אדם מן האדמה, שער השביעית ט׳Adam Min HaAdamah, Sheviit 9
א׳אוצר בית דין – הקיבוץ הגדול
1
ב׳פתיחה
2
ג׳ראשיתו של אוצר בית דין
3
ד׳כפי שראינו בפרק הקודם, התרחקות האדם מן האדמה, אשר התרחשה בחורף שנת השבע, אינה פותרת לגמרי את בעיית הבעלות שנוצרה בשש השנים שקדמו לשביעית, הן ביחס לאדמה ולא ביחס לחברה – העני והאביון.
4
ה׳האדם אמנם מדיר רגליו משדהו בשלב העיבוד והמלאכות, אך עת האביב הגיע, המטעים והשדות מלאים פירות ויבול, והאדם יכול לקחתם לעצמו כבכל שנה. בכך עלול הוא לפוגג את היחס החדש שנוצר בינו ובין האדמה בשנת השבע ולהנציח את הבעלות. משול הדבר לאדון המשחרר את עבדו מבעלותו, אך מוסיף לשמור לעצמו את ההנאה מפירותיו של העבד. אדון זה לא שחרר את עבדו באמת, אלא רק נתן לו חופש פעולה לזמן מסוים כאותו העבד, כך גם האדמה: אדם הנוטל את פירותיה, נוטל בכך את חירותה, גם אם נמנע כל השנה מלחרוש אותה ולעבדה.
5
ו׳על מנת ליצור את היחס המחודש לאדמה, יש לגשת אל הפירות מנקודת מבט שונה. נקודת מבט הרואה את הפירות הגדלים ומבשילים כשייכים לארץ הגדולה ומיועדים לחברה ככללה, ולאף אדם אין רשות בלעדית עליהם.
6
ז׳בכדי להדגיש את היחס השונה לפירות ולתבואה, מצווה התורה לאחר איסורי המלאכה גם על אופן האכילה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". התורה מציירת אווירה של שיתוף כללי באכילת הפירות, אשר לכולם יש בה חלק, כולם אוכלים כשווים. העמדת בעל השדה יחד עם העבד והשכיר כשווי זכויות באכילת פירות השביעית, מצביעה על המימד החברתי שיש באכילה זו. את תוצרי שמיטת הקרקע – פירות הארץ השובתת – אוכלים כולם, ללא הבדלי מעמדות וללא אפשרות ליחס בעלותי של יחיד.
7
ח׳בתקופת הבית, כאשר המנהיגות היתה בידיו של בית דין משמעותי המתקן תקנות, אכילה משותפת זו באה לידי ביטוי בצורה החזקה שלה: אוצר בית דין.
8
ט׳יצירת חז"ל
9
י׳עיצוב התקנה
10
י״אבראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות.
11
י״בכל מי שמביא פירות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות,
12
י״גוהשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר.
13
י״דהגיע זמן תאנים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן ועושין אותן דבילה,
14
ט״ווכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר;
15
ט״זהגיע זמן ענבים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן ודורכין אותן בגת,
16
י״זוכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר;
17
י״חהגיע זמן זתים – שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.
18
י״טומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
(תוספתא שביעית ח, א)
(תוספתא שביעית ח, א)
19
כ׳בראשונה היו נציגי בית הדין יושבים בפתחי העיירות, ומווסתים את הבאת הפירות הרגילים מהשדות אל העיר. האדם שהביא את פירותיו, רשאי היה לקחת בידו מזון שלוש סעודות המספיקות לאכילה יומית בלבד, ואילו השאר היה נלקח לאחסון באוצר בית הדין. כנראה שמשם פירות האוצר חוּלקו לכל דורש בחינם ובצורה מוגבלת. באופן זה נשמרה חלוקת השפע של השביעית, ונמנעה השתלטות מסחרית על פירות החופש של שנת השבע.
20
כ״אעם בֹּא זמנם של הזיתים, התאנים והענבים בשדות, היו בית הדין שולחים את פועליהם אל השדות. הפועלים היו אוספים את היבול כולו, מעבדים אותו בדרכי העיבוד המקובלות לְדבלות, יין ושמן, ושומרים אותם בחביות באוצר (מחסן) העיר. יבול זה חוּלק לכל דורש בכל ערב שבת, בכמות המספיקה לשבוע, לפי מספר הנפשות שיש בכל בית.
21
כ״בפעולות בית הדין מעלות תמיהות גדולות:
22
כ״גראשית, האם אין כאן השתלטות של בית הדין על יבול שנת השבע? האם אין כאן ביטול ההפקר וחופש הנגישות אל הפירות לכל אדם, כמתואר בשמות: "ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה"?
23
כ״דמעבר לכך, פעולות העיבוד שבית הדין מבצע, הן אותן פעולות העיבוד המקובלות שנאסר לעשותן בשנת השבע, כאמור במדרש ההלכה:
24
כ״הלא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו:
25
כ״ותאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה,
26
כ״זאין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה,
27
כ״חאין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה,
28
כ״טר' שמעון אומר: אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
(תורת כוהנים בהר א, ה)
(תורת כוהנים בהר א, ה)
29
ל׳פעולות אלו שנאסרו על בעלי הכרמים, מבוצעות במלואן על ידי פועלי בית הדין, כדברי התוספתא: "...ודורכין אותן בגת... ועוטנין אותן בית הבד"!
30
ל״אתמיהות אלו מוסברות בהבדל בין היחיד לבין בית הדין, נציג הציבור. מגמת התורה וחז"ל היא להפקיע את תחושת הבעלות של היחיד על השדה ועל הפירות וליצור שותפות של אכילה משפע הארץ הגדולה של ה'. מנקודת מבט זו, דווקא בית הדין, כנציג הציבור, מגשים בפעולתו את מגמת התורה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה": על הציבור ועל נציגיו לא חלות ההגבלות המוטלות על היחיד. פועלי בית הדין רשאים ליטול את השפע כולו מהשדות, לעבדו כרגיל ולאחסנו במחסני הציבור. האכילה המשותפת מתממשת על ידי בית הדין.
31
ל״ב'הקיבוץ העירוני'
32
ל״גהתנהלות החברה הישראלית בעת בה מתקיימת מערכת אוצר בית דין, היא כהתנהלותה של חברה עירונית החיה בקיבוץ. בעיר שבה מתקיים אוצר בית דין אין אפשרות לצבירת רכוש פרטי מפירות שביעית על ידי יזמוּת של היחיד. כל רכוש שיובא אל העיר על ידי היחידים, ייאסף אל המאגר הציבורי. השפע הנאגר באוצר הציבורי מתחלק בחלוקה שוויונית לגמרי; לכל משפחה ואדם נקצב מדי יום ומדי שבוע מזון משולחן בית הדין, על פי הצרכים השונים. החברה כולה מתנהלת על ידי גוף אחד מוסדר – בית הדין. מסתבר שגם הוצאות העלות של הפועלים, השליחים ותחנות החלוקה, ניטל מכספי המיסים שבית הדין גבה מן הציבור.
33
ל״דבדרך מיוחדת זו מתקיימת רוח הפסוקים של ויקרא: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה":
34
ל״ה"לכם": ב'קיבוץ העירוני' אין אפשרות לתחרות בין אוספי הפירות, מאחר שהתבואה היא של כלל הציבור. לכל אחד יש חלק שווה בה, אך אין זה חלק מסויים, הנובע מבעלותו של היחיד על השדה בשש השנים, או מכמות היבול שעלה בידו לאסוף מהשדה המופקר; חלקו, כחלקו של כל שותף אחר, הוא זכותו למנה מתוך היבול הכללי. זהו השוויון המוחלט, הנותן לכל אחד את מנתו ונוטל מכולם את תחושת הבעלות על הפירות.
35
ל״ו"לאכלה": במערכת אוצר בית דין, לא רק עיקרון השיתוף מושג במלואו, אלא גם נשמר העיקרון שפירות שביעית מיועדים רק לאכילה. פירות השביעית בקיבוץ העירוני נתונים בידי האדם כפי שניתן לבני ישראל המן במדבר – רק לאכילה זמינה. בפירות רגילים, דרך האכילה הייתה דבר יום ביומו מזון שלוש סעודות, ולכן כך הם חולקו, ואילו ביין, שמן ודבלות, שהינם תוצרים שמשתמרים זמן רב יותר, נעשתה החלוקה מערב שבת לערב שבת, כמתואר בתוספתא. כל בעל בית יודע שהפירות טובים רק לאכילה מיידית, ושמזונו מובטח לו באופן שווה יחד עם כולם. אין אפשרות בידו לאגור כמויות או לסחור בפירות, וכי אכילת המנה המוקצית תסתיים אצל כולם באותו זמן, עקב האכילה המשותפת של הציבור.
36
ל״זהקיבוץ העירוני אל מול שוק השביעית
37
ל״חמעניין להשוות את צורת החיים של הקיבוץ העירוני כשנוהג אוצר בית דין להתנהלות ה'שוק העירוני' של חז"ל לאחר ביטול תקנת אוצר בית דין. בפרק הקודם תיארנו בהרחבה כיצד התמודדו חכמים עם הבעיה של הגעת הפירות לעיר והסחר בהם. במשנה ובתוספתא מתוארות מגוון דרכים, כגון: מכירה לפי אומדן, הטלת קדושה על הדמים, הגבלת השימוש בדמי שביעית לאכילה בלבד והחלת דיני קדושת הפירות על המצרכים הנקנים בדמיהם. בדרך זו, השונה בתכלית מדרך הקיבוץ העירוני, נשמר עיקרון החופש הקנייני בצורה מעודנת. המקח והממכר ממשיכים להתקיים בשוק באומדן, הכספים נחשבים כ'דמי שביעית' ואין שליטה של גוף ציבורי על הרכוש הפרטי. בשונה מאוצר בית דין, המבטל את הבעלות הפרטית לטובת חלוקה קיבוצית-סוציאליסטית, שוק השביעית רק מרכך ומעדן את העולם הקפיטליסטי, מבלי לבטל את סממנו העיקרי – השוק החופשי.
38
ל״טהאם יש בהלכות הסחר בפירות שביעית התפשרות בלבד, מחוסר יכולת להחיל את המבנה האידיאלי של אוצר בית דין לאחר החורבן? או שמא דווקא המבנה של אוצר בית דין חסרונו בצידו, בכך שאינו מעדן את היחסים שנוצרו בשש השנים כתיקון פנימי בעולמו של האדם, אלא שובר אותם מכח בית דין?
39
מ׳התוספתא שַנתה את אוצר בית דין כ"בראשונה", וכנראה שראתה במוסד זה מודל אידיאלי שאבד. המשנה, לעומת זאת, אינה מזכירה כלל את אוצר בית דין, וכמוה הרמב"ם בהלכותיו145מדוע לא הזכיר הרמב"ם את אוצר בית דין? הרדב"ז (פרק ז, הלכה ג) מציע שתי אפשרויות: "והשמיט התוספתא... לפי שאינה הלכה. אי נמי שאינה אלא בראשונה שהיו שם בית דין...". ועיין בספרו של הרב זאב ויטמן "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" עמוד 176. ראשונים אחרים הזכירו את התקנה – עיין רמב"ן על התורה, ויקרא כה, ז.. אמנם, אוצר בית דין אינו הלכה אלא תקנה שאפשר להפעילה; אך לאור היותה כה מרכזית בקיום השביעית, אין בכך כדי ליישב את העובדה שאינה מוזכרת בכל משנת שביעית ובכל הלכות השמיטה לרמב"ם. ייתכן כי שתיקתם משקפת דחייה של מודל אוצר בית דין, לטובת המודל המאוחר שיצרו חכמים.
40
מ״אבמשך דורות ארוכים לא נהגה תקנת אוצר בית דין. בשנת תר"ע (1910) העלה הרב קוק אפשרות לחדש את התקנה העתיקה של אוצר בית דין (אגרות הראי"ה חלק א, שיא). בשער הבא, נראה את הייחודיות והמורכבות של חידוש זה בימינו.
41
מ״באוצר בית הדין בימינו
42
מ״גאוצר בית דין בימינו: הווה מול עבר
43
מ״דמאז חודשה תקנת אוצר בית דין בימינו, פועל האוצר בצורה זו: החקלאים ממונים בתור שלוחי בית הדין לעשות את עבודות האדמה והקטיף, והם מקבלים את משכורתם מבית הדין, על פי הסכם שנחתם מראש, בכדי שלא יהיה יחס ישיר בין מכירת הפירות למשכורת החקלאים. את הפירות משווק בית הדין לציבור תמורת תשלום, והתשלום הוא עבור הפעולות שנעשו בידי השליחים ולא תמורת הפירות עצמם.
44
מ״האם נשווה את דרך התנהלות אוצר בית דין בימינו לדרך בה התנהל בימי הבית, ניתן לראות קווי דמיון. בית הדין נותר המנהל של ענייני השביעית: הוא זה שאחראי על הגעת הפירות אל הציבור, ושליחיו הם אלו שעושים את עבודות השדה. המבנה בצורתו הכללית נשאר כשהיה.
45
מ״ועם זאת ניתן להבחין בהבדלים מהותיים בין התקופות: בתקופת הבית, בית הדין חלש על השדה ועל פירותיו ונהג בהם כבעלים: שכר שליחים שיחליפו את הבעלים בעבודות השדה, כנס את היבול שהעלו בעלי השדות לכלל נכס אחד – אוצר בית דין – וקצב ממנו קצובות משפחתיות, שאותן העניק למשפחות ללא תמורה. בתקופתנו, אין בית הדין משתלט על השדה: בעלי השדה הם הם השליחים, וככאלה הם ממשיכים לעבוד בשדותיהם. היבול אינו מכונס אלא נכלל במעין אוצר וירטואלי, מכוח התקשרות בעל השדה בהסכם עם בית הדין. ללא הסכם זה, אין בכח בית הדין להגיע לשדה ולמכור את פירותיו. הפירות משווקים תמורת כסף, בדרך של מסחר חופשי, ללא קיצוב. בעבר נזקק בעל השדה לרשות בית הדין לאכול מפירותיו הוא; היום נזקק בית הדין לרשות מבעל השדה לנהוג ביבולו כבנכס של האוצר.
46
מ״זקשיי התקנה בימינו
47
מ״חלאור ההשוואה שערכנו, ניתן להבין כי אוצר בית דין של ימינו שונה במידה רבה, מבחינת סמכויותיו, מן המוסד שפעל באותו שם בתקופת הבית, וגם אין הוא מקביל, מבחינת פעילותו, לשוק השביעית המתואר במשניות וברמב"ם. נראה כי אוצר בית דין של ימינו הוא משלב ממהותם של שני המוסדות גם יחד: הנהגה ציבורית המנהלת את השביעית, תוך שמירה על קיום שוק פעיל וחופש מסחרי בשיווקם ומכירתם של הפירות.
48
מ״טכבכל מצב ביניים המשלב בין שני כיוונים שונים, יש לבחון גם כאן אם יצירה חדשה זו של אוצר בית דין בימינו היא שילוב המפְרה את יתרונות שני הצדדים, או שמא אינו אלא יצירת 'כלאיים' המצרפת זה לזה – את החסרונות שבכל אחד, ואין בה ממעלותיו של אחד מהם.
49
נ׳ניתן לראות באוצר בית דין של ימינו יצירה פרגמטית, המשלבת את יתרונותיהם של האוצר בימי הבית ושל שוק השביעית. בשילוב זה נסללה הדרך האידיאלית הראויה לדורנו לקיום השביעית, דרך בה נשמר החופש הקפיטליסטי, חופש המאופיין על ידי שיווק הפירות בכסף, ובכמות לא קבועה, ומאידך נשמר גם המימד הציבורי הקיים בשביעית.
50
נ״אלמרות כל זאת, קשה להתעלם מהקשיים שמציב בפנינו מצב ביניים זה. כל הרעיון הגדול של השביעית מודחק על ידי יצירה זו של אוצר בית דין הנוכחי, הן מצד החקלאים והן מצד הצרכנים. החקלאים ממשיכים לעבוד בשדה, ומקבלים על כך את משכורתם ממכירת הפירות שבית הדין מבצע (לכאורה כשליח שלהם...). אין כאן שום שינוי בתחושת הבעלות של שש השנים כלפי האדמה. מבחינתם החקלאים, ממשיכה הקרקע להיות מושא יצרני, אשר היחס אליו הוא רק פועל-יוצא של התועלת המופקת ממנו.
51
נ״בגם מבחינת הצרכנים קשה לראות כאן קיום של השביעית. הצרכן קונה פירות אשר הותרו למכירה, ומשלם בעדם. גם אצלו, כמו אצל החקלאים, אין שום יחס מחודש לאדמה, לפירות הארץ הגדולה. הכול נותר כשהיה בשש השנים: עולם שקיימת בו בעלות פגומה ואף ניצול, אף כי, כביכול, נשמרת השביעית כהלכתה.
52
נ״גלאור קשיים אלו, ניתן להבין את המתנגדים למוסד של ימינו, המעדיפים את היתר המכירה או את הייבוא מבחוץ, למרות שאלה פטורים ממצוות השביעית ובכך מפקיעים אותן. טענתם של המתנגדים היא כי אין שום אפשרות לשלב בין התקנה של אוצר בית דין ובין שיווק הפירות, שהרי התוצאה היא הנצחת תודעת הבעלות אותה באה השביעית לבטל; במלים אחרות, תקנה המַכּירה בשיווק הפירות במקום חלוקתם, נועדה לכישלון.
53
נ״דומדוע בכל זאת?
54
נ״הלאחר שעמדנו על הקשיים הרבים הקיימים באוצר בית דין כפי שהוא מתנהל כיום, ברור שאין לראות בו תקנה אידיאלית. אך עם זאת, יש לבחון את התקנה כיום לא כאידיליה, אלא כפשרה מעשית, כגשר לקראת קיום שביעית בצורה מלאה יותר בעתיד. בעולם הקפיטליסטי בו אנו מצויים, אין שום אפשרות להנחיל הלכה למעשה את תקנת אוצר בית דין כפי שנהגה בעבר. הציבור הצרכני הרחב לא יקבל תקנה כזו, המגבילה את יכולתו לקנות ומצמצמת את חופש קניינו, והשביעית תהא נשכחת.
55
נ״ואם נשווה את אוצר בית דין כיום לשאר הדרכים המוצעות בשביעית, נראה כי למרות הפשרנות שבה, זוהי האופציה היחידה המשמרת (ולו במעט) את עקרונות השביעית, וסוללת דרך לקיום עתידי שלם יותר. שונות הן האופציות האחרות – היתר המכירה והייבוא מגויים: אלה מעדיפות להפקיע את מצוות השביעית, בשל הקושי לקיימן והחשש מפני חילולן. חידוש התקנה של אוצר בית דין בימינו, על אף חסרונותיו, הוא אחד הצעדים הגדולים שנעשו על מנת להביא את העם לקיום שביעית כהלכתה. צעד זה הוא מפגש עם השביעית כפי שהיא, אשר מוביל בסופו לעיקרון הקיבוץ העירוני, עליו דיברנו.
56
נ״זכדי להגיע למצב המושלם של אוצר בית דין כפי שנהג בתקופת הבית, אוצר בית דין המהווה את אכילת ה"לכם" המשותפת, מן ההכרח לעבור בדרך את יצירת הביניים הנוכחית על כל קשייה. טעות היא להסתפק במצב כפי שהוא היום, מן הסיבות שתיארנו לעיל: הבעלות עדיין קיימת ואין כאן שחרור מוחלט. יחד עם זאת יש להתבונן בהקשר הרחב. עצם מסירת עסקי השביעית לבית הדין היא צעד ראשון בתהליך הדרגתי הדורש זמן. בבוא היום, כאשר המציאות תהיה בשלה לכך, תחזור התקנה ותתקיים במתכונתה כבראשונה.
57