אדם מן האדמה, שער השביעית ח׳Adam Min HaAdamah, Sheviit 8
א׳עונת הקיץ: פירות שביעית
1
ב׳חלומות ב(ה)קיץ – פתיחה
2
ג׳עונות השנה חלפו ביעף, ניחוח הפרי הבשל ממלא בששון את לבבות הפוסעים בפרדס לעת ערב. חודשי החורף עברו, ועמם תמה תקופה ארוכה בה נמנע האדם ממגע עם האדמה, מגע העלול לגרור לרכושנות וניצול. האדמה חידשה פניה וגילתה את מקומה העצמי. האדם מצדו, למד להקשיב לקולה של האדמה ולנוכחות הא-להית שבה.
3
ד׳ממקומה החדש הולידה האדמה את 'ילדיה' – פירות השביעית, פירות אשר הבשילו מאליהם; פעולת ענני הגשם, קרני השמש והאדמה החופשית, כל אלה חברו יחד לגידול צמח השדה. באביב, עם הבשלת הפירות, נפגש האדם עם העצים המלבלבים והשדות השופעים ונמנע מקצירה ובצירה כדרך שש השנים. הפקיר האדם את אדמתו, ופתח את שדהו לשתף אחרים בפירות שביתת הארץ.
4
ה׳כעת, בקיץ, נפגש האדם עם הפירות עצמם. מפגש זה טומן בחובו תהיה משמעותית: האם הצליחו חודשי החורף והאביב לטעת באדם תודעה חדשה ביחס לאדמה, תודעה המכירה ומוקירה את האדמה כפי שהיא, או שמא ישוב האדם לתודעת הבעלות של שש השנים?
5
ו׳עונת הקיץ מעוררת אותנו אל אתגר חדש ומרתק – בניית מערכת יחסים עמוקה ונכונה, יצירת מפגש 'פנים בפנים' בין האדם לאדמה. האדם והאדמה עוד נושאים על גופם ונפשם צלקות משש השנים. לעומתם, פירות השביעית זכים וטהורים, חפים ממגע של ניצול ועבדות ומלאים שפע רענן ועסיסי. פירות השביעית יעמדו מעתה במרכז מערכת היחסים, מפאת היותם תוצריה החיים של שנת השבתון, ויהוו אבן הבוחן לחיבור נכון בין אדם לאדמה.
6
ז׳פסוקי התורה
7
ח׳לפני שאנו ניגשים ליחסם של חז"ל לפירות השביעית, נשוב ונעיין בפרשיות התורה השונות ונבחן את יחס התורה למפגש האדם עם הפירות.
8
ט׳שמות
9
י׳וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ,
10
י״אוְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)
(שמות כג, י-יא)
11
י״בכפי שראינו בעונת החורף, על האדם להפקיע את בעלותו על שדהו בשנת השבע ולהתרחק מעל אדמתו. השמיטה והנטישה שוברות את תודעת הבעלות, שטופחה במהלך שש השנים שקדמו לשביעית. גם בעונת הקיץ, על פי פרשיית שמות, האדם אינו שב לשדהו, וזכותו ליהנות מפירות שנה זו היא כזכותו של עני הבא ללקוט מן השדה המופקר, ולא מצד בעלותו על השדה. התורה מדגישה שאף הנותר בשדה לאחר אכילת העניים אינו ניתן לבעלים אלא לחית השדה, אשר בשנה מן המניין הינה אויב האדם בשדהו100בנתינת הפירות הנותרים לחית השדה, מגלה התורה כי אין זו מצווה סוציאלית גרידא הדואגת לחלשים בחברה. חית השדה נזכרת בתורה בהקשרים שונים כאויב האדם – שמות, כג, כט; ויקרא כו, כב ועוד, ועל כן לא נראה שהתורה רוצה לחנך את האדם לדאוג לאויביו. לכן נראה כי עניינה של מצווה זו היא הרחקת האדם מעל שדהו וביטול אחיזתו באדמה. הקשרה הכללי של הפרשה בברית יציאת-מצרים, מורה אף הוא על רעיון זה. הברית מזכירה שוב ושוב את עצבון העבדות במצרים וההתחלה מאפס, כנימוק למצוות רבות הנוגעות לבעלות ולניצול (ראה עוד בפרק 'יחסי השש והשבע')..
12
י״גהתהליך אותו עובר החקלאי בעונה זו ממשיך למעשה את תנועת החורף ומדגיש את תיקון הבעלות של האדם. המנעותו מאכילת פירות השביעית מעצימה את ההיעדר הטוטאלי של בעלות האדם על שדהו. לא העני והחיה עומדים לנגד עינינו, כי אם תיקון האדם, בעל השדה.
13
י״דויקרא
14
ט״ושֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ...
15
ט״זוְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה,
16
י״זלְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
17
י״חוְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ,
18
י״טתִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(ויקרא כה, ג-ז)
(ויקרא כה, ג-ז)
19
כ׳בשונה משמיטת שמות, בה יש רק הרחקה מן השדה, פרשיית ויקרא בונה את שנת השבע בשני שלבים: שביתת הארץ לה'; וחיבור האדם אל הארץ דרך אכילת הפירות. שני השלבים יוצרים תנועה אחת שלמה הכוללת בתוכה ניתוק וחיבור.
20
כ״אבחורף ובאביב, במהלך חודשי השביתה ואיסורי המלאכה, למדנו להקשיב למקומה העצמי של הארץ, לְהֱיוֹת הארץ לה' גם ללא מעשה האדם. כעת, לאחר שנמנעה מן האדם השתלטות על השפע כולו, נפגש הוא עם הפרי עצמו. החיבור המחודש לפרי מעמיק ומפתח את הקשר עם הארץ.
21
כ״בבשונה מהארץ, לה ניתן רק להקשיב ולהימנע מפגיעה בה, הפרי נועד לאכילה. בפרק 'יחסי השש והשבע' ראינו את מקום האדם בשש השנים, בהן הוא זה שמעלה את הפרי אל הקודש והוא המבחין בין הקודש לבין החול. בשנת השבע, לעומת זאת, לא נזכרת המילה 'קודש', ואין הבדלה של הקודש מן החול. פירות שנת השבע הם מעין טבל שלא צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, היות והקדושה נוכחת בתוך המציאות. האדם חי עם הקודש במשותף דרך אכילת הפרי101בכך מובנת שיטת התוספתא היוצרת זהות בין דיני פירות שביעית לבין פירות תרומה (השווה בין תוספתא תרומות פרק ט, הלכות י-יד, ובין תוספתא שביעית פרק ט, הלכות א-ד). האכילה הטהורה מבטאת חיבור ישיר, בלתי אמצעי עם הפרי. מפגש ישיר ופשוט ללא עילוי אל הקודש.
22
כ״גאלא שהאכילה המחודשת אינה של האדם בלבד. הארץ עוברת ממקומה כנתונה תחת האדם למקומה העצמי, הא-להי. כעת שבה הארץ אל יושביה כולם: אדון ועבד, ישראל וגוי, אדם ובהמה – לכולם ניתנת תבואת הארץ לאכלה. שיבה זו מאפשרת חיים הרמוניים בעולם הטבע כולו: דומם-"שבת הארץ", צומח-"כל תבואתה", חי-"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" ומדבר-"לך ולעבדך ולאמתך וגו'" – כולם מהווים מרחב חיים אחד משותף.
23
כ״דסיכום פסוקי התורה
24
כ״הבפרשיות התורה ראינו שתי פנים שונות ביחס למרחב האכילה של פירות שנת השבע. האכילה בפרשיית שמות אינה עומדת כמרחב עצמאי בעל מטרות מוגדרות, אלא רק כנגזרת והמשך של הרחקת הבעלים משדהו. בויקרא, לעומת זאת, מרחב האכילה מפותח בהרבה. על גבי גילוי עצמיותה של הארץ, מהווה האכילה פתח לחיבור מחודש של האדם ושאר יושבי האדמה עם הארץ ופירותיה. אשר על כן, יהוו פסוקי ויקרא בסיס לעיסוק החז"לי בסוגיית פירות שביעית.
25
כ״ויצירת חז"ל
26
כ״ז"יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו": מבוא
27
כ״חראינו כי אכילת הפרי מבטאת חיבור עומק לאדמה ולהשראה הא-להית שבה. לאור זאת, באים חז"ל ומעצבים את אופי האכילה על השלכותיה השונות, ויוצרים מערכת יחסים משמעותית ועמוקה עם הפירות. כל זאת, תוך התמודדות עם חששות רבים באשר לאופיו של החיבור המחודש עם הפירות, והסכנה מפני חזרה אל התנהגות האדם בשש השנים.
28
כ״טלשם כך, מקדישה המשנה כמחצית ממסכת שביעית102באופן כללי ניתן לראות כי מסכת שביעית כולה מתחלקת לשני חלקים השווים בגודלם: עבודת האדמה (מתחילת המסכת ועד לפרק ד משנה ו) ופירות שביעית (מפרק ד משנה ז, ועד לסוף פרק ט). בפרקים הקודמים עסקנו בחציה הראשון של המסכת – עבודות האדמה, וכעת, עוברים אנו לחציה השני של המסכת – פירות השביעית. הפרק האחרון של המסכת עוסק בשמיטת כספים ואינו מעניינו של חיבור זה.: מאיזה שלב מותר לאכול את הפירות (ד, ז-ט), דינים של גידולים חריגים (ה, א-ה), מכירה והשאלה של כלי עבודה שונים בשביעית (ה, ו-ט), גבולות הארץ לעניין פירות שביעית ותרומה (כל פרק ו), אילו גידולים נחשבים כגידולי שביעית (כל פרק ז), כיצד ניתן להשתמש בפירות (ח, א-ב), דיני מכירת הפירות ודמיהם (ח, ג-יא), דיני ביעור (כל פרק ט). בדברינו לא נוכל להקיף את הנושא כולו, ונתמקד בעיקר בפרקים ד, ז ו-ח (פרקים ז-ח מובאים במלואם כנספח בסוף הפרק). לנושא הביעור נקדיש פרק נפרד בעונת הסתיו.
29
ל׳את עיסוקנו בפירות שביעית נחלק לשלושה מרחבים מרכזיים – שדה, בית ועיר – אשר דרכם בנו חז"ל באופן הדרגתי את המפגש אדם-פרי103החלוקה לשלושה מרחבים מבוססת בעיקרה על חלוקת המשנה. המשנה אמנם אינה נוקטת בלשון 'שדה', 'בית' או 'עיר', אולם מתוך עיון בשאלות בהן עוסקת המשנה, בנינו חלוקה זו. מרחב השדה הוא המרחב הטבעי של השביעית ועל כן זהו המרחב העיקרי בו עוסקת המסכת (א-ז); במרחבי הבית והעיר תעסוק המשנה בהרחבה בפרק ח. ראשיתו של פרק ח עוסק באופן הראוי לשימוש בפרי – התמודדות המתאימה למרחב הבית. המשכו של פרק ח עוסק במכירת פירות שביעית וביחסים הבין-אישיים הנובעים מתוך עולמה של השביעית, התמודדות המתאימה לשוק ולמרחב העירוני. את קומת הקודש הוספנו על רקע עיסוק המשנה בדמי שביעית, הנובע מעולם הקודש התופס את דמיו.. בכל מרחב מתקיים מפגש שונה, ועולות בו שאלות ייחודיות המעניקות פנים חדשות למערכה כולה. נפתח במבט עלי על שלושת המרחבים:
30
ל״אמרחב השדה: המפגש הראשוני – במרחב השדה אנו מקבלים לראשונה את הזכות לאכול מפירות השדה. בכדי לממש זכות זו, נרד לשדה ונשאל: אילו פירות נכללים בתואר 'פירות שביעית'? ומתי יהא מותר לנו לאכלם?
31
ל״בבהמשך, נראה כיצד מאפשרים חז"ל לאדם להוציא את פירות השדה לבית ולשוק, מבלי לפגוע במפגש העצמי שלו עם הפירות.
32
ל״גמרחב הבית: החיים המשותפים – לאחר המפגש הראשוני בשדה, נבחן כיצד נבנית מערכת יחסים קבועה ויציבה של כבוד והדדיות בין האדם לפרי בתוך ביתו.
33
ל״דהמרחב העירוני – היציאה למרחב העירוני מתחלקת לשני תחומים: הפירות בשוק, שם נבחן כיצד ניתן להפיץ את פירות השביעית בשוק העירוני מבלי לפגוע בכבוד הפירות, ונעקוב אחר השינויים הנוצרים בחברה כולה בהשפעתם. על גבי העיסוק במכירת פירות שביעית, נבנה את קומת הקודש, בה נחשוף את מימד העומק של השביעית – 'קדושת פירות שביעית', ונתבונן בעולם הקודש הייחודי הפורץ מתוכם.
34
ל״החז"ל מובילים אותנו על פני דרך מרתקת ביותר, הנעה בין מגוון של רצונות ומגמות, היוצרים מורכבות זהירה בכל אחד מן המרחבים המדוברים. מתחים שונים ילוו את התהליך: נתינת הפירות לאכילת האדם, למול החשש מפני זלזול והשתלטות מחודשת על הפרי; שיתוף כלל האוכלוסייה בפירות שביעית, למול שמירת כבוד הפרי; ראיית הבהמה כשווה לאדם או כנחותה ונתונה תחתיו, וכדו'. בין מתחים אלו יתוו חז"ל דרך ייחודית המובילה לחיבור האדם עם המציאות כולה: מן השדה, דרך בעלי החיים וכלה בחברה בה הוא חי.
35
ל״ונקודת הראשית במשנת שביעית היא השדות והפרדסים, שעה בה הפירות עודם מחוברים לעץ. נקודת הסיום היא המרחב העירוני, מועד בו מגיעים הפירות לידי בני הכרך הסואן. הדרך המפרידה בין שתי נקודות אלו רצופה מכשולים וסכנות. הקושי בחוויית חיבור אמיתי ופורה קיים כבר בשלב השדה, ונראה כמעט בלתי אפשרי כאשר המפגש עובר אל הבית ומגיע אף אל השוק. תשומת לב מיוחדת נקדיש לנקודות המעבר המורכבות (שדה-בית, בית-שוק), בהן הסכנות גדולות פי כמה וכמה. כעת אנו מוכנים לצאת לדרך, לצעוד בדרכים עקלקלות ולחצות גשרים צרים, בחיפוש אחר נתיב המוביל לחיבור נכון עם פירות השביעית.
36
ל״זא. מרחב השדה
37
ל״ח"עַד שֶׁתֶּחְפָּץ": איסור אכילת פירות שאינם בשלים
38
ל״טבשער האביב ביררנו כיצד יכול האדם לקטוף פירות מן העץ בשביעית, למרות איסור קצירה ובצירה. כעת נבדוק מתי וכיצד ראויים הפירות עצמם לקטיף ואכילה.
39
מ׳כל תבואתה – מלמד שאין נאכלת אלא תבואה.
(תורת כוהנים בהר א, א)
(תורת כוהנים בהר א, א)
40
מ״אהתבואה היא השלב בו הצמח מבשיל וראוי לאכילה. ממילות הפסוק "כל תבואתה", לומד המדרש כי לפני שלב זה אין לאכול מתבואת הארץ.
41
מ״בדין זה מעורר מספר תהיות: באף מצווה מן המצוות התלויות בארץ לא מצינו איסור אכילה מוקדמת של הפירות. מדוע אם כן יוחד איסור זה לשביעית? מעבר לכך, מדוע טרחו חז"ל לצוות על הצורך בבשלות כדין מעשי, והלוא כולם מעדיפים אכילת פרי בשל!
42
מ״גנראה שחז"ל באים להציל את האדם מעצמו. ההעדפה הטבעית לאפשר לפרי להבשיל כל צרכו, נדחית פעמים רבות, במשך שש השנים, מפני צרכים כלכליים כאלו ואחרים. בכל שנה מתחרים החקלאים ביניהם על שיווק הפרי הראשון, ולו במחיר מכירת פירות שאינם בשלים לחלוטין. בכל שנה ממהר האדם לאסוף ככל יכולתו את התוצרת משדהו ולשווקה, כדי להרוויח את לחמו.
43
מ״דבשנת השבע הבעיה חמורה כפליים. הפסקת העבודה בעונת החורף גורמת להפחתה משמעותית בכמות הפירות. מציאות זו יוצרת ביקוש גדול, המוביל לתחרות קשה בהשגת הפירות. אם אין די בכך, הפקרת השדות בשביעית מעניקה יכולת לכל אדם לאסוף פירות באופן חופשי, ועלולה לגרום להקדמת הקטיף ולחיסול מוקדם של הפירות מן השדה, מחשש שיקדימו האחרים104הטעם האחרון מצוי בפירושו של פרופ' יהודה פליקס למשנה, המובא בספרו על הירושלמי שביעית עמוד 270.. בדרך זו, המפגש המלא והשלם אליו כיוונה התורה בין האדם לפרי, "כל תבואתה", יהפוך לחלקי וחסר.
44
מ״הלשם כך מחייבים חז"ל את הקוטף להמתין עד לגמר בשלות הפרי. המתנה זו מעידה על כבוד עמוק לתהליך הארוך אותו עוברים האדמה, העץ והפרי. בדומה לעונת החורף, בה למד האדם לפנות מקום בלבו ולהקשיב לאדמה כפי שהיא, כך גם בשלב זה נדרש האדם לפנות מקום בלבו ולהקשיב לפרי האדמה ולתהליך הבשלתו. לכל עץ ולכל פרי קצב משלהם בהתפתחות ובהבשלה, המאפשר להם להפיק מעצמם את המיטב הגלום בהם. אכילת פרי בשל, כפגישה עם יצירת אמנות שהאומן הבשילה כראוי, היא מפגש אמיתי, מדויק ועמוק בהרבה ממפגש עם יצירות בוסר.
45
מ״והתנאי הראשון לחיבור נכון הוא הזמן המתאים. בזכות המתנה זו, מתעשרת האכילה ברבדים שונים של טעם ועסיס, ומהווה נקודת פתיחה אידיאלית לחיבור בין האדם לאדמתו.
46
מ״ז"בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה": הפגישה בשדה וההכנסה לבית
47
מ״חהמדרש ממשיך ומצטט משנה המפרטת עקרון זה. נביא כאן את דברי המשנה כפי שהובאו במסכתנו105כאמור, משניות אלה ממוקמות בדיוק באמצע המסכת ומהוות מעבר לעיסוק בפירות השביעית.:
48
מ״טמאימתי אוכלין פרות האילן בשביעית?
49
נ׳הפגים (=תאנים106פירשנו לפי פרופ' יהודה פליקס בפירושו הקצר למשנה עמ' 270 והלאה. השווה גם למעשרות א, ב-ג.), משיזריחו (=יאדימו), אוכל בהם פתו בשדה, בחלו (=הבשילו), כונס לתוך ביתו.
50
נ״אוכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע, חייב במעשרות.
51
נ״בהבוסר (=ענבים), משהביא מים (התמלא נוזלים), אוכל בו פתו בשדה, הבאיש (=נעשה העינב שקוף), כונס לתוך ביתו.
52
נ״גוכן כיוצא בו בשאר שני שבוע, חייב במעשרות.
53
נ״דזיתים, משיכניסו (=אגרו שמן) רביעית לסאה, פוצע (=את הקליפה) ואוכל בשדה, הכניסו חצי לג, כותש וסך בשדה, הכניסו שליש (=מכמות השמן הצפויה), כותש בשדה וכונס לתוך ביתו.
54
נ״הוכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע, חייבים במעשרות,
55
נ״וושאר כל פרות האילן, כעונתן למעשרות, כך עונתן לשביעית.
(שביעית ד, ז-ט)
(שביעית ד, ז-ט)
56
נ״זבשונה מההבחנה הפשוטה בין בשלות לבוסר, הנכונה ביחס לכלל פירות האילן, בתאנים, ענבים וזיתים יוצרים חז"ל תהליך בן מספר שלבים: בתחילה, הפירות פגים קטנים ואינם ראויים לאכילה, ולכן בשלב זה האכילה בשדה נאסרת לחלוטין. לאחר מכן הפרי מתחיל להבשיל, ואז מותר לאדם היורד לשדה לאוכלו אכילת עראי ראשונית – 'אוכל בו פתו בשדה' – למרות היותו בוסר107זמן ההבשלה עליו מדובר במשנה הוא גמר הפרי, ואילו תחילת הבשלות נקרא 'בוחל' (שלב המקביל לשלב הנערות אצל האישה, ראה: נידה ה, ז). לאחר מכן יש עוד שלב הנקרא 'צמל', בו התאנים יגיעו לסוף הבשלות ולאחריו יתחיל ריקבון הפרי (שלב המקביל לבגרות). הזמנים המרובים יוצרים בעייתיות בהגדרתם המדויקת. אל מול הפג הקטן והבוסרי, הפג ה'מזריח' נחשב כמתחיל להבשיל והבוחל נקרא בשל. כך פירש הרמב"ם: 'בחלו – בשלו'. למעשה, אם נדייק, 'הבוחל' אינו שיא הבשלות, שכן הוא מקביל לעונת הנערות באישה, ואילו הבשלות תבוא רק עם 'הצמל'. כך פירש הר"ש משאנץ את הבוחל – פרי שלא נגמר בישולו יפה. זו הסיבה שבדברינו התייחסנו לבוחל לעתים כאל זמן תחילת ההבשלה ולעיתים כאל בשלות גמורה.. רק כאשר הפרי יגיע לבשלותו הראויה, אזי האדם 'כונס לתוך ביתו'108מדוע הוזכרו רק התאנה, הגפן והזית?
הר"ש משאנץ פירש שרק פירות אלו רגילים לאוכלם קודם בישולם, ואילו הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "ואמרו 'וכן כיוצא בהן', רוצה לומר ששאר פירות האילנות שדרך פגיהן להזריח דינן כך, רוצה לומר שאם כבר הוכשרו לאכילה מעט יאכל מהם עראי, ואם הוכשרו לגמרי כונס לתוך ביתו". לפי הרמב"ם אף בכל הפירות אשר להם שלבי התפתחות הדומים לפירות התאנה הגפן והזית, יחול דין זה (פרופ' פליקס הסביר שרק בזיתים, תאנים וענבים, ישנה חלוקה מפורטת לשלבים בהבשלת הפרי, ולכן רק לגביהם מפרטת המסכת את דין לקיחתם מהשדה בשביעית; ראה: פליקס שם, עמ' 272 הערה 5)..
הר"ש משאנץ פירש שרק פירות אלו רגילים לאוכלם קודם בישולם, ואילו הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "ואמרו 'וכן כיוצא בהן', רוצה לומר ששאר פירות האילנות שדרך פגיהן להזריח דינן כך, רוצה לומר שאם כבר הוכשרו לאכילה מעט יאכל מהם עראי, ואם הוכשרו לגמרי כונס לתוך ביתו". לפי הרמב"ם אף בכל הפירות אשר להם שלבי התפתחות הדומים לפירות התאנה הגפן והזית, יחול דין זה (פרופ' פליקס הסביר שרק בזיתים, תאנים וענבים, ישנה חלוקה מפורטת לשלבים בהבשלת הפרי, ולכן רק לגביהם מפרטת המסכת את דין לקיחתם מהשדה בשביעית; ראה: פליקס שם, עמ' 272 הערה 5)..
57
נ״חחלוקה זו בין הבית לשדה מעלה מספר תמיהות:
58
נ״טאם חשובה ההבאה בעיתוי הנכון אל הבית, מדוע הותרה האכילה המוקדמת בשדה? מעבר לכך, מהיכן נולדה ההבחנה הייחודית בין הבית לשדה לגבי זמני האיסוף, הבחנה שאינה קיימת במעשרות109נראה שהדמיון למעשרות מוסב רק על סוף המשנה, כך פירש הר"ש משאנץ. הבנה זו עולה מהשוואה של משנתנו למשנת מעשרות (א, ב- ג) המזכירה רק את הזמנים המאוחרים כזמני החיוב במעשרות. לעומת זאת הרמב"ם בפירוש המשנה פירש שהשוואה למעשרות מוסבת על כל זמני המשנה; ותמהו עליו רבים.?
59
ס׳בירושלמי מנומק הפער בין השדה לבית מהפסוק ממנו למדנו את חובת ההמתנה:
60
ס״אולבהמתך ולחיה אשר בארץ תהיה כל תבואתה לאכול – ר' חייא בר אבא אמר: שתי תבואות אחת מן הבית ואחת מן השדה, וכתיב "מן השדה תאכלו את תבואתה"110הנוסח לפי גירסת הריבמ"ץ, הר"ש והרש"ס: כתיב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", וכתיב "מן השדה תאכלו את תבואתה". ר' חייא בר אבא אמר: שתי תבואות אחת מן הבית ואחת מן השדה. ופירש הרש"ס: הבהמה אוכלת מן הבית, ואילו הפסוק ביובל עוסק בשדה..
(ירושלמי שביעית, פרק ד הלכה ו)
(ירושלמי שביעית, פרק ד הלכה ו)
61
ס״בהבהמה והחיה משקפות שתי אכילות שונות – אכילה ביתית ואכילת שדה: הבהמה אוכלת בבית, ואילו החיה אוכלת מן השדה. כסיוע להבחנה זו הובא הפסוק מהיובל, המתאר את האכילה מהשדה כאכילת תבואה בראשוניותה.
62
ס״גהשדה הוא מרחב החיה, מרחב טבעי ולא מתורבת. החיה אינה אנינת טעם ואינה מחכה להבשלה מלאה של הפרי. אמנם מפסידה היא את טעמו המלא, אבל יחד עם זאת היא נהנית מאכילה ראשונית ופשוטה של פירות השדה. האדם היורד לשדה בשלב זה דומה לחיה, ורשאי הוא כמותה להושיט את ידו וליהנות מהמפגש הראשוני והבלתי אמצעי עם הפרי.
63
ס״דהבהמה לעומת זאת, מבטאת את המרחב האנושי, את הבית. אכילה במרחב זה אמנם מרוחקת מהטבע, אך היא מפותחת יותר מאכילתה של חית השדה, מתורבתת יותר, ויש בה כדי למצות מפרי הטבע את מלוא איכותו ואת האפשרויות הגלומות בו. על כן, האכילה המוקדמת שהייתה מתאימה ונכונה לדרך החיים של החיה שבשדה, אינה ראויה לאכילה האנושית המפותחת. רק לכשיגיע היבול לבשלות של נעורים מלאים, יהיה זה העיתוי הנכון להוציאו מהשדה ולהכניסו אל תוך הבית111בתלמודים ובראשונים הובאו טעמים נוספים לאיסור האכילה המוקדמת. בירושלמי: "כתיב 'כי יובל היא קודש תהיה לכם' מה היא קודש אף תבואתה קודש" (שביעית, פרק ד הלכה ט). כפי שהיא (הארץ, או עצם השנה לפי פירוש הרש"ס) קודש, אף התבואה הצומחת בה קודש ועל כן יש להקפיד לאכול אותה במלאותה. לימודו של הירושלמי מהווה כדוגמת הלימוד התנאי 'מה היא קודש אף דמיה קודש' (תורת כוהנים בהר, ב), אלא שהקודש אינו מוסב על הדמים אלא על הפרי עצמו. על הסיבה להכנסת מושגי הקודש לפירות שביעית בעולם האמוראים, ראה הערה בהמשך.
הר"ש והרא"ש על משנתנו (בעקבות בבלי פסחים, נב עמוד ב), פרשו כי הטעם לאיסור אכילה מוקדמת הוא משום 'לאכלה ולא להפסד' – איסור להפסיד את פירות שביעית. לדעתם, עיקר הבעיה באכילה מוקדמת היא פגיעה בפרי עצמו שלא זכה להגיע לשלמות עסיסיותו (בדרך זו הם גם מפרשים את איסור הבאת נסכים ומנחות מפירות שביעית)..
הר"ש והרא"ש על משנתנו (בעקבות בבלי פסחים, נב עמוד ב), פרשו כי הטעם לאיסור אכילה מוקדמת הוא משום 'לאכלה ולא להפסד' – איסור להפסיד את פירות שביעית. לדעתם, עיקר הבעיה באכילה מוקדמת היא פגיעה בפרי עצמו שלא זכה להגיע לשלמות עסיסיותו (בדרך זו הם גם מפרשים את איסור הבאת נסכים ומנחות מפירות שביעית)..
64
ס״הפער זה בין השדה לבין הבית ימשיך וילווה אותנו בהמשך הדרך. מחד גיסא, קיים יתרון הפשטות והראשוניות של המפגש שבשדה. מאידך גיסא, זהו מפגש בוסרי וחלקי, ורק במרחב הבית יוכל המפגש להגיע למיצויו האמיתי ולבשלותו המלאה.
65
ס״ו"אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'": מאכל אדם ומאכל בהמה
66
ס״זמפרק ד נעבור לפרק ז, העוסק אף הוא בפירות שבשדה. פרק זה הוא מעין 'מגדיר צמחים הלכתי' לדיני השביעית, והשאלה המרכזית בה הוא עוסק היא – על אילו גידולים יחולו דיני השביעית?112הפרק בנוי בהדרגתיות: מצמחים המשוייכים באופן מובהק לשביעית – מאכלי אדם, מאכלי בהמה וצבע המתקיימים בארץ ושאינם מתקיימים (משניות א-ג) – ועד לגידולים שלגביהם יש ספק האם נכללים בשביעית: דברים שאינם עיקר הפרי, כגון לולבים (ה), ודברים המשמשים לריח, כגון ורד (ו-ז). באמצע הפרק (ג-ד) ישנה חריגה: נושא הצבע ואיסור סחורה בפירות שביעית, עליה נעמוד בהמשך.
67
ס״חהפרק נפתח ב'כלל גדול', המפרט את הפירות המוגדרים כפירות שביעית.
68
ס״טכלל גדול אמרו בשביעית:
69
ע׳כל שהוא מאכל אדם, ומאכל בהמה, וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ113הביטוי "אינו מתקיים בארץ" אינו שייך לשאלה מה נכלל בתוך השביעית, אלא לשאלת הביעור.
70
ע״איש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור.
(משנת שביעית ז, א)
(משנת שביעית ז, א)
71
ע״בבדומה לפרק ז, פרק ח אף הוא פותח במילים "כלל גדול אמרו בשביעית". בכך נראה כי בכוונת המשנה לעמת בין שני פרקים אלה. רושם זה מתחזק כאשר בוחנים את היחס לבהמה כפי שהוא עולה מפתיחתו של כל אחד משני הפרקים. בפרק ז, מאכל אדם ומאכל בהמה מוזכרים על אותו רצף כמאכלים אשר יש להם שביעית, ואילו בפרק ח המשנה יוצרת ניגוד בין האדם לבין הבהמה: "כל המיוחד למאכל אדם – אין עושין ממנו מלוגמא (=תחבושת) לאדם ואין צריך לומר לבהמה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם – עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה". מאכל שהוא מיוחד לאדם, אין לעשות ממנו תחבושות כלל. לעומת זאת מאכל שאינו מיוחד לאדם, דהיינו מאכל בהמה, ניתן לעשות ממנו תחבושות לאדם אבל לא לבהמה.
72
ע״גאם כן, בעוד פרק ז פותח במשותף לאדם ולבהמה, פרק ח פותח דווקא בשונה ובייחודי לאדם ובעליונות האדם על הבהמה. יסוד לחלוקה זו מצוי כבר בתורה כאפשרויות קריאה שונות בפסוקים. מחד גיסא, מוצגת הבהמה כשווה לאדם וכהמשך למעגל התפשטותו ("לך... ולחיה אשר בארצך"). מאידך גיסא, לבהמה ולחיה הוקצה פסוק נפרד114(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה,
לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ,
תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
פסוק ו עוסק בבני אדם, אשר שבת הארץ ניתנה "לכם לאכלה". רק לאחר מכן לבהמה ולחיה "תהיה כל תבואתה לאכול". החלוקה חוזרת על עצמה גם בפסוקי שמות: "ויתרם תאכל חית השדה" המגיע לאחר "ואכלו אביוני עמך"..
לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ,
תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
פסוק ו עוסק בבני אדם, אשר שבת הארץ ניתנה "לכם לאכלה". רק לאחר מכן לבהמה ולחיה "תהיה כל תבואתה לאכול". החלוקה חוזרת על עצמה גם בפסוקי שמות: "ויתרם תאכל חית השדה" המגיע לאחר "ואכלו אביוני עמך"..
73
ע״דכמוזכר לעיל, פרק ז עוסק במפגש עם הפרי במרחב השדה, ואילו פרק ח עוסק במפגש הביתי עם הפירות. בדומה לאכילת החיה, בה עסקנו קודם לכן, כך גם כאן: המפגש בשדה הוא מפגש פשוט, ראשוני וטבעי, ועל כן אין כל הפרדה בין אדם לבהמה, שכן שניהם נהנים בשווה מתבואת הארץ. מרחב הבית, לעומת זאת, מבטא את זירת הפיתוח האנושי. זה המרחב בו האדם יוצר ובו ניכרים איכותו ועליונותו על פני הבהמה. אם במרחב השדה ניתן לאכול פירות וירקות בלבד, הרי שאת המוצרים המעולים – לחם, יין, שמן, דבש וכו' – לא ניתן לאכול ישירות מן השדה, אלא רק בכוח פיתוח אנושי יצירתי. בבית, החלוקה בין מרחבי המחיה השונים של האדם והבהמה הינה מובהקת: האדם גר בתוך הבית, והבהמה בדיר או ברפת. האדם אוכל מזון מעולה – אופה, מבשל, מפיק את המיטב ממאכליו, ולעומתו הבהמה אוכלת כדרך אכילתה בשדה, ללא עיבוד ופיתוח. לכן, במרחב זה ניתנת עדיפות לאדם על פני הבהמה: מאכל אשר ראוי לאכילת האדם, אסור שיינתן לבהמה. מאכל המיוחד לאדם, הוא מאכל שטמון בו פוטנציאל להתפתחות יצירתית בידי האדם. שימוש במאכל כזה לטובת הבהמה יהווה החמצה של יכולת פיתוח זו. על כן דייקו חכמינו וקבעו, כי כל אחד אוכל את הראוי לו:
74
ע״הואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה – הראוי לאדם לאדם,
75
ע״ווהראוי לבהמה לבהמה.
(תורת כוהנים בהר א, ז)
(תורת כוהנים בהר א, ז)
76
ע״זגם בתוספתא ניתן לראות חלוקה כזו בין המרחבים:
77
ע״חפירות שביעית, אין מאכילין אותן לבהמה, ולחיה ולעופות.
78
ע״טאם הלכה בהמה מאיליה לתחת תאינה ואוכלת בתאנים, לתחת חרוב ואוכלת בחרובין –
79
פ׳אין מחייבין אותו להחזירה, משם שנאמר: "בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".
(תוספתא שביעית ה, כ)
(תוספתא שביעית ה, כ)
80
פ״אבאופן עקרוני, את פירות השביעית אין לתת לבהמה. אולם, במרחב השדה אין האדם רשאי להגביל את הבהמה באכילתה הטבעית, אפילו אם אכלה פירות הראויים לאדם.
81
פ״באם כן, בעוסקה במפגש האדם עם הפרי בשדה, מתייחסת המשנה באופן שווה למאכל אדם ולמאכל בהמה. לעומת זאת, בעוסקה במפגש האדם עם הפרי במרחב הביתי, מבדילה המשנה את האדם מן הבהמה.
82
פ״ג"שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל": מין הצובעים
83
פ״דבנוסף על מאכל אדם ומאכל בהמה, נמנה גם מין הצובעים על פירות שביעית. באופן פשוט, התורה מגדירה פירות שביעית ככאלו הניתנים לאכילה ("לאכלה", "לאכול"), והצבע נכלל בדיני שביעית כמין עצמאי. לכאורה הצבע אינו שייך למערכת השביעית כלל! בהוספת הצבע אל מרחבי השביעית מרחיבים חז"ל את עולם השביעית ואת החיבור לארץ ולפירותיה מעבר לאכילה בלבד. נראה כי בהרחבה זו רצו חז"ל להחדיר את רוח השביעית אל מפגשים נוספים שהאדם יוצר עם גידולי האדמה. מעתה, למפגש האדם עם פרי הארץ על שימושיו השונים – אכילה או צבע, תחדור רוח השביעית ותעצב אותו מחדש115הפרק 'עונת הקיץ – פירות שביעית' הולך כולו בעקבות הספרות התנאית. הצבע בספרות התנאית מהווה מקרה מיוחד של חריגה מקומית, אך אינו עיקרון כללי. לעומת זאת, בתלמודים (בבלי בבא קמא, קא עמוד ב – קב עמוד א; ירושלמי שביעית, פרק ז הלכה א) יהיה הצבע הפתח דרכו תתרחב ההגדרה של חלות דיני פירות שביעית כולם. בתלמוד הבבלי, מתוך הדיון על הצבע, מגיע רבא למסקנה שעל כל דבר ש'הנאתו וביעורו שווים' יחולו דיני שביעית. מעתה התמונה משתנה: בעוד התנאים כללו בשביעית רק את תחום האכילה ונספחיה, בתלמודים ההגדרה מורחבת מלכתחילה לכל הצרכים האנושיים המופקים מפירות שביעית. העיקרון הכללי נלמד מהפסוק 'לכם לאכלה'. 'לכם' מרבה שימוש לכל הצרכים המופקים מפירות שביעית; ואילו 'לאכלה' מצמצם את ההגדרה הכללית רק לדברים הדומים לאכילה שבשעת ההנאה הם כלים מהעולם (רש"י שם, ד"ה 'הנאתו וביעורו שוין'). באופן דומה לומד הבבלי בדעת ר' יוסי: 'לכם' – ריבוי לכל הצרכים האנושיים כולל כביסה ומשרה, 'לאכלה' – מיעוט הדברים שאינם שווים לכל בני האדם, כגון רפואה וכדו'. תהליך זה אופייני למעבר מהמשנה לתלמוד, תהליך שהופך מקרים פרטיים לעקרונות כלליים המגדירים מחדש את המערכת כולה. במקרה שלנו התלמוד הסיט את המשקל מהאוכל כמרכז, ודרך הצבע סלל מערכת רחבה ויסודית יותר. (נראה שתהליך זה קרה בד בבד עם הרחבת המושג קדושת שביעית בתלמודים, מקדושת דמים לקדושת עצמים שחלה עליהם קדושת שביעית משלב השדה; תהליך עליו רמזנו בהערה 52 ונשוב לדון בו בהערה 83. כך נוצרה אפשרות להגדרת המכנה המשותף הרחב כ'קדושת שביעית', המכיל את האוכל והצבע גם יחד)., כך שיהיה זה מפגש פשוט ובלתי אמצעי, מפגש של נתינת מקום, הקשבה וכבוד למתת הטבע.
84
פ״המין הצובעים אמנם קיבל מעמד בתוצרי השביעית, אולם במרחב הבית עוד נראה כי מעמדו אינו זהה לחלוטין למעמד מיני האכילה, המהווים את מרכז השביעית.
85
פ״ו"בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי": המפגש העצמי עם הפרי
86
פ״זהכנסת הצבע למעגל השביעית פתחה אפשרויות מפגש נוספות עם מתת הטבע מעבר לתחום האכילה. השלב הבא אליו מכוונים חז"ל הוא אופי החיבור אל הארץ, התובע מהאדם מגע עדין ובלתי אמצעי עם הפירות.
87
פ״חהמשנה פותחת את יחסה לנושא בדיון אודות צַּבָּע, המבקש לאסוף צמחי צבע של שביעית עבור הפקת חומרי גלם לעבודתו. דין זה פותח צוהר לדיון הכללי אודות החיבור הנכון לפירות שביעית:
88
פ״טהצַּבָּע צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית! ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים.
(משנת שביעית ז, ג)
(משנת שביעית ז, ג)
89
צ׳הצַּבָּע הוא בעל מלאכה, אשר חלק מחומרי הגלם לעבודתו הם צמחים ש"יש להם שביעית". הוא אינו מוכר את הצבע אלא משתמש בו. ישנן שתי אפשרויות לשימוש בצבע: האחת היא שימוש בצבע עבור עצמו, והאחרת היא שהצַּבָּע ישתמש בצמחים אלה בעבודתו וירוויח באמצעותם כסף.
90
צ״אבנקודה זו, כאשר הופעתו של הצבּע בשדה הינה לשם ניצול הפרי לצורך כלכלי מובהק, עוצרים בעדו חז"ל. ברגישותם, מעצבים חז"ל את החיבור הראשוני במרחב השדה כחיבור פשוט ובלתי אמצעי, של אכילה מתוך כבוד והערכה, ובאופן חד-משמעי מורים: אין עושים סחורה בפירות שביעית!
91
צ״בהצבּע יכול לצבוע לעצמו; כך תתממש הקריאה המורחבת של חז"ל בפסוק "לכם לאכלה". אולם אסור לו לצבוע בשכר, מכיוון שאין עושים סחורה בפירות שביעית. המסחר בפירות שביעית פוגע בפרי עצמו, וגם במפגש הפשוט בינו לבין האדם ההופך אותו למוצר כלכלי, לכסף המתגלגל מיד ליד בשוק ומגיע לכל הממעיט והמרבה במחיר.
92
צ״גדרך הצבּע ראינו כי איסור המסחר הוא איסור גורף ביחס לכל פירות שביעית. הדין הבא במשנה פותח פתח דרכו ניתן בכל זאת לאפשר מעבר מן השדה החוצה, מבלי לפגוע במפגש הישיר עם הפרי בשדה:
93
צ״דולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו.
94
צ״הלקח לעצמו והותיר - מותר למכרן.
(שם, שם)
(שם, שם)
95
צ״וחז"ל מורים כי לאדם אסור למכור בשוק ירקות אשר ליקט בעצמו, אולם בנו רשאי למכרם. דרך נוספת למכירה פתוחה בפניו במקרה שלקח מן השדה לעצמו, ולאחר שימושו האישי נותרו לו פירות; אף במקרה זה יהיה רשאי למכרם. בשני מקרים אלו יוצרת המשנה הפרדה בין שלב המפגש עם הפרי בשדה, לבין מכירתו: הפרדה באדם (הוא-בנו) או הפרדה בייעוד המקורי של הקטיף (לעצמו-הותיר).
96
צ״זקטיף הפרי מן העץ מהווה נקודה בעייתית וקשה ביחסי אדם-אדמה. בשל כך, אדם הניגש לשדה אינו רשאי לגשת אליו מעמדת המוכר בשוק, הרואה בקטיף זה אמצעי בלבד לרווח כספי. רק בנו, אשר לא קטע במו ידיו את החיבור בין הפרי לאדמה, או הקוטף עצמו בדיעבד, יכולים לבצע את המכירה. אין כאן הערמה על איסור הסחורה, אלא הפרדה אמיתית בין שלב העמידה מול הפרי בשדה, לבין שלב מכירתו בשוק116בדרך זו של הפרדה בין השדה לשוק הלך הר"ש משאנץ (ד"ה ולא יהיה לוקח) בפירושו על משנה זו: "וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה, דהינו מוכר הוא..." הר"ש חוזר אל איסור הקצירה והבצירה מהשדה, ומחדש על פי משנתנו שהותר בתורה ללקט מהשדה רק לצורך, ואילו לקיטה מהשדה לצורך סחורה עוברת על האיסור. ראה גם תוס' סוכה לט עמוד א, ד"ה וליתיב. אולם, כפי שנראה בהמשך, יש איסור נוסף והוא מכירה ביוקר על מנת להרוויח..
97
צ״חבאופן זה מתווים חז"ל דרך עדינה ורגישה, בה ניתן להעביר את הפירות אל המרחב האנושי כולו, תוך פגיעה מינימאלית בפירות עצמם. בהמשך דרכנו (מרחב השוק) נראה כיצד, על פי חז"ל, יש לבצע את המכירה עצמה, כך שגם בשלב המכירה הפגיעה תהיה מינימאלית, הן בפירות והן בחברה כולה.
98
צ״ט"לְכַה דוֹדִי נֵצֵא הַשָֹּדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים": סיכום מרחב השדה
99
ק׳מרחב השדה כבר מאחורינו, אך בטרם נמשיך בדרכנו נביט רגע לאחור על הנתיב בו פסענו:
100
ק״אבתחילת דרכנו המתנו להבשלת הפירות על העצים, מתוך כבוד לתהליך אותו עובר הצומח, ומתוך רצון לחיבור האדם עם הפרי בעיתוי הנכון, בו הפרי באמת ראוי להיקטף. בהבשיל הפרי, עברנו לברר מה נכלל תחת השם 'פירות שביעית': אכילת האדם והבהמה כילדים שותפים לאמא-אדמה, הנהנים מטוּבהּ במידה שווה; וצירוף עולם הצבע למעגל 'פירות שביעית', כביטוי נוסף של אכילת הפרי. בהמשך עמדנו על אופי המפגש, המכוון לשימושו העצמי של האדם ולא למטרות רווח נלוות, ופתחנו פתח להוצאת הפירות משימושו האישי של האדם אל החברה כולה.
101
ק״ב"אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'... וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ...". בנקודה זו ניעצר לרגע או שניים, נקטוף פרי בשל ועסיסי, נביט ביצירת הטבע הנפלאה בגווניה ובצורתה, נתבשם מניחוח הבשלוּת והמלאוּת ונברך על הטוב לו זכינו. החוויה הופכת מוחשית יותר ועוברת למישור הטעם, לשד הפרי הנספג בגופנו, אך הפעם החיבור נובע ממקום אחר. זהו חיבור של אהבה והערכה, כבוד ושמחה, פשטות וטהרה. הנה אנו יושבים בנחת בצל האילנות ונהנים מן הרוח הנושבת בינות לעלים. אם שפר עלינו גורלנו, נצא אל הפרדס, ואם לא איתרע מזלנו לגור בחיק הטבע, נמתין עד אשר יגיעו פירות השביעית אל הבית והשוק. בכך אנו נקראים להמשך המסע בדרך ההתפשטות של פירות השביעית בארץ.
102
ק״גב. מרחב הבית
103
ק״ד"הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ": מבוא
104
ק״הלאחר הפגישה-חצי פגישה בשדה, בה בעיקר נזהרנו שלא לפגוע, אנו מגיעים לשלב המרכזי בחיבור עם פירות השדה. לאחר כל ההרחקות, כל ההגבלות, הולך וקרב סוף-סוף הרגע לו חיכינו כל השנה, רגע סגירת המעגל במפגש האדם עם האדמה – החיבור עם הפרי עצמו. האדם והפרי שבים אל 'גן העדן', אל מפגש מוחשי בין השניים, בו האסיף התועלתני של שש השנים מתעלה לחיבור של אכילה. ברגע זה אנו תוהים, מה יהיה טיב הקשר ביניהם? אלו תכנים יכיל המפגש המחודש? האם הוא ישיב אותם אל הניצול והבעלות, אל ה'אש אוכלתן' של שש השנים, או שתפרח כאן ברית חדשה של כבוד והערכה, של 'שכינה ביניהם', כראוי לשנת השבע?
105
ק״ו"חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ": חיבור שלילי אל פירות שביעית
106
ק״זבמרחב השדה עסקנו בהבדלים שבין פתיחת פרק ז לפתיחת פרק ח, ביחס למאכל אדם ומאכל בהמה. ראינו כי בפרק ח מדגישה המשנה את עליונות מאכל האדם על פני מאכל הבהמה. עליונות מאכל האדם מתבטא באיסור לעשות ממנו מלוגמא, בעוד שממאכל בהמה מותר.
107
ק״חמדרש ההלכה שלהלן מרחיב ומפרט השימושים האסורים בפירות שביעית:
108
ק״ט"לאכול" – ולא לעשות ממנה זלחין (=זילוף מים ריחניים הנעשים מפירות שביעית ברחבי החדר לעשית ריח טוב117השווה תוספתא שבת טז, ג: "אין מזלחין את הבית בכל מיני זלחין, אבל ממלא חבית מים ושופך ושונה ואינו חושש", וכן תוספתא תרומות ט, טו.),
109
ק״יולא לעשות ממנה מלוגמא (=תחבושת),
110
קי״אולא לעשות ממנה איספלנית (=תרופה),
111
קי״בולא לעשות ממנה אפיקטפיזים (=דבר הגורם להקאה118"אפיקטויזין – להקיא, והוא בנוטריקון: אפיק טפי זין, מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא" (רש"י סוכה, דף מ עמוד ב).).
(תורת כוהנים שם, יב)
(תורת כוהנים שם, יב)
112
קי״גאין די בייעוד הפירות לאדם ולא לבהמה, אלא דרוש שיהיה זה חיבור מכובד וראוי. המשותף להגבלות ב'תורת כוהנים' הוא, שהשימוש בפירות יוצר חיבור בזוי של האדם עם הפרי, לקיחת הפירות למקומות המלוכלכים ולחולאים שבמציאות. זהו הצד האפל של היחסים הביתיים; חיבור פסול אל פירות השביעית אותו מנסים חז"ל למנוע.
113
קי״דפירות השביעית נלקחו מן השדה אל הבית, בכדי להתעלות יחד עם האדם לרמת חיים משמעותית יותר119לאור דברינו עד כה, נראה כי בשדה אין מגבלת המלוגמא חלה, ורק בבית, בו הפרי מתעלה אל הפיתוח המיטבי, אסור להשתמש בו שימוש נחות. אולם ייתכן והמלוגמא נאסרה בכל המרחבים מצד היותה שימוש חולני. שאלה זו נשאלה בירושלמי (פרק ד הלכה ז), האם מותר לעשות מפגי השדה מלוגמא? ונשארה תלויה.. שימוש בהם לרפואה ולניקיון, מחזיר אותם ואת האדם חזרה לשש השנים. בשש השנים האדם, האדמה והצומח, נזקקים לתרופות וחיזוקים על מנת לתפקד כראוי (בתרבות שלנו: ויטמינים וזריקות, דשנים וריסוסים). פירות שביעית, המתיימרים להיות חפים מחולאי שש השנים, מבטאים יותר מכל את התום והפשטות של שנת השבע, אשר אינה נזקקת ואינה מיועדת לתרופות ולתיקונים. פירות שביעית מחזירים אותנו למציאות שלימה ומתוקנת, לטבע בטהרתו הרוחנית והחומרית, ללא מחלות או קלקולים.
114
קי״השנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ!
115
קי״ו... והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי, "לאכלה ולא למלוגמא, ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין".
116
קי״זרוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, "שנת שבתון יהיה לארץ - שבת לה'".
(הראי"ה קוק, הקדמה לשבת הארץ, עמוד ח)
(הראי"ה קוק, הקדמה לשבת הארץ, עמוד ח)
117
קי״ח"מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם": כל המיוחד למאכל אדם
118
קי״טפרק ח פותח, כאמור, בעליונותו של מאכל המיוחד לאדם על פני זה שמיוחד לבהמה. המשך המשנה חושף רובד נוסף ביתרון האדם:
119
ק״כוכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה –
120
קכ״אחשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה – נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה,
121
קכ״ב חשב עליו לעצים – הרי הוא כעצים , כגון הסיאה והאזוב והקורנית.
(משנת שביעית ח, א)
(משנת שביעית ח, א)
122
קכ״גסיאה, אזוב וקורנית, הם צמחים שבדרך כלל אינם מיוחדים למאכל אדם או בהמה. אולם, בכוחו של האדם לקבוע את מידת שייכותם או אי-שייכותם של צמחים אלה למרחב השביעית. אם יחשוב אותם למאכל אדם ובהמה הרי הם כמאכל אדם ובהמה, ואם יחשוב אותם לסתם עצים – הרי הם כעצים. מעבר לייחודיותו של מאכל האדם במרחב הבית, במרחב זה נחשף גם יתרונו של האדם עצמו. במרחב השדה לא היה כל הבדל בין מאכל האדם לבין מאכל הבהמה, וממילא גם לא בין האדם עצמו לבין הבהמה, שכן שניהם אוכלים בשווה מתבואת הארץ. במרחב הבית, בו נחשפה ההפרדה בין מאכל האדם למאכל הבהמה, נחשף גם יתרונו של האדם בכוח חשיבתו והבחנתו.
123
קכ״ד"וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו": הרחבת מעגל האכילה בעולם חז"ל
124
קכ״הבשלב השדה נוכחנו כי חז"ל הגדירו גם את מין הצבע כאחד מגידולי ארץ ש"יש להם שביעית ולדמיהן שביעית". הרחבה בכיוון אחר אנו מוצאים גם בפרק ח:
125
קכ״ושביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה –
126
קכ״זלאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך.
127
קכ״חלא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני.
128
קכ״טקל מהם שביעית, שנתנה להדלקת הנר.
( שביעית ח, ב)
( שביעית ח, ב)
129
ק״ללאור הרחבת מיני הצבעים בפרק הקודם, מעוררת משנה זו מספר תמיהות: להיכן נעלמו הצבעים שהיו כה משמעותיים בפרק הקודם? האם שביעית לא ניתנה לאכילה, שתייה וצביעה120כפי שמצינו למשל במדרש ההלכה: "תהיה – אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה צבע" (תורת כוהנים בהר א, י)? וכן להיפך: מדוע לא נזכרו בפרק הקודם שתייה, סיכה והדלקת הנר המוזכרים כאן? מדוע לא מצינו משפט כגון: "כל שהוא מאכל אדם... וממין הצובעים, וממיני הסיכות וממיני הדלקות – יש לו שביעית ולדמיו שביעית"?
130
קל״אראינו כי הצביעה אמנם אינה מאכל, אך היא מבטאת הרחבה למיני פירות הארץ שהאדם בא עימם במגע. על כן החליטו חז"ל להכניסה לתוך מעגל השביעית הרחב, כשקולה לאכילת האדם.
131
קל״בפרק זה פותח במאכל האדם, בקיום האנושי בבית. אשר על כן, הנושא המרכזי הוא התפתחות מושג האכילה עצמו. לאור זאת, השתייה, הסיכה וכן הדלקת הנר, לא מורחבים מצד היותם חלק מפירות הארץ אשר יש להם שביעית, אלא מצד היותם סוגים שונים של אכילה.
132
קל״גביחס לסיכה אנחנו מוצאים:
133
קל״דמנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו".
(משנת שבת, ט, ד)121ראה עוד תוספתא תרומות ט, י; משנה מעשר שני ב, א.
(משנת שבת, ט, ד)121ראה עוד תוספתא תרומות ט, י; משנה מעשר שני ב, א.
134
קל״הוכן ביחס להדלקת הנר אנחנו מוצאים:
135
קל״ואך אשר יאכל לכל נפש – לרבות הדלקת הנר.
(פסיקתא זוטרתא שמות יב, ד"ה וביום הראשון)122וכן "אך את אשר יאכל לכל נפש" – ריבה הדלקת הנר שהיא הכשר אכילה... ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" (מדרש שכל טוב, שמות יב, ד"ה וביום)
(פסיקתא זוטרתא שמות יב, ד"ה וביום הראשון)122וכן "אך את אשר יאכל לכל נפש" – ריבה הדלקת הנר שהיא הכשר אכילה... ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" (מדרש שכל טוב, שמות יב, ד"ה וביום)
136
קל״זאם כן, מושג האכילה עליו דיברה התורה, מורחב אצל חז"ל גם לאכילות והנאות חושיות מסוג שונה: אכילת הגוף בסיכה, ואכילת העיניים בנר123"ולחם בבקר לשבוע"- מלמד שאין שביעה אלא במראית העין, וכן קהלת אמר "טוב מראה עינים מהלך נפש" וכן אמרו רז"ל: לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר, כדי שישבע. הסומין אוכלין ולא שביעין, ומי שאוכלין בלילי שבתות בלא הנר בחשך ידמו, כי אין אוכלין לשבוע נפשם... לפיכך אמרו רז"ל הדלקת נר בשבת מצוה, שיתענג בשבת במאכל ובמשתה" (פסיקתא זוטרתא, שמות טז ד"ה ויאמר משה). ניתן ללכת בכיוון נוסף ולהבין את הרחבת שימושי האכילה לנר, עקב השימוש בו כאמצעי להבערת אש לצורך הבישול והכנת האוכל; כך או כך, ההרחבה נובעת מחשיבותו לאכילה..
137
קל״חלאור הבחנה זו, מובהרות תמיהותינו:
138
קל״טצבעים המופקים מפירות הארץ הרחיבו את מעגל השביעית במרחב השדה, היות שגם הם חלק ממתנת הארץ שניתנה לכל. אך מכיוון שאין הם נחשבים מאכל, לא הובאו מיני הצבעים בפרק ח העוסק בעליונות האכילה האנושית וביחסיה הפנימיים124במובן הזה, דומה הצבע למאכל בהמה, ששניהם נכללים בהגדרת המשנה דלעיל – "וכל שאינו מיוחד למאכל אדם – עושים ממנו מלוגמא לאדם"; קרי, כלפי הצבע אין חלים דיני כבוד השייכים במאכל אדם בלבד..
139
ק״ממהבחנה זו מובן גם מדוע רק בפרק ח הורחבו השתייה, הסיכה והדלקת הנר. מצד מעגל השביעית הגדול, הם אינם עומדים לעצמם, שהרי אין פירות המיוחדים אך ורק לשתייה, לסיכה או להדלקת הנר125באחרונים מובא דיון ביחס לפשתן ולכותנה, שהם פירות השביעית המיוחדים לנר ולשימושים נוספים.. כוחם של אלה נובע רק מצד היותם נכללים באכילה.
140
קמ״אלאור זאת, נבחן את מחלוקת ר' יוסי וחכמים המובאת בתוספתא:
141
קמ״בפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח. ר' יוסה אומר: לוקחין בהן מים ומלח,
142
קמ״גפירות שביעית, אין נותנין אותן לא לתוך המשרה ולא לתוך הכבוסה. ר' יוסה אומר: נותנין אותן לתוך הכבוסה.
(תוספתא שביעית ו, כה)
(תוספתא שביעית ו, כה)
143
קמ״דשורש מחלוקת כפולה זו בין חכמים לר' יוסי, נעוץ בשאלה עד כמה רחב מושג האכילה עליו דיברנו. לדעת חכמים שימוש בפירות שביעית לצורך לקיחת מים ומלח או נתינה מהם לתוך המשרה והכביסה, אינם שימושים מכובדים דיים, ועל כן אינם ראויים להיכלל בתוך מושגי האכילה. ר' יוסי, לעומת זאת, רואה בלקיחת מלח ומים ובנתינה למשרה וכביסה, הרחבה ראויה ונכונה למושגי האכילה של השנה השביעית, היות וניתן לראות בהם דרך מסוימת של אכילת הנפש126כך מבין הירושלמי (שביעית, פרק ח הלכה ה) את דעת ר' יוסי: "תני: מעיין של בני העיר – הן ואחרים, קודמין הן לאחרים. אחרים ובהמתן – אחרים קודמין לבהמתן, כביסתן וחיי אחרים – כביסתן קודמת לחיי אחרים. אמר ר' יוחנן: מאן תנא כביסה חיי נפש? - ר' יוסי, דתני: אין נותנין מהן לא למשרה ולא לכביסה, ור' יוסי מתיר בכביסה"..
144
קמ״ה"וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ": סיכום מרחב הבית
145
קמ״ולאחר השיטוט במרחב השדה נכנסנו פנימה, אל תוך הבית. במרחב זה גילינו שפע רב של רבדים עמוקים הטמון בפירות השביעית שבמרחב הביתי. גילויים אלה נחשפים על ידי האדם היוצר ומעשירים את עולם האכילה של המרחב האנושי. עושר זה בא לידי ביטוי לא רק באכילה פיזית המהנה את חוש הטעם, אלא במגוון של חוויות המופקות מן הפירות, ומתאימות למהות השביעית: חוש הראייה במאור וחוש המישוש בסיכה. באלה יוצר האדם יחס נכון ושלם אל הפרי, ובכך מתקיים חיבור שלם של "לאכלה".
146
קמ״זשדרוג זה מלמד כי נתינה לבהמה מפירות הראויים לאדם תתפרש כהפסדם, שכן רוח האדם היא העולה אל על ומרוממת עמה את כל אשר חובר אליה. עליונות האדם היא גם זו שאוסרת כל שימוש נחות ומבזה בפירות השביעית. האיסור לבזות את הפירות מותח קו ברור בין ההנאה והחיבור המתוקן אל הפירות דרך חושי האדם, ובין השחתתה של מתנת הארץ על ידי שימושים לא ראויים, כשטיפת רצפה ומיני תרופות.
147
קמ״חויתרנו על המפגש הפשוט בשדה לטובת המפגש העמוק בבית. הנה אנו מרגישים בבית, בטוחים ביכולותינו, מכירים בחולשותינו ונזהרים מהן, יוצרים את החיבור אל הפרי ומפתחים אותו עד לדרגתו העליונה. חכמים יצרו מהלך חיים של חיבור עמוק ומכובד עם פירות השביעית, תוך זהירות משימושים נמוכים ולא מכובדים; מהלך חיים בו האדם נדרש לחיות בביתו בפשטות ובכבוד כלפי הצומח, מבלי לוותר על הנאות החיים המופקות ממנו. מרחב הבית מבטא, יותר מכל, את היחסים העדינים הדרושים למערכת זו. אם יישמרו יחסים אלה, יהוו הם בסיס מוצק לשיבה אל הוויית חיים שלמה וטהורה. מערכת יחסים נכונה בתוך הבית, מכינה אותנו ליציאה החוצה, אל החברה העירונית כולה, עם תקווה להארה רחבה יותר של פירות השביעית בארץ.
148
קמ״ט"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה": המעבר אל מרחב העירוני
149
ק״נלפני שנפתח את עיוננו ביחס אל פירות השביעית במרחב העירוני, נעיין בקצרה ביסודותיה הקדומים של העיר עצמה.
150
קנ״אהניכור ביחסו של אדם הראשון אל הבורא ואל עצמו, בעקבות אכילתו מ'עץ הדעת', הוליד ניכור וניתוק גם בינו ובין האדמה והטבע: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ". תהליך הניכור נמשך והעמיק אצל בנו קין, איש האדמה, כאשר הקנאה הובילה אותו להריגת הבל אחיו. שאלת ה"אַיֶּכָּה?" שהופנתה אל אדם הראשון, הפכה ל"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" אצל קין. במעשה הרצח, האדם התנתק לא רק מעצמו, אלא גם מהסובב אותו. בשל כך הוא נידון לנדודים מתמשכים, ארור מן האדם ומן האדמה גם יחד:
151
קנ״בוְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:
152
קנ״גכִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ
153
קנ״דנָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(בראשית ד, יא-יב)
(בראשית ד, יא-יב)
154
קנ״הקין נענש. ארור הוא מן האדמה, ועליו לצאת לגלוּת. מעתה יהיה תלוש ומנוכר מאדם ואדמה, נסתר ומרוחק מא-להים:
155
קנ״ווַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא:
156
קנ״זהֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר
157
קנ״חוְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי...
158
קנ״טוַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:
(שם, יג-יז)
(שם, יג-יז)
159
ק״סבעקבות הנידוי מהאדם ומהארץ בונה קין את העיר הראשונה, בה יוכל להמשיך להתקיים בבדידות אותה הביא על עצמו, מוגן מפני סכנת המוות המרחפת מעל ראשו127ניתן להשוות את הקמת עירו של קין לחובת הגלות של רוצח בשגגה, שאף הוא זקוק להגנה, ועל כן גולה לעיר מקלט בה הוא נידון לניכור וניתוק חברתי..
160
קס״אהעיר היא ביסודה מקום המסמל את התרחקותו של האדם מן הטבע – אדמה, אדם והבורא ומנציח את תלישותו של האדם מן האדם, את ניכורו מן הסובב ואת הסתתרותו מא-להים. בעוברנו למרחב זה, מרחיבים אנו את מוקדי ההתמודדות. אם בשדה ובבית פעלנו לתיקון חטאו של האדם הראשון בגן עדן על ידי תיקון יחסי אדם-אדמה, הרי שבמובן מסוים תיקוני מרחב השוק פועלים במישור עמוק יותר: תיקון חטאו של קין, יחסי אדם-אדם.
161
קס״בבחלק זה נראה כיצד, באמצעות פירות שביעית, הופכים חז"ל דווקא את העיר, אשר יסודה בחטא הריחוק של אדם מאחיו ומן האדמה, למקום של חיבור עמוק ומחודש ביניהם. בהמשך נראה עוד, כי דווקא העיר היא זו שפותחת ומאפשרת את חשיפת מימד הקודש הגנוז של השביעית כולה.
162
קס״גג. המרחב העירוני: שוק פירות שביעית
163
קס״ד"אָקוּמָה נָא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בָּשְוָקִים וּבָרְחֹבוֹת": מבוא
164
קס״הבני האדם ופירות השביעית עברו יחד מסע ארוך. למן הפגישה הראשונה בשדה ועד כניסתם הביתה, התאפיינו היחסים ביניהם בכבוד וביחסים הרמוניים. בין החקלאי לפרי נבנה קשר קסום ונפלא, כ"גן עדן מקדם". אולם חז"ל, כאמור, אינם מסתפקים בכך. בשׂורת השביעית חזקה ורחבה מכדי להסתגר בתחומיו של הציבור החקלאי. הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" נאמר לכולם; כולם זכאים ליהנות ולקחת חלק ב'שבת הארץ'. בפרק האביב עסקנו בפתיחת שערי השדה ובאיסור ההשתלטות של בעל השדה על התבואה. גם במרחב השדה נגענו באיסור סחורה, שתכליתו למנוע השתלטות של בעל השדה על כל התבואה כולה. כעת, ממשיכים חז"ל מגמה זו, כאשר בעדינות ובזהירות הם מרחיבים את מעגל האוכלים אל עבר החברה העירונית, לה אין נגישות לשדות ולפירות.
165
קס״וברם, הכניסה אל המרחב העירוני מלווה בחששות כבדים. עצם החיבור אל הטבע יוצר הבדל משמעותי בין אנשי הכפר לתושבי העיר. החברה הכפרית מחוברת אל הטבע, אנשיה עובדים בשדה ונפגשים עם הפרי באופן בלתי אמצעי. בחברה העירונית, לעומת זאת, השפה שונה לחלוטין. הכלכלה החופשית וערך הכסף הם אלה שמכתיבים את המציאות. זהו 'ג'ונגל אנושי' בו 'החזק שורד' וגורף את הונו על חשבון שאר בני האדם, ופוגע בוודאי גם בפירות השביעית. מנקודת מבטם של המוכר והקונה, פירות השביעית הינם תוצר אנונימי ותו לא; כפונקצית מסחר, אין הפירות שונים מכל מוצר אחר – בגד, כלי עבודה וכיו"ב.
166
קס״זהבדל זה מתעצם בשנת השבע. בעוד החקלאי עובר את כל התהליך הארוך והמשמעותי עם האדמה ופירותיה בשנה זו, הרי אנשי העיר אינם חווים את תהליכי החורף (נסירה) והאביב של השביעית. הצטרפות מאוחרת לתהליך כה מורכב, על בסיס פערי שפה עמוקים בין העיר והטבע, דורשת מחז"ל התמודדות לא פשוטה. כיצד ינחילו רבותינו נתינת מקום ראוי ומכובד למתנת הטבע?
167
קס״חבשאונו של בְּלִיל הקולות העירוני, המבקש כסף מהיר וקל, נחשוש ביותר מאיבוד קולו של פרי החופש. הפרי מוכנס לארגז, מובל במשאית, מוערם על הדוכן; בהמולת המסחר ובקצבו של הכסף, מועם זוהרו של הפרי; ומה נותר ממנו לבד מאמצעי לעשיית הון. קולם של פירות השביעית הקורא לאדם להתחבר לאדמה ולטבע, בפשטות ובכבוד, בסבלנות ובהערכה, הולך ונגוז בתוך המהומה הגדולה.
168
קס״טההתמודדות עם בעיות אלו פותחת אותנו לבעיה נוספת של המרחב העירוני: היחסים שבין אדם לאדם. הפוטנציאל הרחב להיעכרות היחסים בין אנשי העיר בשש השנים, אינו מסתכם רק ביחס הנצלני כלפי הטבע; הוא כולל גם את היחסים שבין אדם לרעהו. התחרות הקשה, הדחף ההישגי ויצר ההצלחה גורמים לָרוֹב לרמיסת העומדים בדרך אל יעדים אלו. מעקבנו אחר הופעת הפירות בעיר יופנה, אפוא, גם ליחסי אדם-אדם, כחלק מיחסי אדם-טבע.
169
ק״עציור זה צובע את המרחב העירוני בצבעים קודרים למדי; אך במבט עמוק נראה כי דווקא נוקשותו ומורכבותו של המרחב העירוני מעידות על הפוטנציאל הגלום בו. השפה האנושית, העלולה לדרדר את האדם לתהומות עמוקים, מסוגלת אף לנשא את חייו לערכים עליונים, ערכים הבאים לידי ביטוי, בין היתר, במערכת יחסים הומאנית כלפי בני האדם, אשר אינה אפשרית בכפר: בתי החולים, המעונות למוגבלים ומפגרים, בתי האבות ובתי התמחוי. תיקון 'פנים בפנים' ברובד האדם, אפשרי אפוא באופן נרחב דווקא בעיר.
170
קע״א"אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם": בין סחורה למכירה
171
קע״בכפי שראינו, במרחב השדה חל איסור גורף על מסחר בפירות שביעית. ברם, הצורך בהוצאת הפירות מהמרחב החקלאי-אישי אל המרחב המסחרי-כללי, מוביל את חז"ל ליצור מערכת מכירה מתוקנת ההולמת את ערכי השביעית. הוצאת הפירות נעשתה כאמור על ידי ניתוק בין שלב המפגש עם הפרי בשדה לבין מכירתו (אב-בן, לעצמו-והותיר); כעת, מתמודדים חז"ל עם אופן המכירה עצמה ואופייה.
172
קע״גהאיסור המוחלט "אין עושים סחורה בפירות שביעית" מתברר כ'אמצעי הגנה', ההופך למחסום פנימי, אשר בקיצוניותו עלול לגזור גזירת אובדן וכליה על פירות השביעית. ללא מערכת השינוע אל יושבי העיר, יוותרו פירות אלה ברובם להירקב בשדות. הפתח להתמודדות עם הבעיה טמון באיסור עצמו.
173
קע״דעיון במושג 'סחורה בפירות שביעית' מגלה, כי איסור הסחורה אינו שולל באופן מוחלט תנועת פירות מן השדה החוצה. 'סוחרי שביעית' הוא שם תואר שלילי מאוד בספרות התנאית, הבוררת מילותיה בקפידה רבה. סוחרי שביעית הינם טיפוסים מפוקפקים, המבינים את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בפירות השביעית: לא צריך לשלם בעדם, אך ניתן למכרם. הכנסות ללא הוצאות. בטיפוסים אלו נלחמת המשנה ואף פוסלתם לעדות128משנת סנהדרין ג, ג. הפסילה לעדות מעידה כי מדובר באנשים אשר עיסוקם מבוסס על שקר ומרמה, ועל כן אינם נאמנים לעדות אמת. יצוין כי העבירה הפוסלת מן העדות אינה חמורה בקנה מידה הלכתי (כחילול שבת או עריות), אלא מבטאת חיי שקר. סחורה בפירות שביעית אמנם אינה עיקר השביעית, אך השלכותיה על המערכת עלולות להיות קריטיות.. מנגד, מכירה המשנה באפשרות שמערכת השינוע של הפירות אל תושבי העיר תהיה עדינה יותר. למערכת זו נקרא מכירה. הבנה זו מתווה לנו דרך עדינה יותר של מקח וממכר בפירות; בדרך זו, הסחורה והמכירה מבטאות תנועות נפשיות שונות לחלוטין בהוצאת הפירות אל השוק129אם נשים לב לאיסור סחורה, נמצא כי הוא מתייחס לשתי מערכות: האחת במרחב השדה, המדגישה את הלקיחה הטהורה מהשדה, והאחרת במרחב העירוני, המדגישה את מערכת היחסים האנושית, בה מותרת המכירה אבל הסחירה למטרות רווח וניצול אסורה. את קיומן של שתי המערכות ניתן לראות בשיטת בעלי התוס' בסוכה לט עמוד א ד"ה ליתיב, ובר"ש משאנץ משנה שביעית (ז, ג). בדיון במרחב השדה הצגנו את דברי הר"ש לגבי איסור ליקוט מהשדה למטרת מכירה בשוק. בהמשך דבריו שם מעיר הר"ש: "...ואפשר שהקונה מחבירו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהינו סחורה, אלא דמתניתין לא איירי בהכי". ניסוח ברור להבדל בין סחורה למכירה מובא בשם ר' יצחק בתוס ד"ה נמצא פורע חובו מפירות שביעית, עבודה זרה, סב עמוד א..
174
קע״ה"בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא": לא במידה, לא במשקל ולא במניין
175
קע״וחז"ל אינם מסתפקים במעבר תודעתי מסחורה למכירה, אלא יוצרים שינוי מעשי באופן מכירת הפירות:
176
קע״זאין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין...
(משנת שביעית ח, ג)
(משנת שביעית ח, ג)
177
קע״חהמכירה אותה התירו חז"ל אינה זו המוּכּרת לנו משש השנים. בשנת השבע מכירת הפירות נעשית באומדן, באופן לא מדויק. מהי כוונת חז"ל במהלך של שינוי מהותי שכזה באופן המכירה?
178
קע״טהגבלת השימוש במידה, במשקל ובמניין, מערערת את יסוד העסק באשר הוא. ערך הכסף בעסקאות שש השנים נובע בעיקר מהיותו מדויק ומכוון; הכול ניתן לקנייה ולמכירה על פי כסף, כל דבר (כולל האדם עצמו130"בנזק כיצד... רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה..." (משנת בבא קמא ח, א)) מאבד את עצמיותו והופך לפונקציה כספית.
179
ק״פאך מהו בעצם הכסף? לכסף אין כל עצמיות, הוא רק "ערך מוחלט" שעל פיו נמדד כל דבר בסולם-היחסיות. תאנים, דגים, עבדים וגרביים – ההבדל הוא רק בסכום, לא במהות. עולם הערכים המדויקים שולל מן הדברים את עצמיותם.
180
קפ״אמהלך השביעית עד עתה בנה מעמד של כבוד וערך לפירות בפני עצמם. מכירתם בשוק במידה, משקל ומניין, תשלול את עצמיותם וייחודם כפירות שביעית, תעמיד אותם כנתונים תחת שלטון האדם131שלב הפגישה ('פנים בפנים') מותנה בקיום שביתת הארץ ('נסירה') אשר מולידה עמידה עצמית לאדמה ולפריה. במרחב העירוני בו לא באה לידי ביטוי עמידתה העצמית של האדמה. היכולת לקיים מפגש אמיתי, מציאות של 'פנים בפנים' עם האדמה קשה יותר. ותעבירם למציאות שש השנים. חז"ל מוציאים את פירות שביעית ממשחק הכסף, תוך ערעור על עצם קיום 'סולם ערכים' מדויק בשביעית. כסף אשר הוא 'בערך', למעשה אינו כסף132נראה שזו גם מגמת משנה ו בפרק ח, העוסקת בעיבוד לא מקצועי של פירות שביעית. נראה כי אף כאן המגמה היא הוצאת הפרי מן המרחב המסחרי וההמוני, נטול היחס האישי והקרוב. במגמת חז"ל, כל נגיעה בפירות שביעית הופכת ביתית ומשפחתית..
181
קפ״בנשאל: מה יעשו היצואן, היבואן, הסיטונאי, המוכר והקונה? כיצד ניתן לנהל שוק על ידי אומדן?
182
קפ״גהדרך היחידה היא דרך ארוכה שהיא קצרה, דרך האמון. האדם מחויב לסמוך על רעהו, דווקא משום שאין דרך מדויקת לוודא שהכל נוהגים ביושר. אין מחירים לפי משקל, אין תוויות מחיר; האחד ישלם יותר והאחר ישלם פחות, האחד יגבה יותר והשני פחות – הכול ייאלצו להסתדר ולהשיב את האמון אחד בשני. חברה המוותרת על גבולותיו המדוייקים של הכסף, חייבת להתעלות למציאות של חסד: להביט זה בזה בעין טובה, להעניק ללא חשש מהפסד אישי.
183
קפ״דשינוי אופן המכירה מוביל, בסופו של דבר, לא רק לשמירה על ערכם העצמי של פירות השביעית, כי אם גם לתיקון חברתי עמוק. אופן המכירה הגמיש מוליד בהכרח יחסי אמון והדדיות חברתית133ייתכן ושתי המשמעויות הללו של איסור המכירה במידה, כלולות בדברי הירושלמי למשנה. הירושלמי (פרק ח הלכה ג) שואל על המשנה: "למה? כדי שימכרו בזול. וישקלו בליטרא וימכרו בזול, אם אמר את כן אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה." [=למה אסור למכור במידה ובמשקל? כדי שימכרו בזול וישקלו את הפירות ולאחר מכן יורידו במחיר? אם יעשו כך האנשים לא ינהגו קדושה בפירות!] הראשונים (ראה ר"ש, רא"ש, ור' עובדיה ברטנורא למשנה) נקטו בשני הטעמים, הן המכירה בזול והן השמירה על קדושת הפירות. בהתאם לדרכנו נאמר שהטעם הראשון של המכירה בזול מכוון לתיקון החברה, והטעם השני מכוון כלפי הפרי שינהגו בו כבוד ויחס מקודש.. השביעית שפתחה את החקלאי להקשבה עמוקה לאדמה, פותחת כעת את בן הכרך להקשבה ומתן מקום לאדם שמולו, ויחסי האני-לז של שש השנים הופכים, באמצעות פירות השביעית, ליחסי אני-אתה מתוקנים134כפי שראינו על פני שער השביעית כולו, ובפרק האביב במיוחד, התיקון החברתי אינו עיקרון חיצוני לשביעית, אלא הוא מעוגן בפסוקים וברוח השביעית כולה, המכוונת לשוויון ולשיתוף הכל מתבואת הארץ. ברוח זו הולך הרמב"ם בהסברו את חובת המכירה באומד: "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" (הלכות שמיטה ויובל פרק ו, הלכה ג). הרמב"ם מדגיש כי על אף ההיתר למכור במרחב העירוני, בכל זאת יש לעשות זאת באומד ('אכסרה'). הרצון לשמר את הרוח הפנימית של פירות שביעית, כפירות הפקר השייכים לכל, הוא המכתיב את דיני המכירה באופן הזה..
184
קפ״הלכאורה, כאן ניתן היה לסיים את התמודדותנו עם המרחב העירוני. על אף החששות הכבדים, הפירות מפסיקים להתגלגל בסמטאות העיר, מוכנסים בבטחה לבית הצרכן העירוני, וכל שנותר לנו הוא לקוות כי בן העיר ידע לנהוג בהם בכבוד הראוי135בהמשך הפרק, ממשיכה המשנה ומפרטת מה מותר ומה אסור לעשות בפירות אלה בכדי להישמר מהפסד הפרי.. בנוסף, על ידי שינוי אופן מכירת הפירות עידנו חז"ל את עולם הכספים ובנו מערכת יחסים מתוקנת של מוכר-קונה.
185
קפ״וברם, חז"ל אינם חותמים בכך את עולם השביעית. הם בונים שלב אחד נוסף ופותחים בפנינו את עולם הקודש של השביעית136תהליך זה של חשיפת רובד הקודש בידי חז"ל, במקום בו התורה מדברת בשפת חול, חוזר על עצמו במקומות נוספים: לקיחת אישה ההופכת לקידושי אישה; ארץ ה' ההופכת לארץ הקודש; וקרובים דברי אלה להיות כדברי אלה: "תנא, ג' בתולות הן: בתולת אדם (=אישה), בתולת קרקע (=ארץ), בתולת שקמה (=שביעית)" (בבלי נדה, ח עמוד ב)..
186
קפ״זד. קומת הקודש
187
קפ״ח"לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו": הקדושה שבטבע
188
קפ״טבעיוננו בשש השנים ראינו את היחס אל הקודש, המעדן את חיי הבעלות הפעילים בארץ. האדם נדרש להפריש תרומות לכהן ומעשרות ללוי, לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בשנה ולאכול שם מעשר שני. עליו להפריש חלה מכל עיסה אותה הוא מכין, ולהעלות את פירות העץ אל הקודש בשנה הרביעית, לאחר שלוש שנות המתנה. בשנים אלו, שעיקר תכליתן הוא איסוף והתעצמות כלכלית, מעדנות מצוות השדה את עוצמות הבעלות של האדם, ומכוונות אותו אל הקודש.
189
ק״צלעומת זאת, בשיטוטנו במרחבי השביעית עד כה, לא נתקלנו במושג 'קודש' ביחס לשביעית ופירותיה. שנה זו הינה נטולת כל מימד של התעלות ומגמתיות. מתנועה בה האדם במרכז והוא המעלה את הארץ אל בית המקדש, אנו נפתחים בשנת השבע להקשבת עומק המגלה כי הקדושה כבר נוכחת בתוך המציאות, ואינה מהווה עולם נפרד עליון כבשש השנים. בחומש ויקרא חוזרת ומופיעה שכינת הקב"ה בתוך העם, שכינה המתגלה בארץ במלוא עוצמתה בשנה השביעית. הקב"ה נוכח בתוך המציאות, המלך בשדה; אין חיי חולין, אין הפרשת חול מקודש; יתר על כן, תנועה שכזו נאסרת:
190
קצ״אלאכלה - ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה.
(תורת כוהנים בהר פרשה א, ו)
(תורת כוהנים בהר פרשה א, ו)
191
קצ״בהפער בין עולם הקודש לשביעית מתגלה בדברי התורת כוהנים137עיקרון זה מופיע באופן דומה אף במשנת שביעית ח,ח: "...אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן", ובתוספתא שביעית ז, ו.. עיקרון ה'לאכלה', אשר פיתחנו בשדה ובבית, עומד כאן בניגוד גמור ל'אכילת גבוה' של עולם הקודש.
192
קצ״גהשביעית אינה חלק ממימוש התנועה אל הקודש, אלא מעין צוהר למציאות חיי קדושה בעלת נוכחות עצמית במשך שנה שלימה. מושג הקודש נעדר מפסוקי השביעית, כיוון שאופייה של קדושה זו שונה בתכלית מעולם הקודש של שש השנים. קדושת הפירות נטועה עמוק בשורשי המציאות, וניתן לכנותה 'קדושת הטבע'. קדושה החבויה באדמה ובעצים, ומתגלה לבסוף באכילת פירות השביעית. קדושה זו עדינה ביותר, הדורשת הקשבה דקה בכדי להיקשר אליה באמת. בהיעדרה, האדם עלול ליפול לחומריות בהמית, ואף גרוע מכך138עבודה-זרה מושתתת על העוצמות הטבעיות של המציאות מצידן הנמוך והגס ביותר, ומתווה דרכיה בעזרת ניכור וריחוק קשים. השביעית מבטאת את ההיפך הגמור: חזרה אל 'העולם הטבעי' מעמדת כבוד והערכה לכל הסובב, הרמוניה תחת פירוד, ואהבה תמימה תחת תאווה מתפרצת..
193
קצ״דכשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום, ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית, כן הקודש שבחול, שירד עד לידי חולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה.
194
קצ״הואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבאו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיגלה ויראה הודו והדרו לעת המאושרה, אשר "לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון, והיה לעת ערב יהיה אור".
195
קצ״ולפני אורו של משיח שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שיעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו "בלישנא דאיניש ולא בלישנא דקודשא בריך הוא", ועל זה נאמר, "גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי".
(הרב קוק אורות התחייה, פיסקה מו139וכן ב'שמונה קבצים' קובץ ד פיסקה סב, בשינויים קלים.)
(הרב קוק אורות התחייה, פיסקה מו139וכן ב'שמונה קבצים' קובץ ד פיסקה סב, בשינויים קלים.)
196
קצ״זבפסקה זו, מתאר הרב קוק מציאות עתידנית, ימות המשיח, אשר זרעיה טמונים במגמות השביעית. שפת הקודש של השביעית אינה שפת הקודש הרגילה; זוהי קדושה המצויה בתוך החול, הגלומה בכל המציאות ובכל לשון. באור זה מואר עיסוקנו לאורך כל השנה, שהיה בלישנא דאיניש, כהתעוררות הקודש שבחול. מתוך עיסוק בפירות שביעית קוראים חז"ל לקדושת הטבע בשמה המלא – 'קדושת פירות שביעית'.
197
קצ״ח"אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא": מסע בעקבות קדושת פירות שביעית ודמיהן
198
קצ״טבעיוננו עד כה במרחבי השביעית לא הצטרכנו לקרוא לקדושה בשמה, והסתפקנו בהקשבה ובנתינת מקום לאדמה ולפריה. המילה 'קודש' נאמרת לראשונה דווקא בסוף העיסוק בפירות שביעית, לאחר שאלה נכנסו למרחב העירוני:
199
ר׳כי יובל קודש – מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה,
200
ר״אאי מה קודש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן?
201
ר״בתלמוד לומר: "היא" - הרי היא בקדושתה.
202
ר״גנמצית אומר- האחרון אחרון נתפס כשביעית, ופירי עצמו אסור.
203
ר״דכיצד?
204
ר״הלקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערים בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, בדגים שמן יצאו דגים ונתפס שמן - האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור.
(תורת כוהנים בהר ג, ג)
(תורת כוהנים בהר ג, ג)
205
ר״והפסוק ממנו דורשים חז"ל את 'קדושת פירות שביעית' לקוח מפרשיית היובל, המהווה את השער לעולם הקדושה בשביעית. היובל, במידת מה, הינו תכלית ופסגת תהליכי השש והשבע, אך כבר במהלך ארבעים ותשע השנים חודר אורו ומאיר הארות מעשיות לשנים אלה140דרך המכירה המותרת על פי 'שני תבואות', תפיסת הבעלות החלקית, וכאן ברובד חז"ל ביחס לקדושת פירות שביעית. וראה בשער היובל, עמ'. 'הקודש' וה'יובל' יוצאים מן ההסתר ונחשפים בקדושת הפירות. דיני הקודש, הנלמדים על ידי חז"ל, מתארים התפשטות של מרחב הקודש במציאות: קדושתו העצמית של הפרי; ותפיסת דמיו (כסף).
206
ר״ז"היא – הרי היא בקדושתה": קדושה עצמית של הפרי
207
ר״חבמשך כל שנת השבע למד האדם להקשיב למקומה העצמי של האדמה, ובהמשך גם לפרי עצמו. מפגש זה עם האדמה ועם פריה התמקד בעצמיות הפרי ובקיומו המוחשי, ועל כן שפת הקדושה, שהינה גבוהה ומופשטת, נותרה חבויה במעמקי השביעית. החקלאי בשדה פגש את הפרי כשלעצמו, ודווקא המעבר אל בן הכרך הוא שהחדיר למפגש את מושג הקודש. רק בצורת החשיבה העירונית המופשטת, בה לא נפגשים עם הדברים כפי שהם כי אם בערכם ובשווים, נחשפת הקדושה שאינה נראית, הגנוזה במעמקי המציאות.
208
ר״טבדרך זו, אותו חסרון של ריחוק ממפגש עצמי עם הפרי, הופך לפתח להעמקה ולחפישת רובד נוסף בפירות השביעית. בן הכרך האוכל מפירות השביעית, חווה כעת מפגש עם הטבע המקודש, חוייה שנעדרה ממפגשו של החקלאי עם הפרי. שפת הקדושה היא זו שאף מאפשרת את התפתחות הקדושה ממרחב למרחב ב'תפיסת דמי שביעית'141בהערה 52 ציטטנו את הירושלמי "מה היא קודש אף תבואתה קודש" (פרק ד, הלכה ז). לימוד זה יונק מהדרשה המובאת כאן, ושופך אור על יחס האמוראים לעולם הקודש שבשביעית. בתנאים, כאמור, הקודש אינו מופיע כלל עד לשלב תפיסת הדמים. האמוראים, לעומת זאת, מעלים את קדושת הפרי שהתגלתה במרחב העירוני, ומקרינים אותה ב'אור חוזר' על כל המרחבים כך שהפרי כבר מראשיתו קדוש בקדושת שביעית. בדרך זו, על פי הירושלמי, הפגיעה בפירות שביעית טרם הבשלתם נאסרה מפאת קדושתם, ולא מפאת פגיעה בפרי כשלעצמו. הבדל זה בדרכים השונות של חז"ל אל קדושת פירות שביעית בא לידי ביטוי גם בלשון המקורות: לשון החולין בתנאים לעומת לשון הקדושה בתלמודים, לדוגמא: בתוספתא – "והירענה והבורית והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית" (תוספתא שביעית ה, ה), לעומת הירושלמי – "היירענין והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית" (פרק ז, הלכה ב). אותה מגמה מופיעה בבבלי (בבא קמא, קא עמוד ב) "רבא רמי, תנן: ממין הצובעין - ספיחי סטים וקוצה, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור; אלמא, עצים יש בהן משום קדושת שביעית, ורמינהי: עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה, לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית!". ניתן לראות כיצד מתרגם הבבלי את הגדרות הדין לקדושת שביעית. להמחשה, המושג 'קדושת שביעית' לא נמצא כלל במשנה ובתוספתא, אך הוא מופיע שש פעמים בתלמוד הבבלי ועשרים ושבע פעמים בירושלמי. בדיון על הצבע העלינו השערה שהרחבת הצבע לשביעית היא שעמדה ביסוד ההגדרות המרחיבות בתלמודים, המחילות דיני השביעית על כל צמחיית השביעית המשמשת לצרכים האנושיים השווים לכל או שהנאתם וביעורם שווים..
209
ר״י"קודש תופס את דמיו": תפיסת דמי שביעית
210
רי״אהשפה המופשטת חשפה בפנינו עד כה את עומק המפגש עם הפרי. כעת, אותה שפה מאפשרת את הרחבת הקדושה אל מרחבים נוספים: תפיסת דמי שביעית.
211
רי״בחז"ל, במגמה להביא את בשורת השביעית אל מרחב האכילה כולו, אינם מסתפקים בקדושת הפרי בלבד. לפיכך, רווח כספי ממכירת פירות שביעית אינו עוד פדיון רגיל, אלא הוא מוגדר כ'דמי שביעית'. דמים אלו הינם בעלי ערך מקודש מעצם התחככותם של פירות שביעית בדמים אלו, וניתן לקנות בהם דברי מאכל בלבד, ולחוות דרכם את הקדושה שבטבע. בסוף השנה יידרש האדם לבער דמים אלו בזמן ביעור פירותיו שבביתו, ובכך יחווה שוב חיבור אל הטבע, הפעם דרך עולם הביעור. מהלך זה של התפסת הדמים בקדושת שביעית, מוביל את כל מרחב האכילה של שנה זו אל הקדושה שבטבע.
212
רי״גפירות השביעית עצמם נמכרו והוכנסו לבית, ואת מקומם בשוק תפסו 'דמי שביעית'. הדמים ילוו את חיי היום יום של תושבי העיר בכל: משכירת הפועלים וספקי השירותים, ועד לעונה הבאה, בה דמים אלו אף יחויבו בביעור. במשך כל התהליך נראה את כוחה של השביעית, אשר אף ללא פירותיה הינה חיה ותוססת כבראשונה באמצעות דמיה.
213
רי״ד"וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ": דמי שביעית בשכר פועלים
214
רי״הכאמור, כוחם של דמי שביעית נובע מהיותם 'אחוזים' בקדושת פירות השביעית שנמכרו. המשנה הבאה מציגה דרך נוספת להפיכת סתם דמים ל'דמי שביעית':
215
רי״והאומר לפועל:
216
רי״זהא לך איסר זה ולקט לי ירק היום - שכרו מותר (= שכרו אינו הופך לדמי שביעית),
217
רי״חלקט לי בו ירק היום - שכרו אסור (= שכרו הופך לדמי שביעית142כך פירש הרמב"ם בפירוש המשניות.).
(משנת שביעית ח, ד)
(משנת שביעית ח, ד)
218
רי״טהמשנה עוסקת בדרך שכירת הפועל לצורכי ליקוט ירקות שביעית. במקרה הראשון, ישנה הפרדה וניתוק בין תשלום המשכורת לבין משימת ליקוט הירקות ("הא לך" – נתינת סכום כסף אשר אינו מגדיר את כמות העבודה). במקרה זה, השכר אינו קשור לכמות הנלקטת, ולכן אינו נכנס לעולם השביעית. במקרה השני, לעומת זאת, השכר נוגע ישירות לכמות הירקות ("בו" – תשלום הכסף מקביל לכמות ואיכות העבודה), ולכן משכורתו של הפועל נחשבת כדמי שביעית ולכן נאסרה.
219
ר״כראינו לעיל כי דמי שביעית נוצרים עקב מכירת הפירות. במשנה זו מרחיבים חז"ל את מעגל הכספים אשר מושפע מהשביעית, גם בתשלום השכר עבור מתן שירות הקשור לפירות שביעית143השווה לתוספתא (שביעית ו, כו), בה תפיסת הדמים אינה מוגבלת רק לפועל הלוקט מן האדמה, אלא מורחבת גם לחברות ההובלה: "החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית – שכרן שביעית". עיין בשינויי הנוסח ובבבלי (עבודה זרה, סב עמוד א), הדן במשמעות דין זה.. קדושת הפירות תחול, אפוא, על כל הכספים הנוגעים באופן ישיר בפירות שביעית.
220
רכ״א"וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו": פירות שביעית ובעלי המלאכה
221
רכ״במהפועֵל, עוברים אנחנו ליתר בעלי המלאכה שאינם עובדים בעצמם בפירות שביעית. המשנה מרחיבה את עולם השביעית גם לאלו:
222
רכ״גאין נותנים לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן,
223
רכ״דאבל נותן הוא לבייר לשתות (=אם המים נועדו לשתיה, אזי מותר לשלם לבייר מדמי שביעית),
224
רכ״הולכולן הוא נותן מתנת חנם.
(משנת שביעית ח, ה)
(משנת שביעית ח, ה)
225
רכ״ומעבר להיתר הפשוט של תשלום בדמי שביעית למי שתיה, פותחת בפנינו המשנה אפשרות נוספת לשימוש בדמים: התשלום למעניקי השירותים אינו תמורת השירותים אלא 'מתנת חינם'. תשלום כזה שומר על קדושת הדמים ואף מביא ליחסים של כבוד ואמון הדדיים בחברה כולה144פרשני המשנה פירשו כי המשנה אינה עוסקת רק בפירות שביעית, אלא אף את בדמי שביעית, וכך פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל, פרק ו הלכה יא). החידוש העולה מדברים אלו הוא שכמתנת חינם ניתן לתת אף דמי שביעית ולא רק פירות, למרות שנראה כתשלום..
226
רכ״זבכך מגיעים דמי שביעית לשיא השינוי אותו עברה החברה העירונית כולה. הכסף, אשר במשך שש השנים ביטא יותר מכל את הניכור מן הטבע ומן האדם כאחד ואת ניצולם, הופך בשביעית לסמל אהבת החינם, הודות לקדושת פירות השביעית הנתפסת בו. התפשטות הפרי במרחב העירוני נשאה עימה את בשורת השיתוף והאחווה, הפשטות, הכבוד ו'הקודש', מעולם השדה והכפר אל לב העיר.
227
רכ״ח"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם": השיבה אל השדה
228
רכ״טדמי השביעית פעלו על החברה כולה וחוללו בה שינוי עצום. הצעד האחרון הנובע מקדושת פירות שביעית הוא חיבור בני העיר כולם לא רק אל פירות השביעית, אלא גם אל האדמה ואל השדה הרחוק: הביעור.
229
ר״ללקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערים בשביעית.
(תורת כוהנים לעיל)
(תורת כוהנים לעיל)
230
רל״אלאחר שהחילו על דמי שביעית את דיני הכבוד שעניינם אכילת הפירות, מוסיפים חז"ל למערכת דמים זו אף את דיני הביעור. בסוף שנת השבע, עת פירות העונה כלים מן השדות, נדרש האדם לבער גם את המזון אשר בביתו: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל מתוך הבית, כלה מן השדה כלה מן הבית" (מכילתא דרשב"י כג, יא)
231
רל״בדיני הביעור יוצרים הזדהות בין האדם ובין השדה, חיבור עמוק בין ההתרחשות בטבע לזו שבמרחב האנושי. האדם יידרש לבער את 'דמי השביעית' בזמן ביעור פירותיו שבבית, ובכך יחווה שוב חיבור אל הטבע, הפעם דרך עולם הביעור. האוכל בשר מדמי שביעית, יזכור כל העת את מועד הביעור של התפוחים בהם קיבל לראשונה את 'דמי השביעית, גם אם בינתיים הוחלפו באותם דמים סוגי מזון רבים. השדה והפרי עומדים לנגד עיניו של האוכל בשר בביתו אשר בעיר.
232
רל״גהדרך אותה עבר הפרי, למן הוצאתו מן השדה והכנסתו הביתה, דרך מכירתו בתנאים מסוימים, מסתיימת עתה בשיבה אל השדה, בעוצמות ובהיקפים חדשים. כל מה שנמכר או הוחלף על ידי פירות שביעית, מקבל דין של שביעית ונידון לשוב אל השדה בהגיע עונת הביעור של הפרי שבדמיו נקנה המזון. עיני השוק העירוני כולו נשואות אל השדה.
233
רל״ד"יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה": סיכום המרחב העירוני
234
רל״ההעיסוק בפירות שביעית במרחב העירוני (השוק והקודש), גילה את עוצמתה הטבועה של קדושת הטבע, שבכוחה לשנות ולהשפיע על דמות החברה כולה. קריאת הקדושה בשם, בנתה בבן הכרך מודעות לממדי העומק שבמפגש עם הבריאה. מודעות זו לקדושה הפנימית של המציאות אפשרה להרחיב את הקדושה ולהתפיסה גם בדמי השביעית. בנוסף, למד האדם להכיר בזולת אדם כמותו, רֵע ולא יריב. למד הוא לסחור מבלי לעמוד על המקח ואף לתת מתנות חינם בעת הצורך.
235
רל״ו"וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן": סיכום פרק פירות שביעית
236
רל״זפתחנו את הפרק בעיון ביחס הפסוקים לתחום האכילה, ועמדנו על ההבדלים בין הפרשיות השונות. ראינו כי האכילה בפרשיית שמות הינה תוצאה של הרחקת הבעלים ותו לא, בעוד שבויקרא מהווה האכילה שלב מהותי ונוסף על גבי שביתת הארץ, הבונה מערכת יחסים הרמונית בין כל יושבי האדמה, ועל כן יצירת חז"ל מבוססת בעיקר על פרשיה זו.
237
רל״חחילקנו את יצירת חז"ל לשלושה מרחבים:
238
רל״טבמרחב השדה, מרחב הפשטות הטבעית, עמדנו תחילה על העיתוי הנכון בו על האדם לפגוש את הפרי. לשם כך אסרו חז"ל אכילת בוסר מפירות השביעית, בכדי ליצור מפגש שלם וראוי. ראינו כי בשדה אין מקום להבחנה מעמדית בין אדם לבהמה, וכולם נהנים בשווה משבת הארץ. בנוסף, נפתחה שבת הארץ להנאה נוספת, מעבר לתחום האכילה – מין הצובעים. בכך הוגדרה האכילה כמיצוי טבעי ופשוט של מתת הארץ. החיים הפשוטים בשדה חייבו גם מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם פירותיה, ועל כן, בכדי למכור את הפירות, נדרשה הפרדה ברורה משלב קטיפתם בשדה.
239
ר״ממרחב הבית, מרחבו של האדם, יצר שינוי מעמדי בין האדם לבהמה וחשף את הפערים העצומים שביניהם. כאן מקבל מאכל האדם את מקומו הייחודי, ואין לתת ממנו לבהמה. כמו כן, במעמדו החדש של מאכל האדם, אין להשתמש בו לצרכים מבוזים. החיבור אל האדם פתח את הדיון בהנאות נוספות מפרי הארץ, המייחדות את האדם: סיכה והדלקת נר.
240
רמ״אאת המרחב העירוני פתחנו בעיון ביסודות העיר. ראינו כי חטאו של קין הוביל לניכור בין האדם והאדמה, אדם וא-להים, הבא לידי ביטוי בהקמת העיר הראשונה. בכניסת הפירות אל השוק התמודדו חז"ל עם הסכנה שברמיסת כבוד הפרי עליו עמלנו בבית ובשדה, תוך שהם יוצרים שינוי תודעתי בדרך מכירת הפירות. עמדנו על ההבדל בין סחורה למכירה כאשר זו האחרונה עדינה יותר, ואינה מבזה את מקום הפרי. בנוסף, שינו חז"ל את אופן המכירה כך שערכי הכסף המופשטים והמנוכרים לא יפגעו בפרי ויוציאוהו מערכו העצמי. לצד תיקון היחס אל הפרי, יצר השינוי באופן המכירה גם תיקון חברתי עמוק, בו המכירה מושתתת על אמון וכבוד הדדי בין בני האדם ולא על אינטרס כלכלי מנוכר.
241
רמ״בהמרחב העירוני חשף בעומקו את קומת הקודש. קומה זו התגלתה באמצעות השפה המופשטת המאפיינת את החיים בעיר. המפגש הפשוט אותו חווה החקלאי בשדה, הפך בעיר למפגש של עומק וקדושה. שפה מופשטת זו היא שאפשרה לאותה קדושה לצאת ולהתפשט אל עבר מרחב האכילה כולו, באמצעות תפיסת 'דמי השביעית'. כל עולם האכילה של שנת השבע מקבל הארה מעולם השביעית, ומתקדש בקדושת הטבע. בסוף השנה, בעת הביעור, ישוב כל מרחב הקודש חזרה אל מרחב השדה.
242
רמ״גבכך נשלמת יצירת חז"ל בפירות שביעית, יצירה המתפתחת מפשטות היחסים במרחב השדה אל חשיפת מימד העומק במרחב העירוני. כל מרחב גילה מימד של עומק, אך מחיר הגילוי הוא עמעום מימד הפשטות של אותו מרחב: הכניסה למרחב הבית העמיקה אמנם את יחסי האדם-פרי והעשירה את אפשרויות ההנאה מן הפרי, אולם הבדילה את האדם מן הבהמה וניתקה אותו ממנה. כך, גם המעבר לעיר פתח פֶּתח לתיקון חברתי עמוק, אולם עמעם את הקשר הפשוט והטבעי של החקלאי בשדה. שיאה של ההרחקה הוא חשיפתה של קומת הקודש דרך השפה העירונית המופשטת. אולם, שיאו של הקודש יצר גם את החיבור מחדש אל השדה, ואתו שב מרחב האכילה כולו אל הפשטות שבשדה דרך הביעור שבסתיו. בכך נסגר המעגל: פשטות המפגש עם השדה מתחבר עם העומק שבקדושה; יחד הם יוצרים חוויה עשירה ורחבה הכוללת את כל מרחב האכילה.
243
רמ״דנספח – פרק ז
244
רמ״הא - כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרים וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:
245
רמ״וב - ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור אי זהו עקר הלוף השוטה ועקר הדנדנה והערקבנין והחלבצין והבוכריה וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:
246
רמ״זג - קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן:
247
רמ״חד - לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין:
248
רמ״טה - לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן:
249
ר״נו - הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:
250
רנ״אז - ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד וישן בחדש חייב בביעור חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם:
251
רנ״בפרק ח
252
רנ״גא - כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צריך לומר לבהמה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית:
253
רנ״דב - שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:
254
רנ״הג - אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל בש"א אף לא אגודות ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרשין ונץ החלב:
255
רנ״וד - האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר לקט לי בו ירק היום שכרו אסור לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית:
256
רנ״זה - אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות ולכולן הוא נותן מתנת חנם:
257
רנ״חו - תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה:
258
רנ״טז - אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול רבי שמעון מתיר ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור:
259
ר״סח - אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן אין סכין כלים בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדו:
260
רס״אט - עור שסכו בשמן של שביעית רבי אליעזר אומר ידלק וחכמים אומרים יאכל כנגדו אמרו לפני רבי עקיבא אומר היה רבי אליעזר עור שסכו בשמן של שביעית ידלק אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו:
261
רס״בי - ועוד אמרו לפניו אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו:
262
רס״גיא - מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ:
263