אדם מן האדמה, שער השביעית ז׳Adam Min HaAdamah, Sheviit 7
א׳"עֵת הַזָּמִיר הִגִיעַ": המפגש המחודש בעונת האביב
1
ב׳אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים
2
ג׳פתיחה
3
ד׳האביב הגיע, וכמדי שנה בשנה מלאו השדות בשיבולים גדושות, ופירות האילן מכבידים על אמירי העצים. אך שנה זאת, שנת השבע, אינה ככל השנים. תבואת שנה זו היא מפירותיה של 'שבת הארץ', פירות שגדלו מאליהם, ללא עבודת האדם, כתנועה בלעדית של הטבע העולה אל ה'. בפרק זה נתאר את צעדי האדם השב לראשונה אל האדמה ואל יבולה, לאחר ההימנעות מעבודתה בחורף. אלו צעדים זהירים של חיזור מחדש, הנע במעגלי ריחוק וקירוב, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". כבכל תנועה משותפת, לכל צד יש את סיפורו הוא, והמפגש ביניהם הוא היוצר את הסיפור השלם. במהלך הפרק נשלב קטעים בסגנון סיפורי, אשר ימחישו את התחושות האפשריות של האדם והאדמה. נפתח בתיאור האביב בשנת השבע מנקודות ראותם של האדם והאדמה.
4
ה׳האדם: במהלך חודשי החורף משתחרר האדם מתחושת הבעלות היצרנית, שחרור מעמדת שליטה ומכפיית האדמה להצמיח פירות לצרכיו האישיים. בתום החורף, עם בוא האביב, עלול האדם להאמין לתומו כי שביתתו מעבודה שחררה אותו לחלוטין מתודעת הבעלות ומיצר החמדנות הטבועים בו; אך הוא לומד לדעת כי עת האביב מציבה בפניו התמודדות נוספת.
5
ו׳במהלך החורף צמחו להם פירות החופש והדרור, ועתה מבקש האדם לרדת אל שדהו, ולזכות בטוב הארץ שעלה ברשותו. האם באמת התנקה האדם במשך ימי החורף? האם לא תתחדש תודעת הבעלות עתה, עם בֹא האדם לקצור קצירו ולאסוף פירותיו? כיצד תימצא לאדם דרך חדשה לחזור אל שדהו, שלא כבשש השנים?
6
ז׳האדמה: בחורף השביעית, התחיל השחרור שהאדמה כה ציפתה לו. הכבלים שהושמו על עציה ורגביה הוסרו, והאדמה שבתה מפעילותה: "ושבתה הארץ שבת לה'". עתה, עם בֹא האביב, מצמיחה היא את פריה בחופשיות, ללא התערבות האדם. אך התהליך טרם הושלם במלואו. נוכחותו הנפרדת של האדם, בעלי השדה, מורגשת היטב. לאדמה החפצה לקבל את כולם, קשה מאוד הצמצום לשדה פרטי השייך לבעלים יחיד ומסויים. אמנם הפירות צמחו בצורה חופשית, אך האדמה נתונה עדיין תחת האדם הפרטי, העלול לאסוף את פירותיה ולנכסם לעצמו. זו אינה שביתה במובנה המלא.
7
ח׳עם בֹא הקציר, מצויה שדה האדם בנקודה רגישה: האם החלקה הפרטית תצליח לגלות את אחדותה עם 'הארץ הגדולה'? האם תאמץ אל חיקה את האדם השב וקוטף את פירותיה, תוך שמירה על תנועתה החופשית והטבעית אל ה'?
8
ט׳חלפה לה עונת החורף. פירות החופש צמחו להם בתוך השדה, מתוך הרחם הגדול של האדמה. בתחושת בטחון וניקיון כפיים, התקדם האדם לעבר העץ האהוב עליו בכדי לקחת מפרי האדמה. 'הכל התנהל כמתוכנן', הרהר בלבו, 'הפירות הרי צמחו לבד, ובכך קיימתי את רצון ה' "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", וגם את קליפת הבעלות של שש השנים הסרתי, בכך ששמטתי את השדה מעבודתה'. ברוגע המאפיין את ימי האביב, התקרב האדם אל העץ. במקביל, חשה האדמה בשנה זו ניצנים של אחדות. בפעם הראשונה מזה שש שנים, השדה הפרטית והארץ שמחוץ לגדרותיה היו לאחד. כשהופיע האדם בפתח השדה, הופתעה במקצת. 'מה הוא עושה פה? הרי עד עתה הדיר את רגליו מכאן! רק שלא יפגע בשביתתי... רק שלא יתייחס לפירות כרכושו הפרטי, שלא יצמצם שוב את כל המרחב הגדול למושגיו הגבוליים'. האדמה לא שיערה כמה שברירית היא השביתה שנוצרה במהלך השנה.
9
י׳נעמד האדם ברוגע ליד העץ, אך לפתע התעוררה בו תחושה שערערה משהו מן הביטחון שחש עד עתה. המחשבות החלו לרוץ במוחו. פועלים עובדים במלא המרץ, עגלות מלאות כל טוב הארץ מוליכות אליו תאנים דשנות, הפירות נערמים לידו, והיד מושטת בתאוותנות אל הערימה הקרובה, כשלפתע הקיץ אותו הקול:
10
י״אאֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר! שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ!
11
י״בלפרק זה שני חלקים:
12
י״גבחלק הראשון נספר את סיפור האביב בצורה המשלבת את שתי זוויות ההסתכלות. נראה כיצד חוזר האדם אל שדהו, ומהי תגובתו למראה אדמתו השופעת. נבחן את דרכי המגע עם היבול, הקצירה והבצירה הנעולות בשביעית, ונציג דרכי מגע חלופיות, הנפתחות בפני האדם בשנת השבע. לאחר מכן נעסוק בהפקר הפירות, פעולה ההופכת את בעל השדה מהיותו נוכח-סביל לשותף פעיל בנתינת פירות שביתת הארץ לכל יושביה. לסיום, נדון בהתמודדות חז"ל עם ההשלכות השליליות העלולות להיות להפקר זה על המוסר היומיומי בין בני האדם.
13
י״דבחלק השני נפתח את השותפות האקטיבית של האדם בשביעית. חלק זה יתפרש על פני תקופות רבות: מן ההבנות שנוצרו בימי התנאים, דרך הדיונים בתלמודים השונים ועד למחלוקת הגדולה שבין המבי"ט לבית יוסף. דרך המחלוקת והסבריה השונים, נראה כיצד מעשה האדם הוא הגורם להופעת השביעית בשדהו.
14
ט״וחלק א: המפגש המתוקן בעונת האביב
15
ט״זפסוקי התורה
16
י״זנחזור אל פרשיות השביעית בתורה ונתאר בקצרה את פניה של תקופת האביב בכל פרשיה.
17
י״חבשתי הפרשיות מופיע אסיף הפירות כנקודת זמן מרכזית ומשמעותית בשביעית. ברם, בכל פרשייה מקבל האסיף פנים שונות, הן ביחס לפעולות המותרות לבעלים והן ביחס לזכאים לפירות. התיאור בכל פרשיה תואם את אופייה הכללי (ראה בפרק: יחסי השש ושבע). נדון כאן בפרשיות תוך התמקדות בשאלת הקציר בלבד.
18
י״טפעולת הבעלים: בפרשיית שמות נאמר "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ". האדם מצווה לשמוט ולנטוש את תבואתו – פעולה חיובית – כציווי כללי ותקיף של יציאתו מהשדה. בפרשיית ויקרא לעומת זאת, הציווי הינו פרטני ומקומי יותר, ומנוסח על דרך השלילה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". אין כאן ציווי נטישה כולל, אלא איסורים מעשיים על איסוף התבואה.
19
כ׳הזכאים בפירות: בשמות נאמר "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". הנהנים העיקריים מן התבואה הם האביונים, והנותר אחריהם הוא לחית השדה. בקריאה פשוטה, יציאתו של האדם משדהו כוללת גם עזיבה מלאה של הפירות. קרי, הבעלים אינו בין האוכלים, ואף הנותר מאכילת האביונים לא נועד לו אלא לחית השדה. בויקרא לעומת זאת, האכילה משבת הארץ הינה משותפת לכל וכוללת את הבעלים כראשון בין שווים: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".
20
כ״אפרשיית שמות מדגישה את ההתמודדות הפנימית של האדם עם חווית הבעלות. מתוך כך, נובעת תביעה מן הבעלים לוותר על יבול שדהו ולנטוש את אדמתו באופן מוחלט. אכילת היבול על ידי האביונים ועל ידי חית השדה, היא תוצאתה של שבירת בעלות האדם.
21
כ״במנגד, פרשיית ויקרא מתמקדת דווקא במפגשו של האדם עם האדמה. להבדיל משש השנים, בהן נפגש האדם עם האדמה כיוצר וכבעלים בשדהו, בשנה השביעית מתקיים ביניהם מפגש שונה. אין זה השדה הפרטי אלא 'הארץ הגדולה' השובתת לה'. פירות השביעית, אף שגדלו בשדה הפרטי, עומדים הם לאכילת הכלל, והבעלים בתוכו. פרשיית ויקרא אינה קוראת לתיקון הבעלות על ידי שמיטה ונטישה, מכיוון שעניינה הוא האדמה ולא האדם. פעילותו של האדם בשנה זו מסתכמת בציווי שלא להפר ולא לחלל את שביתת האדמה על ידי קצירה או בצירה פרטית של היבול. איסור הקצירה אינו מטרה בפני עצמה, אלא נתינת מקום לארץ לגלות את הווייתה, ועל כן אין בו כדי למנוע מן האדם לאכול יחד עם כולם מפירות הארץ.
22
כ״גיצירת חז"ל
23
כ״דהִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ
24
כ״המגמות מופשטות יכולות לדור בכפיפה אחת, כל עוד אינן נדרשות לקיום במציאות. אך בבֹא חז"ל להחיל את מגמות התורה על העולם המעשי-הלכתי, נדרשים הם לבירור מעמיק באשר לאופן שילוב הסיפורים השונים על מגמותיהם. ובענייננו, נדרשת הכרעה מעשית בשאלות: מה נאסר על הבעלים; ומי זכאי בפירות.
25
כ״ועיקר יצירת חז"ל מתמקדת בהבנת הפערים שבין הפרשיות השונות, תוך התבוננות פנימית מעמיקה במשמעויותיהן. מתוך הבנת הפערים, בדגש על 'נקודות הכובד' השונות, מעצבים חז"ל עולם שביעית מורכב, מפגש עדין של האדם עם פירות אדמתו.
26
כ״זבסוגיית איסורי המלאכה שבחורף, לא הורגש פער בין הפרשיות השונות: איסורי העבודה מפורטים יותר בויקרא, ולכן הייתה זו הפרשיה המרכזית והמשפיעה בעיצוב ההלכות; אך באביב, נראה כי הפרשיות שקולות. האמירה שבפרשיית שמות – חובת שמיטה ונטישה – ייחודית לא פחות מזו שבויקרא. דיונם של חז"ל מתמקד במתח שבין שביתת הארץ לה', המובאת בויקרא כמציאות עצמאית, לבין הציווי על האדם לנוטשה בשמות75לימים יהווה מתח זה את הבסיס למחלוקת אחרונים מפורסמת: האם הארץ מופקרת מאליה ('אפקעתא דמלכא'), או שהאדם הוא היוצר את ההפקר ('קרקפתא דגברא'). חלק ב יעסוק בשאלה זו בהרחבה מנקודת המבט של הראשונים והאחרונים..
27
כ״חנראה כי בתפיסה התנאית, פרשיית ויקרא הינה המרכז (שביתה עצמית של הארץ), ופרשיית שמות, העוסקת בנטישת האדם, נלמדת כנוספת על גבה. שאלת הזכאות בפירות הוכרעה לבסוף במדרשי ההלכה ובמשנה 'לטובת' ויקרא: הבעלים הינו שותף מלא באכילת פירות השדה, וזכותם של עניים עליהם במשך השנה אינה בלעדית76"ואכלו אביוני עמך. כתוב אחד אומר 'ואכלו אביוני עמך', וכתוב אחד אומר 'לך ולעבדך ולאמתך', כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין, לך ולעבדך ולאמתך" (מכילתא דר"י פרשה כ) – במכילתא דר"י ישנה העדפה ברורה לבעלים על פני האביונים.
"ואכלו אביני עמך אין לי אלא עני עשיר מנין? תלמוד לומר: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' אם כן למה נאמר אביני עמך? רובה לעניים" (מכילתא דרשב"י, כג,יא) – אף לדעת המכילתא דרשב"י הסובר ש"רובה לעניים", קיימת גם אכילת בעלים.. מעבר לכך, בסקירה כללית של משניות מסכת שביעית, נראה שהארץ ביסודה הינה הפקר גם ללא נטישת האדם. המשנה אינה עוסקת כלל בחובת הנטישה והשמיטה האקטיבית של האדם. אך העדפה זו אינה מוחלטת. ניתן גם לספר את הסיפור אחרת, ולראות את חובת האדם לשמוט ולנטוש המופיעה בשמות כמרכזית יותר.
"ואכלו אביני עמך אין לי אלא עני עשיר מנין? תלמוד לומר: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' אם כן למה נאמר אביני עמך? רובה לעניים" (מכילתא דרשב"י, כג,יא) – אף לדעת המכילתא דרשב"י הסובר ש"רובה לעניים", קיימת גם אכילת בעלים.. מעבר לכך, בסקירה כללית של משניות מסכת שביעית, נראה שהארץ ביסודה הינה הפקר גם ללא נטישת האדם. המשנה אינה עוסקת כלל בחובת הנטישה והשמיטה האקטיבית של האדם. אך העדפה זו אינה מוחלטת. ניתן גם לספר את הסיפור אחרת, ולראות את חובת האדם לשמוט ולנטוש המופיעה בשמות כמרכזית יותר.
28
כ״טא. בין קציר לאכילה
29
ל׳"גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה": הגבלות הקציר
30
ל״אבפרשיית ויקרא מופיעים שני פסוקים הנוגדים לכאורה זה את זה. מחד גיסא, האיסור הברור "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". מאידך גיסא, מיד לאחר מכן, נאמר הציווי "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה"! כיצד יתקיימו שני כתובים אלו כאחד? כיצד יוכל האדם לאכול משבת הארץ מבלי לקצור אותה?
31
ל״בבהקשבה ללשונה המדויקת של התורה, טמונה אפשרות מעניינת לפתרון. ניתן להבחין בפסוקים אלו במעבר מ'שדה' ל'ארץ'; מלשון יחיד ללשון רבים; ומקצירה לאכילה.
32
ל״ג"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" – איסור הקציר נאמר בלשון יחיד, לאדם אודות שדהו. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" – נתינת פירות הארץ לאכלה נאמרת בלשון רבים, כל יושבי הארץ זכאים בפירותיה.
33
ל״דבזמן שאדם מגיע לשדהו כבעל זכויות פרטיות ורואה בשדה משאב פרטי-אנוכי להפקת יבולו, אכן נאסר עליו ב'לאו' מוחלט לקצור בשדהו. קצירה ובצירה מעמדה שכזו תחזור ותחלל את שבת הארץ. אך ישנה דרך אחרת לגשת אל השדה. זוהי דרך הרבים, האוכלים יחד משבת הארץ, ולא מן התבואה כמשאב פרטי. נראה שלא לחינם התנסחה התורה בפרדוקס מובנה. הפרדוקס ממחיש את המתח שבין דרך היחיד של הבעלים אל השדה הפרטית החסומה בפניו, לעומת דרך הרבים אל שבת הארץ, הפתוחה לרווחה.
34
ל״המתוך הבנת ההבדל בין שני המפגשים עם התבואה, דרשו חכמים ב'תורת כוהנים' שני איסורים: איסור שמור; ואיסור 'בצירה כדרך הבוצרים'.
35
ל״וא. איסור שמור:
36
ל״זואת ענבי נזיריך לא תבצור - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר];
37
ל״חוהיתה שבת הארץ לכם - מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור.
(תורת כוהנים בהר, פרשה א)
(תורת כוהנים בהר, פרשה א)
38
ל״טהמדרש מבין את הביטוי "ענבי נזירך" כענבים שהזרת את בני האדם מהם, קרי, שמרת אותם לעצמך. ענבים כאלו אסור לבצור. שדה שהאדם מנע את היותו חלק מן 'הארץ הגדולה', אסור בבצירה; כדי שהאדם יוכל לקחת משפע הארץ, צריך השדה להיות חלק משבת הארץ77מה דינם של פירות שנשמרו? האם הם כפירות מחוללים ונאסרים באכילה, או שהאיסור הוא זמני, עד שיתקן האדם את דרכיו? אין הדברים מחוורים, ונחלקו בכך הראשונים. ראה סוכה (לט עמוד ב) תוספות ד"ה במה דברים אמורים..
39
מ׳ב. איסור בצירה כדרך הבוצרים:
40
מ״אלא תבצור - לא תבצור כדרך הבוצרים. מיכן אמרו: תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה; אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה; אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה. ר' שמעון אומר: אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
41
מ״בהאיסור "לא תבצור כדרך הבוצרים" משקף את הצורך בשינוי היחס אל הפרי. התורה ביקשה למנוע בצירה בשנת השבע בדרך הרגילה בשש השנים. הגדרת חכמים היא על דרך השלילה (לא כדרך הבוצרים), ולא על דרך החיוב. בכך מתבטאת בעוצמה שלילת 'הדרך הישנה', ומודגש הצורך לבוא בדרך מחודשת אל השדה. דרך שונה ועדינה יותר, אשר תטמיע באדם את השינוי בין שש השנים לשנת השבע.
42
מ״גהיתרי האכילה
43
מ״דלאחר שהבנו מה נכלל באיסור הקצירה כדרך שש השנים, נצעד קדימה אל הדרך המותרת בשנת השבע. מהו השינוי התודעתי שצריך האדם לעבור על מנת לאכול מן הפירות? המפגש בשנת השבע מתואר בסופה של הפרשייה, כאכילה הכרוכה בשלושה שלבים הכרחיים:
44
מ״ה"והיתה שבת הארץ" – האדם מגיע אל הארץ ולא אל השדה. הוא רואה באדמתו חלק מן 'הארץ הגדולה' ששבתה במשך כל החורף לה', ואל פירות הארץ הטובה הוא בא.
45
מ״ו"לכם" – בנוסף, עליו לבוא כחלק מהכלל, ללא דרישות אישיות וזכויות יתר בשל היותו בעל השדה. אדמת הארץ הגדולה מעניקה מטובה לכל היושבים עליה.
46
מ״ז"לאכלה" – המפגש הינו באכילה בלבד, מפגש של קיום. בניגוד לקצירה המסחרית של יבול שש השנים.
47
מ״חשלושה התנאים הללו נדרשים מהאדם על מנת לעבור מאיסוף תבואה רכושני בשש השנים, לאכילת פירות השנה השביעית. מ'דרך עץ הדעת' האנוכית, המנצלת והאישית, אל 'דרך עץ החיים' המאחדת. מערכת תנאים זו מנחילה לאדם שינוי מעשי ותודעתי עמוק ביחס לשדהו.
48
מ״טאך בנקודה זו נשאל: מדוע, על פי פשט התורה, המעבר התודעתי מתרחש אצל האדם רק באביב78חז"ל ברגישותם קראו לאדם להצטרף אל השביתה כבר בחורף. בהגיע פרק האביב, ניתן להבין שחז"ל, אשר ידעו את סוף הסיפור, יָנקו מהארת האביב אל החורף. וראה בפרק הקודם.? כיצד יתנער האדם מזווית הראייה האנוכית על השדה ויבולו79חשוב להדגיש כי ראיית האדם את השדה כרכושו הפרטי אינה טעות. גם אם שובת הוא בחורף מעבודה בשדהו, השדה יישאר שלו לעניין מכר, וכן הוא רשאי לבצע בתוכו פעולות שאינן עוסקות בהצמחה כגון חפירה, כפי שמפורש בתורת כוהנים: "ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות? תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". השינוי אותו עובר האדם ביחס לשדהו וכרמו מ'שדה' ל'ארץ', קשור דווקא לשדה כמרחב הצמחה, המעניק את שפע המזון המחייה את הכול., ויאכל מפירות הארץ כהזדהות מלאה עם שביתתה?
49
נ׳האביב כמפגש מאחד
50
נ״אכאשר נקרים על דרכנו אדם או חפץ, הפגישה הראשונית היא ברובד החיצוני והמוגדר, כפי שהוא משתקף מנקודת מבטנו היומיומית והשגרתית; אולם במבט פנימי ומחודש, נבחין לעתים במימד עמוק שעד כה נעלם מעינינו. כל עוד נותר צד זה חבוי, ניתן היה להתכחש אליו. אך כאשר יפרוץ מימד העומק החוצה, כמים הנובעים מן האדמה, הוא ייהפך מנסתר לנוכח, וקשה יהיה להתעלם ממנו.
51
נ״בכך גם האדמה. במשך השנים נפגש האדם רק עם רבדיה החיצוניים של האדמה. מנקודת מבטו, זוהי פיסת קרקע מגודרת העומדת לרשותו, לפרנסתו ולמסחרו. אולם, מתחת לשדה מסתתרות פנים אחרות של האדמה. ברובדי העומק, שדהו מהווה חלק מארץ גדולה אחת, עמוקה ורוחבה בהרבה מן השדה המגודר. זהו צד נסתר בקיומה של האדמה. כל עוד האדמה לא הצמיחה, יכל האדם להעלים עינו מפנימיותה. ואכן כל שנדרש מהאדם בחורף הוא רק שלא לעבד את חלקת שדהו, באמצעות פעולות הזריעה והזמירה. אך כאשר פורצת הארץ החוצה, מעניקה את שפע יבולה, האדם אינו יכול להתעלם עוד מנוכחותה. מגלָה הארץ בפני האדם את הטמון בה, וקוראת לו להיפגש עמה מחדש.
52
נ״גהופעת מעמקי האדמה בשנת השבע נעשית באמצעות פירותיה, הגדלים ללא מגע יד האדם. המעבר ממבט על הפירות כשייכים לתחום השדה הפרטי – "שדך.. וכרמך..." – אל הפרי כתוצר 'שבת הארץ', מעצים ומחדש את היחס כלפי המציאות והבריאה כולה. דרך הפירות, ומתוך המגע המיוחד אתם בשנה השביעית, נפתח האדם לחוויית עומק היוצרת הזדהות אמיתית עם הארץ. האביב, זמן גמילת הפרי ותחילת איסופו, הוא הטוען את השינוי בתודעתו של האדם: מבעלות על השדה לשותפות מתבטלת בפני שפע הארץ.
53
נ״דהיכולת להיפגש עם הרובד העמוק שעלה עם הופעת הפרי, משנה לא רק את השדה, אלא גם את האדם עצמו. האדם אינו מסתגר עוד בשדהו הפרטי, כי אם שותף לחברה החיה יחדיו בארץ. מעתה נתייחס אליו בלשון רבים – "לכם". האכילה המשותפת מקרינה 'אור חוזר' על האדם: חלקתו עתה אינה מוגדרת עוד כ'שדה', ולכולם מותר להיכנס ולאכול מפירותיה. בדרך זו חודרת 'הארץ הגדולה' לתוך שדהו הפרטי של האדם, ומפילה את מחיצותיו מבפנים.
54
נ״הלסיכום, שתי דרכים עקרוניות קיימות בפני האדם לרדת אל שדהו בשביעית. האחת נעולה בפניו והאחרת פתוחה לרווחה. דרך שש השנים, דרך החמדה, המסחר והרכושנות כלפי העץ והשדה, נאסרה בשביעית. תחתיה, דרך האכילה הפשוטה והטבעית מ'עץ החיים', מזמינה אותו אל תוכה. לאחר שהאדם מתנקה מדרך שש השנים, היכולת בידו להכיר באדמה המחייה כל, העולה דרך שורשי העץ ומתגלה בפרי על פני השדה. התגלות המחברת את כל החיים יחד לאכילה משותפת. "אדם ובהמה תושיע ה'".
55
נ״ואך בכך טרם הגענו אל התיקון המלא. האדם אמנם כבר אינו משתלט על הטבע ואכילתו נעשית מתוך התבטלות ושיתוף, אך לשם כך הוצרך הוא לפנות את מקומו, לבטל את נוכחותו בשדהו. לעת עתה, האדם אינו שותף אמיתי ומלא בתיקון האכילה, והתיקון מתרחש ללא כל מעשה מצידו! שותפות מלאה של האדם תתקיים רק כאשר ישכיל לבטא בשביעית את צידו האקטיבי. לשם כך נדרש הוא לעשות מעשה, להכניס עצמו לתוך השביעית ואת השביעית לתוכו: הפקרת הפירות.
56
נ״זב. הפקר: פתיחת הגבולות הפרטיים
57
נ״חלפתע החל האדם להסתחרר. קיומו העצמאי איבד משמעות. אפילו האכילה שלו את פירותיו הפכה להיות חלק ממשהו רחב יותר. 'אמנם, תנועה עצומה יש כאן', הרהר, 'הארץ שובתת לה', אך היכן זה נוגע בי? היש מקום ותפקיד שהתייחדו ונועדו לי בתוך התנועה הזו?' שאלה זו הובילה אותו למסע אחר. מסע לעבר גילוי מחודש של הפרט. לא כפרט הנפרד שהכרנו זה מכבר, אלא הפרט שמבין את מקומו כחלק מהארץ ומהחיים הגדולים. ניסה האדם להשתתף בתנועה הגדולה של האדמה, אך לשווא. כל דבר שחשב לעשות נראה היה לו כקטן, חסר ערך ומגוחך לעומת תנועת החיים האינסופית.
58
נ״טואז הוא הופיע…
59
ס׳בגדים מרופטים. נעלים מלוכלכות והתנהגות חסרת גינוני נימוס. ניכר בו שזמן רב לא רחץ את גופו. 'הי!' קפץ האדם. 'זו ההזדמנות. זה המקום שלי. כאן אני יכול לתרום את חלקי'.
60
ס״אשלום' פנה אליו 'מי אתה?' 'אני?' התפלא העני, למרות שהיה היחיד בסביבה. 'סתם עברתי פה'. 'אל תתבייש' אמר האדם. 'בוא, היכנס. הכללים השתנו. אתה אפילו לא זקוק להזמנה ממני'. תחושות שליחות ואחריות החלו למלא את הריק שחש האדם עד לאותו רגע. 'אכול כרצונך', המשיך. 'עזבתי את השדה לשנה. אכול כרצונך, ואת הנותר אתה יכול לתת לחית השדה'. לאחר ארוחה הגונה, שכללה מכל טוב הארץ, נכנס העני לביתו של האדם, ומכאן נמשכו הם לתוך שיחה ארוכה. עולמו של האדם נפתח לחיים אחרים, לשכבות שונות של החברה האנושית. 'אני משתדל שלא לגעת בפירות', פתח האדם. 'אפילו לא אחלק פירות לך ולחבריך, פתחתי את השערים, ואתם בואו וקטפו בעצמכם'.
61
ס״ביותר משחיפשתי מצאתי, צהל האדם בלבו. מצאתי כיצד אוכל לעשות מעשה משלי בשביעית הזו. אפתח את השדה לכל דכפין וכך תיפתח בפני הדרך לשותפות פעילה במערכת השביעית.
62
ס״געד עתה עסקנו בפסוקי ויקרא, בהם הארץ אינה רכושו של האדם הפרטי, אלא ארץ אחת גדולה השובתת לה'. בפסוקים אלו לא נזכר דין ההפקר, והוא אף אינו נלמד מתוכם. האמת המתגלה בשנת השבע היא שהפירות שעלו בשדה אינם שייכים כלל לאדם, אלא לחברה כולה. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".
63
ס״דלעומת השביתה בויקרא, השמיטה בשמות מכירה בחשיבות בעלות האדם על שדהו. כפי שהרחבנו בשער ארץ ישראל, שפת חומש שמות פונה אל הבעלים האדון, והיא המעצבת את חיי שש השנים. גם בשנת השבע הבעלות אינה מתפוגגת מאליה. על האדם לוותר עליה בתהליך של ויתור מוחלט ופעיל. זו הסיבה שהבעלים נדרש לנטוש את שדהו, ונשללת לחלוטין אכילת הבעלים לטובת האביונים: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה". מהי נטישה זו? כיצד היא מעצבת את סיפור השביעית?
64
ס״ה"תשמטנה ונטשתה" – הפירושים השונים
65
ס״ומצינו שתי חובות 'שמיטה' בשנת השבע: שמיטת הקרקע, המופיעה בפרשיית שמות, ושמיטת כספים: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'" (דברים טו, א-ב). שמיטת כספים היא פעולה אקטיבית ברורה: האדם מוותר לאחיו על חובו שהצטבר במשך שש השנים. מתוך השוואה לשמיטת הכספים, גם שמיטת הקרקע מקבלת פנים אקטיביות: האדם נדרש להפקיע את עצמו משדהו ולהשאירה לאביונים וחית השדה80בהמשך נראה את הדברים מפורשים ברמב"ם..
66
ס״זנראה שהקושי שעמד בפני חז"ל במדרש הוא משמעות הכפילות בביטוי "תשמטנה ונטשתה". לכאורה אלו שתי מילים בעלות משמעות אחת – עזיבת השדה. בשלושת פירושיהם השונים ל"נטישה", יוצרים חז"ל במכילתא שנראה להלן מעין מעגל תיקון ההולך ומתרחב: הפירוש הראשון, קורא לבעלים לעזוב את יבול שדהו ולהכיר בחוסר בעלותו עליו. הפירושים השני והשלישי מרחיבים את השינוי, בכך שקוראים לבעלים לפתוח את שדהו האישית אל הארץ הגדולה ואל החברה שבחוץ, ולנפץ את הגבולות התוחמים ביניהם.
67
ס״חפירוש ראשון: נטישה כעזיבת הפירות.
68
ס״ט"והשביעית תשמטנה [ונטשתה" - תשמטנה] בעבודתה, ונטשתה באכילתה; ואין לי אלא פירות, עשבים מנין? תלמוד לומר: "ונטשתה", מכל מקום.
(מכילתא דר' ישמעאל פרשה כ)
(מכילתא דר' ישמעאל פרשה כ)
69
ע׳השמיטה היא עזיבת השדה מעבודתו (עונת החורף), והנטישה היא עזיבת הפירות והצומח בכלל (האביב והקיץ). קריאה זו רואה את ההתרחשות בשביעית כמקבילה לשש השנים שתוארו בפסוק הקודם:
70
ע״אוְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ,
71
ע״בוְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
72
ע״גהחובה לעזוב את הפירות ולא לאכול מהם כבעלים, דומה לציווי של ספר ויקרא השולל מהאדם את קצירת השדה כביטוי לאיסוף תועלתני. התוספת של פרשיית שמות מסתכמת בניסוח האיסור בצורה חיובית: חובה לוותר ולנטוש את הבעלות על פירות השדה, ובכך להכיר באמת הא-להית. שינוי זה נובע מהרצון של פרשיית שמות לתת מקום לתודעת הבעלות של האדם, ולדרוש ממנו לתקנה בפועל. זוהי תנועה של עזיבת הפירות והימנעות ממגע איתם.
73
ע״דפירוש שני: נטישה כהימנעות מאיסוף הפירות.
74
ע״הדבר אחר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" - מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר: "והשביעית תשמטנה – ונטשתה".
75
ע״ולפירוש זה, אוסרת השמיטה את ההנאה האנוכית מן הפירות, ואילו הנטישה היא כנגד עצם איסוף הפירות, גם אם יחולקו לבסוף לעניים. פירוש זה מאמץ את משמעותו האחרת של השורש נ.ט.ש: השארת דבר פרוס ומפוזר במקומו81נראה כי משמעותו המקורית של השורש נ.ט.ש הינו עזיבה, כמו בפסוק: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ:" (במדבר יא, לא). רוח מאת ה' נטשה את השלוים מעל המחנה, והתוצאה של הנטישה היא התפזרותם על פני כל המחנה. זו המשמעות בה משתמש הפסוק "וינטשו בלחי" (שופטים טו, ט) וכן "ותטש המלחמה" (שמואל א', ד, ב) – פירוש, התפזרה המערכה. אם כן, פירוש א מאמץ את הפירוש המקורי של המילה, לעומת פירוש ב המציע את משמעותה המתפתחת.. תיקון תודעת הבעלות של האדם הוא לא רק כלפי נוכחותו בשדה, אלא כלפי יחסו לחברה. המדרש שולל את האפשרות לפיה מטרת הנטישה היא אכילת העניים. שהרי אם זו מטרת הנטישה, מוטב שיאסוף בעל השדה (המיומן בקציר ובציר) את פירותיו, ויחלקם בעצמו לעניים. אפשרות זו נשללת מתוך דרשת המילים "תשמטנה ונטשתה". התיקון של שביעית כלפי החברה אינו סוציאלי-חברתי. מטרת הנטישה היא תיקון הבעלות של האדם מתוך ההיפתחות לחברה.
76
ע״זעל ידי האיסור לאסוף את הפירות אל ביתו ולחלקם משם, מכריחים חז"ל את הבעלים לתת מקום לאחר בתוך שדהו. כל אדם יכול להיכנס אל תוך תחומו, ולאכול מפירות שדהו. בכך מפְנים הבעלים את המהפכה שהתחוללה בשדהו בשנה השביעית.
77
ע״חבשונה מהפירוש הקודם, פירוש זה של פסוקי שמות עוסק בבעיות שכלל לא עלו בפסוקי ויקרא: התמודדות עם בעלות האדם על השדה לעומת החברה שבחוץ וזכויותיה בפירות.
78
ע״טפירוש שלישי: נטשתה – תְּרַטְּשֶׁנָה82על פי תרגום אונקלוס, משמעות המילה היא ריטוש..
79
פ׳ונטשתה - מגיד, שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.
80
פ״אבאמירה זו דורשים חז"ל מהאדם שינוי עמוק ותקיף יותר בתודעת בעלותו כלפי החברה. לא רק איסור אכילה מפירות שדהו, ואפילו לא ציווי על שיתוף העניים באכילה מתוך שדהו, אלא דרישה מוחלטת להסיר את המחיצות ולפרוץ את כל הגדרות. בכך מנפץ האדם את הגבולות המפרידים בין שדהו לשאר הארץ, גבולות שגם חוצצים בינו לבין החברה כולה. גם בדרישה קיצונית זו נראה בעליל כי לא אכילת העניים, כי אם תיקון תנועת הבעלות הרכושנית של האדם החוצצת בינו לבין האחר הוא מגמתה העיקרית של השמיטה. לא די שהעניים יקבלו מפירות שביעית – לשם כך יכול הבעלים להכניסם לשדהו דרך השער – אלא על הבעלים לפרוץ את גדרות שדהו לרווחה!
81
פ״באמנם, תקנה זו בוטלה מפני תיקון העולם, מפני החשש מאנרכיה; אך יש בה בכדי להצביע על המגמה של שלילת המעמדות וההפרדות בשביעית.
82
פ״גשלושת הפירושים לאופי הנטישה מעצבים את העשייה החיובית של האדם בשביעית, במעגל הולך ומתרחב: עזיבת הבעלים, נתינת מקום לאחר בתוך שדהו, ולבסוף ניפוץ הגבולות. קריאה בפרשיית ויקרא בלבד הייתה מציירת תמונה לפיה שביתת הארץ מתרחשת מאליה, והאדם נדרש רק שלא להפר אותה על ידי מלאכה בשדהו. אדמתו הפרטית נכללת ב'ארץ הגדולה' וכולם רשאים ליהנות מפירותיה. פרשיית שמות, בראי המכילתא, אינה מסתפקת בשיתוף העניים באכילה, אלא דורשת כי אף האדם יעבור שינוי פנימי משמעותי. פעולה אקטיבית של האדם עצמו היא שתאפשר את השינוי באדם ותעשה אותו לשותף פעיל בהפנמת השביעית83הצגנו כאן רק את גישת המכילתא דר"י שרואה באכילת העניים עניין שולי לזמנים של שפע. "כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפירות מעוטין, לך ולעבדך ולאמתך". התעלמות זו מובילה את דרישת הפסוק "תשמטנה ונטשתה", להיות מופנה גם כלפי השדה (פירוש א) וגם כלפי החברה (פירושים ב ו-ג).
המכילתא דרשב"י, לעומת זאת, רואה את אכילת העניים כתיקון בעלות האדם אל מול החברה ופוסקים ש"רובה לעניים", וממילא ה"תשמטנה ונטשתה" הינו תיקון הבעלות כלפי השדה בלבד: "תשמטנה - מלקשש, ונטשתה - מלסקל"..
המכילתא דרשב"י, לעומת זאת, רואה את אכילת העניים כתיקון בעלות האדם אל מול החברה ופוסקים ש"רובה לעניים", וממילא ה"תשמטנה ונטשתה" הינו תיקון הבעלות כלפי השדה בלבד: "תשמטנה - מלקשש, ונטשתה - מלסקל"..
83
פ״דההפקר ברמב"ם
84
פ״המשקל רב נותן הרמב"ם למעשה האדם בשביעית.
85
פ״ווהמצווה הקל"ד היא, שצוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה, והפקיר צמחי אדמותינו כולם לכל אדם. והוא אֹמרו יתברך: "והשביעית תשמטנה ונטשתה".
(ספר המצוות לרמב"ם)
(ספר המצוות לרמב"ם)
86
פ״זמצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך", ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.
(הלכות שמיטה ויובל ד, כד)
(הלכות שמיטה ויובל ד, כד)
87
פ״חהן בספר המצוות והן במשנה תורה, כותב הרמב"ם שישנו עשה על האדם לשמוט מתחת ידיו כל מה שהקרקע מצמיחה. נראה כי הרמב"ם גם הוא לא הסתפק בהתרחשות המתוארת בויקרא. כל זמן שאין האדם שומט את הקרקע מידו, השביעית נשארת מחוצה לו ואינה חודרת אל עולמו התודעתי והמעשי. הרמב"ם, בעקבות פסוקי שמות והמכילתא, מפנה מקום לאדם בשביעית כשותף אקטיבי בהתרחשותה.
88
פ״טעתה, לאחר שהורו על נטישה מוחלטת של האדם את שדהו בשביעית, נדרשים חז"ל להתמודד עם השלכותיה האפשריות על שגרת שש השנים, שכן פריצת הגבולות בקיצוניותה עלולה להוביל לאנרכיה. כאן אנו נכנסים לדיון על אכילה בטובה ושלא בטובה.
89
צ׳ג. אכילה בטובה
90
צ״ארוחם של האנשים הקרבים היתה טובה עליהם. אך כאשר הבחינו בגדר שהקיפה את השדה, נעצרו. 'בואו ונכנס', אמר אחד. 'זה לא שלנו', ענו לו. 'אך זוהי שנת שמיטה', חיזק אחר את דעת הראשון. 'השדה אינו רכוש הבעלים, אין דבר כזה בעלים!'. 'זה יוביל לאנרכיה'. ענו לו, 'אם אתה רוצה להיכנס, תבקש רשות מבעל הבית'. האנשים התחלקו לשני מחנות הפוכים בדעותיהם. היו מהם שראו שביקשו לנהוג בשדה כבהפקר גמור, וכנגדם עמדו אלו שחששו מפני תיקון העולם.
91
צ״בראינו לעיל שתיקון בעלות האדם על שדהו הינו ממגמותיה המרכזיות של שנת השמיטה. משמעותו הפשוטה של תיקון זה היא שבשנת השבע התבואה נגישה לכל דורש. אולם, האם ההפקר הינו טוטאלי? במילים אחרות: האם עני האוכל משדה מסוים בשביעית, נדרש להתייחס לבעלים, או שלדידו הבעלים נעלם לגמרי מן הזירה, היות שהשדה מופקר?
92
צ״גבשני מקומות במשנה מתוארת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לשאלה זו:
93
צ״דבית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר: חלוף הדברים – זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
(שביעית ד, ה)
(שביעית ד, ה)
94
צ״הרבי יהודה אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל… אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: אין אוכלים אלא בטובה.
(עדויות ה, א)
(עדויות ה, א)
95
צ״ואכילה בטובה' פירושה החזקת טובה לבעלים בשביעית: על האוכל מתבואת השדה לבקש רשות מבעלי השדה. המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל מחדדת את המתח בין שמות וויקרא. הפקר השדה המתרחש מאליו כבויקרא, למול הפקר אשר האדם שותף לו כבשמות.
96
צ״זלמעשה, מובאות במשניות אלו שלוש דעות:
97
צ״חאוכלים רק שלא בטובה (בית שמאי בשביעית): הפקרת השדה בשביעית פירושה מחיקת הבעלות. לכן, אסור שהאכילה תיעשה בטובה! הכרת הטובה מותירה שריד מן הבעלות הפרטית של הבעלים, ובכך פוגמת במהות השמיטה.
98
צ״טנראה שאמירה זו אופיינית לבית שמאי, המגיעים מפרספקטיבה של נצח, שאינו תלוי במקצבי החיים הרגעיים והדינאמיים. ממקום זה נובעת האמירה "הלכה כבית שמאי לעתיד לבא", קרי, במציאות מוחלטת ונצחית. אף כאן, קיימת אמת מוחלטת: ביטול גמור של כל בעלות. התייחסות כלשהי לבעלים, ולוּ בקשת מעבר, תצמצם את האמת הא-להית של עצם היות הארץ אחת, גדולה ושייכת לה', ללא גבולות פרטיים.
99
ק׳אוכלים רק בטובה (בית הלל בעדויות): ישנם שני ערכים סותרים. האחד הינו מגמת השמיטה – מחיקת הבעלות, והשני 'תיקון העולם'. אי בקשת רשות מן הבעלים בשביעית מסכנת את עולם הבעלות הנוהג במשך שש השנים84הראב"ד בפירוש המשנה: "ונראה לי טעמייהו דבית הלל, משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע, [=ונראה לי טעמם של בית הלל, משום שגוזרים על השביעית מפני שאר השנים] כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו. אבל מן התורה ודאי מותר, דכתיב: "ובשנה השביעית תשמטנה", ותניא במכילתא: 'מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם'". וכן כתב הר"ש משאנץ בפירושו למשנה.. החשש שקיום מוחלט של הערך הראשון, מחיקת הבעלות בשביעית, יוביל להסתאבות ולמחיקת הבעלות הטבעית גם בשש השנים, מנחה את בית הלל לוותר על האכילה שלא בטובה. טוב להקהות מעט את מחיקת הבעלות, ופעמים אף למנוע מעניים ביישנים לאכול מפירות השביעית, מלפגוע ב'תיקון העולם' של שגרת שש השנים. אמירה זו מגיעה מפרספקטיבה עכשווית-פרגמטית, של הווה קיומי. ויתור על המוחלטות הנצחית, אחדות 'הארץ הגדולה', למען ההתנהגות המוסרית שבין אדם לחברו85חשוב לציין שלפי הר"ש והראב"ד (בהערה הקודמת), גם בית הלל מודים שמדאורייתא אוכלים גם שלא בטובה, שהרי נאמר בשביעית "ונטשתה", אלא שחכמים גזרו לבטל אכילה שלא בטובה מפני תיקון העולם. וראה בחלק ב..
100
ק״אככלל, זוהי גישתם הקלאסית של בית הלל, המתבוננים בעולם מתוך ראיה 'תהליכית'. בראיה כזאת פעמים שהם נדרשים 'לעדכן' את המוחלטות הנצחית למען המורכבות הדינאמית הרגעית. לכן, נפסק בעולמנו ש"הלכה כבית הלל".
101
ק״באוכלים בטובה ושלא בטובה (בית הלל בשביעית/בית שמאי על פי עדות ר' יהודה): בגישה זו נעשה ניסיון לאחד בין שני הערכים: מחד, ביטול הבעלות – אוכלים שלא בטובה, ללא התייחסות לבעלים; מאידך, אוכלים גם בטובה – ניתן גם לבקש רשות מהבעלים מפני 'תיקון העולם', מחמת קיומה של מציאות פרטית-אנושית המחייבת התייחסות לבעלים. בראיה זו, שני סוגי האכילה יכולים להתקיים במקביל.
102
ק״גסיכום חלק א: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה"
103
ק״דבראשית החורף, מתוך איסורי המלאכה, חווה האדם שחרור מתחושת הבעלות, המאופיינת בראיית השדה ככלי יצרני. אפשר לראות שלב זה כשלב הנסירה. בקיץ, עם האיחוד מחדש, אוכל האדם מפירות שנת השבע. המעבר מנסירה לאיחוד מתרחש באביב, תוך שינוי משמעותי בין שני שלבים.
104
ק״הבשלב הראשון – "אכילה כתיקון לקצירה" – האדם משנה את יחסו לאדמה. אין הוא ניגש אליה כנפרד או כשולט, כאני-לז, אלא כחלק מהופעת החיים הכללית הצומחת מן הארץ. מתוך גישה זו מגלה האדם את גדלותה של הארץ, וזהותו כבעל שדה פרטי נעלמת. הפרשיה בויקרא מתארת עולם בו ההתייחסות מלכתחילה אינה אל הפרט, אלא אל הארץ הצריכה לשבות.
105
ק״והשלב השני – הפקר הפירות – עולה מתוך הפער שנוצר ממחיקת זהותו הנפרדת של האדם כבעל שדה פרטי. שלב זה עונה על שאלת מקומו החיובי של האדם במהלך שביתת הארץ. פרשיית שמות מורה על פעילות אנושית הנדרשת בשנת השמיטה. שמיטת הבעלים ונטישתו את שדהו באה לתקן את תודעת בעלותו בשני מעגלים: מעגל העזיבה, בו הוא נדרש להימנע מעבודה ואכילה, ומעגל ההיפתחות אל הארץ והחברה כולה, אשר ביטויו הקיצוני ביותר הוא ניפוץ המחיצות בין האדם ובין העולם והחברה החיה בו. אמנם, להלכה לא באה דרישה זו לידי ביטוי, מפני תיקון העולם; אולם יש בגישה זו כדי להאיר את מעשהו האקטיבי של האדם, העושה אותו שותף מלא בהפקרת השדה והיבולים.
106
ק״זאת שאלת האיזון בין מחיקת הבעלות על השדה לבין המקום שנותר לבעלים בשדהו, בחנו דרך הדיון בשאלה אם ניתן לאכול בטובה. סוגיה זו מעמתת בין שני ערכים. מחד, שלילת בעלות האדם הפרטי בשביעית ומאידך, הרצון ל'תיקון העולם' – השאיפה לשמור על התנהגות הולמת בשש השנים, תוך התייחסות לעולמו של האדם הפרטי גם בשביעית. זוהי למעשה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. מחלוקת זו יוצרת שלוש שיטות שונות: האחת, אידיאה מוחלטת, רואה באחדות הארץ את חזות השמיטה. בשיטה זו, בקשת רשות מן הבעלים להיכנס לשדה מקבעת את הבעלות במקום למוסס אותה ועל כן נאסרת. למולה, גישה פרקטית, המעדיפה את 'תיקון העולם' אף במחיר קהות יחסית בשבירת הבעלות. הגישה השלישית משלבת בין שתי קודמותיה ואינה רואה סתירה ביניהן: אוכלים בטובה וגם שלא בטובה.
107
ק״חבתנועה משולבת זו של הימנעות מקציר פרטי והפקרת השדה, פרץ האדם את החומות הסוגרות אותו בתוך עולמו הפרטי ונכלל בזכותם של הכל לאכול מפירות 'הארץ הגדולה'. אלו הם שלבי המעבר, המכינים את האדם לקראת הקיץ, בו יזכה ליהנות מפירות השביעית. זהו צעד משמעותי עבור האדם לקראת אכילה נטולת 'חשש בעלות', אכילה מתוך תודעת שותפות וחיבור עם האדמה ויושביה. תודעה זו אינה מרחפת מחוץ לעולמו של האדם ללא שותפתו האדמה, אלא עולה מתוך עולמו, בדמותם של ציוויים מעשיים.
108
ק״טלְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים: נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ: חלק ב: האדם כיוצר השביעית במקומו פעם שאל חסיד את הרבי מקוצק – רבנו, היכן נמצא הקבה?
109
ק״יענה לו הרבי - היכן שנותנים לו להיכנס...
110
קי״אמבוא
111
קי״בבחלק הקודם סיפרנו את סיפור האביב. פתחנו בפסוקי ויקרא, בהם פוגש האדם את יבול 'שבת הארץ' בשדהו; תיארנו את השינוי התודעתי שעובר האדם כתוצאה מהמפגש; עמדנו על תפקידו החיובי של האדם בשמיטת ונטישת שדהו, כהפנמה של תודעת 'הארץ הגדולה' ויישומה בשדהו הפרטי.
112
קי״גבמהלך כולו שימשה פרשיית ויקרא 'כינור ראשון', הממלא את הוויית השביעית, ופסוקי שמות כקול משני המכיל ומקבל לתוכו הוויה פורצת זו. ברם, הדגשנו כי הבחירה בויקרא כעיקר, העולה מתוך העולם התנאי, אינה הכרחית ויש שיראו בפרשיות פנים אחרות.
113
קי״דבחלק זה נתמקד דווקא בחובת האדם לשמוט ולנטוש את שדהו. כבר בעולם התנאי מרחפת השאלה כבדת המשקל, באשר למשמעות שמיטת האדם: האם שמיטה זו היא אקטיבית ויוצרת מציאות של שביעית בשדהו, או שמא השמיטה מתרחשת מאליה? השאלה בצורתה הנוכחית הוצגה רק במאות השנים האחרונות, אך רמזים לקיומה היו פזורים לכל אורך הדרך, מחז"ל ועד לימינו אנו. שאלה זו מהווה 'אבן בוחן' משמעותית להבנת ההתרחשות של השנה השביעית, והתשובה עליה פותחת לנו צוהר להבנת מקום האדם על האדמה והיחסים ביניהם. ראיית השמיטה כתהליך יוצר-פעיל, מעצבת את סיפור השביעית בכיוון הנגדי, משמות אל ויקרא: האדם הבוחר לשמוט ולנטוש את שדהו, הוא היוצר את הופעת שבת הארץ.
114
קי״היצירת חז"ל
115
קי״ותנאים: הפקר
116
קי״זלשאלת מקומו של האדם בשנה השביעית משמעות יתירה בסוגיית ההפקר. שאלה הנגזרת ממנה, אשר תשא בהמשך השלכות הלכתיות: מי יוצר את הפקר הפירות – האם ההפקר הוא פרי יצירתו של האדם, או שמא זוהי מציאות הנוצרת מאליה אשר האדם נדרש רק להתאים עצמו אליה?
117
קי״חדא עקא, לא זו בלבד שהתשובה לכך אינה חד משמעית, גם הנחת היסוד של מקורות חז"ל בשאלה זו אינה מפורשת דיה. בחלק א ראינו את ביאור חז"ל במכילתא דר"י לחובת השמיטה והנטישה של האדם, כדרישה ממנו להיפתח אל המרחב שמחוצה לו. אך בכך אין הכרעה ברורה בשאלה דלעיל. נראה כי כל אחת משתי הנחות היסוד תעניק פרשנות שונה:
118
קי״טא. אם נניח את העולם של ויקרא כהנחת יסוד של המדרשים, ההפקר בשמות ייעשה מאליו, כחלק מהופעת 'שבת הארץ', והשמיטה של האדם תהיה רק יישום מעשי של המציאות הקיימת.
119
ק״כב. אם נתעלם מ'שבת הארץ' של ויקרא, ונבחר בעולם של שמות, המתמקד באדם, כהנחת היסוד של המדרשים, האדם הוא זה שיוצר את ההפקר בשמיטתו וברוח זו ייקרא המדרש.
120
קכ״אבחלק א העדפנו להציב את ויקרא כמרכז ולקרוא את שמות לאורו, כהנחת היסוד של המדרש. אולם, כאמור, גם בחירה הפוכה יש לה על מה שתסמוך.
121
קכ״בהשאלת נשארת בעינה גם כאשר מתבוננים בפירוט ההלכות במשניות מסכת שביעית: אין דין המחייב את האדם להפקיר את שדהו. המשניות עוסקות באיסור שמירת פירות השביעית ותו לא; אין הן מצביעות על האדם כאחראי להפקר השדה, ואין הן רומזות כי ההפקר מתקיים מאליו ללא התערבות האדם. ייתכן ודווקא היעדר הציווי על האדם להפקיר, מורה שהנחת היסוד הסמויה של חכמים מקבלת את רוח 'שבת הארץ' של ויקרא: השדות מופקרים מאליהם, ושמיטת האדם אינה אלא קבלה סבילה של המציאות הקיימת והתנהגות על פיה.
122
קכ״גבתלמודים ישנה התייחסות מפורשת יותר למקומו של האדם באביב, ולגורם המחולל את הפקר היבול באביב86בלשון האחרונים: אפקעתא דמלכא או קרקפתא דגברא?.
123
קכ״דאמוראים: "המלך בשדה"
124
קכ״ההתלמוד אף הוא אינו דן במפורש בגורם המחולל את הפקר היבול בשביעית, אך אמירות מסוימות בו עשויות לענות על שאלתנו.
125
קכ״והמשנה במסכת נדרים (ד, ה) מציגה מקרה, בו אדם נדר כי חברו לא ייהנה משדהו בשביעית. הדין במקרה הזה אוסר על המוּדר להיכנס לשדה חברו, אולם מתיר לו לאכול מהאילנות הנוטים מחוץ לשדהו.
126
קכ״זעל דין זה שואלת הגמרא:
127
קכ״חובשביעית - אין יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות. מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה! אמר עולא: בעומדין אילנות על הגבולים. ר' שמעון בן אליקים אמר: גזירה שמא ישהא בעמידה. [= במה שונה שאוכל מן הענפים הנוטים החוצה בלבד? הרי לא רק הפירות מופקרים, גם הקרקע מופקרת! אמר עולא: בעומדים האילנות על הגבולין. ר' שמעון בן אליקים אמר: גזירה שמא ישהה בעמידה]
(נדרים, מב עמוד ב)
(נדרים, מב עמוד ב)
128
קכ״טהגמרא תמהה כיצד ייתכן שלאדם יהיה אסור ליהנות מכל שדה חברו בשנה השביעית (ולא רק מן הנוטות), והרי אדמתו מופקרת ואינה ברשותו? תשובות האמוראים יוצאות מנקודת הנחה שהדבר אכן אינו אפשרי, והוא מותר באכילה מן השדה כולו, ומפרשים את המשנה כמציאות יוצאת דופן. עולא מפרש שהמשנה עוסקת בעצים שיכול ללקוט מהם גם בלי כניסה לשדה, ואילו ר' שמעון בן אליקים טוען שזוהי גזירה שמא ישהה בשדה יותר מן הצורך. לענייננו, המשפט המשמעותי הוא: 'ארעא נמי אפקרה' – הארץ הופקרה. אך עדיין איננו יודעים בידי מי?
129
ק״לגרסתם של הר"ן, הרא"ש וה'נמוקי יוסף' היא: 'ארעא נמי רחמנא אפקריה'. מגרסא זו עולה כי תפיסת התלמוד היא שהקב"ה הוא המפקיר את הארץ.
130
קל״אקביעה זו עולה בבירור, ללא הבדלי גרסאות, מתוך הגמרא בבבא מציעא. אגב עיסוקה בסוגיית דיני נכסים של שבוי, מבררת הגמרא את ההבדל בין הפעלים 'נטישה' ו'רטישה'.
131
קל״במאי שנא הנך דקרו להו נטושים, ומאי שנא הני דקרו להו רטושים? נטושים - דבעל כרחן, דכתיב "והשביעת תשמטנה ונטשתה" – 'אפקעתא דמלכא'. רטושים - דמדעתן, דכתיב "אם על בנים רטשה". [תרגום: מה שונים אלו שקוראים להם נטושים, ואלו שקוראים להם רטושים? נטושים – בעל כרחם, שכתוב "והשביעת תשמטנה ונטשתה" – הפקעת המלך. רטושים – מדעתן, שכתוב "אם על הבנים רטשה"]
(בבא מציעא, לח עמוד ב)
(בבא מציעא, לח עמוד ב)
132
קל״גהגמרא מבינה כי חובת הנטישה משמעה עזיבת האדם את שדהו בעל כורחו, ואילו הכוונה במילה רטושים היא לבני אדם שעזבו מדעתם ומרצונם. השביעית היא הפקעתו של מלך מלכי המלכים, והאדם מצווה להיכנע ולנטוש את שדהו. ביטוי זה אנו מוצאים גם בהמשך המסכת: "אמר ליה: שביעית - אפקעתא דמלכא היא" (שם, קו עמוד א).
133
קל״ד'אפקעתא דמלכא'
134
קל״הביטוי מיוחד זה, 'אפקעתא דמלכא', מופיע בתלמוד שלוש פעמים בלבד. פעמיים בנוגע לשביעית ופעם אחת לגבי היובל. נתבונן עתה בעומק הביטוי ומשמעותו.
135
קל״ו'אפקעתא' – ההפקעה היא שינוי בזכויות האדם על רכושו ולא הוצאה פיזית של הרכוש מידיו.
136
קל״ז'דמלכא' – מדוע התלמוד מייחס את ההפקעה למלך ולא אומר הפקעת ה'? ייתכן כי לנגד עיני האמוראים עמדה 'מלכותא דארעא', וממנה נטלו את הדימוי ל'מלכותא דרקיעא'.
137
קל״חנראה כי משמעות 'אפקעתא דמלכא' היא – כוחו של המלך כריבון להפקיע רכוש ולהלאים אותו לטובתו, או לחלקו כטוב בעיניו87זו הסיבה שהאחרונים השוו את 'אפקעתא דמלכא' ל'הפקר בית דין הפקר', כתהליך היונק את כוחו מהריבון ולא מכוח המצווה הא-להית. את העובדה שהרכוש לא סתם הופקר אלא הולאם, ניתן לראות בדברי 'החתם סופר' דלקמן (חידושיו לנדרים מג עמוד א): "מכל מקום הפקירא דרחמנא אפקעתא דמלכא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וה"ל אתי ליד זוכה והוא הדין הפקר בית דין אפקעתא דמלכא הוא ולא בעינן אתי ליד זוכה". (פירוש, מכוח 'אפקעתא דמלכא', כל מקום שנמצא הריהו כנמצא באוצר המלך, וכן הוא בהפקר בית דין).. לאור זאת, בשביעית, בה מופיעה מלכות ה' בארץ – "ושבתה הארץ שבת לה'" – מתגלה ה'אפקעתא דמלכא', והאדם מחויב לנטוש. פירות השביעית מופקעים על ידי 'המלך' ומתקדשים בקדושת שביעית, ואילו האדם מצידו נדרש לעזוב את הפירות ולהניחם למלך.
138
קל״טגם ביובל88הסוגיה בבבא מציעא, קט עמוד ב., החזרת הקרקע לבעלים מוגדרת כ'אפקעתא דמלכא'. נראה שזהו ביטוי ההולם שנה זו, בה מכריז הקב"ה "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג), ומכוח ההכרזה מופקעות הקרקעות מידי הבעלים89וראה בחידושי הריטב"א בבא מציעא, עט עמוד א: "וטעמא משום דיובל 'אפקעתא דמלכא' היא משום כי לי הארץ".. מכל מקום, בין בשביעית בין ביובל, אין יצירה המשותפת לה' ולאדם, אלא רק תביעה מהאדם להגיב לצו המלך.
139
ק״מנראה כי קריאה זו של התלמוד מאמצת את עולם השביעית של ויקרא: השביעית כמציאות המתהווה מאליה (על ידי המלך), כשפסוקי השמיטה בשמות נקראים לאורה.
140
קמ״אהראב"ד והר"ש משאנץ בפירושם למשנה, אמצו בבירור קריאה זו, המעמידה בצל את חלקו של האדם בשביעית. בהסברם במשנה בעדויות לדעת בית הלל כי אין אוכלים משדה שביעית שלא על דעת בעליו, מדגישים הם כי "מן התורה ודאי הפקר הוא, וכן תניא במכילתא הוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם" (תוספות שאנץ לבבא מציעא, לח עמוד ב). קרי, ההפקר קיים מהתורה גם ללא דעת ורשות האדם. ייתכן שבמכילתא הבינו את פריצת הפרצות כרשות לאביון לפרוץ את הגדרות ולהיכנס, ומכאן שיטתם, שסירוב של האדם לוותר על שדהו הינו חסר משמעות, והפירות הפקר הם לכל אדם.
141
קמ״בבכך מגיעה הוצאת האדם מעולם השביעית לשיאה. תהליך שהיה אפשרי בתַּנאים ומרומז באמוראים, הגיעה לבירור מפורש בראשונים. מעשי האדם הינם כמעט חסרי משמעות למול הופעת מלכות ה' בשנת השבע, ואינם יוצרים מאומה במציאות.
142
קמ״גאולם, בכך לא נסתם הגולל על מקומו של האדם כיוצר בסוגיית ההפקר. אלף שנים לאחר חתימת התלמוד, וכְדוֹר לאחר תקופת הראשונים, נראה כי מקום זה קם מעפרו ועומד במרכז מחלוקתם של 'הבית יוסף' והמבי"ט90ר' משה בן יוסף דיטראני נולד ב-1505 בסלוניקי שביון ונפטר בצפת ב-1580. למד בעיקר מדודו, ר' אהרן מטראני ור' יעקב בי רב (צפת). בין חיבוריו: פירוש 'קרית ספר' על 'משנה תורה' לרמב"ם, וספר מוסר בשם "דרך ה'". חי בשכנות לר' יוסף קארו ('הבית יוסף'), תלמיד ר' יעקב בי רב אף הוא..
143
קמ״דדיוני האחרונים: מחלוקת 'הבית יוסף' והמבי"ט
144
קמ״ההקדמה: 'מנחת חינוך'
145
קמ״והנחות היסוד של חובת ההפקר בשביעית נידונו מפורשות לראשונה על ידי בעל ה'מנחת חינוך'91ר' יוסף בן משה באבד נולד ב-1801 בטרנופול שבאוקראינה (של היום) ונפטר ב-1874 בצפת אף הוא. חיבורו הידוע 'מנחת חינוך' הינו מקבץ חקירות מפורטות על תרי"ג מצוות התורה, המבוסס על 'ספר החינוך'. בנוסף כתב חידושים על הרמב"ם.:
146
קמ״זואני מסופק, אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא - דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר, ואם מפקיר הרי זה הפקר, אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר, ונהי דעובר על עשה מכל מקום אינו הפקר רק עובר על גזירת ה' יתברך, אם כן אין אחר רשאי ליטלו, והרי הוא גזל ביד אחרים כל זמן שלא הפקיר....
147
קמ״חאו דילמא הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר, רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר, רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו והרי הוא גוזל הרבים, אבל ממילא הוי הפקר, אם כן פטור ממעשר בכל ענין, וכן אם אחר זכה בעל כרחו דבעלים, הרי הוא שלו, דזוכה מן הפקר אף דלא הפקירו הבעלים?
(מנחת חינוך מצוה פד)
(מנחת חינוך מצוה פד)
148
קמ״טאת המחלוקת סביב הנחות היסוד ניסח בעל ה'מנחת חינוך' בשאלה: האם ההפקר בשביעית הוא 'אפקעתא דמלכא' או 'קרקפתא דגברא'?
149
ק״נאת משמעות הביטוי 'אפקעתא דמלכא' ביארנו לעיל. משמעות הביטוי 'קרקפתא דגברא' הינו חיוב המוטל על ראש האדם. כלומר, ההפקרה מוטלת על האדם והוא היוצר אותה. ההנחה כי השביעית הינה 'קרקפתא דגברא', משמעותה כי רק מעשה האדם מפקיר את הפירות ובלעדיו השדה אינו מופקר, אף שבעל השדה עובר על מצוות עשה. מנגד, ההנחה כי השביעית הינה 'אפקעתא דמלכא' משמעותה כי הפירות מופקרים ממילא, ואין הרוצה לקחתם זקוק כלל לרשות הבעלים.
150
קנ״אבכך פותח בעל 'המנחת חינוך' מחדש את הדיון אודות מקומו היוצר של האדם, הפעם בכלים הלכתיים-מעשיים. את תשובתו הוא תולה במחלוקת קדומה יותר בין 'הבית יוסף' והמבי"ט:
151
קנ״בשוב האיר ה' יתברך את עיני ומצאתי במהרי"ט חלק א סימן מג, האריך וחלק על רבינו 'בית יוסף' המובא שם בסימן שלפני זה, לענין פירות שביעית בקרקע גויים,
152
קנ״גודעת ה'בית יוסף' - דאינו אפקעתא דמלכא רק מצוה עליו,
153
קנ״דודעת המהרי"ט - דהוא אפקעתא דמלכא...
154
קנ״הלהבנתו, מחלוקת 'הבית יוסף' והמבי"ט הינה בין שתי נקודות קיצון, אדם או שמיים. 'הבית יוסף' סובר כי ההפקר הוא 'קרקפתא דגברא' ואילו המבי"ט ובנו המהרי"ט92ר' יוסף בן משה דיטראני, בנו של המבי"ט, נולד בצפת ב-1569 ונפטר בקושטא שבתורכיה ב-1639. חיבר פירושים רבים לתלמוד, לרי"ף, לרמב"ם, לר"ן ולטור., סוברים שההפקר הוא 'אפקעתא דמלכא'. חילוקו החד והמוחלט של 'המנחת חינוך' לא התקבל על ידי הדורות הבאים אולם הוא פותח את השער למחלוקת בין 'הבית יוסף' והמבי"ט, ואם כן נפסע בתוכו.
155
קנ״ומחלוקת 'הבית יוסף' והמבי"ט: ציווי אישי לאדם או הפקעת הקב"ה
156
קנ״זבכדי להבין את המחלוקת לאשורה, עלינו לשוב כשלוש מאות שנה אחורה, אל העיר צפת של המאה ה-16, מרכז התורה בארץ ישראל ומקום משכנם של כמה מגדולי הדור באותם הימים. 'הבית יוסף' והמבי"ט, שני גדולי הדור של ארץ ישראל, חיו בשכנות בעיר צפת ואף כיהנו יחד בבית הדין של העיר. במשך שבע שמיטות ועד לפטירתו של רבי יוסף קארו נמשכה מחלוקתם. השאלה שבה נחלקו היתה, האם צריך לעשר פירות של גוי בשביעית93מדובר במקרה שפעולת 'המירוח' (המוגדרת כגמר מלאכה) נעשתה בידי ישראל, פעולה אשר מחייבת במעשרות בשאר שש השנים..
157
קנ״חעל פי עדותו של 'הבית יוסף', בימים קדמונים נהגו לעשר את פירות הגויים בשביעית, וכך אף מעידים החיד"א94ר' חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים ב-1724 ונפטר בליוורנו שבאיטליה ב-1806. היה מתלמידיו של ה'אור החיים'. ובעל 'פאת השולחן'95ר' ישראל בן שמואל פרוש נולד בשקלוב ב-1770 ונפטר ב-1839 בצפת. מתלמידי הגר"א מוילנה..
158
קנ״טמחלוקתם נסבה סביב שלושה עניינים מרכזיים:
159
ק״ס1. האם דיני שביעית חלים על שדה הנמצא בבעלות גוי? האם הפירות הגדלים בו קדושים בקדושת שביעית?
160
קס״א2. האם הפּטוֹר ממעשר בשביעית טבוע באופייה של שנה זו ללא קשר לסוגיית ההפקר, או שהוא פועל יוצא של דין הפקר ובאין הפקר השדה, מתחייבים הפירות במעשרות?
161
קס״ב3. האם הגורם המחולל את ההפקר הוא האדם או שההפקר מתרחש ממילא על ידי הקב"ה?
162
קס״גשיטת המבי"ט והמהרי"ט
163
קס״דהמבי"ט ובנו פוסקים כי פירות הגדלים על אדמת גוי בשביעית הינם קדושים בקדושת שביעית96תשובת המהרי"ט - "שאלה על גדולי שביעית בקרקע הנכרי מזה כמה הורה אבא מורי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב (1532) שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות" ופטורים ממעשרות. בדרך לפסיקה זו עונים הם למעשה על שלוש השאלות שהצגנו לעיל.
164
קס״הראשונה, כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמיטה במעשרות דכתיב בשנת השמיטה "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" - הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעשר בשביעית, אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית.
(שו"ת המבי"ט, חלק א סימן יא)
(שו"ת המבי"ט, חלק א סימן יא)
165
קס״וראשית קובע המבי"ט כי "אין חיוב כלל בשנת השמיטה במעשרות", והאדם אוכל את הפירות כחית השדה.
166
קס״זאך המבי"ט אינו עוצר כאן, ומתיר ספק נוסף:
167
קס״חואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, לא היא! דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר? הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בגוי.
168
קס״טהאדם אינו נדרש להפקיר את שדהו בשביעית, כיוון שהיא מופקרת על ידי ה'. על כן, גם פירות הגוי פטורים ממעשר.
169
ק״עהמהרי"ט בתשובתו לדברי 'הבית יוסף', מסתמך על דברי התלמוד, שיבול הארץ מופקע מאליו בגזירת מלך.
170
קע״אואין דבריו מחוורין אצלי. שאין הדבר תלוי בהפקר שלו, דבפרק 'אין בין המודר' (=הגמרא בנדרים לעיל) פרכינן 'מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרא! אלמא אפקעתא דמלכא היא'. ואמרינן בפרק 'המפקיד' (=הגמרא בבבא מציעא לעיל) 'מאי שנא הכא דקרי להו נטושין? ומאי שנא הכא דקרי להו רטושין? נטושין - דבעל כרחו דכתיב "והשביעית תשמטנה ונטשתה" אפקעא דמלכא, רטושין - דמדעתיה דכתיב "אם על בנים רוטשה"'. מוכח, דפירות שביעית אף על פי שיחזיק בהם ולא יפקירם מופקרים ועומדים הם מגזרת מלך.
(שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג)
(שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג)
171
קע״בהמהרי"ט קובע מסמרות: "מוכח, דפירות שביעית אף על פי שיחזיק בהם ולא יפקירם מופקרים ועומדים הם מגזרת מלך.
172
קע״גגישת המבי"ט ובנו המהרי"ט ממקמת, אפוא, את האדם בשנה השביעית כצופה בהתרחשות המתהווה לנגד עיניו. העלילה כבר נכתבה, המציאות קיימת. האדם מצידו יכול, לכל היותר, להשלים עימה או להתכחש לה.
173
קע״דשיטת 'הבית יוסף'
174
קע״ההשאלה, שכונתה 'עקשנות' גרידא בפי המבי"ט, ישרה לחלוטין בעיני 'הבית יוסף':
175
קע״וואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר, כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות.
176
קע״זומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו כו' - יש לומר, שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי כו'.
(שו"ת אבקת רוכל סימן כד)
(שו"ת אבקת רוכל סימן כד)
177
קע״חהבית יוסף' חולק על קביעת המבי"ט ובנו, וטוען כי הפּטוֹר ממעשרות בשנה השביעית הוא מדין הפקר, בדומה לדין עצי הפקר בשנה רגילה, שאינם חייבים במעשרות. מכיוון שאין הפקר ללא מעשה האדם, פירות הגדלים על קרקע של גוי חייבים במעשר. יתרה מזאת, לשיטתו אין דיני שביעית חלים כלל על שדה הנמצאת בבעלות גוי97סוף תשובת 'הבית יוסף' – "והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו ואדרבא יש ראיות לפטור, וכל שכן במקום שהמנהג פשוט להתיר. כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג ביעור בשביעית, והא קימא לן דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כל שכן במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעור היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרים מהמעשרות. ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר – לא, כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות, נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעור, דאם כן קלא הוה לה למילתא, וזהו דבר שאין עליו תשובה נאם הצעיר. יוסף קארו.".
178
קע״טאשר לשדה ישראל שבעליה לא הפקירה, מסתפק 'הבית יוסף' אם אף זה יהא חייב במעשרות, כיוון שבמקרה זה, ייתכן שהפקר הקב"ה יחול גם ללא הפקר האדם.
179
ק״פהיחס בין קדושת פירות להפקר
180
קפ״אהבית יוסף' והמבי"ט נחלקו בשאלת הקשר בין ההפקר וקדושת הפירות. נראה, כי להבנתם פשוט 'דהא בהא תליא' - אם הפירות חייבים במעשר, לא חלים עליהם דיני שביעית, ולהפך98בניגוד לדעת המבי"ט ו'הבית יוסף', ניתן היה לפצל ולטעון כי למרות שיש חובת מעשר, עדיין הפירות קדושים בקדושת שביעית. איחוד זה נעשה על ידי 'החזון איש' שחכך להחמיר..
181
קפ״בהמבי"ט רואה בשביעית הופעה מוחלטת של מלכות ה' בארץ, ללא תלות בגורם האנושי. כל הפירות קדושים בקדושת שביעית, לרבות פירות הגוי, ואין לאדם זכות בהם. לכן הפירות פטורים ממעשר. המעשר בשש השנים נובע מהצורך להפריד בין חלק ה' בפירות לחלקו של האדם. בשנת השבע עולה הארץ אל ה', פירותיה הם פירות ה' הניתנים לאדם, ואין כל צורך שהאדם יעלה אותם חזרה. מאותה סיבה אין האדם נדרש להפקיר את הפירות, היות והם אינם שלו. הפטור ממעשר על פי המבי"ט נעוץ באופייה של שנת השבע ותכונותיה, ואינו תלוי בדין ההפקר.
182
קפ״ג'הבית יוסף' סובר שהאדם הוא זה שמחיל את מלכות ה' בתחומו. לכן, על פירות שגדלו ברשות גוי לא תחול קדושת פירות שביעית. באותה מידה ייתכן, שכל זמן שישראל לא מפקיר את שדהו, פירותיו אינם מופקרים. במקרה זה יהיו פירות השביעית כפירות שש השנים: חייבים במעשרות, ולא קדושים בקדושת פירות שביעית.
183
קפ״דההיפוך בין הסברות מציג יפה את נקודת המוצא של כל שיטה:
184
קפ״הנקודת המוצא של המבי"ט היא פרשיית השביעית בויקרא, בה שובתת הארץ בשביעית שבת לה', והפירות קדושים בקדושת שביעית ומופקרים מאליהם. לעומת זאת, נקודת המוצא של ה'בית יוסף' היא פרשיית השמיטה בשמות, הממקמת את האדם במרכז ההתרחשות. רק על ידי מעשה ההפקר, מתאפשר קיום המציאות המתוארת בויקרא, בה הפירות הם חלק משבת הארץ וקדושים בקדושת פירות שביעית.
185
קפ״והגישות הסינטטיות בהבנת המחלוקת ומשמעותן
186
קפ״זהצגת הדעות דלעיל כ'קרקפתא דגברא' או 'אפקעתא דמלכא', בפירוש 'המנחת חינוך', לוקה בחד-ממדיות.
187
קפ״חלהבנה זו דורשת דעת המבי"ט בירור: מה משמעות חובת האדם לשמוט? הרי גם ככה הארץ מופקרת מאליה מכוח גזירת המלך, והפירות קדושים בקדושת פירות שביעית!
188
קפ״טאף בדעת 'הבית יוסף' אנו נתקלים במספר קשיים. ההבנה כי ההפקר הוא יצירה אבסולוטית של האדם, מתעלמת משביתת הארץ לה' ומהיות פירותיה ניתנים לכל, גם בלי התערבות האדם. בנוסף, ראינו כי בבבלי מוזכר בפירוש כי בשביעית מתקיימת 'אפקעתא דמלכא', ואף 'הבית יוסף' בעצמו אומר בדבריו ש"רחמנא אפקירה", אמירה אשר לא ניתן להתעלם ממנה.
189
ק״צעל כורחנו נראה, כי לא ניתן להציג מחלוקת זו בצורה חד ממדית. אחרוני זמננו הבחינו אף הם בבעייתיות שבהבנת 'המנחת חינוך' את המחלוקת, ונקטו בדרכים אחרות. נציג עתה שתי גישות, המסבירות את יחסי אדם-אדמה בשאלת ההפקר באופן מתון יותר. שיטת הרב פינשטיין בפרשנותו לרמב"ם, דרכה ננסה לאזן את שיטת המבי"ט ולמצוא את מקומה הפועל של שמיטת האדם בעולם של 'אפקעתא דמלכא'. ולעומתה, שיטת הראי"ה קוק, בהבנתו המאוזנת את דעת ה'בית יוסף'.
190
קצ״אהרב פיינשטיין: הפקר כשינוי תודעתי בלבד
191
קצ״בגישתו של הרב פיינשטיין אינה מתייחסת לשיטת 'הבית יוסף', אלא לדעת הרמב"ם בהלכות שמיטה (פרק ד, הלכה כד) וביאור ה'כסף משנה' במקום. לטענתו, יש חובה על האדם להפקיר את השדה בפה, אך השדה מופקרת גם אם הבעלים לא עשה את פעולת ההפקרה.
192
קצ״גורק בשביעית שהוא הפקר הוא כנותן להם לא מבעיא לפי מה שמשמע שבעל השדה מחוייב להפקיר בפה אף שבלא אמירתו שמפקיר נמי הוא הפקר, דכן משמע לשון הרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ד שכתב – 'מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה"', שמשמע שצריך להפקיר בפיו. ומה שכתב אחר זה 'וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצוות עשה', אין כוונתו שדוקא בכהאי גוונא עובר העשה אבל ליכא עשה להפקירם, אלא שכוונתו שאם נועל כרמו וסוגר שדהו עובר המצוות עשה אף שמפקירם בפה כדכתב 'הכסף משנה' ומשמע שהוא מפרש זה ברמב"ם.
('אגרות משה', יורה דעה חלק ג סימן צ)
('אגרות משה', יורה דעה חלק ג סימן צ)
193
קצ״דאף שאין משמעות מעשית למעשה ההפקר, כיוון שהקרקע מופקרת ממילא, ישנה חשיבות לכך שהאדם יעשה מעשה, יפקיר את השדה באופן אקטיבי. מטרת ההפקרה אינה יצירת מציאות של 'הפקר' בארץ, אלא שינוי תודעת האדם-הסובייקט. פעולת ההפקרה של הבעלים באה להוציא ממנו את תחושת הבעלות, ולא את הבעלות עצמה. הקב"ה הוא המוציא את האדמה מתחת ידי האדם בהופעת מלכותו בשביעית, אך האדם נדרש לבטא הזדהות פנימית עם המהלך המתרחש בחוץ. מצוות העשה של הרמב"ם אינה יוצרת מציאות חיצונית, אלא מכוננת מצב נפשי.
194
קצ״העמדה זו יכולה להבהיר את מקומה הפועל של שמיטת האדם בעולם של 'אפקעתא דמלכא' בדעת המבי"ט והמהרי"ט. זהו גם ההסבר שהצענו לחובת השמיטה, בחלק א.
195
קצ״והראי"ה קוק: כוח האדם למנוע את ההפקר
196
קצ״זהרב קוק בספרו 'שבת הארץ', דחה את הצגת המחלוקת של בעל ה'מנחת חינוך' והציע גישה סינתטית להבנת 'הבית יוסף'. לדבריו, המצב ההתחלתי של השביעית הוא של 'אפקעתא דמלכא'99"אלא בסתמא אין ספק שכל ההפקר הוא כאן מ'אפקעתא דמלכא', וממילא יד הכל שווה בו ופטור מן המעשרות…" מבוא ל'שבת הארץ' [יא], עמ' צט–ק בהוצאת מוסד הרב קוק.. עם כניסת שנת השבע, מופקרת הקרקע מאליה, גם ללא מעשה מצד הבעלים. הפקרת השדה אינה מצריכה פעולה חיובית אלא שמיטה ונטישה, ולכן כשאדם עוזב את שדהו עם כניסת השנה ולא מתנגד ל'אפקעתא דמלכא' - השדה מופקרת.
197
קצ״חעד כאן נראה שמסביר כמבי"ט, אם כן מהו חידושו בדעת 'הבית יוסף'?
198
קצ״ט[אם הבעלים] גדר את כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה 'הבית יוסף' לחדש דיש לומר, שאף על פי שעבר על איסור תורה מכל מקום מועלת חזקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר, וממילא חייב במעשרות.
199
ר׳..מי שגדר את כרמו ואינו מפקיר, יש לומר שאסור לקחת ממנו בעל- כרחו.
(הראי"ה קוק, 'שבת הארץ' עמ' צט-ק)
(הראי"ה קוק, 'שבת הארץ' עמ' צט-ק)
200
ר״אלמרות שהארץ מופקרת ממילא, עדיין יש ביד האדם למנוע את כניסתה לתוקף של ה'אפקעתא דמלכא'. כל עוד גודר האדם את כרמו מתוך כוונה שלא להפקירו, אזי הכרם יישאר ברשותו. אמנם מעשה זה הוא עבירה על מצוות עשה מן התורה, אך תוצאתו היא שפירות הכרם מחוייבים במעשרות. למעשה, יכול האדם להוציא את ההפקר משדהו: לבטל את הפקעתו של הקב"ה ולהתחייב במעשרות. אדמתו נמצאת עתה ברשותו, ואסור לאדם אחר לקחת מפירותיה.
201
ר״בהרב קוק נותן משמעות גדולה ביותר למעשה האדם ולמקומו בעולם. גם בשנת השבע האדם הוא הבעלים על שדהו, וזו המציאות הבסיסית בה נפתחת השנה. 'הפקעת המלך' את אדמת שנת השבע תוך קידוש כל פירותיה, נכנסת רק למקום שנותנים לה להיכנס. אם הבעלים מראה בפירוש שאינו מפקיר את הקרקע, ואינו נותן ל'הפקעת המלך' להיכנס לשדהו, אזי יישאר השדה שלו, פירותיו יהיו חולין והעניים לא יוכלו לאכול משדהו. אך אם ידע האדם בתחילת השנה להתבטל לנוכח שנת השבע ואיתה ה'אפקעתא דמלכא', תחול שביתת הארץ מאליה ללא כל מעשה של האדם, ופירות שדהו וכרמו יהיו קדושים בקדושת שביעית.
202
ר״גסיכום: הסיפור ההפוך – משמות לויקרא
203
ר״דעתה, לאור הסברו של הרב קוק בדעת ה'בית יוסף', יכולים אנו לעצב את הסיפור בצורה הפוכה מהסיפור שעיצבנו בחלק א. הסיפור מתחיל בספר שמות, עם קריאתו של ה' לאדם לשמוט ולנטוש את שדהו. בידי האדם להחליט אם לעבור ממציאות שש השנים לשנת השבע, או שמא חלילה לא לקבל את מציאות השביעית. זו קריאה לאדם להסיר את עורלת לבבו ולקבל את השראת השכינה בתוך שדהו. הקב"ה הוא מלך עניו ובמקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו. אם יסכים האדם לבטל את בעלותו על שדהו מפני מלכות ה' העולה מן הארץ, יפקיע ה' את שדהו ויכלול אותה ב'ארץ החיים' שלו. רק לאחר מעשה האדם, תופיע המציאות הטבעית המתוארת בויקרא ותעטוף את מעשהו לכדי יצירה מופלאה אחת.
204
ר״המציאות דומה קיימת ביובל. חכמים סוברים (ראש השנה, ט עמוד ב) שאם בתחילת השנה לא תסכים החברה להשמיט את הקרקעות, לשלח עבדים או לתקוע בשופר – לא יחול היובל, על אף שהוא 'אפקעתא דמלכא'! רק בהסכמת החברה תתגלה ה'אפקעתא דמלכא' על כל הארץ. האדם לא רק מפנים את האמת, אלא יוצר אותה בתוך תחומו, משכין אותה בשדהו ומאפשר את התקדשות היבול.
205
ר״ובשביעית, מקבל האדם בחזרה את הכוח לידיו, ועם כוח זה באה האחריות. כעת נתונה האפשרות ביד האדם. הוא מודע ליכולתו לשמור את שדהו לעצמו אם רק ירצה בכך, ולמנוע מהאחר ליהנות מפירותיו. יכולת הבחירה המוענקת לאדם, אם רק ישתמש בה נכון, מעניקה משמעות גדולה יותר לעשייתו ומכוננת את מקומו בשביעית כשותף. בדרך זו תיצרב השנה שביעית על כל משמעויותיה וערכיה בתוכו, ותהיה לו לאור גם בשנים הבאות. על מנת להגיע לתיקון שורשי ועמוק, השינוי צריך לנבוע מתוך האדם פנימה. שינוי כפוי וחסר הדדיות, ללא 'כלים' במציאות המסוגלים להכיל את האור השופע מלמעלה, עלול להביא לשבירה והתנגדות. סיפור זה מזכיר את אמירת הרבי מקוצק, 'הקב"ה נכנס להיכן שנותנים לו להיכנס'.
206
ר״זסוגיית ההפקר הובילה אותנו לשאלה באשר למגמתה של עונת האביב: תיקון בעלות האדם או הופעת שביתת האדמה בכל מרחבי הארץ. שאלה הנעוצה בהצגות השונות של השנה השביעית בתורה: מצד אחד חומש שמות, העוסק בתיקון האדם והחברה, ומצד שני חומש ויקרא, הרואה את הארץ כגורם חי הזקוק לשביתה, אחדות והתעלות אל ה'.
207
ר״חדרך שאלת ההפקר יצאנו לעיון וחיפוש אחר מקומו של האדם במערכת השנה השביעית. חשיבותה של השאלה נעוצה בהכרה שהדרך לתיקון אמיתי ופנימי באדם צריכה להיות במציאות בה הוא נוטל חלק פעיל ובה יש מקום למעורבותו. שיטתו של 'הבית יוסף', על דרכי הבנתה השונות, כוננה מחדש את מקומו של האדם כיוצר ההופעה החיובית של השביעית בתוך עולמו.
208
ר״טהמעבר לשער הקיץ, בו נדון ביחס אל פירות שביעית, מתאפשר במידה רבה בזכות התהליך שעבר האדם בתקופת האביב. הסרת עורלת הבעלות היא שלב הכרחי בדרך למפגש המחודש עם פירות השביעית. יכולת האדם לראות את הדבר העומד מולו, תלויה באופן בו הוא ניגש אליו. הבעלות משמרת את הפירות כאובייקט בעולמו של האדם, אך עם הסרתה נפתחת בפני האובייקט להפוך לסובייקט; זהו שלב בדרך למפגש אישי, מפגש של 'פנים בפנים' בין האדם ובין האדמה.
209