה של העשה, ולא מערכת עצמאית. "הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם". לשיטתו, עיקר ההתרחשות בשנת השבע היא שביתת הארץ, ורק מתוך כך נאסר על האדם לזרוע ולזמור. כך גם בעולמו של האדם: העשה שהארץ תשבות, הוא העיקר הכולל הכול. האדם קרוא להצטרף באופן מלא לשביתת הארץ, ולהימנע מכל פעילות בשנת השבע. גם הציווי השלילי לאדם לא לזרוע בשדהו, הינו חלק מאותה הצטרפות לשביתת הארץ.
139
ק״מלפי ראיה זו, הזריעה (והוא הדין לכל פעולה בקרקע), אינה אסורה מצד האדם הזורע את האדמה ויוצר צמח, אלא מצד האדמה – ההתרחשות שיוצרת הזריעה בנקבה 'האם'70קיימת חפיפה בין הזרע והאדמה, לזרע והאם. מלבד הדמיון הלשוני והצורני, נוסיף לדוגמה את ימי הקליטה של הזרע, הקיימים בשניהם.. האדמה נפעלת בזריעה על ידי האדם, ומגדלת צמחים 'אנושיים', במקום לשבות מפעולתה. כל פעולה הפוגעת בשביתה תיאסר בלאו, כולל חרישה.
140
קמ״אר' יוחנן: האדם היוצר עומד מנגד לשביתת הארץ הגדולה
141
קמ״בר' יוחנן התנגד לחיבור שעשה ר' אלעזר בין "שדך לא תזרע" ל"ושבתה הארץ". טענתו היא שאלו הן שתי תנועות שונות במהותן ואינן מתחברות יחד, למרות מרכזיות השביתה בפרשיה. האדם היוצר אינו חלק משביתת הארץ. בשפה התלמודית: העשה (ה'כלל' של הפרשיה), שונה מפירוט הלאו המצוי בתוכו, ולכן אינם מלמדים זה על זה. העשה הוא תנועה של זרימה חיובית, של אחריות לשביתה הנובעת מהארץ, ואילו הלאו הוא תנועת עצירה שלילית כלפי האדם הזורע והזומר. הלאו כציווי מונע, נועד לעצור את האדם עם הכוח הזכרי שבו, מפעילות אקטיבית של הצמחה "שדך לא תזרע"71ר' יוחנן אינו יכול להרחיב את הלאו מכוח ההשוואה לשביתת הארץ. אך מה היקף השלילה של כוח היצירה? במילים אחרות: מה לשיטתו מכיל הלאו של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"? נראה שאין האיסור מצטמצם רק לפעולת הזריעה והזמירה. בירושלמי שבת (פרק ז הלכה ב), ישנה השוואה בין אב המלאכה 'זורע' במלאכות שבת, למלאכות שביעית. כתוצאה מהשוואה זו, מורחב האיסור לזרוע וכולל כל פעולה המצמיחה את הפרי. שלילת הזריעה היא אב לשלילת כל פעולות ההצמחה. מסתבר שדברים אלו מתאימים לשיטת ר' יוחנן.. מהות הלאו היא שינוי מערכת היחסים בין בני הזוג: האדם מפסיק ליצור את יצירותיו בשדה, ובכך נותן לאדמתו הפרטית להשתחרר ממנו, לחזור ולהיות חלק מהארץ הגדולה השובתת.
142
קמ״גהתנגדות ר' יוחנן לר' אלעזר, מהווה התנגדות גם לתורת כוהנים התנאית, שורשו של ר' אלעזר. כאן מתחיל הגלגל להסתובב בחזרה, ולתת ללאו את מקומו העצמאי, כפי שהיה בתורה שבכתב. הלאו אינו טפל לאחריות האדם לשביתת הארץ. יש בו אמירה לאדם העומדת בפני עצמה: לשלול את כוח היצירה שלו בשדה ולהימנע מהצמחה. בכך מחזיר ר' יוחנן את הלאו לעמוד אל מול העשה, כשני היבטים שונים. השתנות האדם בתוך עצמו (לאו), אל מול אחריותו לבת זוגו – האדמה (עשה). לכן החרישה, שהיא מלאכה הפוגעת בשביתת הארץ, אסורה בעשה מכח אחריות האדם לשביתת הארץ, אך היא אינה נאסרת בלאו היות והיא לא פעולה מצמיחה.
143
קמ״דמקומה של שביתת הארץ בעולם האדם
144
קמ״הבדעת ר' יוחנן נחלקו הדורות הבאים: היכן מתבטא העשה של שביתת הארץ בעולם האדם?
145
קמ״ור' בא ור' ירמיה הבינו שר' יוחנן ניתק בין שני העולמות, ובנה לכל אחד מקום בשנה השביעית כמערכת שלמה בפני עצמה. המערכת השלילית (הלאו) עוצרת את הכוח הזכרי המצמיח של האדם, ומסלקת אותו מזריעה וסעיפיה בשדה. המערכת החיובית (העשה) מצרפת אותו כאחראי לקיום שביתת הארץ – איסור החרישה. אמנם שני העולמות נפרדים, אך יש לראות בהן מטבע אחת בעלת שני צדדים – חיובי ושלילי.
146
קמ״זמנגד, ר' יסה (= ר' יוסי, דור רביעי של אמוראי ארץ ישראל) מצעיד את דעת ר' יוחנן לקיצוניות: "אפילו עשה אין בו" (בחרישה). האדם מצוּוה על ידי התורה רק לעצור את הכוח הזכרי מלהצמיח באדמה. הוא אינו מצטרף אל שביתת הארץ ואינו אחראי עליה, אלא מגיב אליה בהימנעות מפעילות אנושית (זריעה וזמירה). כל פעילות שהאדם מנוע לעשותה מכוח הלאו, יש בה גם עשה של שביתת הארץ. העשה רק נכלל בתוך הלאו בצורה נסתרת, ולכן בחרישה שאינה כלולה בלאו, אין אפילו עשה.
147
קמ״חהאם דעת ר' יוסי הופכת את הפרשיה על פיה?
148
קמ״טלכאורה טענת ר' יוסי שהעשה נאמר רק לעניין הלאו, הופכת את הפרשיה על פיה. הקריאה שנוצרה הופכת את האדם והלאו המוטל עליו למרכז הפרשיה, ואת השביתה כנלווית לו. זוהי קריאה קשה בפשט התורה, בניגוד לדעת ר' אלעזר התואמת את פשט הפרשיה.
149
ק״נאולם בהקשבה עמוקה, אולי דווקא דעת ר' יוסי קרובה לפשט הפרשיה, בהיותה נאמנת לכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". שכן בפשט התורה, האדם ככוח יוצר מחויב רק בלאו של איסור הצמחה. שביתת הארץ היא אמנם מרכז הפרשיה, אך היא אינה מופיעה כמצווה המוטלת על האדם. היא תנועת עומק עצמית של הטבע "ושבתה הארץ שבת לה'". חכמים הם שיצרו את השתקפות השביתה בעולמו של האדם, והטילו עליו שותפות ואחריות לשביתה זו. ברובד מדרשי זה נחלקו האמוראים: האם להרחיב או לצמצם את היקף האחריות, ומה היחס בין הצטרפות האדם לשביתת הארץ לבין האיסור הפשוט המוטל עליו – "שדך לא תזרע". ר' יוסי טוען, ששותפות האדם בשביתת הארץ היא רק בתוך עולמו שלו, כתוספת על המלאכות שאסורות לו ממילא. לכן, החידוש שבהוספת מצוות עשה, מתבטא רק בצירופה על גבי איסורי הלאו. במידה מסוימת, קריאתו של ר' יוסי אמנם מצמצמת את שותפות האדם שיצרו חז"ל, אך היא הקרובה ביותר למחויבות המוטלת מהתורה.
150
קנ״אסוגיית התלמוד הבבלי72סוגיית הבבלי במועד קטן, מתחילה מדף ב עמוד ב, ומסתיימת בסוף דף ג עמוד א. בשלב ראשון נעבור על מהלך הסוגיה, ונסביר כל שלב ושלב. לאחר מכן נעמיק במשמעות השלבים השונים.
151
קנ״בשאלת הפתיחה: כיצד מקילים בהשקיה בשביעית?
152
קנ״גתנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית מי שרי?
153
קנ״ד[=שנינו: משקים בית השלחין במועד ובשביעית. מילא מועד (נאסר להשקות בו) משום טרחה הוא, ובמקום הפסד התירו חכמים. אלא שביעית, בין למי שאומר (שהיא אסורה) משום זורע, ובין למי שאומר (שהיא אסורה) משום חורש – זריעה וחרישה בשביעית האם מותרות?!]
154
קנ״הסוגיית הבבלי פותחת בשאלה מה שורש החיוב (אב) של השקיה בשבת, ומציגה שתי דעות: משום חורש או משום זורע. מתוך כך מקשה הגמרא על המציאות בשביעית: ראינו שבמשנה הותר להשקות בשביעית, אולם לשתי הדעות השקיה היא תולדה של מלאכה האסורה בשביעית?
155
קנ״וא. היקף הלאו בשביעית
156
קנ״זבתשובה לשאלה זו נחלקו אביי ורבא.
157
קנ״חאמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא, רבי אומר: "וזה דבר השמטה שמוט" – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.
158
קנ״טרבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, [=אפילו תאמר כשיטת חכמים, אבות נאסרו מהתורה, תולדות לא נאסרו] דכתיב: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'". מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? [=הרי זמירה היא בכלל זריעה ובצירה היא בכלל קצירה – לשם איזו הלכה כתבה אותן התורה?] למימרא: דאהני תולדות – מיחייב, אאחרנייתא – לא מיחייב [=לומר שעל אלו התולדות – מתחייב, על אחרות – לא מתחייב].
159
ק״סאביי מעמיד את המשנה כדעת רבי, שבזמן הזה שביעית אינה מן התורה. מאחר ואיסור השקיה הוא רק מדרבנן, קל יותר להתירו אותו מטעמי הפסד וכדומה.
160
קס״ארבא טוען שהמשנה יכולה להסתדר גם לדעת חכמים, הסוברים ששביעית בזמן הזה מן התורה. לשיטתו, הפירוט של התורה – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – מגביל את איסורי המלאכה לזריעה וזמירה בלבד, וכל שאר המלאכות מותרות מהתורה. אמנם, הייתה אמורה להתבצע הרחבה מן המלאכות הנזכרות בפסוק אל כל התולדות, אך פירוט הזריעה והזמירה מונע הרחבה שכזאת. בהמשך, נאסרו התולדות על ידי חכמים, כמימוש ההרחבה שלא בוצעה בתורה.
161
קס״בולא? והתניא: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך.
162
קס״גמנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך.
163
קס״דמנין שאין מזבלין, ואין מפרקין, ואין מאבקין, ואין מעשנין באילן – תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא.
164
קס״היכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים? תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!
165
קס״ומדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.
166
קס״זהמשך הסוגיה מעמת את דעת רבא עם גרסא73ישנם שינויים מהותיים בין הנוסח של המדרש המופיע בתורת כוהנים, לנוסח המופיע בבבלי:
א. השמטת החרישה: בתורת כוהנים החרישה מופיעה בהרחבה הראשונה של המלאכות האסורות: "אין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין?". בבבלי החרישה נשמטה מציטוט התורת כוהנים. ניתן להסביר שהיות והסוגיה בהמשך תסביר שתוקף המלאכות המפורטות בברייתא הוא מדרבנן, העדיף הבבלי להשמיט את החרישה ולא לקבוע בשלב זה שהיא מדרבנן, מה גם שהשלב הבא בסוגיה עוסק בשאלת החרישה.
ב. ייחוד הזריעה: בנוסח המקורי של התורת כוהנים, הקפיד המדרש לחזור ולכתוב בכל פעם את התשובה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" ומתוכו הגדיר את המלאכות האסורות בשביעית כעבודת ארץ ואילן. בסוף המדרש הבבלי מופיעה השאלה "יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים" – מלאכות כרם שאינן זמירה, האם הן אסורות בשביעית? והתשובה: "תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!" אנו יודעים כי הזריעה היא המלאכה המיוחדת של השדה, אולם ממתי היא המלאכה המיוחדת של הכרם?! – אלא שהבבלי, בעקבות חידוש רבא, ראה את הזריעה כ-'המלאכה' האסורה בשביעית, והזמירה היא רק תולדה שלה.
ג. עבודת שדה וכרם: בתורת כוהנים הנוסח המופיע הוא "עבודת ארץ ואילן". בבבלי הנוסח שונה ל"עבודת שדה וכרם". שדה וכרם הינם מרחבים קטנים-אנושיים וכוללים רק את גידולי התבואה והגפן, לעומת הארץ והאילן הכוללים לכאורה כל גידול חקלאי. של מדרש התורת כוהנים, בה מוצגות כל המלאכות הנעשות בשדה ובכרם כאסורות מן התורה! תשובת הסוגיה היא שריבוי המלאכות הוא רק מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. כלומר, מהתורה נאסרו רק זריעה וזמירה.
א. השמטת החרישה: בתורת כוהנים החרישה מופיעה בהרחבה הראשונה של המלאכות האסורות: "אין לי אלא לזרע ולזמיר, (ו)לחריש, לעידור, לניכוש, ולכיסוח ולביקוע מניין?". בבבלי החרישה נשמטה מציטוט התורת כוהנים. ניתן להסביר שהיות והסוגיה בהמשך תסביר שתוקף המלאכות המפורטות בברייתא הוא מדרבנן, העדיף הבבלי להשמיט את החרישה ולא לקבוע בשלב זה שהיא מדרבנן, מה גם שהשלב הבא בסוגיה עוסק בשאלת החרישה.
ב. ייחוד הזריעה: בנוסח המקורי של התורת כוהנים, הקפיד המדרש לחזור ולכתוב בכל פעם את התשובה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" ומתוכו הגדיר את המלאכות האסורות בשביעית כעבודת ארץ ואילן. בסוף המדרש הבבלי מופיעה השאלה "יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים" – מלאכות כרם שאינן זמירה, האם הן אסורות בשביעית? והתשובה: "תלמוד לומר: שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה – להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!" אנו יודעים כי הזריעה היא המלאכה המיוחדת של השדה, אולם ממתי היא המלאכה המיוחדת של הכרם?! – אלא שהבבלי, בעקבות חידוש רבא, ראה את הזריעה כ-'המלאכה' האסורה בשביעית, והזמירה היא רק תולדה שלה.
ג. עבודת שדה וכרם: בתורת כוהנים הנוסח המופיע הוא "עבודת ארץ ואילן". בבבלי הנוסח שונה ל"עבודת שדה וכרם". שדה וכרם הינם מרחבים קטנים-אנושיים וכוללים רק את גידולי התבואה והגפן, לעומת הארץ והאילן הכוללים לכאורה כל גידול חקלאי. של מדרש התורת כוהנים, בה מוצגות כל המלאכות הנעשות בשדה ובכרם כאסורות מן התורה! תשובת הסוגיה היא שריבוי המלאכות הוא רק מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. כלומר, מהתורה נאסרו רק זריעה וזמירה.
167
קס״חעד כה נראה שדיון הבבלי עוסק רק באמירה השוללת – "שדך לא תזרע". הרחבת המלאכות בגרסא זו של התורת כוהנים נעשתה מתוך הלאו עצמו, ללא יחס לעשה של שביתת הארץ והשפעתו על מערכת האיסורים. בשלב הבא דן הבבלי, מתוך ציטוט הסוגיה הארץ-ישראלית, בשאלת יחסי הלאו עם העשה. הביטוי המעשי לכך הוא השאלה: האם לוקים על החרישה74רק החרישה נכללת בדיון הזה, שכן שאר המלאכות כבר הוכרע שתוקפן מדרבנן.?
168
קס״טב. יחסי הלאו והעשה
169
ק״ע... איתמר: החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה.
170
קע״אלימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה, ופרט בלא תעשה – אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. מאן דאמר לוקה – לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר אינו לוקה – אית ליה דרבי אבין!
171
קע״ב[=נאמר: החורש בשביעית, ר' יוחנן ור' אלעזר. אחד אמר: לוקה והאחר אמר: אינו לוקה. בא נאמר שהם חולקים בדברי ר' אבין בשם ר' אילעא, שהוא אמר: כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה, אין דנים אותו בכלל ופרט וכלל. מי שאמר לוקה – אין לו של ר' אבין בשל ר' אילעא (זאת אומרת הוא חולק על דבריו), ומי שאמר אינו לוקה – יש לו את ר' אבין]
172
קע״גהבבלי מציג את מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן האם לוקים על החרישה. כאפשרות לשורש המחלוקת בא הסבר זהה להסבר הירושלמי לעיל: הסברא לפיה לוקים על החרישה, עולה מקריאת הפסוקים כמערכת של כלל ופרט, עשה המרחיב את הלאו גם לחרישה. לעומתו, הסובר שאין לוקים על החרישה, לא מקבל את הקריאה של כלל ופרט בפסוקים, היות והכלל הוא עשה והפרט הוא לא תעשה. ממילא, אין בלאו אלא מה שנכתב בפסוק במפורש, ולא לוקים על החרישה.
173
קע״דלא, דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. מאן דאמר לוקה – שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה – אמר לך: מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא לא מיחייב.
174
קע״ה[=לא לכל העולם אין את ר' אבין בשם ר' אילעא. מי שאמר לוקה – שפיר (שהרי יש כלל ופרט וכלל). ומי שאמר אינו לוקה, אמר לך: הרי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה – לשם איזו הלכה כתבה אותן התורה? לאמר שעל אלו התולדות הוא מתחייב, על תולדה אחרת לא מתחייב]
175
קע״והבבלי דוחה הסבר זה למחלוקת, ובכך מבטל למעשה את הדיון הארץ ישראלי, המוכן לנתק בין הלאו לעשה. לשיטת הבבלי, פשוט ומוסכם שיש בפרשיה מבנה של כלל ופרט וכלל, וישנו יחס בין העשה ללאו. נקודת המחלוקת היא, האם יש בכוח מבנה זה להקרין על הלאו ולהרחיב אותו עד שיכלול גם את מלאכת החרישה, או שמא יש לימוד מיוחד לצמצום הלאו ("זמירה בכלל זריעה הייתה"), ולא ניתן להרחיבו (כדעת רבא לעיל).
176
קע״זולא? והתניא: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... מה זריעה מיוחדת – עבודה שבשדה ושבכרם – אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם!
177
קע״חמדרבנן, וקרא – אסמכתא בעלמא.
178
קע״טשוב חוזרת הסוגיה ומצטטת את התורת כוהנים, כקושיה חריפה על הדעה לפיה לא לוקים על החרישה, ושוב עונה הגמרא שכל המלאכות הן מדרבנן, והלימודים הם בגדר אסמכתא בלבד. למסקנה נראה שהתלמוד מאמץ את דעת רבא, והלאו נשאר מצומצם לזריעה וזמירה, המלאכות הנזכרות בפסוק בלבד.
179
ק״פהמהלך הפנימי של הסוגיה – צמצום המהפכה
180
קפ״אהבבלי מצטרף למשפחת השביתה
181
קפ״בדעתו העקרונית של הבבלי היא שישנו יחס בין העשה ללאו, והם מהווים כלל ופרט של שביתה. הבבלי מצטרף בתפיסה זו ל'משפחת השביתה', כמו התורת כוהנים ור' אלעזר בירושלמי: המרכז הוא השביתה, והלאו הוא אחריותו של האדם לשביתה זו. המשכה הישיר של גישה זו מתבטא בשיטת אביי: הלאו מורחב לכל תולדות הזריעה והזמירה – עבודות שדה וכרם. לאור החלק השני של הסוגיה, נראה שדעתו תהיה שלוקים גם על החרישה. עמדה זו זהה לעמדת ר' אלעזר בירושלמי.
182
קפ״גהעמדה המפתיעה והמקורית היא דעת רבא, והשלכותיה בסוגיה. רבא מקבל את מערכת היחסים של התורה, בה הלאו משולב בתוך העשה וכלול בו. אולם הוא טוען שלא תתרחש שום הרחבה, ובפועל אין כל השלכה של שביתת הארץ על האדם, מעבר לזריעה וזמירה המופיעות בתורה. הסיבה לכך היא שהתורה בעצמה עצרה את התפשטות הלאו והשאירה אותו כנקודה מצומצמת בתוך העשה – "זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה". הצמצום הפנימי הזה, משליך הן על הלאו שלא יכול להתרחב וכולל רק זריעה זמירה, והן על העשה שלא יכול לקבל תוקף לאו, ולכן אין לוקים על החרישה.
183
קפ״דדעת רבא – האדם הקטן אל מול שביתת הארץ
184
קפ״המדוע מתעקש רבא לצמצם את מחויבות האדם רק למלאכות המפורשות בתורה?
185
קפ״ונראה שרבא מודה שהאדם שולב על ידי התורה בתוך שבת הארץ, ומתוכה נדרש ממנו לשבות. אולם, רבא מעצים את הפער בין האדם ושדהו לבין הארץ הגדולה: לא בכדִי צמצמה התורה את אמירתה לאדם, לא לחינם ישנו פער ספרותי שכזה בין השביתה הכוללת הכול לצו המזערי לאדם. חלקו של האדם בשביתת הארץ קטן הוא מאוד, וכוחו להשפיע באמת על הארץ מצומצם ביותר. רק פעולה אנושית מובהקת, החודרת בקרקע ומצמיחה כזריעה (ותולדתה הקרובה זמירה), יכולות לפגוע בשביתת הארץ. אשר על כן, רק בתחום זה תבוטא אחריותו המעשית. כל מלאכות השדה והכרם הנעשות בארץ, המטיבות את הקרקע ואפילו מצמיחות, אינן מסוגלות להשפיע באמת על השביתה.
186
קפ״זרבא מחזיר אותנו, בצורה שונה מר' יוחנן בירושלמי, אל התורה בפשטותה. ישנו פער עצום בין הימנעות האדם משדהו, לבין שביתת הארץ הגדולה. שיטתו מעמידה את בני אדם בענווה אל מול שביתת הארץ, עם אחריותם המוגבלת להתרחשותה. כאן מסתיים המהלך שהתרחש בתלמודים: החזרת האדם למקומו בשנת השבע (כפי שהוא בתורה), והכרה בכך שכל ההרחבה והשותפות נובעת מהתורה שבעל פה, החפצה להרחיב את הזדהות האדם עם האדמה דרך אחריותו המעשית.
187
קפ״חסיכום הסוגיה עד כה
188
קפ״טבסיום ההתפתחות מן התורה שבכתב אל התורה שבעל פה, ננסה לבחון את שעברו בני הזוג אדם-אדמה, בכל אחד מן השלבים.
189
ק״צבתורה שבכתב, התרחשות השביתה מתרכזת באדמה כהויה טבעית העולה לה'. לעומתה, האדם כבן זוגה הפעיל והיוצר, נדרש לבטל את כוח הפעילות הזכרית שלו ולהימנע מזריעה בשדה.
190
קצ״אביצירה התנאית נעשתה מהפכה. האדם מצטרף אל בת זוגו האדמה השובתת ושובת עימה, כשותף ואחראי על שביתת האדמה. גם שלילת הזריעה (הלאו), מהווה חלק מאותה התרחשות חיובית (העשה) של הזדהות והצטרפות אל תנועת האדמה. מעתה הפרשיה כולה יוצרת את שביתת הארץ, ואיסור הזריעה והזמירה אינו באמת תנועה השוללת את כוח הזכר היוצר ומבטלת את כוח היצירה שבו, אלא ביטוי להצטרפות אל בת זוגו הטבעית השובתת.
191
קצ״בהאמוראים בתלמודים השונים, מתפלגים לשתי סיעות:
192
קצ״גר' אלעזר (בירושלמי) ואביי (בבבלי) ממשיכים את המהפכה התנאית שבתורת כוהנים, הרואה את התנועה העיקרית של האדם בשנת השבע כהצטרפות מודעת לתנועת השביתה של בת זוגו – האדמה.
193
קצ״דלעומתם, ר' יוחנן שב בשורש הדברים אל פשט תורה שבכתב. עיקר התנועה של האדם היא שלילית, עצירת כוח היצירה המבטא את בעלותו על השדה. אך תנועה זו נעשית לא מתוך נתק, כי אם למען תנועת בת הזוג – האדמה השובתת. מתוך כך ישנו עשה מלווה ללאו.
194
קצ״הבין שתי גישות אלו נמצאת שיטת רבא, שהלכה כמותו. מצד אחד רואה רבא את תפקידו של האדם כחלק מתנועת השביתה (כר' אלעזר וכאביי). מצד שני הוא קרוב לר' יוחנן, בכך שמקום האדם בתוך השביתה של הארץ הוא קטן ומוגבל.
195
קצ״וגישות אלו משלימות האחת את רעותה, ומעצבות את מערכת היחסים שבין האדם לאדמה בשנת השבע. מחד יש בשביעית ביטול ושלילה של האדם היוצר, על מנת לתת מקום להתרחשות הטבעית של האדמה. מאידך, האדם מזדהה ומצטרף באופן מודע לשביתתה של הארץ, ומכיר באחריותו ובשותפותו החלקית כלפיה.
196
קצ״זמה צריכה להיות התנועה הנפשית העיקרית באדם: האם תנועת הביטול (המופנית כלפי עצמו), או תנועת השותפות אל ההתרחשות שעוברת בת זוגו והשמירה עליה?
197
קצ״חאם נשפוט לפי המחלוקות בסוגיה, כנראה שישנן נשמות שונות, ולהן פתרונות שונים. את שאלת ההכרעה נבחן בספר הפסיקה של הרמב"ם: כיצד הכריע במחלוקת שפילגה את האמוראים לשני מחנות?
198
קצ״טפסיקת הרמב"ם
199
ר׳א מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות,
200
ר״אוכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.
201
ר״בב אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.
202
ר״גג וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
203
ר״ד...
204
ר״הי ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
(משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פרק א)
(משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל פרק א)
205
ר״ולאחוז את החבל בשני קצותיו
206
ר״זקריאה פשוטה בהלכות אלו מעוררת תמיהה. בתחילת דבריו (הלכות א-ג) כותב הרמב"ם שכל עבודות הארץ והאילן נאסרו בשביעית מהתורה, גם בעשה וגם בלאו. עד כאן נראה שהוא סובר כדעת ר' אלעזר בירושלמי.
207
ר״חבהמשך מסייג הרמב"ם את פסיקתו, על פי דברי רבא: למרות שיש לאו ועשה, אינו לוקה אלא על המפורט בתורה. פירוט ארבע המלאכות בפרשיה מונע התרחבות בחיוב המלקות, ומתוך כך לא לוקים על שאר האבות (!) ועל שאר התולדות. על כן אין מלקות על החרישה שהיא אב, אך החורש בשביעית עובר בעשה ובלאו.
208
ר״טבסוף דבריו (הלכה י) כותב הרמב"ם מפורשות שרק זריעה וזמירה אסורות מהתורה, ושאר המלאכות אינן אסורות אלא מדרבנן. רק הלאו המפורט (ובהתאם אליו העשה) אסור מהתורה. כל שאר האיסורים הם הוספת חכמים. זוהי גישה מצמצמת, המזכירה את הדעה הקיצונית ביותר – דעת ר' יוסי בירושלמי – שכל האיסור מסתכם בלאו המפורש.
209
ר״יעל כורחנו, נראה שהרמב"ם מקבל את שתי האמירות כנכונות, והדעות שהתפלגו משתלבות יחד. אולם כיצד ניתן לקבל דבר והיפוכו? בראשית דבריו מובן כי עבודת הארץ והאילן על כל הרחבותיה נאסרה מן התורה (אמנם בלי מלקות), ואילו בסיום דבריו מובן שאלו מלאכות שתוקפן מדרבנן, ולכן ניתן להקל בהן?
210
רי״אדרך האמצע
211
רי״בהיכולת להכיל את שתי הגישות יחד, מצריכה ראייה מורכבת של שני הפנים של הפרשיה, ומערכת יחסים המתקיימת ביניהם. פן אחד הוא ציווי פנימי ומפורש, ואילו הפן שני הינו ציווי מקיף שאינו מפורש, אך מהווה את מגמת הציווי הפנימי. נציג את שני הציוויים:
212
רי״גציווי פנימי ומפורש: מרכז הציווי הוא האיסור המעשי המפורש בתורה הלאו "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", והעשה העומד ככפוף אליו. מנקודת מבט זו שאר המלאכות לא נאסרו מהתורה, אלא נולדו מתוך יצירת חז"ל ולכן אפשר להקל בהן (הלכה י).
213
רי״דציווי מקיף: כאן ניתן מקום לאמירה המקיפה והלא מפורשת – "ושבתה הארץ שבת לה'". אמירה זו מלווה את כל הפרשיה, בפתיחתה, במהלכה ובסופה. אף שאינה ציווי מעשי מפורש, אמירה זו משקפת את רוח התורה, המרחפת מסביב לצו הפרטי הישיר והמוגבל.
214
רי״החכמים תרגמו את הרוח המקיפה והמגמתית לשפה הלכתית. מתוך הקשבה לציווי המקיף, יצרו חכמים מעין 'עשה כללי', המחייב שביתה נרחבת של האדם מכל עבודת ארץ ואילן. קריאת הפרשיה מנקודת המבט הזו, רואה את העשה כמרכז – 'כלל', ואילו הלאו משמש כ'פרט' המורחב לכל מה שכולל העשה (אף שבפועל יש הגבלה על המלקות). הציווי המקיף והלא מפורש, היווה את הנדבך המרכזי לכל יצירת חז"ל – על פיו הרחיבו את איסורי שביעית, ומתוכו עיצבו את פרטי ההלכות.
215
רי״וזו הסיבה שמצד אחד ניתן להתייחס אל העשה של שביתת הארץ כציווי התורה, ומצד שני כיצירת חז"ל.
216
רי״זהרמב"ם בתחילת דבריו רצה לתת רקע לכל הלכות חז"ל, האוסרות עבודת הארץ והאילן. לכן פתח את ההלכות מנקודת המבט של הציווי המקיף – 'רוח התורה' ממנה ינקו חכמים. רק בסוף ההלכות, בנימוק ההקלות הקיימות באיסורים הללו, גילה הרמב"ם את נקודת המבט המצמצמת: רק הציווי המפורש לאדם (הלאו) נאסר מהתורה, ואילו כל ההרחבה מצד הארץ מקורה ותוקפה הוא מדרבנן.
217
רי״חכך נתן הרמב"ם באמירתו הכפולה, מקום לשני התנועות כמרכז. מצד אחד הציווי הפנימי והישיר – ה'לאו' הממוקד באדם – כמרכז צו התורה. ומצד השני הציווי הכולל והמקיף – ה'עשה' הכולל את הלאו בתוכו (אם כי ללא המלקות) – כמרכז מגמת התורה, שעיצבה את דיני החכמים. "ואלו ואלו דברי א-להים חיים".
218