אדם מן האדמה, שער ארץ ישראלAdam Min HaAdamah, The Land
א׳גן ה' וארץ ה'
1
ב׳פתיחה
2
ג׳בפרק זה ננדוד עם האדם למרחבים השונים של החיים על פני האדמה. את מסענו נפתח בקשר שהתקיים בראשית הבריאה, בגן העדן ומחוצה לו. עם גירוש האדם מגן עדן נצא אל מרחבי החיים שמחוץ לגן ונעמוד על הפנים השונות של החיים על פני האדמה בכלל, ובארץ ישראל בפרט.
3
ד׳כל מרחב מתאפיין במערכת יחסים יחודית בין האדם לאדמה. נעמוד על ההבדלים שבין המרחבים השונים, ונברר מהי מערכת היחסים הרצויה בין האדם לאדמה, או לחילופין: מהו המרחב המתאים ביותר לאדם, גן עדן או ארץ ישראל.
4
ה׳בראשית הפרק נעסוק בתיאור הבריאה בפרקים ב-ג בבראשית, מיצירת האדם והשׂמתו בגן העדן ועד לגירושו משם לעבוד את האדמה. ניגע במציאות החיים שלאחר חטא אדם הראשון, מהריגת הבל ועד לימי המבול. תקופה זו מתאפיינת בהתנהלות בני האדם על פני האדמה כולה, ללא חלוקה לארצות. נעקוב אחר סיפורי התקופה ונבחן את מערכת היחסים שבין האדם לאדמה, החל מנדודי קין על פני האדמה, דרך השחתת הארץ במעשיו הרעים של דור המבול, ועד לייאוש הגדול שגרם המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (בראשית ח, כב).
5
ו׳עשרה דורות מנח ועד לאברהם; בהם החלה החלוקה לעמים ולארצות. סיפורו של אברהם נפתח במעבר אל הארץ היעודה, ומכאן נתמקד ביחסי אדם-אדמה, כפי שהם באים לידי ביטוי בארץ ישראל. בארץ ישראל מתעוררת מחדש הזיקה בין מעשי האדם להתנהלות האדמה: הארץ תבורך ותעניק את שפע יבולה כתוצאה ממעשיו הטובים, ולחילופין – תקיא את יושביה כתגובה על חטאיהם.
6
ז׳בסיום הפרק נעמוד על השוני שבין אופייה האקלימי של הארץ ובין אלו של ארץ מצרים וגן עדן. נראה כי שוני אקלימי טומן בחובו התנהגות אנושית שונה. לאחר מכן נציג את השינויים שעתידים להתחולל בארץ ישראל על פי חזונות הנביאים, בהם נגלה תיאור מחודש וכולל של החיים בארץ: החזרה המתוקנת לגן עדן מקדם.
7
ח׳העולם – מגן עדן ועד למבול.
8
ט׳בריאת העולם – תיאור החיסרון וההשלמה
9
י׳אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:
(בראשית ב, ד-ה)
(בראשית ב, ד-ה)
10
י״אהבריאה בפרק ב מתחילה מתוך מצבו החסר של העולם, עם תיאור המציאות הקמאית שטרם הושלמה. החיסרון מתבטא בשלושה מישורים: הצמחייה – "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח", ההשקיה – "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ" והפעילות האנושית – "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה".
11
י״בתיאור זה של הבריאה מעורר ציפייה להשלמת חסרונות אלה, ואכן מיד מתארת התורה את תהליך השלמת החסרונות.
12
י״גההשקיה:
13
י״דוְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה...
14
ט״והאדם:
15
ט״זוַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
16
י״זוהצמחייה:
17
י״חוַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
18
י״ט...
19
כ׳וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
(שם, ו-יז)
(שם, ו-יז)
20
כ״אהאד עולה ומשקה את כל פני האדמה, וממלא את חסרון המטר. בנוסף, הנהר יוצא מעדן להשקות את הגן. האדם נוצר ועימו כוח העבודה, והוא מונח בגן לעובדו ולשומרו. האדמה בגן מצמיחה עצים נחמדים למראה וטובים למאכל, וכך נשלם עולם הצומח.
21
כ״בלכאורה זהו תיאור מופלא של השלמת העולם, עם יצירת גן עדן מלא עצים ורווי מי נהרות. האדם מושם בו כמשלים וכמטפל. חי האדם בגן, שומר עליו ואוכל מפירותיו. הושלם עולם הטבע האידיאי, בו האדם משתלב בתוך הבריאה.
22
כ״גאולם, במבט בוחן נראה שאין חפיפה מושלמת בין החסרונות של האדמה שצוינו בתיאור המקדים, ובין תיאור השלמתם בגן עדן:
23
כ״דא. הצמחייה: האדמה חסרה את צמיחת שיח השדה ועשב השדה, ואילו בגן צומחים עצים בלבד.
24
כ״הב. ההשקיה: האדמה חסרה הייתה את המטר השמימי, ואילו השלמתה נעשתה על ידי האד, ולאחר יצירת הגן בידי ארבעת הנהרות. השקיה שאינה באה מהשמים.
25
כ״וג. האדם החסר בפסוקי הפתיחה אינו נברא בגן עדן אלא מונח בו, ובנוסף אינו עובד את האדמה ומצמיח ממנה, כי אם מתפקד כמעין גנן בגן ה'.
26
כ״זמפערים אלה עולה, כי תיאור השלמת הגן, על אף היותו מגיב לפסוקי החיסרון, אינו מענה הולם לחסר. אין זו ההשלמה המיוחלת. גן העדן אינו כל פני האדמה. מחוץ לגן עדיין עומדת האדמה חסרה, צמאה למטר ולאדם שיצמיחו יחדיו את עשב השדה. אל הפער הזה נשוב בהמשך.
27
כ״ח"כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב": החיים מחוץ לגן
28
כ״טהאדם אינו מחזיק מעמד בגן העדן, וחוטא באכילה מעץ הדעת. הוא והאדמה מקוללים.
29
ל׳וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
(שם ג, יז-יט)
(שם ג, יז-יט)
30
ל״אהאדם שצמח מתוך האדמה וחי בגן העדן בשלמות עימה, גורם בחטאו לניתוק והפרדה ממקורו. האדמה כבר אינה מאירה לו את פניה; ארורה היא בעבורו, קוץ ודרדר גדלים לצד עשב השדה. החיבור השמח והפשוט של "לעבדה ולשמרה", הופך לעבודה קשה, עצבון וזיעת אפיים. לא עוד פירות בשלים הגדלים מאליהם על העצים; על האדם לעבור תהליך ארוך ומייגע, עד ליצירת פת הלחם למחייתו. מערכת היחסים נפגמה.
31
ל״בלאחר חטאו, מגורש האדם מגן עדן ושב אל מקומו הטבעי ממנו הגיע: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". בחייו מחוץ לגן עדן תתממש קללתו וקללת האדמה, עד שובו אליה במותו. גן עדן עצמו לא קולל ולא נפגם, רק האדם שגורש ממנו. האדמה שקוללה היא אדמת מולדתו שמחוץ לגן, בה יעבוד בזיעת אפיו, ויצמיח את עשב השדה שטרם צמח בה עד עתה. אלא שבעקבות החטא, עשב זה עולה יחד עם הקוץ והדרדר1עד כה לא הוזכר עשב השדה; בגן עדן צמחו רק עצי מאכל..
32
ל״גאם כן, התיאור הקמאי של עשב השדה ועבודת האדם מושלם רק לאחר החטא. האדם עובד את האדמה בכדי להצמיח את עשב השדה, ומעתה יידרש מטר בכדי להשקות את האדמה2אמנם הגשם לא מוזכר כאן, אך נראה כי בהעדר נהרות הגן, מטר השמים הוא מקור ההשקיה. במשמעות המעבר הזה נעסוק בהרחבה בסוף הפרק.. בכך נסגר המעגל של התיאור בפתיחת הסיפור, כשבתווך העולם האידילי של האדם בגן העדן.
33
ל״דמתגלה לעינינו סיפור הבנוי כמעין תנועת מעגל. פתיחתו במרחב האדמה הגדול והחסר, מרכזו בחיי גן העדן, כהשלמה של חיסרון האדמה, וסופו בגירוש האדם מן הגן אל האדמה העומדת בחסרונה. בכך נסגר המעגל, והפעם בצורה המותאמת אל שפת האדמה שבחוץ – אדם עובד, עשב ומטר. אך בעקבות החטא, המפגש המחודש עם האדמה עומד בצל קללה.
34
ל״המהי משמעות מבנה הסיפור?
35
ל״וסיפור המסגרת מציג את התשתית הבסיסית ליחסי העולם והאדם: אדמה חסרה, הזקוקה לגשם מהשמים ולעבודת האדם בכדי להצמיח בה את עשב השדה. מאדמה זו נוצר האדם, ואליה הוא שב בחייו ובמותו. העבודה יכלה להיות חווית יצירה של האדם, אך בעקבות החטא וקִללת האדם, הפכה העבודה לקשה ומלאת סבל. זהו סיפור המסגרת. בתווך, פותחת התורה צוהר למציאות שונה, למפגש עם תנועת חיים אחרת. כביכול גן עדן הוא השלמה איכותית יותר לחיסרון החיים של האדמה, ואלמלא חטא האדם, יכול היה לצמוח מתוך האדמה עולם ללא חיסרון, ללא צורך בהשלמה, עולם בו חי האדם בהרמוניה עם הסובב אותו – עובד ושומר את הגן, ומכנה בשמות את החיות. לאחר השבר מתגלה האמת הקמאית שהוסתרה: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". אדם לעמל יולד.
36
ל״זמעתה והלאה יימשכו החיים במרחב הטבעי והמקולל של האדם והאדמה. בדורות הבאים, מקין ועד נח, הקשר של האנושות עם האדמה החסרה ילך ויידרדר, ועימו יתערערו יחסי אדם-אדמה עד לשבר הגדול.
37
ל״ח"נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ": המשך הניתוק מהאדמה
38
ל״טוְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
(שם ד, א-ב)
(שם ד, א-ב)
39
מ׳האדם וחוה מגורשים מגן עדן, ומולידים את דור ההמשך. קין והבל מתמודדים שניהם עם מציאות החיים מחוץ לגן עדן, כל אחד בדרכו שלו: הבל מתנתק לחלוטין מן האדמה ועובר לעסוק ברעיית צאן, בעוד שקין נשאר לשאת על גבו את קללת האדמה, אותה הוא עובד.
40
מ״אהתחרות ביניהם מובילה את קין לרצוח את הבל. בעקבות הרצח ניתכת מכה נוספת על יחסי האדמה עם איש האדמה:
41
מ״בוַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(שם שם, י-יב)
(שם שם, י-יב)
42
מ״גחטאו של אדם הראשון הוביל לקללת האדמה, שמתבטאת בהצמחת קוץ ודרדר ובמאבק מתמיד בין האדם לאדמתו. כעת, בעקבות הרצח, גם האדם עצמו ארור מן האדמה. דם הבל שנספג באדמה מונע מהאדמה לתת את מלוא כוחה, ועל קין לנוע ולנדוד על פני האדמה.
43
מ״ד"רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ": נח והמבול
44
מ״ההאנושות הידרדרה והלכה מחטא האדם לחטאו של קין, והאדמה נושאת על גבה את חטאי שניהם, מקוללת ומנועה מנתינת כוחותיה. כך עובר דור אחר דור, עד ללידתו של נח:
45
מ״ווַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה':
(שם ה, כח-כט)
(שם ה, כח-כט)
46
מ״זנח הוא הראשון שנולד לאחר פטירת אדם הראשון3כך עולה מחישובי השנים.. לידת נח מעוררת תקווה חדשה: אדם הראשון הוא שגרם לקללת האדמה, ואולי במותו תשוחרר האדמה מקללתה. תקווה זו מתבדה במהרה, כאשר בני האדם ממשיכים במעשיהם הרעים וגורמים לצער ה' על עצם בריאתם ולעצבון ליבו:
47
מ״חוַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:
48
מ״טוְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה':
(שם ו, ה-ח)
(שם ו, ה-ח)
49
נ׳אותן מילים המביעות את התקווה למציאות חדשה – "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ", מבטאות את חרטתו של ה' – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". חרטה זו מובילה להחלטה על מחיית היקום כולו, מלבד נח4מדרש השם המתחלף: נח, אשר נקרא כך מלשון נחמה, הוא האדם היחיד שמוצא חן בעיני ה' ולכן ניצל מהמבול.. עשרת הדורות שמאדם עד נח מהווים מעין תהליך מתמשך, בו הארץ מתמלאת חמס ורוע כתוצאה מחטאי האדם ורוע יצר ליבו. אמנם האדם הוא החוטא והמשחית – "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – אך העונש כולל את כל הבשר אשר על הארץ, וכולם מושמדים כאחד במבול.
50
נ״א"לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם"
51
נ״בהעולם מושמד במבול, אך מן ההשמדה צומח עולם מחודש. בתיאור העולם שלאחר המבול מופיעים מוטיבים המוזכרים בבריאת העולם: רוח א-להים הגורמת להיפרדות המים והיראות היבשה5"וַיַעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָשֹׁכּוֹ הַמָּיִם" (בראשית ח, א).; הזכרת בריאת האדם בצלם א-להים בתוספת ברכה של פריון ומילוי הארץ6שם ח, ו-ז. נח חוזר לעולם מחודש, המקבל הזדמנות שנייה לחיים מתוקנים יותר. עם כל זאת, קיים שוני מהותי בין העולם שלפני המבול לזה שאחריו:
52
נ״גוַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
(שם ח, כא-כב)
(שם ח, כא-כב)
53
נ״דמסקנת ה' "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" מובילה ליחס שונה אל האדם ואל המציאות. בניגוד לחיבור בין האדם לאדמה בראשית הבריאה, עומד העולם החדש מתחילתו בניתוק בין המערכות: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". האדם מתנתק מן האדמה, וחטאיו לא ישפיעו עוד על האדמה. עונות השנה יתמידו בסדרן, ללא תלות במעשי האדם7ישנם שינויים נוספים, כגון היתר אכילת בשר, אך לא נעסוק בהם בעיוננו..
54
נ״הבכך מסתיים תהליך ארוך ועצוב של ניתוק אחר ניתוק, הפרדה אחר הפרדה, בין האדם לאדמה, עד למסקנה הסופית כי לא יוכלו השניים להיקשר בגורל אחד. מעתה ישנה הפרדה בין האדם לאדמה, הן לטובה הן לרעה.
55
נ״וארץ ישראל: החיבור המחודש בין האדם לאדמה
56
נ״ז"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ": ארץ חדשה
57
נ״חסיפורם של האדם והאדמה הסתיים בנתק עצוב ומייאש. אולם האם בכך נפרדו דרכי האדם והאדמה באופן סופי ומוחלט?
58
נ״טבהמשכו של סיפור התורה, מתרחשת הליכת אברהם אל ארץ חדשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א). בבואו אל הארץ, מובטח לאברהם כי ארץ זו תינתן לזרעו, הבטחה המעוגנת בברית אשר ה' כורת עימו: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת ..." (שם טו, יח)
59
ס׳אך כידוע, חייו של אברהם בארץ לא התנהלו על מי מנוחות. הוא נאלץ לרדת למצרים בעקבות הרעב בארץ, להיפרד מלוט, להתעמת עם אבימלך ושר צבאו, ולבסוף לנהל משא ומתן בכדי לזכות לאחוזת קבר משלו.
60
ס״אמדוע נצטווה אברהם להתנתק מארצו וממולדתו, להגיע לארץ אשר אין לו בה כל אחיזה, ודווקא עליה לכרות ברית? מה ייחודה של ארץ ישראל?
61
ס״ב"וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ": הארץ מושפעת מחטאי האדם
62
ס״גבניגוד לפירוד שהעולם נידון לו לאחר המבול, עיון בתיאור הארץ בתורה מעלה כי בארץ ישראל נשמר הקשר החי בין האדם לאדמה. האדמה עודנה מתקללת בעבור חטאי האדם.
63
ס״דוְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(ויקרא כו, יח-כ)
(ויקרא כו, יח-כ)
64
ס״ההִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
(דברים יא, טז-יז)
(דברים יא, טז-יז)
65
ס״וקללת הארץ בעקבות חטאי עם ישראל מתוארת בתורה במקומות רבים. קללות אלו מפֵרות את הנתק שנוצר כתוצאה מהמבול, ומהוות פתיחה מחודשת ליחסים דינאמיים והדדיים בין האדם לאדמה. בשונה מיתר ארצות העולם, ארץ ישראל מתייחדת בכך שהשמים והארץ מגיבים למעשי האדם ותלויים בהם.
66
ס״ז"וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ": הארץ מגיבה על חטאי האדם
67
ס״חבחומש ויקרא מתוארת תופעה חדשה בארץ. הארץ אינה רק מתקללת בעבור האדם, אלא גם מגיבה כלפיו באופן אקטיבי ומקיאה את יושביה בגלל חטאיהם המוסריים.
68
ס״טאַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(ויקרא יח, כד-כח)
(ויקרא יח, כד-כח)
69
ע׳בסיום חטיבת איסורי העריות, מזהירה התורה את בני ישראל מפני חטאים המטמאים את הארץ. הארץ הטמאה תקיא את יושביה, כשם שעשתה לגוי שישב בה. הקאת הכנענים מגלה, כי כוחה הפעיל של הארץ אינו מכוון רק כלפי עם ישראל היושב עליה, אלא כלפי כל האדם באשר הוא. גם את עמי כנען הקיאה הארץ כאשר אלה חטאו לה. ארץ ישראל, מעצם טבעה, היא ארץ פעילה שאינה סובלת תועבות וטומאה8הביטוי 'טומאת הארץ' מופיע כאן בהקשר של גילוי עריות (וכן בויקרא כ), ובמקום אחר ביחס לשפיכות דמים הגורמת אף היא להחנפת הארץ וטומאתה (במדבר לה)..
70
ע״א"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"
71
ע״בביטוי נוסף בתורה לדינאמיות של הארץ, מתגלה בשנה השביעית, בה על האדם להכיר בקשר הייחודי שבין הארץ לה': "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב).
72
ע״גהאדם מצוּוה להיענות לצורך של האדמה לשבות. באם לא, הוא יתחייב חובת גלות, אשר תאפשר לארץ (בהיעדר האדם) לשוב ולקבל את המגיע לה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (שם כו, לד-לה)
73
ע״ד"וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ": ארץ הברכה
74
ע״ההשלב הבא והמשמעותי ביותר בהתייחסות אל הארץ, הוא בכוחות הברכה הטמונים בה:
75
ע״ואִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
(שם כו, ג-ה)
(שם כו, ג-ה)
76
ע״זוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:
(דברים יא, יג-טו)
(דברים יא, יג-טו)
77
ע״חבפסוקי ברכה אלו, המקדימים את פסוקי הקללה שהובאו לעיל, מצויה נקודת השוני המשמעותית ביותר בין ארץ ישראל לבין מצב האדמה שלאחר חטא אדם הראשון. בארץ ישראל, לא זו בלבד שהנתק בין האדם לאדמה אינו מתרחש, אלא גם קללת האדמה – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – עשויה להתבטל. בניגוד לקללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", בה קולל האדם הראשון, בארץ ישראל יוכל האדם לזכות בברכת "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע". ארץ ישראל מתגלה כמשוחררת מקִללת אדם הראשון.
78
ע״טקישור מעשי האדם עם תנובת האדמה מרכך את המסקנה המייאשת של תום המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יתרה מכך, עצבון האדמה אשר אררה ה' בגלל חטא האדם, הופך בארץ ישראל לברכה ולשפע כתוצאה ממעשיו הטובים. יחסי אדם-אדמה שנותקו וקוללו, שבים, מתחברים ומתברכים בארץ ישראל, עם תנובת האדמה המושפעת ממעשיו הטובים של האדם9פסוקי הקללה בפרשיית 'והיה אם שמוע' מזכירים את קללת קין: "כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ" המקביל ל-"והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה...". נראה כי פריצה זו של מסקנת המבול, קשורה בהכרח עם שבירת המסקנה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". זכות הבחירה לעשות טוב או רע – "והיה אם שמוע... הישמרו לכם..." – היא הפותחת מחדש את היחסים עם האדמה..
79
פ׳האקלים והאופי
80
פ״א"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם": אופייה האקלימי של הארץ
81
פ״בלאחר שראינו את תכונותיה הרוחניות של הארץ, נראה כיצד תכונות אלה מוטבעות בעצם טבעה הגשמי של הארץ.
82
פ״גמשה, בנאומיו ערב הכניסה לארץ, מתאר אותה כך:
83
פ״דכִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
(דברים יא, י-יב)
(דברים יא, י-יב)
84
פ״הבפסוקים אלו מנגיד משה בין הארץ אליה נכנסים בני ישראל, לבין ארץ מצרים, ממנה יצאו. נקודת השוני העיקרית בין שתי הארצות נעוצה באופי ההשקיה. בעוד שארץ מצרים מושקֵית על ידי הנהרות שלה, ללא תלות או צורך בגרמי השמים, ארץ ישראל שותה ממטר השמים.
85
פ״והצורך בגשמים יוצר בהכרח את המסקנה העולה בפסוק הבא – הדרישה המתמדת של ה' את הארץ. תלות האדמה במטר מעגנת את הקשר של האדם עם ה', יוצרת יחס של ענווה, היות שהאדם מודע לכך ששפע ארצו תלוי בחסדי ה'. לעומת ארץ ישראל, התלויה בגרמי שמים, ארץ מצרים מושקית על ידי נהרותיה. נראה שאל מול התלות בה' כממטיר הגשם בארץ ישראל, בארץ מצרים נעדרת ההסתכלות כלפי מעלה:
86
פ״ז"כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה": חוסר תלות המוביל לשחיתות ולגאווה
87
פ״חישנו מקום נוסף בו מתוארת ארץ שכולה משקה:
88
פ״טוַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר
(בראשית יג, י)
(בראשית יג, י)
89
צ׳ככר הירדן מתוארת כגן ה' וכארץ מצרים. המשותף למקומות הללו הוא שפע המים המצוי בהם. עם זאת, בסדום ובעמורה קיימת שחיתות מוסרית. ערים אלו נחשבות לאב טיפוס של השחיתות המוסרית, כפי שבא לידי ביטוי בקללות פרשת ניצבים:
90
צ״א...וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:
91
צ״בוְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:
(דברים כט, כא-כז)
(דברים כט, כא-כז)
92
צ״גקללת הארץ בעקבות חטאי עם ישראל, מושווית להפיכת סדום ועמורה: שתיהן נובעות משכחת האדם את הא-להים. אדם החי בשפע, ללא צורך בהסתכלות השמימה, ישכח את מקור השפע, וכתוצאה מכך יושחתו מידותיו בנקל. זהו המוקש שבחיי השפע. המקום השופע מים, הדשן והפורה, מוביל לגאווה ולשכחת א-להים, ובסופו של דבר להשחתת המידות10גם ביחזקאל מתואר הקשר בין גן עדן למקומות בהם האדם נופל לגאווה ולשכחת א-להים.
כך ביחס לצור – "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ... גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח, יג-יז).
כך גם ביחס למצרים – "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר" (יחזקאל לא, ח-יד).
כך ביחס לצור – "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ... גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח, יג-יז).
כך גם ביחס למצרים – "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר" (יחזקאל לא, ח-יד).
93
צ״דכאמור, ארץ ישראל היא ארץ נטולת שפע מצוי, וממילא פתוחה לחסדי ה'. המצב התלותי מוביל בהכרח לענווה כלפי ה', ולתלות תמידית בחסדיו11תיאור החרבת הארץ בעקבות חטאי ישראל והדמיון לסדום ולעמורה מורים, כי גם בארץ ישראל ניתן להגיע למצב של שכחת א-להים (ראה גם דברים ח, יא-יח)..
94
צ״הארץ ישראל מול גן עדן
95
צ״ובבסיסם של החיים בארץ ישראל עומדים החיסרון והתלותיות. חסרונו של מקור מים תמידי מזכיר את תיאור החיסרון הטעון השלמה, אותו ראינו בראשית הבריאה: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה"12תיאור המטר כמשקה את האדמה, החסר בהשלמה שלאחר החטא, מופיע שוב אך ורק ביחס לארץ ישראל: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא).. כאן נשוב ונדון בהבדלים שבין החיים בגן עדן ובין החיים בארץ ישראל. תיאור גן העדן והחיים בו אִפשר לנו מעין הצצה לעולם אידילי, עולם מושלם בו האדם והטבע חיים בהרמוניה. לאור האמור לעיל אודות היתרון שבחסרון, נראה כי דווקא בארץ ישראל מתקיימים החיים הראויים ביותר. אם כן, מהו היחס שבין שני המרחבים, גן העדן וארץ ישראל?
96
צ״זבראשית הפרק הצבענו על סיפור הארץ החסרה שמחוץ לגן, שהושלמה על ידי גן העדן. ראינו כי גן העדן המושלם אינו מקומו הטבעי של האדם, ובחטאו נידון לשוב אל האדמה שממנה לוקח, ולעוֹבדה בעצבון כל ימי חייו. התברר כי האדם אינו מסוגל לחיות בתוך השלֵמות והשפע של גן העדן; השפע גורם לאדם לשכוח את חסרונותיו אל מול הבורא, ומעורר בו גאוות שוא. האדם אינו שומע בקול ה', והוא מבקש להיות כא-להים יודע טוב ורע. העולם שמחוץ לגן הוא עולם חסר, אלא שבעקבות החטא, האדם הגאה מגורש אליו, לא בכדי להשלים את חיסרון האדמה, אלא כדי לחוש את חסרונה על בשרו. חיסרון ללא תקנה של קללת האדמה ועיצבונה מלווה את האדם כל ימיו עד שובו אליה.
97
צ״חבארץ ישראל נפתח פתח לחיים אחרים. מתגלה שהחוסר אינו בהכרח סבל, עצב וקללה. השלמת האדם אינה מחייבת חזרה אל החיים ללא תלות, דוגמת החיים בגן העדן. בארץ ישראל ישנה שלמות של חיים מתוך התלות, החוסר הוא שיוצר הדדיות וענווה. בארץ כנען מתחיל תהליך התיקון על ידי אברהם, ולאחר מכן על ידי עם ישראל. לא אל גן עדן פנינו מועדות. גן עדן בעולם הזה, מהווה מתכון לגאווה. ארץ כנען היא מקום הכניעה של הארץ אל מטר השמים, של האדם אל אלוהיו. יכולת האדם להכיר בחסרונו ולקבל אותו כדרך חיים, יוצרת את החיים המיוחדים בארץ. מתוך השמיעה בקול ה' זוכה האדם לחיים פעילים ומבורכים, ונפתחת דרך חדשה לתיקון יחסיו עם האדמה. העצבון והחוסר שבארץ, במקום שישפילו את גאוות האדם, הם אלה שיפתחו את לבו אל השמים, יעניקו לו את התלות בעיני ה', הדורש את ארצו מראשית השנה ועד אחרית השנה. האדם לא רק עובד את האדמה ומשלים את חסרונה, אלא מתוך החוסר הזה, הוא עבד ה'. זוהי השלמת חסרון האדם וחסרון האדמה יחד. מאידך, אם חלילה האדם אינו שומע בקול ה', החיסרון חוזר ונפרע ממנו, פירעון המזכיר לאדם את חסרונו ואת התלות המשיבה את האדם אל קונו.
98
צ״טמארץ ישראל בחזרה לגן עדן
99
ק׳ראינו את הפערים והשוני בין גן עדן לבין ארץ ישראל לכל אורך התורה. אולם בנבואות אחרית הימים אנו מוצאים תיאורים המדמים את ארץ ישראל כגן עדן:
100
ק״אשִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה...
101
ק״בעוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין: הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה:
(ישעיהו נא, א-יא)
(ישעיהו נא, א-יא)
102
ק״גכֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:
(יחזקאל לו, לג-לו)
(יחזקאל לו, לג-לו)
103
ק״דהגאולה העתידית מחזירה את האדם לגן עדן. הכיצד?
104
ק״הבאחרית הימים יש בידי האדם לשוב אל גן העדן ממקום מתוקן. ברבות הימים על האדמה, הפנים האדם את חסרונו, לא רק כניפוץ וכשבר גאוותו, אלא כגילוי מהותו העצמית, הפותחת אותו אל ה'מעֶבֵר'. עתה יכול האדם לשוב ולחיות בגן העדן, ולקבל את מתת השלמות אל תוכו, כהשלמה אמיתית של החוסר שבחיים. בשלב זה ידע להכיר כי זו שלמות שניתנה לו, בעוד שהוא עצמו אינו שלם. תמיד יישאר מחובר וקשור אל האדמה החסֵרה. רק לאחר תהליך הפנמת החוסר, יוכל האדם להעריך באמת את המשמעות של חיי הנצח בתוך השלמות שבגן, ואת החשיבות שבהגנה על מקום זה.
105
ק״והֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם
106
ק״זהחיים בארץ ישראל: מצווה וטבע
107
ק״חפתיחה
108
ק״טבפרק הקודם ראינו את ההשפעה הגדולה של ארץ ישראל על אופי היחסים בין עם ישראל לא-להיו. אופייה האקלימי של הארץ יוצר באדם תלות בחסדי ה', ענווה ונשיאת עיניים כלפי מעלה. בפרק זה נצא למסע בעקבות מופעיה השונים של הארץ בתורה ובמדרשי חז"ל ונצפה בהתפתחות החיים בארץ ישראל. נחלק את המסע לארבעה שלבים:
109
ק״יבשלב הראשון נסקור בקצרה את חיי האבות בארץ. ביסודם של חיי האבות עומדים החיים הטבעיים בארץ, ההתהלכות הפשוטה לפני ה', ללא ציווי מפורט וללא תנאי. בראשיתם, היו חיים אלה נחלת האנושות כולה. רק לאחר השחתת דור המבול וניתוק האדם מהטבע, הופכים החיים הטבעיים להיות נחלתם הבלעדית של החיים בארץ.
110
קי״אבשלב השני נעמוד על אופיו של הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה ביחס לארץ. ביסודו של קשר זה, עומדות מצוות התורה והוא אף מותנה בשמירתן.
111
קי״בבשלב השלישי נעקוב אחר תיאור החיים בארץ, כפי שהם משתקפים בספרות האגדה של חז"ל. לאור חיי האבות, שבים חז"ל ומאירים את הטבעיות שבחיים בארץ.
112
קי״גבסיום, ננסה לפענח את המשמעות המלאה של הישיבה בארץ, בימי האבות ולדורות, מתוך איחוד הפנים השונות שהוצגו בפרק.
113
קי״דא. פרקי בראשית: החיים הטבעיים
114
קי״ה"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ": מאדם עד נח
115
קי״ובפרק 'גן ה' וארץ ה'' ראינו כיצד, לאחר חטא אדם הראשון, מעשי האדם השפיעו בצורה ישירה על האדמה ממנה לוקח, וכיצד, בחטאו, נתקללה גם האדמה. אולם, לא רק כלפי האדמה היה הקשר טבעי. גם הקשר שבין האדם לא-להיו היה בכללו טבעי ולא מצוותי; קשר של הידמות מצד היות האדם נברא בצלם, וחיבור נשמתי מצד נשמת החיים שננפחה בו. מתוך החיבור הטבעי הזה, מברך א-להים את האדם וקורא לו להמשיך ולהתפתח בתוך הטבע, לפרות ולרבות, לרדות בדגת הים ובעוף השמים, ולאכול מכל פרי הארץ:
116
קי״זוַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
(בראשית א, כח-ל)
(בראשית א, כח-ל)
117
קי״חגם בעת ש-ה' שם את האדם בגן העדן, הוא מטיל עליו רק 'משימה' כללית (להוציא האיסור לאכול מעץ הדעת) – פיתוח ושימור הטבע: "וַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם ב, טו). קשר חיים זה, של חיבור טבעי ללא עולם מצוות מפותח ומפורט, התקיים עד לדורו של נח.
118
קי״ט"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – דורו של נח
119
ק״כגם לדורות הקודמים לנח, אין בתורה ציווי מפורט של מצוות. על האדם לחיות חיים טבעיים, פשוטים וישרים, ללא הכוונה של צו א-להי. לכן, על אף שהחמס וההשחתה לא היו אסורים כצו, העניש א-להים את בני דור המבול על השחתת כל בשר את דרכו על הארץ. הפְסול שבהשחתה ובחטא לא נבע מצד עבירה על ציווי כלשהו, אלא מתוך הפגיעה ביושר החיים הטבעי שצריך להתקיים על פני האדמה.
120
קכ״אלאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, נותק הקשר שבין האדם לטבע. האדמה לא תקולל שוב בעבור האדם, ואף חיות הטבע ייאכלו על ידי האדם. את עוצמת הקלקול ניתן לראות דווקא בצורך שבציווי לא לשפוך את דם האדם, איסור אשר היה אמור להיות מובן מאליו. לימים, יכנו חז"ל את הקוד הטבעי הא-להי שנדרש מבני האדם כ'שבע מצוות בני נח'.
121
קכ״בתקופת האבות
122
קכ״גהשחתת העולם בעקבות השחתת האדם הובילה לנתק בין האדם לאדמה. כעת הטבע הפשוט של חיים על הארץ זר לאדם, ועל כן רק צו א-להי יכול לשבור ניתוק זה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א). צו ה' לאברהם ללכת אל ארץ כנען פותח מחדש את הקשר של האדם עם א-להים ועם אדמה, ומורה לאברהם את הדרך אל חלקת א-להים קטנה, בה נשמר הטבע הבראשיתי. אלא שמעתה החיים אינם עוד חיים טבעיים בלבד, כי אם חיים לאור ה' והכרה בו.
123
קכ״דבחיי האבות, מלבד הקריאה הכללית החוזרת ונשנית לגור בארץ, עדיין אין ציווי והכוונה פרטניים כיצד חיים לאור ה', ומה המשמעות של חיים בארץ הזו דווקא.
124
קכ״הנראה שעצם המגורים בארץ הם רצון ה'! האבות מקיימים חיים טבעיים בארץ, גרים בה, חופרים בארות וזורעים באדמתה. מגורי האבות בארץ נושאים עמם משמעות רוחנית: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָמִים" (שם יז, א). האבות מתהלכים לאורכה ולרחבה של הארץ, מקימים מזבחות ומצבות וקוראים בשם ה'13הקריאה בשם ה' מופיעה במעשי האבות מספר פעמים: יב, ח; יג, ד; כא, לג; כו, כה. המזבח מופיע במעשי האבות ב – יב, ז; יג, יח; כו, כה; לג, כ; לה, ז. בדרך כלל לא מתואר שהקריבו על המזבח; ייתכן שהמזבח היווה מקום השראת שכינה וקריאה בשם ה'. נראה שגם מטרת נטיעת האשל בבאר שבע הייתה קריאה בשם ה' (שם כא, לג).. אברהם אף מצטווה בברית המילה, המסירה את עורלת הטבע האנושי, ומזכָה את אברהם ואת זרעו לכך שה' יהיה להם לא-להים בארץ כנען.
125
קכ״ולאחר שבדורות עברו השחית כל בשר את דרכו על הארץ, דרך החיים של הטבע הישר כבר אינה מובנת מאליה. אברהם יְשר הדרך, ההולך לפני ה', צריך לצוות את בניו אחריו לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. ההתהלכות לפני ה' אינה כוללת מצוות מפורטות, ואף על פי כן אומר ה' על אברהם, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." (שם יח, יט), וכן מובטחת הארץ ליצחק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שם כו, ה). אלה הם החיים הטבעיים, הדרך הישרה, אותה חיו האבות בארץ. לימים, יכנו חז"ל את דרך הטבע של אברהם 'שתי כליותיו' שלימדוהו וכיוונו את מעשיו (אבות דרבי נתן, נוסח א, לג). דרך חיים זו נמשכת עד להיותם של בני ישראל לעם ולירידתם למצרים.
126
קכ״זב. תורת המצווה
127
קכ״חלאחר גלות מצרים, חוזר ומתחדש הקשר ביו ה' לעם על ידי משה 14התורה יוצרת פער בין התגלות ה' לאבות ובין התגלות ה' אל משה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג) ., כקשר שביסודו מצוות מפורטות. מצוות אלה מפרטות את רצון ה' ביחס לכלל מרחבי החיים האנושיים: המרחב הלאומי, החברתי, המשפחתי והסובב סביב הקודש. מעתה, בסיס הקשר בין עם ישראל לקב"ה אינו ההליכה הטבעית לפני ה', כי אם קיום המצוות. גם ביחס לחיים בארץ, המצוות מהוות בסיס ותנאי לקיומו של העם על הארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, א). אולם, הארץ כשלעצמה אינה במרכז מערכת היחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה, שכן רוב המצוות מתקיימות גם ללא קשר לארץ: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ..." (משנה קידושין א, ט)
128
קכ״טהקשר עם ה' בארץ – חיי מצווה
129
ק״לקיום המצוות כמרכז הברית עם ה' מהווה תנאי לעצם ההתיישבות בארץ, וממילא למרחב החיים ולשפע הכלכלי בה. נשאלת השאלה, מה מוסיפים החיים בארץ ישראל, מלבד הברכה והרווחה הכלכלית, לקשר עם ה', המתחולל מכוח קיום המצוות?
130
קל״אנראה שהמשמעות של ארץ ישראל מתמצית ב'מצוות התלויות בארץ'. לכך מוקדש סדר שלם במשנה, סדר זרעים, העוסק בהרחבה בפרטי ההלכות: כיצד על האדם החי בארץ לקשר את פירות אדמתו אל ה' (תרומות ומעשרות, חלה, נטע רבעי ועוד); כמה ממתת ה' עליו לחלוק עם השכבה החלשה (לקט, שכחה ופאה), ובאיזה אופן; ומצוות רבות נוספות.
131
קל״בחיוב המצוות לא חל בכל גבולות הארץ הטבעיים, והוא פועל-יוצא של קדושתה. בימי הבית השני, בהם הצטמצמו גבולות הישוב היהודי, חלה חובת 'מצוות התלויות בארץ' על אזור קטן יותר מאשר בימי בית ראשון. יש הסוברים שקדושת הארץ בטלה לאחר חורבן בית שני, ומצוות אלו אינן מחויבות עוד מן התורה.
132
קל״גלסיכום, משמעות החיים בארץ היא קיום המצוות שתלויות בה, וגם קדושת הארץ אינה חלה באופן טבעי על כל מרחביה. ביטוי מלא לתפיסה זו של הארץ נתן ר' שמלאי:
133
קל״דדרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?
134
קל״האלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה לַמָוֶת נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע".
(סוטה יד עמוד א)
(סוטה יד עמוד א)
135
קל״ועל פי ר' שמלאי, כל רצונו של משה להיכנס לארץ הוא כדי לקיים את המצוות התלויות בה.
136
קל״זג. הארץ בספרות האגדה של חז"ל
137
קל״חהגישה שהוצגה עד כה משקפת את התהליך המתואר בתורה, מטבע למצווה. התפתחות התהליך יוצרת תחושה כי השלבים ההתחלתיים, שלבי הטבע, היו לנחלת העבר, ואת מקומם תפסה תקופה חדשה, תקופת התפתחות המצוות. כך גם בתקופת חז"ל: בתודעת הרבים, שלב החיים הטבעיים בכלל ובארץ בפרט, נשאר נחלת עבר בעוד שחיי המצווה היו למרכז החיים. גם ספרות ההלכה הענפה של חז"ל ממשיכה את שפת המצווה, אולם במאמרים רבים המצויים בספרות האגדה של חז"ל, אנו שבים ומוצאים פנים של השראה וטבע ביחס לחיים בארץ ולעצם הישיבה בה. ניגע בארבע מאמירות מיוחדות אלה, דרכן נפתח את הצוהר לעולמם של חז"ל.
138
קל״טא. כמי שיש לו א-לוה:
139
ק״מתנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.
(בבלי כתובות, קי עמוד ב)
(בבלי כתובות, קי עמוד ב)
140
קמ״אכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה. עצם הדירה בארץ ישראל, היא המשרה נוכחות א-להית בחיי האדם. קיום הבטחת ה' להיות לנו לא-להים אינו מותנה בעשיית המצוות, שהרי לעניין ההבטחה, אין כל הבדל אם האדם גר בארץ או בחוץ לארץ. ההבטחה מתקיימת בעצם השהייה במרחב הא-להי של ארץ ישראל. לעומת זאת, החיים בחוץ לארץ הם כעין עבודה זרה, מצד עצם החיים מחוץ למרחב ההשראה הא-להי.
141
קמ״במעבר לכך, הברייתא שונה "כל הדר", ולא "כל המקיים מצוות" בארץ. שאלת קיום המצוות אינה מעלה ואינה מורידה כאן. להיפך, המדרש מדגיש כי אפילו אם יקיים האדם בחוץ לארץ את כל המצוות, במקום מלא יהודים ואווירה רוחנית, ייחשב כעובד עבודה זרה. לחילופין, אם דר האדם בארץ אפילו בעיר המלאה בעבודת כוכבים, יש לו א-לוה ללא הגבלה וללא התניה. עמדה זו הינה מרחיקת לכת, וקובעת שדה ערכי שונה מהתפיסה המקובלת של קיום מצוות כמדד לקשר עם ה'. הקביעה שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים, מעמידה את החיים היהודיים בגלות, גם תוך שמירת מצוות מלאה, בצל כבד של חיים ללא השראה א-להית.
142
קמ״גאת המקור לכך שואב המדרש מהפסוק בויקרא: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים" (ויקרא כה, לח). שורשיו של פסוק זה, נעוצים בתיאור ברית האבות ובהבטחה שהבטיח ה' לאברהם:
143
קמ״דוַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(בראשית יז, ז-ח)
(בראשית יז, ז-ח)
144
קמ״הנראה כי ראיה מופלאה זו של חז"ל צומחת מתוך תורת האבות. האבות דרו בארץ ללא ציווי מפורט של תורה ומצוות, ולא המצוות הן שעמדו ביסוד הקשר שלהם אל הארץ ואל ה'. המצווה היחידה (מלבד ברית המילה) שקיימו האבות היא המצווה לדור בארץ, אשר מתוכה נולד קשר רחב של חיים מתוך השראה א-להית השוֹרה עליהם בארץ, "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ".
145
קמ״וכאשר נאלצו האבות לצאת מגבולות הארץ, עלה החשש מפני יציאה מהמרחב הא-להי, ועל כן לוו יציאות אלה בהדרכה מפורטת - האם לצאת או להישאר בארץ, מתי לרדת - והבטחה ברורה להמשך הקשר עם ה' למרות הירידה מהארץ.
146
קמ״זב. מובטח לו שהוא בן העולם הבא:
147
קמ״חאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל - מובטח לה שהיא בת העולם הבא. כתיב הכא: "לעם עליה", וכתיב התם: "שבו לכם פה עם החמור" - עם הדומה לחמור.
148
קמ״טורוח להולכים בה – אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
(כתובות קיא, עמוד א)
(כתובות קיא, עמוד א)
149
ק״נר' אבהו ור' יוחנן דורשים את הפסוק "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיהו מב, ה). באופן פשוט נאמר פסוק זה על בריאת העולם15עיין רש"י ורד"ק., אולם הוא נדרש כאמירה על האנשים החיים בארץ ישראל. העברת הפסוק מראשית הבריאה אל החיים בארץ מתאימה למהלך הכללי שהעלינו: העתקת התכונות הקמאיות של החיים הישרים בעולם שלפני החטא, אל ארץ ישראל עצמה. אותה נשמת חיים אל-להית המופָחת באדם הראשון, מופחת בעם החי בארץ. למרבה הפליאה, טוען ר' אבהו שהעם המוזכר בפסוק אינו דווקא עם ישראל, אלא "עם הדומה לחמור" (פסוק שנדרש על ישמעאל ואליעזר, ראה ויקרא רבה, פרשה כ), המיוצג על ידי השפחה הכנענית אשר זוכה אף היא לנשמה א-להית מעצם היותה חיה בארץ.
150
קנ״אאותו רעיון מביע ר' יוחנן ביתר שאת, בדרשו את המילים "ורוח להולכים בה": כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל הרי הוא בן עולם הבא. גם כאן, בשונה מן המקובל, אין זה קיום המצוות המזכה בעולם הבא, אלא הליכת ארבע אמות בארץ ישראל; מעין "ארבע אמותיו של אדם זוכות לו" לאחוז מקום בארץ החיים, אחיזה המעניקה לו רוח, שהיא היא מעין עולם הבא.
151
קנ״בבשתי הדרשות ראינו שחיי עולם הבא ניתנים לאדם החי בארץ לא מכוח עשיית המצוות, אלא מצד עצם השהייה בארץ או ההליכה בה. הפסוק ממנו דורשים ר' אבהו ור' יוחנן את דרשותיהם, מדבר על האדם בראשית הבריאה. כך גם הביטוי "בן העולם הבא" קשור בדברי חז"ל אל גן העדן16עיין למשל במדרש: "אמר ר' יודן למה נמשלה תורה לעץ חיים, לומר לך מה עץ חיים פורש לכל באי עולם בגן עדן, כך תורה פרושה לכל החיים, ומביאן לחיי עולם הבא" (מדרש תהילים א, ד"ה והיה כעץ), ונותן הקשר נוסף אל ראשית הבריאה. אם בפסקה הקודמת נִדמו החיים בארץ לחיי האבות, הרי במדרש זה החיים בארץ מושווים לחיי אדם הראשון וגן עדן. המדרש מוסיף אף ניחוח אוניברסלי, של מקום המעלה את כלל האדם אל שורשו הקדום: גם שפחה כנענית שבארץ, בת לעם המשול לחמור, זוכה להתעוררות הנשמה בארץ.
152
קנ״גג. אדמת הארץ כעפר המזבח:
153
קנ״דוכפר אדמתו עמו - היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר "העם היושב בה נשוא עון". עדין הדבר תלי בדלא תלי, אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה, כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" הוי פורקים עונתיהם עליה ואין נושאים עוונותיהם עליה.
154
קנ״הוכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא.
(ספרי דברים, פיסקא שלג)
(ספרי דברים, פיסקא שלג)
155
קנ״ואמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר: "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן"
156
קנ״זאמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם: "וכפר אדמתו עמו"17מדרש זה מופיע גם בתוספתא עבודה זרה (ד, ג), ובאבות דרבי נתן נוסחה א פרק כו.. עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחוץ לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר: אנת עולא על אדמה טמאה תמות! אמרו לו: ארונו בא, אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.
157
קנ״ח[תרגום: עולא היה רגיל לעלות לארץ ישראל, נפטר בחוץ לארץ. כשאמרו זאת לר' אלעזר אמר, אתה עולא על אדמה טמאה תמות! אמרו לו, ארונו בא. אמר להם, אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה]
(בבלי כתובות, קיא עמוד א)
(בבלי כתובות, קיא עמוד א)
158
קנ״טהקשר העמוק בין האדם לאדמה בארץ מתגלה בסגולתה של הארץ לכפר על יושביה, בחייהם ובמותם. גם כאן, הביטוי הוא "כל היושב" או "כל הדר" בארץ, כדבר העומד לעצמו, ללא תלות בתשובה. כוחה של הארץ לכפר על יושביה הופך את היושבים בה לבני עולם הבא, אפילו אם הם עמי-ארצות המקיימים אך מצוות מעטות (קורא קריאת שמע, מדבר בלשון הקדש). מעצם היותם חיים בארץ ומקושרים לשפת הארץ, הרי הם בני העולם הבא. סגולת כפרה זו הופכת את כל הארץ למעין אדמת מזבח. מתוך כך היא משמעותית לא רק לחיים אלא גם למתים, אך משמעות זו פחותה: "אינה דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה".
159
ק״סכפרת הארץ מושווית, אפוא, לתהליך הכפרה של המזבח. השוואה זו מעלה מספר תמיהות:
160
קס״אא. אם הארץ מכפרת כמזבח, היכן הקורבן שמוקרב עליו?
161
קס״בב. הביטוי "פורקים עוונותיהם עליה" דומה יותר לדרך הכפרה של ה'שעיר לעזאזל' הנושא עליו את עוונות בני ישראל, ולא לקורבן רגיל.
162
קס״גג. אם הארץ מכפרת תמיד, כיצד ומדוע גלו העם בחטאיהם?
163
קס״דנראה שהשאלות מתרצות זו את זו. אכן תהליך הכפרה אינו כשל קורבן, אלא הינו מעין ספיגה פנימה של הארץ את חטאי האדם. הארץ, כאמו של האדם, סופגת אל תוכה את חטאיו ובכך מכפרת עליהם. כאן מגלים חז"ל את הקשר העמוק הנזכר לעיל בין הארץ ליושביה, אשר אפיין את מערכת היחסים הקדומה בין האדם לאדמה לאחר שנתקללה בעבורו בחטאיהם של אדם, קין ואנשי המבול.
164
קס״התכונת כפרה זו של הארץ מסבירה אף כיצד גלו ישראל מארצם: גם לארץ יש סף נשיאה, וכאשר אינה יכולה עוד לשאת את חטאיהם של יושביה, המטמאים אותה, היא מקיאה אותם מתוכה: "ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח).
165
קס״וד. ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה:
166
קס״זישרה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח:
(תוספתא עבודה זרה, פרק ד הלכה ג)
(תוספתא עבודה זרה, פרק ד הלכה ג)
167
קס״חבמדרשים הקודמים ראינו כי עדיף לשבת בעיר שרובה עובדי עבודה זרה, שיש בה חשש לחטוא ולהימשך לתרבות רעה, מאשר לקיים את המצוות בשלמות בחוץ לארץ. מכך למדה התוספתא את האמירה המדהימה "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה". שוקלים חז"ל זה לעומת זה את תורת האבות אל מול תורת הבנים של משה, וקובעים שהחיים הא-להיים בארץ, אשר אפיינו את האבות, שקולים כנגד כל מצוות התורה שניתנו על ידי משה.
168
קס״טבמקום אחר מביאים חז"ל סיפור המציג מתח דומה:
169
ק״עוירשת אותם וישבת - מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים". אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל.
(ספרי דברים, פיסקא פ)
(ספרי דברים, פיסקא פ)
170
קע״אהסיפור על צמד החכמים, חוזר ומציג ביתר שאת את המתח שהזכרנו מקודם. אל מול לימוד התורה, מעמידים חז"ל את ישיבת הארץ. לימוד תורה הוא הערך העליון אצל חז"ל, אחד הדברים שבעבורם רשאי האדם לעזוב את הארץ18ירושלמי נזיר, פרק ז הלכה א: "ויוצא לחוץ לארץ לדיני ממונות... וללמוד תורה ולשאת אשה"; ועיין גם בבבלי עבודה זרה, יג עמוד א.. אף על פי כן, "זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם", שכן ישיבת הארץ שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והם מעדיפים לחזור לארץ – "חזרו ובאו להם לארץ ישראל".
171
קע״בייתכן שלא לחינם כתבו כאן חז"ל "שקולה ישיבת הארץ כנגד כל המצוות", ולא "מצוות ישיבת הארץ", שכן אין זו מצווה במובן הרגיל, אלא עניין כללי ומיוחד, קדם-מצוותי, היונק מימי האבות ושקול כנגד כל המצוות כולן.
172
קע״גמה דורשת הישיבה בארץ מן האדם?
173
קע״דמתוך פרשנות חז"ל לדבר ה' הקורא ליצחק לשכון בארץ, ניתן לראות את שתי הפנים של המגורים בארץ בימי האבות:
174
קע״הוירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ וגו' –
175
קע״ועשה שכונה שלארץ, הוי זרוע, הוי נצוב.
176
קע״זדבר אחר: שכון בארץ – שכן את השכינה בארץ.
(בראשית רבה, פרשה סד)
(בראשית רבה, פרשה סד)
177
קע״חבפירוש הראשון, משמעות המגורים בארץ היא פיתוח החיים הפשוטים. זריעת יצחק בארץ, על אף היותה מעשה טבעי, מהווה מימוש לרצון ה' בחיי האבות בארץ. חיים פשוטים אלו 'מחזירים' אותנו אל אדם הראשון, העובד את האדמה, מצמיחהּ ומפתחהּ, ובכך חי את חייו עם ה'.
178
קע״טבפירוש השני, הקריאה להישאר בארץ משמעותה הופעת השכינה בארץ. יצחק נקרא לחיות חיים מתוקנים וקדושים, כך שיעוררו את ההשראה הא-להית השורה בארץ.
179
ק״פמבטם של חז"ל – תורת האבות ממשיכה בארץ וחיה לדורות:
180
קפ״אהפנים האגדתיות של הארץ שמציירים חז"ל, מגלות את אופייה הגנוז. האבות חיו בארץ כנען, בה שרתה עליהם השכינה, ובה היה להם ה' לא-להים. את הנוכחות הא-להית ביטאו האבות לא בקיום המצוות התלויות בארץ, אלא בעצם החיים בה, כחיים א-להיים מלאי השראה. ניתן לומר כי האבות ממשיכים את דרך אדם הראשון. חייו של אדם בגן העדן היו בעלי נוכחות א-להית טבעית, ללא מצוות. חיי האבות בארץ לא נגנזו עם מות האבות, אלא הם ממשיכים ומאירים גם על בני בניהם החיים בארץ. זהו מבט חדש ומלא משמעות על החיים בארץ, אשר יונק מהמציאות הקדומה של האבות ואדם הראשון, ומשפיע לדורות על ישיבת הארץ. באמצעות חז"ל, דרך החיים של הטבע הא-להי ממשיכה לפעום בארץ ומעצבת את חיי עם ישראל בארצו.
181
קפ״בהשאלה שנותר לנו להתבונן בה נוגעת ליחס שבין תורת המצוות של משה לתורת החיים הטבעיים של האבות ששבה והופיעה בדברי חז"ל.
182
קפ״גד. חיי האבות ותורת משה
183
קפ״דבעקבות מבטם של חז"ל על הארץ, נפתחות העיניים להתבונן בתורת משה בדרך מלאה יותר. הקריאה שהוצגה בפתיחת הפרק, ראתה את תורת המצוות כמחליפה את תורת החיים הטבעיים של האבות. ראייה שכזו מרוקנת את המשמעות של החיים הטבעיים בארץ, ומחליפה אותה בחיי קיום מצוות, שאינם מוגבלים לארץ. עתה, ניתן לקרוא את תורת המצוות כבאה על גבי תורת האבות, המוסיפה לחיות בארץ. זהו נדבך מצוותי שמצטרף אל עולם שלם של חיי טבע עם א-להים בארץ ישראל.
184
קפ״הרק בחוץ לארץ עמדה תורת משה כתורת מצוות מרוחקת מחיי טבע א-להיים. זוהי הסיבה להשתרשות הקריאה של תורת משה כמנותקת מתורת האבות. עם השיבה לארץ ישראל, ניתנת בידינו האפשרות לקריאה מלאה של התורה, בצורה המאגדת יחד טבע ומצווה; תורת האבות עם תורת הבנים יחד.
185
קפ״וכדי להמחיש את מערכת היחסים שבין הטבע לרצון בחיים הא-להים, נדָמה אותה לתהליך מסויים בהתפתחותו של האדם, המתחלקת לשלוש תקופות: א. התקופה הטבעית ב. התקופה ההכרתית בעלת הרצון המודע ג. החיבור מחדש לטבע.
186
קפ״זהתקופה הטבעית: חיי אדם הראשון והאבות משקפים את התקופה הטבעית של החיים לפני ה'. עם התקלקלות החיים הטבעיים בחטא האדם וצאצאיו, נפגמה טבעיות החיים, הן באדם והן באדמה. על מנת לשוב ולחדש את החיים הטבעיים בצורה נכונה, היה צורך בהכוונה א-להית של האבות: לשכון בארץ ישראל, שעדיין משמרת את החיים הא-להיים הטבעיים, ולקיים את מצוות המילה, המסירה את העורלה מהטבע האנושי הפגום. זוהי הכְוונה עדינה בלבד, המתבססת על טבעיות החיים כעיקר, ורק תוחמת אותם מפני קלקולים אפשריים. אותם כוחות חיים טבעיים קדושים שהתגלו באבות, הם אשר עומדים לבנים לדורות, כפוטנציאל הטבעי של העם.
187
קפ״חתקופת הדעת והמצווה: ביציאת מצרים ומתן תורה מתחילה תקופת התגלות חדשה – התגלות הרצון והדעת של ה'. לא עוד התגלות טבעית – משה מוריד את התורה מן השמים ומעניק לעם הדרכה שמימית המכוונת את כל חייהם. יחד עם התורה מן השמים, מוריד משה את המן והשליו המזינים את עם ישראל במדבר. בארץ לא זרועה, חווה העם תקופה ארוכה של חיים ניסיים המנותקים מחיי הטבע. בתקופה זו נכרתת ברית הבחירה של העם עם ה', ברית שמבוססת על מצוות וחוקי ה' המפורטים. המצוות כמגלות את רצון ה', פתחו את האדם לקשר עם ה' כהופעה שמעל לטבע, רצון בין א-להים לאדם שאינו מוגבל במקום. כך מתפתחת קומת המודעות של העם אל רצון ה', ונוצרת מוכנות להתמסרות לחיים בברית רצון הדדית.
188
קפ״טהשיבה אל הטבע: גם אל הארץ הטבעית שב העם מתוך ברית הרצון, המדריכה את כל צדדי החיים בארץ, ומתנה את המציאות בארץ בקיום המצוות. אלא שהארץ אינה רק מרחב לקיום המצוות. עולם שלם של נוכחות טבעית א-להית קיים בתוך הארץ, וממתין לעם שיחזור ויתעורר אליו, וימשיך את חיי האבות ותורתם בארץ. המפגש של הבנים עם הארץ מעיר מחדש את חיי האבות, בעלי הטבע הא-להי, הכמוסים בעם19"בזיכוך הרוח, כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש. בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית. זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה. המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל לפי הערך להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו. ואז לאמר, הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי" (שמונה קבצים; קובץ ח, לא).. הרצון הא-להי הפרטני נפגש עם מרחב הטבע הא-להי של הארץ ויוצר חיים משותפים. בחיים משותפים אלו, היחס בין הרצון לבין הטבע הא-להי הוא של איחוד ולא של ניגוד, כחיבור הרמוני של זכר ונקבה. במפגש המחודש עם הטבע, חוזר העם ומתעורר לשוב אל שורשיו הטבעיים, שקדמו לתקופת הנתק הארוכה. הטבע האבוד קיים היה בספר בראשית, אלא שעתה זקוק הוא להכוונת הרצון. קומה על גבי קומה של טבע ורצון, נוצרות ביחסי העם עם ה' והארץ. הקומות מאירות זו על זו: הטבע הכללי מואר וממוקד על ידי הרצון, ונפתח יחד עמו אל מעבר לקיים בטבע, ואילו הרצון המצומצם והפרטני מתמלא בחיוניות וחוויה א-להית על ידי הטבע.
189
ק״צהחלום כבר נמצא בתורת משה, שהתפלל והפיל תחינותיו לפני ה' להיכנס אל הארץ. תורת משה ניתנה מתוך הכיסופים לחיות את חוקי החיים בארץ, כמצווֹת החיות בטבע ומעוררות את החיים. השיבה אל הארץ מעניקה אפשרות לקריאה עמוקה של חוקי התורה ולראייתם כבני זוגם של החיים הטבעיים המקודשים. קריאה זו טמונה אמנם בכל התורה, אך רק השיבה אל הארץ יכלה לעורר אותה באוזננו.
190
קצ״אולמה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה (בראשית רבה פרשה ה, ח).
191
קצ״בהמצוות התלויות בארץ: חיבור טבע עם רצון
192
קצ״גהיכולת להקשיב בצורה עמוקה יותר לחיים הטבעיים הנפגשים עם חיי המצווה, מאירה באור חדש את הפסוקים העוסקים בארץ ובלִבתם, 'מצוות התלויות בארץ'. הקריאה אל האדם "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה, ג), אינה אמירה סתמית של תיאור מציאות, אלא חלק מהחיים הטבעיים עם א-להים בארץ. מעבר לכך, המצוות התלויות בארץ הן כולן מפגש בו הטבע והרצון מתאחדים לכדי תנועה אחת שלמה ומשלימה.
193
קצ״דתובנות אלו, בהן סיימנו את פרקנו, יהיו פתח למבט ארץ ישראלי חדש-ישן על המצוות התלויות בארץ, המופיעות בתורה ובחז"ל. מנקודת מבט זו נעסוק, לאורך הספר כולו, במשמעות החיים בארץ ובמצוות התלויות בה, מתוך הקשבה לחיים הטבעיים העומדים ברקע.
194
קצ״ההאבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל,
ומשה רבנו את הצד הלמודי.
והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל,
ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל",
ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה,
וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה,
והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית,
מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים
אורות, אורות ישראל ד, ט
ומשה רבנו את הצד הלמודי.
והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל,
ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל",
ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה,
וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה,
והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית,
מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים
אורות, אורות ישראל ד, ט
195
קצ״ו"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – אופי החיים בארץ*פרק זה מבוסס על מאמרו המקיף של הרב יואל בן נון: 'הארץ וארץ כנען בתורה', מגדים יז (עמ' 9-46).
196
קצ״זפתיחה
197
קצ״חבפרקים הקודמים עמדנו על סגולותיה המיוחדות של הארץ. בפרק 'גן ה' וארץ ה'' עסקנו באופייה הגשמי והרוחני של ארץ ישראל מתוך ההשוואה לחיי גן עדן, ואילו בפרק 'החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע' הצגנו את השפעת הארץ על היושבים בה, בתחום המצוות התלויות בארץ, ובעיקר בטבע הארצישראלי המתואר בספרות האגדה של חז"ל.
198
קצ״טבפרק זה נספר את סיפור החיים בארץ, כפי שהוא בתורה שבכתב. סיפור החיים בארץ נפתח בחיי האבות והוא ממשיך ומתפתח בתורת משה. דרך שתי ההבטחות שניתנו לאברהם – ברית בין הבתרים וברית המילה – נחשוף את השורשים ששולח אברהם בארץ, שורשים אשר מהם יעלה גזע החיים של האבות בארץ. חשיפה זו היא משמעותית, שכן כבר בשתי ההבטחות הללו מתגלות פנים שונות לחיי האבות בארץ עם ה'. שונוּת זו נמשכת בשני כיוונים גם בחיי הבנים, כשתי הוויות חיים המתפשטות בתורת משה. כיוון אחד של החיים בארץ עולה מתוך חומשי שמות ודברים, והכיוון האחר עולה מתוך חומשי ויקרא ובמדבר. כל כיוון הוא מעין ענף היוצר עולם שלם של חיים ועליו סובב הסיפור המשותף של האדם, הארץ וה'. בהמשך הפרק נעמיק את הקריאה בחומשים ונצייר את ציור החיים של כל ענף.
199
ר׳פרק זה הוא יחידה ראשונה מן השתיים העוסקות בחיי עם ישראל בארץ, על פי התורה שבכתב. הפרק יפרוש את חוויית החיים בארץ בשני ענפיהם של חיים אלה, ויאפשר התבוננות רחבה בתנועה המתחוללת בארץ במעגל שש השנים והשנה השביעית, בה נעסוק בפרק הבא.
200
ר״אא. ארץ האבות
201
ר״בבפרק 'גן ה' וארץ ה'' נסקרו יחסי אדם-אדמה-א-להים מגן עדן ועד לאחר המבול: החלום ושברו. עשרים דורות של כשלונות ואכזבות חולפים, עד אשר ה' בוחר באברהם ומטפח מערכת יחסים מחודשת עמו. תם הניתוק והפירוד בין מעשי האדם לתנובת האדמה; אין זו עוד האדמה שקוללה בעטיו, אלא הארץ המובטחת לזרעו של אברהם. המסעות אותם עורך אברהם בדרכו אל הארץ ובנתיביה, ההבטחות אשר מבטיח לו ה', הבריתות אשר נכרתות בינו לבין ה', כל אלה מעידים על זיקה עמוקה לארץ. לימים, ישוב זרע אברהם ארצה כעם שלם ויעמיק את הקשר בינו ובין הארץ. בפרק זה נלווה את הבטחת ה' לתת את הארץ לאבות, ונשים לבנו להיבטים השונים [למשמעויות השונות] שבנתינה זו.
202
ר״גבין "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" לבין "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"
203
ר״דארץ ישראל הובטחה לאבות מספר פעמים במהלך ספר בראשית: לאברהם, "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו); ליצחק, "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (שם כו, ד); וליעקב, "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (שם לה, יב). אולם, ההבטחות הברורות בדבר ירושת הארץ עומדות פעמים רבות בניגוד מציאותי לחיי האבות בפועל.
204
ר״האברהם אמנם נלחם בארבעת המלכים ורודף אותם עד דן20הרב בן-נון במאמרו הנ"ל מקביל באופן מרשים את רדיפת אברהם אחרי המלכים לכיבוש עבר הירדן המזרחי על ידי עם ישראל., יצחק חופר בארות וזורע מאה שערים, ואף יעקב מתמודד עם עמי הארץ, אך שלושתם אינם יושבי הארץ21יעקב אף פוחד מתגובת יושבי הארץ בעקבות מעשה שמעון ולוי: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד, ל). מושג הגרות – "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" ועוד, חוזר אצל האבות כולם, והוא מבטא את התחושה בה מצויים האבות.
205
ר״וההבטחות לאבות מהוות בסיס והקדמה לחיי עם ישראל בארץ – "...הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג) – אולם האבות עצמם לא זכו להתנחל ולהתיישב בה. האבות, אשר בכח זכותם יבוא העם אל הארץ, חיים את חייהם הפרטיים כגרים ותושבים בארץ כנען. הפער העצום בין העתיד המבטיח להווה העראי, בא לידי ביטוי בבריתות הנכרתות בין ה' ואברהם.
206
ר״זשתי הבריתות של אברהם
207
ר״חשתי הבריתות אשר כורת ה' עם אברהם – ברית בין הבתרים וברית המילה – מציגות שני פנים ביחס לארץ המובטחת.
208
ר״טברית בין הבתרים:
209
ר״יוַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
210
רי״א
211
רי״בבַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:
(בראשית טו, ז,יח)
(בראשית טו, ז,יח)
212
רי״גברית המילה:
213
רי״דוַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(בראשית יז, ז-ח)
(בראשית יז, ז-ח)
214
רי״הברית בין הבתרים נפתחת בשאלת אברהם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?". כתשובה, ה' כורת ברית עם אברהם, ובין הבתרים מספר לו על העתיד הקשה הצפוי לבניו, אשר צופן בחובו גם את זכותם לרשת את הארץ22הברית בין הבתרים מופיעה לאחר הצלת אברהם את יושבי סדום ועמורה מידי ארבעת המלכים. לאחר שאברהם השיב למלך סדום כי לא יקבל ממנו מחוט ועד שרוך נעל, ה' זיכה אותו בירושת הארץ לו ולזרעו.. הברית היא במידת מה חד-צדדית: אברהם אינו נדרש לעשות דבר בעבור ירושת הארץ וכך גם זרעו. גבולות הארץ על פי ברית זו הינם רחבים ביותר, מנהר מצרים ועד נהר פרת.
215
רי״ולעומת זאת, בברית המילה ה' אינו מתמקד בברכת ריבוי הזרע23בתחילת הפרק מבטיח הקב"ה לאברהם שתי הבטחות: האחת, כריתת הברית והאחרת, היות אברהם לאב המון גויים (פסוק ב). שתי ההבטחות מקבלות ביטויים שונים במהלך הפרק: היות אברהם לאב המון גויים קשורה להוספת האות 'ה' לשמו של אברהם (ה-ו), והברית מתבטאת בנתינת הארץ לו ולזרעו לאחוזת עולם (ז-יד). ברכת השפע והמון הגויים תחול על שני בניו – יצחק וישמעאל (כ), בעוד שברית המילה ונפקותה תונחל רק לזרע יצחק (יט,כא)., כי אם בעצם הברית בין אברהם וזרעו לקב"ה. הברית היא דו-צדדית – אברהם וזרעו ימולו עצמם, וה' ייתן להם את הארץ לאחוזה ויהיה להם לא-להים. גבולות הארץ מצטמצמים כאן לארץ כנען בלבד24עיון בפרשיות הבאות מגלה כי ארץ כנען היא עבר הירדן המערבי בלבד: חטא המרגלים – במדבר יג; בקשת שניים וחצי השבטים – במדבר לב-לד; ערי המקלט – במדבר לה. וכן בסיפור על נחלת שניים וחצי השבטים ומעשה המזבח – יהושע כב., אשר תהיה אחוזה לישראל, ובה יהיה ה' לא-להים.
216
רי״זההבדלים בין הבריתות מעידים על שתי מהויות שונות בחיי אברהם בארץ. בתחילת ברית בין הבתרים אנו מתוודעים לחוסר הוודאות בו שרוי אברהם בנוגע לעתיד חייו בארץ: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ב-ג); ובהמשך – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (ח). כתגובה, כורת הקב"ה עם אברהם ברית בה מובטחות לזרעו הבעלות על הארץ וירושה המתרחבת מן הנהר ועד לנהר. ערפלי הספק מתפוגגים באמצעות הבטחה מלאה, ללא תנאים. אולם, ירושת הארץ לא תתקיים בימי אברהם, אלא רק לאחר שישלם עוון האמורי.
217
רי״חברית בין הבתרים החלה במילים המרגיעות "אַל תִּירָא אַבְרָם", המעידות על החשש שהיה שרוי בו. לעומתה, ברית המילה נפתחת בבקשה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", ביטוי לקשר העמוק וההדדי בין הקב"ה לאברהם. קשר זו יתפתח למצוות ברית המילה, המבטאת את היות ה' לא-להים לאברהם ולזרעו. הקשר עם א-להים בארץ, המבטיח את העתיד, עת יירשו הבנים את הארץ, מתקיים למעשה כבר בהווה, בחיי אברהם. הקשר ההדדי בין הקב"ה לאברהם ולזרעו מתבטא גם באופן הישיבה בארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שם, יז, ח). הבטחת הארץ בברית זו אינה הבטחת ירושת הארץ ובעלות עליה, כי אם היאחזות בה – חיי גרות בארץ25מושגי המגורים והאחוזה מבטאים ישיבת אדם בארץ לא לו, ישיבה שאינה קבועה: "גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר... ".. הירושה, לעומת זאת, מבטאת שלטון מבוסס בארץ, כיבוש מוחלט וריבונות. בהמשך יורחב הפער בין המושגים.. גם לבניו של אברהם הארץ ניתנת כארץ ה', לאחוזה בלבד. חיי גרות יוצרים בהכרח הכרה מתמדת בנותן הארץ, ובהיות ה' לא-להים.
218
רי״טמשמעות הברית הכפולה
219
ר״כהשוני שבין שתי הבריתות נובע מהיותן נוגעות במישורים שונים. ברית בן הבתרים אינה מתמקדת במערכת היחסים הפנימיים שבין אברהם לקב"ה, כי אם בהבטחת מקומו של אברהם בארץ. אברהם זקן וערירי, ואין לו ממשיך מזרעו אשר יירש אותו ואת הארץ שהובטחה לו. לכן מובטחת לו ירושת הארץ, יצירת מקום משלו, בו זרעו יהיה בעליו לדורי דורות.
220
רכ״אברית המילה היא ברית כלפי פנים, כלפי מערכת היחסים שבין ה' לאברהם. אברהם מתהלך לפני ה', ובזכות ברית המילה, ה' יהיה לאברהם ולזרעו לא-להים. ההתהלכות לפני ה' אינה תלויה בבעלות; אדרבא, יש בה מחוויית הביטול לפני ה', ולכן יכולה היא להתקיים כבר עכשיו, כשאברהם עודו גר ותושב בארץ. גם לדורות אחריו, הארץ אינה אלא אחוזת עולם לאברהם ולזרעו, מקום בו אוחזים ללא בעלות, כיוון שהבעלות המלאה על הארץ היא לה' בלבד.
221
רכ״בב. הארץ בתורת משה
222
רכ״גהבריתות בחומשי התורה
223
רכ״דלאחר מעמד הר-סיני, מתפתחת כל אחת מהבריתות בין ה' ואברהם לכדי יצירת עולם שלם. שתי הבריתות הנפרדות מופיעות לסירוגין על פני התורה כולה: ברית בין הבתרים מתרחבת לבריתות המצויות בחומש שמות: ברית יציאת מצרים (פרקים כא-כד) וברית נקרת הצור (פרק לד), ולברית ערבות-מואב, המרכיבה את חומש דברים. ברית המילה מתרחבת לחומשי ויקרא ובמדבר26אמנם ישנם מופעים המשותפים לשתי הבריתות, ולא בכדי, אולם כוונתנו כעת להציג את החלוקה הכללית בלבד, וליוצאים מן הכלל ראוי להתייחס באכסניה אחרת..
224
רכ״הנדגים בקצרה כיצד כל ברית משתקפת על פני חומשי התורה:
225
רכ״ושמות ודברים
226
רכ״זויקרא ובמדבר
227
רכ״חהארץ – מן הנהר עד הנהר – ירושה
228
רכ״טארץ כנען – להיות לכם לא-להים – אחוזה
229
ר״לוְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:
(שמות כג, לא)
(שמות כג, לא)
230
רל״אפְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:
(דברים א, ז-ח)
(דברים א, ז-ח)
231
רל״בכִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת... וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: ... כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ:
(דברים יא, כב-לא)
(דברים יא, כב-לא)
232
רל״גכִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
(ויקרא יד, לד)
(ויקרא יד, לד)
233
רל״דוְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
(שם כה, כג)
(שם כה, כג)
234
רל״האֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
(שם שם, לח)
(שם שם, לח)
235
רל״וצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:
(במדבר לד, ב)
(במדבר לד, ב)
236
רל״זטבלה זו מדגישה את הקשר ההדוק בין שתי הגישות המתגלות בבריתות אברהם להבטחות השונות של ה' לעם בספרים השונים, על פי המאפיינים שהובאו לעיל. מעבר לכך, ניתן לראות כי הביטויים הרווחים בברית בין הבתרים, הם גם אלה אשר מלווים את ברית הר סיני בשמות וברית ערבות מואב בדברים. כמו כן, הביטויים הרווחים בברית המילה, ישובו ויופיעו לכל אורכם של חומשי ויקרא ובמדבר.
237
רל״חבכדי להמחיש זאת, נציין מספר נתונים מספריים:
238
רל״טהשורש י.ר.ש, המופיע בברית בן הבתרים ביחס לירושת עם ישראל את ארצו, מופיע כ-80 פעמים בחומש דברים, לעומת שתי הופעות בלבד בחומש ויקרא ו-6 הופעות בחומש במדבר27גם בבריתות שבחומש שמות המושג מופיע, אמנם פעמיים בלבד, אולם אלה הן ההתייחסויות היחידות לאופן החיים בארץ בחומש זה. מאידך גיסא, בחומש במדבר אמנם קיימות הופעות נוספות של השורש י.ר.ש, אולם בהן מדובר בירושת עבר הירדן המזרחי, אשר אינו חלק מארץ כנען, או בירושה פרטית שאינה נוגעת לירושת העם את הארץ..
239
ר״מהביטוי 'ארץ כנען' שהוזכר בברית המילה מופיע 8 פעמים בויקרא ובבמדבר, לעומת פעמיים בלבד בבריתות שבשמות ובדברים. במקום 'ארץ כנען', המושג הרווח בחומשים אלה הוא 'הארץ', אשר גבולותיה הם מן הנהר עד הנהר.
240
רמ״אהמושג 'אחוזה', המופיע בברית המילה, מופיע 32 פעמים בויקרא ובבמדבר, לעומת פעם אחת בלבד בחומש דברים, ואינו מופיע כלל בשמות. כך גם הביטוי 'להיות לכם לא-להים', המופיע בברית המילה, מופיע בויקרא ובמדבר בלבד (3 הופעות).
241
רמ״ב"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" – הארץ בשמות ובדברים
242
רמ״גה' מבטיח לאברהם את נתינת הארץ לזרעו לירושה. ההבטחה כוללת ארץ עצומה, מן הנהר עד הנהר, אשר אותה יכבוש ויירש עָם ה' השומע לקולו. הבטחה זו נזכרת פעמים רבות בשאר חומשי התורה, והופעותיה מתרכזות בעיקר בתיאורי הבריתות בחומשי שמות ודברים.
243
רמ״דשלושת הפרמטרים אותם הדגשנו יוצרים מעמד ברור לארץ:
244
רמ״הא. מעמד העם על ארצו – ירושה. הארץ ניתנת לעם, והעם יורש אותה במלחמות עם יושבי הארץ ומתנחל בה. לאחר מלחמתו ביושביה, הארץ שייכת לעם והופכת לרכושו. הארץ מעניקה לאדם בסיס להתיישבות ולהתפתחות, צמיחה וגדילה.
245
רמ״וב. גבולות הארץ – מן הנהר עד הנהר. גבולות הארץ אינם מצטמצמים דווקא לארץ כנען. אין כביכול ייחוד לארץ כנען בפני עצמה. הארץ רחבה ביותר, ועוד ניתן להרחיבה לכל מקום בו תדרוך כף רגל העם. הגבול תלוי בהיקף ההתפשטות של ירושת העם.
246
רמ״זג. יחסי ה' וישראל – החיים בארץ. על ידי קיום המצוות ושמירת הברית, יזכה העם להתרחבות בארץ, לשפע יבולים ולברכה מאת ה'.
247
רמ״ח"אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" – הארץ בויקרא ובבמדבר
248
רמ״טתחושתו הבסיסית של אברהם בארץ, בדומה לתחושת האבות כולם, היא של גרות ועראיות: בבקשו את מערת המכפלה מאת בני חת, הוא פותח באמירה "גר ותושב אנכי עמכם"; יעקב יושב ב"ארץ מגורי אביו"; וכו'. האבות מחוברים וקשורים לה' ולהבטחתו להיות להם לא-להים. תודעה זו ממשיכה ומתעצבת גם בחומשי ויקרא ובמדבר.
249
ר״ננבחן את שלושת הפרמטרים עליהם עמדנו גם בשמות ובדברים:
250
רנ״אא. גבולות הארץ – ארץ כנען. אל מול ארץ הירושה, מן הנהר עד הנהר, ארץ כנען היא ארץ קטנה: יש לה גבולות קבועים, אותם לא ניתן לשנות או להרחיב. בשונה מארץ הירושה, ארץ האחוזה מתחלקת לנחלות שבטיות ומשפחתיות. נחלות אלה עוברות בירושה מדור לדור, ללא יכולת שינוי.
251
רנ״בב. מעמד העם בארצו – גרות וארעיות. ארץ כנען ניתנת לישראל לאחוזה. ההיאחזות בארץ שונה מירושתה. בעוד ש'ירושה' משמעותה מתנה גמורה, 'אחוזה' מותירה את הארץ בזיקה מתמדת אל נותן האחוזה. העם אינו אדוני הארץ, אלא גר ותושב – "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
252
רנ״גג. יחסי ה' וישראל. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם כו, יב). הישיבה בארץ ה' ותחושת הגרות בה, נועדו לבנות באדם הכרה מתמדת בנוכחות ה' בארץ. בארץ זו שורה שכינה, ועל עם ישראל לפתוח עצמו לנוכחות זו. ברית המילה, כמצווה נקודתית שניתנה לאברהם, חוזר ומופיע כעיקרון מנחה על פני חומשים אלה – התקדשות ושמירה מפני טומאה, בכדי לאפשר את התהלכות ה' בתוך העם ובתוך הארץ.
253
רנ״דאם כן, ההבדל בין הבריתות בבראשית ממשיך על פני שאר חומשי התורה. אין זה הבדל מקומי ומקרי שהתגלה רק אצל אברהם, אלא שוני עמוק ושיטתי, המתווה שתי דרכים לחיי העם בארץ. מתוך הכרה זו נצא לבקש אחר הביטוי הרחב של שני פנים אלו בחומשים השונים, במכלול היחסים שבין ה' לעמו. הרחבה שכזו תאפשר הבנה נכוחה של ההיבטים השונים של החיים בארץ.
254
רנ״הג. "לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" – שמות ודברים
255
רנ״ומבוא
256
רנ״זבחלק הקודם עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-ה', כפי שהם מופיעים בשמות – בברית הר סיני ובנקרת הצור, ובדברים – בברית ערבות מואב:
257
רנ״חא. מעמד העם על ארצו – ירושה
258
רנ״טב. גבולות הארץ – מן הנהר עד הנהר
259
ר״סג. יחסי ה' וישראל – חיי ברכה ושפע בארץ
260
רס״אשורשם של אפיונים אלה מצויים כאמור, בברית בין הבתרים. בחלק זה נתבונן באפיונים אלה כפי שבאים לידי ביטוי בחומשי שמות ודברים, ונראה כיצד מתוכם נבנית מערכת היחסים השלמה שבין ה', העם והארץ28כאן המקום להעיר שעל אף הדמיון בין הבריתות, ברית ערבות מואב מהווה פיתוח משוכלל ורחב של ברית הר סיני. בדברינו נתייחס לשתיהן יחד, ובמקום הצורך נעיר על ההבדלים הקיימים..
261
רס״ב"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" – ארץ ירושה
262
רס״גכפי שראינו, ביסודה של ברית בין הבתרים עומד עתידו של אברהם הלוט בערפל הקיומי. . הבטחת ה' לאברהם בתחילת הפרק, "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א), מעידה על התודעה הקשה בה נמצא אברהם.
263
רס״דבברית עצמה מובטח לאברהם כי זרעו יירש את הארץ. זוהי מתנה גמורה שניתנה לאברהם, המאפשרת לזרעו בטחון ויציבות אל מול עמי הסביבה, ומרחב בו יוכלו הדורות הבאים להמשיך ולהתקיים.
264
רס״ההמתנה הניתנת ללא תנאי לאברהם, הופכת בדור הבנים למותנית בקיום מצוות: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ... וְהוֹרִישׁ ה’ אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם" (דברים יא, כב-כג). הירושה אמנם תלויה בקיום המצוות29ראה בפרק הקודם, 'החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע'., אך מטרתה דומה – קיום והמשכיות בארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, א).
265
רס״והבעלות על הארץ כבבואה לחיים המתקיימים בה
266
רס״זאם כן, משמעות ירושת הארץ היא הבטחת קיום עם ישראל בארצו30המושג 'נחלה', המבטא קיום על הארץ, מופיע כמה וכמה פעמים בחומש דברים ביחס לירושת כלל העם:
"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה... וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם ד, כ-כא); "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם ד, לח); "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (שם כ, טז); "וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כד, ד ועוד).
לעומת זאת, המונח 'נחלה' בויקרא ובבמדבר מתייחס רק אל הפרט, בעוד שבתיאור היחס בין הארץ ובין כלל העם משמש המושג הרווח 'ארץ אחוזה'. בכך דומה השימוש במונח 'נחלה' לשימוש במונח 'ירושה': בעוד שבויקרא ובבמדבר מתייחסים מונחים אלה בעיקר אל היחיד, הרי בדברים הם מכוונים אל העם כולו. ניתן לראות בכך דוגמא נוספת להבדל בין שמות ודברים ובין ויקרא ובמדבר: בין חיבור העם לארץ לשם התנחלות וקבלת חבל ארץ בו יקיים העם כולו את חייו, ובין ארץ שהיא ארץ אחוזה לכלל ולפרט, אלא שהפרט גם זוכה לנחול את אחוזתו ולהורישה לבניו.. ירושת הארץ מאפשרת לאדם הפרטי לקבל נחלה משלו, בה הוא יכול להתמקם ולהתבסס. אופן חיים זה על האדמה, יוצר בהכרח גם את תודעת החיים על פני האדמה. תחושת הבעלות של אדם החי כבעלים על אדמתו, יוצרת גם את תודעתו ביחס למרחב כולו, כאדון וכשליט על הסביבה כולה. בנקודה זו אף עולים חששות רבים מפני ניצול שלילי של מקום זה. האדם עלול ליפול לגאווה עצמית היוצרת שתלטנות ועריצות כלפי הסובבים אותו, ומרחיקה מקשר עם הקב"ה אשר נתן מקום לבעלות זו. זו הסיבה שבמקביל לתפיסת הארץ כארץ בעלות, מוצאים אנו בבריתות הר סיני וערבות מואב את שפת הבעלות המשמשת לתיאור אופי התנהלות החיים בכללם.
"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה... וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם ד, כ-כא); "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם ד, לח); "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (שם כ, טז); "וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כד, ד ועוד).
לעומת זאת, המונח 'נחלה' בויקרא ובבמדבר מתייחס רק אל הפרט, בעוד שבתיאור היחס בין הארץ ובין כלל העם משמש המושג הרווח 'ארץ אחוזה'. בכך דומה השימוש במונח 'נחלה' לשימוש במונח 'ירושה': בעוד שבויקרא ובבמדבר מתייחסים מונחים אלה בעיקר אל היחיד, הרי בדברים הם מכוונים אל העם כולו. ניתן לראות בכך דוגמא נוספת להבדל בין שמות ודברים ובין ויקרא ובמדבר: בין חיבור העם לארץ לשם התנחלות וקבלת חבל ארץ בו יקיים העם כולו את חייו, ובין ארץ שהיא ארץ אחוזה לכלל ולפרט, אלא שהפרט גם זוכה לנחול את אחוזתו ולהורישה לבניו.. ירושת הארץ מאפשרת לאדם הפרטי לקבל נחלה משלו, בה הוא יכול להתמקם ולהתבסס. אופן חיים זה על האדמה, יוצר בהכרח גם את תודעת החיים על פני האדמה. תחושת הבעלות של אדם החי כבעלים על אדמתו, יוצרת גם את תודעתו ביחס למרחב כולו, כאדון וכשליט על הסביבה כולה. בנקודה זו אף עולים חששות רבים מפני ניצול שלילי של מקום זה. האדם עלול ליפול לגאווה עצמית היוצרת שתלטנות ועריצות כלפי הסובבים אותו, ומרחיקה מקשר עם הקב"ה אשר נתן מקום לבעלות זו. זו הסיבה שבמקביל לתפיסת הארץ כארץ בעלות, מוצאים אנו בבריתות הר סיני וערבות מואב את שפת הבעלות המשמשת לתיאור אופי התנהלות החיים בכללם.
267
רס״חכדוגמא לכך נביא את ברית הר סיני. ברית זו עוסקת בכל מצוותיה במקומו של האדם כבעלים, ומציירת את הבעלות הנכונה והמתוקנת. הברית פותחת בדיני עבד עברי, המגבילים ומצמצמים ביותר את העבדות האנושית עד לשש שנים בלבד. מכאן עוברת הפרשה לעסוק בדינים שבין אדם לחברו המהווים את מרכז הכובד של פרשת משפטים. דינים אלה עוסקים בסוגיות הקניין ויכולות הפעילות של הבעלים הניזוק בעולם. על האדם כאדון לתת דין וחשבון על מעשיו ולפצות את הנפגע. הפרשייה ממשיכה ומזהירה את האדם-הבעלים מפני ניצול לרעה של מעמדו, תוך ניצול ורמיסת החלשים וחסרי היכולת שבחברה. הפרשה מסתיימת במספר מצוות הפותחות את האדם להכרה בקב"ה כאדון האמיתי, וממילא לידיעת מקומו החלקי של הבעלים.
268
רס״טרובה של הפרשה עוסק, אפוא, בתיקונה ובאיזונה של חוויית הבעלות והאדנות של האדם. האדם זכאי לרְכוש ולאדנות, ובאחריותו לשמור על רכוש ובעלות הזולת. על עוצמתו של מקום הבעלות בברית זו, תעיד תדירות הופעתם בפרשה: מושג האדנות מופיע 8 פעמים בפרשה, מושג הבעלות 13 פעמים ומושג העבדות 9 פעמים. השוואה לשאר התורה מגלה כי מספר ההופעות גדול בהרבה מן הממוצע (לדוגמא, בחומש ויקרא כולו מופיעה הבעלות פעם אחת, והאדנות אינה מופיעה כלל).
269
ר״עיחס זה קיים אף בברית ערבות מואב, בין מרחב הארץ כארץ נחלה וירושה לבין מערכת היחסיים האנושית–א-להית המתקיימת בה. אותם דגשים של מצוות הקיימים בברית הר סיני, מופיעים גם בברית ערבות מואב:
270
רע״אברית יציאת מצרים (שמות כא,א– כג,יט): עבד עברי, יחס לגר, יחס לעני, בכורות, משפט וצדק, יחס לעני ולגר, שמיטת קרקעות, שבת, שלושת הרגלים, לא תבשל גדי בחלב אמו (עבד עברי מופיע בפרק הקודם).
271
רע״בברית ערבות מואב (דברים יד,כא – טז,כ): לא תבשל גדי בחלב אמו, מעשר שני, מעשר עני, שמיטת כספים, נתינה לעני, עבד עברי, הקדשת בכור לה', שלושה רגלים, משפט צדק.
272
רע״גהנושאים מקבילים כמעט לגמרי, אך סדר הופעתם שונה. ההשוואה מלמדת על עצם הקשר ההדוק בין הבריתות, העוסקות שתיהן ביחסי האדם כבעלים עם סביבתו, בהתאמה לארץ כמרחב בעלות.
273
רע״ד"כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" – יסוד הבעלות בחיי האדם
274
רע״הבשתי הבריתות האדם הוא במרכז, בהיותו הבעלים על אדמתו ונכסיו. בעלות זו היא בעלות מתפשטת ומתרחבת, הן בתחום הילודה – "...עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, ל), הן בעושר ובנכסים – "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" (דברים ח, יג), והן בירושת הארץ – "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים יא, כד). ראיית האדם כבעל נחלה ומקום משלו, אותם הוא מגדיל ומרחיב, נעוצה עוד בראשית הבריאה. האדם בפרק א בבראשית נברא בצלם א-להים, ומהווה נציגו על פני האדמה. שפה דומה של התרחבות והתפשטות מצויה אף שם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח).
275
רע״ומבחירתו של אברהם, מקבל עם ישראל את תפקיד האנושות כולה, והוא זה שמהווה נציגות א-להית שלטת בתוך העולם. המצוות עוזרות ומכוונות את האדם לבעלות מתוקנת, אשר יודעת את מקומה ומקושרת למקורה. בכך האדם הנברא בצלם א-להים חוזר ומידמה לא-להיו. כפי שמתאר המדרש את אמירתו של יעקב לה': "ר' שמעון בן לקיש פתח: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" אמר לו: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים" (בראשית רבה, פרשה פ).
276
רע״ז"אם כבנים, אם כעבדים" – יחסי ה' וישראל בשמות ובדברים
277
רע״חעל אף הדמיון הרב בין הבריתות, קיים הבדל יסודי בין שמות ובין דברים. הברית שבחומש שמות ניתנה לעם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, עם שהכיר עד כה רק בעלות קשה ואכזרית. החשש שמלווה את הבעלות בשמות, היא שאותה בעלות מצרית – מוחלטת, לא מתחשבת ודורסנית – תהיה גם נחלת חלקו של הבעלים הישראלי. על כן, בשלב זה הבעלות הניתנת היא בעלות מסויגת ביותר. האדם אמנם מקבל מקום, יש לו נחלה ועבדים, אולם מצוות ברית זו מכוונות אותו להיות בעלים עדין יותר, מתחשב ומאפשר, ולא רק אדון דורס ושתלטן.
278
רע״טבחומש דברים היחס לבעלות שונה לחלוטין. משה פונה אל דור הבנים, דור שנולד אל תוך חירות ואף זכה להתגלות מתמדת ודואגת של הקב"ה במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר. יחסי ה' וישראל בחומש זה הינם יחסים של אהבה וקרבה, והבעלות שניתנת לדור זה היא בעלות שמחה, מלאה ברכה ושפע31האהבה, הברכה והשמחה מופיעים לרוב על פני חומש דברים, בתדירות רבה בהשוואה לשאר החומשים. השורש א.ה.ב מוזכר פעמיים בשמות, פעמיים בויקרא, אינו מופיע כלל בבמדבר, ומופיע 23 פעמים בדברים. המושג 'ברכה' מוזכר כ-52 פעמים בדברים לעומת 7 פעמים בשמות, 3 בויקרא וכ-20 בבמדבר. השורש ש.מ.ח מופיע פעם אחת בשמות, פעם אחת בויקרא, פעם אחת בבמדבר ו-12 פעמים בדברים..
279
ר״פההתמודדות העיקרית של חומש דברים אינה מול בעל בית אכזר, העלול לנצל את כוחו לרמיסת הנתונים תחתיו כפי שראינו בשמות, כי אם התמודדות מול השקיעה בחומריות כתוצאה מהשפע ומהעושר המצויים לרוב. המצוות שבחומש דברים מכוונות בעיקר להזכיר לאדם כי הוא אינו מקור השפע וכי כל אשר לו הוא מאת הקב"ה, וכנציגו עליו לפתוח את ידו לנזקקים שמסביבו אשר גורלם לא שפר עליהם, והשפע הרב לא הגיע עדיהם.
280
רפ״אדוגמא להבדל בין החומשים ניתן לראות ביחס לחלש. בעוד שבשמות הדגש המרכזי הוא הימנעות מפגיעה בחלש – "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ... כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה..." (שמות כב, כ-כד), בדברים הדרישה היא לפתיחת הלב והיד כלפי אותה שכבה חלשה – "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח). בשמות עיקר ההתמודדות היא כאמור עם אדם בעל רכוש המתאכזר אל החלשים ואל חסרי האמצעים. על כן קיימת דרישה מינימאלית שלא לענות ולא לנצל את העוצמה והמעמד אליו הגיע האדם. בדברים לעומת זאת, האדם זוכה לשפע רב שניתן לו כתוצאה מברכת ה'. לכן הכתוב אינו מסתפק בדרישה סבילה אלא דורש מעשה אשר מחייב את פתיחת האדם אל הסובב32ביטוי נוסף להבדל זה שבין הספרים ניתן לראות ביחס אל העבד. בעוד שבשמות קיימת חובת השחרור בתום שש השנים ותו לא – "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא" (שמות כא, ג), בדברים נוספת גם מצוות הענקה – "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו, יג-יד)..
281
רפ״בהביטויים המרכזיים המשמשים בבריתות שבשמות הם עבד ואדון, וכך אף מתוארים יחסי ה' וישראל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג, יז; לד, כג). לעומת זאת, הדימוי המרכזי המופיע בדברים ליחסי ה' וישראל הוא דימוי של אב ובנו – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). משמעות הבדל זה אינה מעידה רק על טיב היחסים בין ה' וישראל, כי אם מצביעה על תודעת קיום המצוות של עם ישראל. בשמות עם ישראל הוא עם עבדים, וכעבד לקב"ה נדרש האדם לקיים את מצוותיו. לעומת זאת, בני החורין של חומש דברים בוחרים לקיים את המצוות, מתוך הבחירה בחיים – "...הַחַיִים וְהַמָוֶת נַתָתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִים" (דברים ל, יט).
282
רפ״גסיכום
283
רפ״דעל אף ההבדלים בין הבריתות, המסגרת של הארץ נותרת זהה בשתיהן. הן בברית יציאת מצרים, והן בברית ערבות מואב, הארץ הניתנת לבני ישראל הינה ארץ מורשה המשתרעת מן הנהר ועד הנהר. זוהי ארץ אותה יורישו בני ישראל מאת עמי הסביבה, ובה יחיו חיי בעלות מלאים על אדמתם. התורה מכוונת בכל אחד מהחומשים לבעלות מתוקנת וראויה, כיאה לאדם שנברא בצלם.
284
רפ״הכל אחת מהבריתות הנ"ל פתחה דרכים משלה להתמודדות עם שאלת הבעלות של האדם. בברית יציאת מצרים נבנתה מערכת היחסים שבין האדם לקב"ה כיחסי עבד-אדון. אמנם לאדם ניתנת בעלות, אך עליו לזכור כי אין זו בעלות מוחלטת אלא נגזרת ממקור הזכות – אדון כל הארץ, ומתוך כך לא לענות את החלש ממנו. בברית ערבות מואב התעלתה מערכת יחסים זו ליחסי אב ובן, אשר בה שלטת שפת האהבה והשמחה. מול חיי שפע אלה, על האדם החופשי והמשוחרר להישמר מפני הגאווה והנהנתנות, להכיר במקור השפע ולהעניק מטוב אדמתו לחלש ממנו. בפרק הבא, 'יחסי השש והשבע', נראה כיצד אופיין של הבריתות האלה מתבטא במעגל שש השנים והשנה השביעית.
285
רפ״וד. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" – ויקרא ובמדבר
286
רפ״זמבוא
287
רפ״חבחלק ב עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-אל, כפי שהם מופיעים בחומשי ויקרא ובמדבר:
288
רפ״טא. מעמד העם על ארצו – גרים ותושבים
289
ר״צב. גבולות הארץ – ארץ כנען
290
רצ״אג. יחסי ה' וישראל – "להיות לכם לא-להים"
291
רצ״בכפי שראינו, אפיונים אלה מצויים בברית המילה. הם מצויים לרוב בחומשי ויקרא ובמדבר, אולם ההופעה העיקרית שלהם היא בסוף חומש ויקרא, בפרשיות השביעית והיובל (פרקים כה-כז). נתבונן בהם שם ונעמוד על משמעותם, ובכך נקנה את היסודות לפרק הבא, שיעסוק בניתוח יחסי השש והשבע של האדם החי על האדמה.
292
רצ״ג"כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": מעמד העם בארצו
293
רצ״דעראיות עם ישראל בארצו מודגשת פעמים רבות בחומש ויקרא:
294
רצ״ה...וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(ויקרא יח, כו-כח33וכן שם כ, כב-כג)
(ויקרא יח, כו-כח33וכן שם כ, כב-כג)
295
רצ״וזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה מוחלטת, ובכך אינה שונה מזכותם של שאר העמים לישיבה בארץ. כשם שהארץ הקיאה את עמי כנען, כך תקיא את עם ישראל, אם יטמא אותה. זו אינה ארצו של עם ישראל, כי אם ארץ ה', בה ניתנת לאדם ניתנת רק אחוזה. בדומה לאמירת אברהם "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם" (בראשית כג, ד), כך על עם ישראל לחוש בארצו: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי, וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג-כד). אולם, בשונה מהאבות, להם תחושת הגרות הייתה אל מול יושבי הארץ – "אנכי עמכם", תחושת הגרות בארץ של ויקרא היא אל מול ה': "אתם עמדי".
296
רצ״זעם ישראל עומד אל מול ה', ותודעת העראיות מלווה את חייו על אדמתו. תודעה זו היא היפוכה של תחושת הבעלות והאדנות, אותה ראינו לעיל: בחומשי שמות ודברים, הארץ היא ארץ מורשה, בה האדם חי כבעלים על אדמתו. בארץ של ויקרא, האדם מקבל רק אחוזה, ללא יכולת ירושה אמיתית.
297
רצ״חביטוי מובהק לתודעה זו מצוי בהעברת אדמת הארץ מאדם לאדם בדרך של מכירה:
298
רצ״טוְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ...
(ויקרא כה, יד-טז)
(ויקרא כה, יד-טז)
299
ש׳האדם המוכר את שדהו, אינו מוכר את השדה עצמו, אלא רק את שווי התבואה אותה מצמיח השדה עד לשנת היובל. בהמשך הפרשיה מבואר הטעם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם שם, כג). האדם לעולם אינו מוכר את ארץ אחוזתו, שכן זו אינה ארצו הפרטית. האדם יכול למכור רק את תבואת הארץ, שכן רק היא שייכת לו.
300
ש״אבדרך זו, מובא בהמשך הפרק דינו של האדם שנאלץ למכור את עצמו34מבנה הפרק מתאר התרוששות הדרגתית של האדם: תחילה נאלץ האדם למכור את שדה אחוזתו, בניסיון להשיבה אליו; אחר כך נגרר הוא לבעיות ריבית; ולבסוף הוא אף מוכר את עצמו.. גם בדין זה , אדם הנמכר לעבד עובד רק עד שנת היובל, ולאחר מכן שב אל משפחתו. התורה מנמקת שכמו הארץ, גם האדם שייך לה', ולכן לא יימכר מכירת עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם שם, מב).
301
ש״בגם מכירת שדה אחוזה וגם מכירת אדם לעבדות מוגבלות בזמנן עד היובל, בשל היות האדם והשדה שייכים לה'. העמידה לפני ה' מבטלת את הבעלות האישית-הפרטית. עם ה' וארץ ה' גם יחד מבטלים ומערערים את העמידה העצמית של האדם. לאדם אין נחלת ירושה משלו, והוא אינו יכול לשייך לעצמו אדם אחר.
302
ש״גתודעה זו מסבירה גם את השימוש בשם 'ארץ כנען', לעומת השימוש בשם 'הארץ' בשמות ובדברים. אדם ישראלי החי בארץ כנען חש שהארץ אינה שייכת לו. הוא אמנם הובא אליה והיא אף ניתנה לו לאחוזת עולם, אך הוא לא יוכל לעולם לחוש בה כבן בית משוחרר החי על אדמתו. הוא נכנע לה', אשר לו הארץ.
303
ש״ד"וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם": העמידה לפני ה'
304
ש״הבדומה לתודעת הבעלות על הארץ בשמות ובדברים, אשר התרחבה אל תודעת הבעלות בחיים כולם, גם כאן ניתן לראות כיצד תודעת האדם ביחס לארצו מתרחבת אל תודעת החיים בכללם. אדם אשר חי על אדמתו כגר וכתושב ומכיר בנוכחות הא-להית הקיימת בארץ, חווה את החיים כולם כחיים כנועים לפני ה'. הביטוי המרכזי החוזר שוב ושוב על פני כל ספרי המדבר הוא – "אֲנִי ה'"35הביטוי "אני ה'" מופיע 52 פעמים בחומש ויקרא (לעומת 17 פעמים בשמות ופעם אחת בלבד בחומש דברים!).. מצוות רבות נחתמות בביטוי זה: שמירת שבת וכיבוד הורים, אהבת הרֵע ואיסור רכילות, ערלה וכבוד הזקן. מגוון זה של מצוות המלוות את אורח החיים של האדם, יוצר עמידה יומיומית אל מול הנוכחות הא-להית. ביטוי דומה המופיע מספר פעמים בשני החומשים האלה, נועד אף הוא ליצור תודעה זו – "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם כו, יב).
305
ש״והד נוסף ליחס זה של חיים על הארץ ניתן לראות ביחס אל הגר בחומשים אלה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, לג-לד). היחס אל הגר אינו רק יחס מתחשב ומרחם כבשמות ובדברים. בויקרא ובבמדבר הגר הוא גם שווה, כאזרח מכם, כמוך, שכן כולם גרים ותושבים לפני ה'36השוויון בין האזרח והגר מופיע פעמים רבות בויקרא ובמדבר: ויקרא טז, כט; יז, ח-טו; כ, ב; במדבר טו, יד-ל ועוד. שוני מהותי בין ויקרא ובין דברים בהתייחסוות לגר נוגע לאכילת נבילה. בעוד שבויקרא הגר והאזרח שווים בטומאת אכילת נבילה (ויקרא יז, טו), בדברים האיסור על אכילת נבילה קיים אצל הישראלי בלבד, בעוד שלגר אין כל הסתייגות מאכילה זו.. אם כן, תודעת האדם על אדמתו משתקפת גם באופי החיים בכללם כעמידה לפני ה' וכהכרה בהיות ה' לו לא-להים.
306
ש״ז"הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ" – שכינת ה' בתוך ישראל
307
ש״חעל פי ויקרא ובמדבר, על האדם לחיות בהכרה מתמדת ויומיומית בה' כא-להי ישראל, אולם גם הכרה זו היא רק מטרת ביניים לקראת המטרה הסופית – נוכחות ה' בתוך ישראל.
308
ש״טחטיבת המצוות הגדולה של ויקרא נפתחת בפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב), ומסתיימת במשמעות התקדשות זו:
309
ש״יוּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’:
(ויקרא כב, לא-לג)
(ויקרא כב, לא-לג)
310
שי״אעם ישראל, המקדש עצמו במצוות ה', זוכה להתקדשות ה' בתוכו. זוהי החוויה הבסיסית של הולכי המדבר, המבוטאת בויקרא ובבמדבר. אוהל מועד המצוי קרוב, עמוד האש ועמוד הענן המלווים את מסע המחנות, ירידת הלחם מן משמים, הניסים והאותות – כל אלה יוצרים תחושה מתמדת של השראת שכינה בתוך המחנה.
311
שי״בשילוח הטמאים מתוך המחנה נובע אף הוא מסיבה זו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ב-ג). גם חטאו של קורח נבע מתוך תפיסה זו: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’" (במדבר טז, ג)37וראה הרחבה על חטא קורח בפרק הבא..
312
שי״גהשראת השכינה בתוך ישראל היא שיאה של הברכה בפרשת בחֻקֹתי: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, יא-יב(
313
שי״דגם בפרשיית ערי המקלט ישנו שימוש בביטוי זה:
314
שי״ה...וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(במדבר לה, לג-לד)
(במדבר לה, לג-לד)
315
שי״ובכך מרחיבה התורה את משמעותה של נוכחות ה'; אין מדובר אך בנוכחות ה' בקרב בני ישראל אלא גם בארץ ישראל עצמה. עם ישראל נדרש לפתוח עצמו להכרה בנוכחות ה' הכפולה, בתוכו ובתוך הארץ, ולהיזהר מטומאה המרחיקה נוכחות זו. לכך מצטרפת גם תחושת הגרות של החיים בארץ, כפי שראינו בפרשיית היובל. בויקרא ובבמדבר לא נאמרה העליה לרגל. מצוות ההיראות לפני ה' נפקדת מחומשים אלו. זוהי ארץ אשר בתוכה שוכן ה', וממילא אין צורך לעלות אל הקודש בכדי להקביל את פניו, אלא רק להיפתח לשכינה שכבר קיימת ונוכחת בתוך הארץ38זהו הבדל נוסף בין שמות ודברים לבין ויקרא ובמדבר. בשמות, המלאך הוא האמור להכניס את העם לארץ (שמות כג, כ-כג), והמפגש עם ה' מתרחש בשלושת הרגלים בלבד. בדברים, המפגש מתרחש רק בתחומי בית המקדש (למעט יוצא מן הכלל אחד – מחנה היוצאים למלחמה – ראה: דברים כ, ד). נקודת המעבר מצויה דווקא בחומש שמות. בעקבות הקמת המשכן ותחנוני משה לאחר חטא העגל, עובר ה' לשכון בתוך בני ישראל..
316
שי״זסיכום – הפנים הכפולות של חיי הארץ
317
שי״חבפרק זה עסקנו בפנים השונות של יחסי אדמה-אדם-אל, כפי שהם באים לידי ביטוי במעשי האבות ובתורת משה. דרך שתי הבריתות בין ה' ואברהם, יצאנו אל הביטויים השונים של הופעת החיים בארץ בחומשים השונים, ועמדנו על ההבדלים שבין שמות ודברים אל מול ויקרא ובמדבר ובמשמעויות של הבדלים אלה.
318
שי״טבפרק הבא נעסוק בהשלכות יחסים אלה על האדם החי על אדמתו. אינו דומה אדם הניגש לעבוד את ארצו על פי חומש שמות, לאדם העובד את שדהו על פי חומש ויקרא. כן אינה דומה השמיטה וביטול הבעלות של שמות, לשביתה וחיבור לאדמה ולה' של ויקרא. עיקר ההתבוננות תתבצע דרך יחס התורה למעגלי השש והשבע: שש השנים בהן האדם פעיל ויוצר, אל מול שנת השבע, בה הוא שובת ממלאכה. כאמור, על פי הספרים השונים תיווצר גם משמעות שונה, היוצרת עולם רוחני שונה.
319
ש״כיחסי השש והשבע – שש השנים והשנה השביעית בתורה שבכתב
320
שכ״אפתיחה
321
שכ״בבפרק הקודם הכרנו את העולמות המקבילים הבונים את מרחב החיים בארץ: עולם הבעלות בשמות ובדברים, ועולם הנוכחות הא-להית בויקרא ובמדבר. בפרק זה נחוש את מקצב החיים של שש השנים והשנה השביעית, המהווה את התנועה הפנימית של כל מרחב. כל מחזור זמן בנוי משש שנים של פעילות ולאחריה שנת הרפייה. זוהי מוזיקת החיים בארץ, המעצבת את הקשר בין האדם לסביבתו – האדמה, החברה וה'. שתי התנועות משלימות האחת את רעותה, ויוצרות יחד את מקצב החיים בארץ.
322
שכ״גהקשבה למנגינה הזו מגלה את הקולות השונים המלווים אותה: הקול הטבעי, קולם של החיים הארציים, המבטאים התהלכות פשוטה לפני ה', ללא מצוות מוגדרות ומכוונות, וקול מצוות ה', הופעה א-להית עליונה המעדנת את הקול הטבעי. שני הקולות הללו מלווים יחד את תנועת שש השנים והשנה השביעית.
323
שכ״דפרק זה יהווה צומת למאפיינים השונים של מורכבות החיים בארץ: בעלות אנושית ונוכחות א-להית, שש ושבע, טבע ומצווה – את כולם נאגד לכדי תזמורת המנגנת יחד את מוזיקת החיים בארץ.
324
שכ״החלק ראשון: התנועה הטבעית של שש השנים והמצוות המלוות אותה
325
שכ״ושתי פרשיות השביעית מתארות את תנועת האדם בשש השנים, האחת במרחב הבעלות – "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג, י), והאחרת במרחב הא-להי – "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה, ג). עוד לפני שנרד לעומקם של פסוקים אלו, נחוש בתנועה הטבעית השונה אשר תיווצר בכל מרחב, לאור מה שחווינו בפרק הקודם.
326
שכ״זהתנועה הטבעית של האדם במרחב הבעלות של שש השנים, היא תנועה בעלת נוכחות חזקה של האדם בארצו אל מול סביבתו. תנועת העוצמה של שש השנים עלולה למלא את האדם גאווה עצמית, אשר תוביל לשכחת א-להים. מול סכנה זו תידרש תנועת מצווה, אשר תעדן את הבעלות ותשמור אותה מאטימות, וכך תכוון אותה אל ה'.
327
שכ״חלעומתה, התנועה הטבעית של האדם במרחב הא-להי בשש השנים, היא בעלת נוכחות חלשה במציאות, ובעלת אחיזה עדינה יותר באדמה. במרחב זה מודגשת העמידה היומיומית של האדם והארץ אל מול ה'. הסכנה הטמונה בתנועה הטבעית של האדם במרחב הא-להי, היא הליכה עם ה' בקרי. האדם עלול לשכוח את תכונות המרחב בו הוא חי, שכחה אשר תוביל אותו לזנוח את תודעת הגרות ולנתק עצמו מהנוכחות הא-להית. על כן, במרחב זה תידרש תנועת מצווה שונה, המכוונת את האדם ישירות אל מול ה'. המצוות אשר ילוו את התנועה הטבעית של האדם, יזכירו לו כי לה' הארץ ומלואה.
328
שכ״טשש השנים במרחב הבעלות
329
ש״לא. ברית יציאת-מצרים
330
של״אבברית הר סיני נזכרות שתי מצוות הנוגעות לאדמה: הקבלת פני ה' ברגל והבאת הביכורים.
331
של״בוְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':
332
של״ג...
333
של״דרֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ
(שמות כג, טז-יט)
(שמות כג, טז-יט)
334
של״החג הקציר וחג האסיף נחגגים בתקופות ראשית ואחרית היבול. בזמנים אלו מתעצמת תודעת הבעלות, ודווקא אז נקרא האדם לבוא אל בית ה', ולעמוד בענווה לפני האדון ה'.
335
של״וגם מצוות הבאת הביכורים לבית ה' נוגעת בשורש חוויית היצירה של הבעלים. עם הופעת הבכור, חוֹוה האדם את פעימת היצירה החדשה ואת הגאווה האנושית על הצמחת הפרי. תחושת התפעמות שכזו מתארת חוה בהולדת קין איש האדמה: "קניתי איש את ה'" (בראשית ד, א). המצווה על עובד האדמה להביא את הביכורים אל בית ה', מעדנת את תודעת בעלותו הבלעדית על הפירות.
336
של״זבשש השנים, קוטע קול המצווה את המקצב השוטף של חיי הבעלות והיצירה הטבעיים, בתנועה המעלה את הבעלות אל האדון ה'. העלאה זו נעשית בנקודות הקריטיות, בראשית עונת היבול ובאחריתה. שנה בשנה עוזב האדם את שדהו, ועולה אל האדון ה'. בזמן זה הוא גם מעלה את הביכורים, ראשית פרי אדמתו.
337
של״חב. ברית ערבות-מואב
338
של״טאֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ (דברים ח, ט). מושגי הברכה והחיים, השמחה והאהבה, הנזכרים בברית זו, מתייחסים לשפעת היבול של האדמה. בברית ערבות-מואב מתרבות מצוות האדמה אשר נותנות מענה לסכנות הכרוכות בשפע זה.
339
ש״ממצוות האדמה נעות בשני כיוונים: האחד כלפי מעלה, בתנועת העלאה אל המקום אשר יבחר ה', והאחר כלפי מטה, כלפי החלשים בחברה: האלמנה, העני והגר. בשני הכיוונים פותח האדם את רכושו, את כוחות החיים שהשיג, מתחום בעלותו הוא אל אשר מבעד לו.
340
שמ״אתנועת העלאה לה'
341
שמ״בוַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:
(דברים יב, ו-ז)
(דברים יב, ו-ז)
342
שמ״גתנועת ההעלאה שראינו בברית הר סיני, הופכת לתנועה גדולה ומשמעותית יותר בברית ערבות מואב. בברית זו עולה האדם לבית ה', ומביא עמו את כל מתנותיו: תרומות ומעשרות מפרי אדמתו, נדרים ונדבות, ובכורות בקרו וצאנו. מתוך הכרה במקור הברכה, מעלה האדם את שפע החיים המפעמים במרחב האנושי-אישי אל בית ה', אל המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם.
343
שמ״דגם העלייה לרגל בחגי הקציר והאסיף (שם טז, ט-יז) מקבלת עיצוב מחודש והופכת מעליה שנועדה להכיר בהיות ה' האדון, לעליה של הודיה ושמחה בכל הטוב: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (שם טז, טו).
344
שמ״ההעלייה לבית ה' עומדת גם ברקע מצוות מעשר שני (שם יד, כב-כז). במצווה זו נפתח האדם כלפי ה', על ידי אכילת הפירות במקום אשר בחר לשום שמו שם. האכילה לפני ה' נוטעת באדם את יראתו, מחד גיסא, "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיך כָּל הַיָמִים" (כג), ומאידך גיסא משפיעה עליו שמחה, כאשר הוא משתף באכילה את כל בני ביתו: "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (כו). בזמן שמחה שכזה, אל לאדם לשכוח את מי שאין לו נחלה: "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (כז).
345
שמ״והמכנה המשותף לכל העליות עם שפע הארץ הוא השמחה לפני ה'. מטרת העליה אל ה' בברית ערבות מואב אינה שבירת תודעת הבעלות, כי אם הודיה שְמחה על החיים המבורכים, ועל השפע מאת ה': "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם". בשונה ממשכן ה' בחומשי ויקרא ובמדבר, המשמש כמקום קדוש ונבדל, בית ה' של חומש דברים הוא מקום הברכה והשפע.
346
שמ״זתנועת הנתינה לחלש
347
שמ״חוּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה
(דברים יד, כו)
(דברים יד, כו)
348
שמ״טהתנועה המלווה את האדם בשש השנים, אינה מתמצה במגע עם הגבוה. שמחת החיים בשפע התבואה, אינה פוסחת על הפושטים ידם בשערי העיר. האדם היוצר, המידמה לקונו, מצוּוה לזכור אף את החלש בחברה ולדאוג לו, דווקא על רקע השפע הגדול המזומן לו מן האדמה. "בנים אתם לה' א-להיכם" – על הבן לשתף ברכוש האב אף את האחים שירדו מנכסיהם, או את הכהן והלוי, שלהם נועד גורל אחר39יחסי האחווה מוזכרים מספר פעמים בחומש דברים, ראה: טו, א-יח, כב, א-ד.. ראיית העם כולו כבני ה' והיחסים החברתיים כערכי משפחה גדולה, מבהירה את עומק ההתפתחות המתרחשת בברית ערבות-מואב, מן הבחינה החברתית והלאומית גם יחד.
349
ש״נמעשר-עני, לקט, שכחה ופאה, שיתוף החלשים באכילה לפני ה' – כולן מצוות התלויות בארץ, המשתפות את החלש בשפע היבול. ה'בעלים' של חומש דברים הוא בעלים הרגיש לזולתו, מכיר בכאבם של החלשים ומטמיע את שמחתם בשמחתו. בקצירת השדה זוכר האדם את העניים ומשאיר להם חלק בשדהו (פאה). בהמשך הקציר, מותיר האדם בשדה חלקים אחדים מן התבואה, המעידים על רוחב וטוּב ליבו (לקט ושכחה). בעת איסוף התבואה, אחת לשלוש שנים מפריש האדם מרכושו מעשר המיועד לעניים (מעשר עני), ואף כאשר הוא מעלה את תבואתו לבית ה', לא ישכח לצרף לשמחתו את השכבות החלשות בחברה.
350
שנ״אפיתוח המערכת המוסרית בחומש דברים, מבוטא בהרחבה במגע האדם עם האדמה, בו מועצמת חוויית הבעלות האנושית. דווקא בנתינה לחלש זוכה האדם לברכת ה': "...נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (שם טו, י)40הנתינה לעני המביאה את ברכת ה' מופיעה גם במעשר עני ושני, יד, כב-כט, ובוידוי מעשרות, כו, יב-טו..
351
שנ״בחתימת מצוות האדמה – ביכורים ווידוי מעשרות
352
שנ״גמצוות האדמה נחתמות בהבאת הביכורים ובווידוי מעשרות (פרק כו). שתי מצוות אלו מסכמות יחד את שני התהליכים במערך שש השנים: הפתיחה אל השמיים והנתינה לאחר.
353
שנ״דבהבאת הביכורים עומד האדם נוכח ה', מביא מראשית פרי אדמתו ובפיו הגדת הביכורים. בהגדה הוא מתאר את המהלך ההיסטורי, שראשיתו בהבטחת הארץ לאבות וסופו בהבאת ראשית פרי אדמתו אל בית ה'. לאחר הנחת טנא הביכורים לפני ה', שב האדם לביתו, שמח בכל הטוב ומשתף בו אף את הלוי אשר בקרבו. בכך נסגר מעגל היחסים בין האדם לקב"ה: השמים מברכים את האדם בברכת הארץ – האדם מעלה לבית ה' מפרי אדמתו, מכיר בטוב ומודה על ברכת השמים – לאחר מכן שב הוא אל ביתו ואוכל את הפירות בשמחה עד לשנת היבול הבאה.
354
שנ״המצוות הביכורים סוגרת את המעגל הנפלא, א-להים-אדם-אדמה, מקיימת אותו בדיבור, ומציגה בפנינו את מעגל החיים של שש השנים במלוא תפארתו. הגדת הביכורים הנאמרת לפני ה' היא אותה ראיית הפנים שהכרנו בברית יציאת מצרים, אך כאן היא כקישור 'פנים בפנים' בין האדם לא-להיו, באמצעות פרי האדמה.
355
שנ״ואל מול מצוות הביכורים, אשר הדגישה בעיקר את יחסי האדם וה', הפרשיה הבאה – וידוי מעשרות – מדגישה גם את התיקון החברתי: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם כו, יג). הוידוי חותם את מצוות האדמה בברית ערבות מואב, ובסופו התפילה הנפלאה – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם שם, טו).
356
שנ״זג. סיכום שש השנים במרחב הבעלות
357
שנ״חחוויית שש השנים, בשתי הבריתות כאחת, מעבירה את האדם דרך ארוכה וייחודית. עובד האדמה ניצל מן האדנות השלטונית-הנצלנית ומן הגאווה המסאבת. למן הרגע בו נפגש האדם בתוצרת המלבלבת בפרדסיו בשנה הראשונה, ועד תום פירות השנה השישית, פותח הוא את עצמו לתנועות ההולכות ושבות אל ה' ואל האחר.
358
שנ״טאחר שיצא האדם מגדר עצמו ועבר תהליכים ארוכים ומורכבים, תולה הוא עיניו במרום ומבקש ברכה; ברכה שתתקיים בזכות השבועה לאבותינו, אשר הבטיחה את ירושת הארץ, ובזכות התנועה אותה הוא מקיים בגישתו אל כל הסובב אותו. ברכה אשר תתקיים מתוך יחסי האהבה בין ה' לעמו.
359
ש״סשש השנים במרחב הא-להי
360
שס״אמקום האדם במרחב הא-להי
361
שס״בהארץ, במרחב הא-להי, מתאפיינת בהיותה ארץ ה'. לאור זאת, התנועה הטבעית של האדם נוכחותה באדמה חלשה יותר ואחיזתה בה עדינה יותר מאשר במרחב הבעלות. האדם בחומשי המדבר מתהלך בארץ כגר וכתושב. רק התבואה ניתנת לו, ובה רשאי הוא לסחור, בעוד שהארץ עצמה נותרת של ה', ולכן אינה יכולה להימכר לצמיתות. האדם והארץ שייכים הם לה': "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
362
שס״גההכרה כי הארץ היא חלק מהמרחב הא-להי משנה את מעמדו של האדם במערכת היחסים אדם-אדמה-ה'. במרחב הבעלות, האדם במרכז: הארץ קיימת בעבורו, ההצמחה והיצירה בה נעשות למענו והברכה העולה מן הארץ מעשירה את חייו לפני ה'. במרחב הא-להי, לא האדם במרכז אלא ה'. גם הארץ אינה אמצעי לרווחת האדם, אלא זו ארץ ה' פעילה, שהאדם מוזהר שוב ושוב מלטמא אותה. האדם שותף למעשה בראשית, לא בכדי להגיע לברכה במעשי ידיו כבדברים, אלא בכדי להגיע למלוא ההכרה כי זוהי ארץ ה', בה הוא שוכן ואותה הוא מברך.
363
שס״דבכך מתגלה ייחודו של עם ישראל בישיבתו בארץ. בעוד שחיבורם של שאר העמים לארץ הוא חיבור על דרך השלילה בלבד – הארץ מקיאה את העמים המטמאים אותה – הרי חיבור עם ישראל לארץ מוליד הצמחה ופיתוח. השכינה השורה בתוך עם ישראל מוקרנת גם אל עבר הארץ וגורמת לברכתה: "...וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע..."41ייתכן כי בפסוקים אלה רומזת התורה לתיאורי גן עדן: "עץ השדה יתן פריו" מקביל ל"ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל...", וכן "ואכלתם לחמכם לשובע" כנגד "בזעת אפך תאכל לחם" בו קולל האדם הראשון. נראה שיש כאן תיקון עומק הנובע מארץ ישראל. בניגוד לתיאורים הסותרים שראינו בפרק ב בבראשית (גן ה' וארץ ה' עמוד....), כאן המטר הוא אמנם משמים, אבל הברכה היא כברכת גן עדן. האדם פתוח לגרמי השמים כמתחייב מארץ ישראל, אך זוכה לברכה ולשפע המצויים בגן עדן. (שם כו, ד-ה).
364
שס״האם כן, האדם אינו במרכז; הארץ שייכת לה' ופועלת כישות הקיימת לעצמה. על כן, גם מצוות הארץ המובאות בחומשי ויקרא ובמדבר מאפשרות את הפתיחה לנוכחות הא-להית.
365
שס״ומצוות הארץ במרחב הא-להי
366
שס״זערלה
367
שס״חוְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:
(ויקרא יט, כג-כה)
(ויקרא יט, כג-כה)
368
שס״טארבע השנים הראשונות של העץ מוקדשות כולן לעמידה לפני ה'. המושג ערלה מוכר מברית המילה, ונראה כי מצווה זו מכוונת לתהליך דומה ביחס לעצי המאכל. בדומה לברית המילה של האדם, בה הוא נפתח להיות ה' לו לא-להים, ערלת העץ מאפשרת את הכרת היות ה' לא-להים במרחב כולו. גם בשנה הרביעית יהיו כל פירות העץ קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית יוכל האדם לאכול מפרי עציו.
369
ש״עמצוות הנתינה לעני: פאה ולקט, פרט ועוללות
370
שע״אוּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:
(ויקרא יט, ט-י)
(ויקרא יט, ט-י)
371
שע״במצוות הנתינה לעני ולגר, שכֹּה מפותחות בשמות ובדברים, כמעט ואינן נזכרות בחומשי המדבר42המקום היחיד בו מוזכרת המילה 'עני' בחומשי ויקרא ובמדבר הוא במצווה זו (בפרק זה, ובפרק כג, כב)., ואפילו במקומות הספורים בהם נזכרות מצוות אלה, הן בעלות צביון של נוכחות א-להית. חומשי המדבר אינם מתמודדים עם השאלה החברתית-מוסרית, אלא מכוונים כולן אל העמידה לפני ה': "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".
372
שע״גמצוות ההעלאה אל הקודש
373
שע״דמצוות הנתינה לעני אמנם פחות מפותחות בחומשי המדבר, אבל מאידך, מצוות ההעלאה לקודש מופיעות בהרחבה יתרה:
374
שע״הוְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה’
(ויקרא כז, ל)
(ויקרא כז, ל)
375
שע״ובחומש דברים ראינו כי המעשרות מועלים אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. במקום זה הם נאכלים בשמחה ובשיתוף לפני ה', יחד עם הנדרים ועם הנדבות (דברים יד). בחומש ויקרא, לעומת זאת, המעשרות הם קודש לה'43בפרק יד בדברים המושג 'קודש' אינו מוזכר כלל!. המעשרות אינם מוּעלים למקום כלשהו, ואינם נאכלים בשמחה לפני ה'. ישנו שינוי חשוב נוסף ביחס לדברים: בויקרא האדם אינו נדרש לעשר תבואת השדה, כפעולה אקטיבית. המעשר הוא קדוש מאליו, ועל האדם רק להכיר בכך ולהפרישו משאר התבואה. בדומה לערלה, גם כאן הקודש נוכח בתוך הארץ, וכל שעל האדם לעשות הוא לאפשר לקדושה זו להיגלות44מצווה נוספת בה ניתן לראות את הפער הזה בין חומשי המדבר לבין ספרי הברית היא מצוות הבכור. בשמות ובדברים ההקדשה היא אקטיבית: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב, וכן בדברים טו, יט). בבמדבר הבכור הוא מלכתחילה קודש השייך לה': "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה’" (במדבר ג, יג)..
376
שע״זמצוות הראשית – ראשית העומר ושתי הלחם (ויקרא כג), ראשית הדגן (במדבר י"ח) וראשית החלה (במדבר טו)45מצוות הראשית פזורות על פני מצבי התבואה השונים, החל מהשיבולים בשדה ועד לתוצר הסופי, הלחם. הקציר הראשון מובא לפני ה' עם הנפת העומר, ראשית הדגן, התירוש והיצהר ניתנת לכהן, ראשית העריסות מובאת כתרומה, וכן לחם הביכורים מובא אף הוא לפני ה'. בכל שלבי הראשית – קציר, דגן, עריסות והלחם – קיימת נתינה ועמידה לפני ה'. – מבטאות אף הן את הקדושה שכבר נוכחת במציאות. כל שעל האדם לעשות במצוות אלה הוא להפריש את הקודש ולהרימו לגבוה.
377
שע״חמצוות הערלה, המעשרות והראשית, הראו כי הקודש עולה מתוך הארץ מבלי שהאדם נצטווה לקדש אותו. את הקודש הזה מקבל הכהן מידי האדם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם" (במדבר יח, ח). בהמשך הפרק, מפרטת התורה מתנות רבות הניתנות לכהן. בשונה מדברים, שם ניתנים לכהן רק הזרוע, הלחיים ותרומות התבואה (דברים יח, ג-ה, ובהמשך גם ביכורי האדמה – שם כו)46אפילו בכורות הבקר והצאן אינם ניתנים לכהן אלא נאכלים על ידי הבעלים בירושלים (דברים טו, יט-כ)., בבמדבר מורחבת הנתינה לקודש. כאן אין האדם מקדיש את רכושו לה', אלא זהו קודש השייך לכהן מלכתחילה47הפרשייה כולה נאמרת אל אהרן ובניו: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ", ולא אל הבעלים הנותן.. הכהן מקומו בקודש: הוא התקדש בשמן המשחה (ויקרא ח), הוא שומר את משמרת הקודש (במדבר יח, ה), ועל כן הוא מקבל את "משמרת תרומֹתי".
378
שע״טגם הנתינה ללוי, שנימוקה בדברים הוא "כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם", מוגדרת בפרק זה כ"חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (שם שם, כא).
379
ש״פ"איה מקום כבודו"
380
שפ״אפרק יח בבמדבר מדגיש את הנתינה וההפרשה של הקודש לגבוה. מדוע יש צורך להעלות את הקודש? הרי לאור האמור לעיל על חומשי המדבר, הקודש כבר נוכח, ה' שוכן בתוך הארץ ובתוך העם!
381
שפ״בטענה זו היא טענתו של קורח, המופיעה מעט לפני פרק הנתינה לכהן. טענת קורח "כִּי כֹל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּע תִּתְנַשְׂאוּ עַל קְהַל ה’" (במדבר טז, ג), יוצאת מתוך אותה נקודת מוצא: נוכחות ה' בקרב העדה יוצרת מרחב קדושה שכל העם שותף לו, ועל כן אין מקום להתנשאות אהרן המשרת בקודש.
382
שפ״גישנו גרעין אמת בטענת קורח. ה' אכן שוכן בתוך המציאות, וכפי שראינו, הארץ עצמה מפיקה מתוכה קודש. אולם, זוהי קדושה גנוזה ונסתרת. הקודש גנוז במעמקי המציאות ומתגלה רק בפירות הצומחים מן הארץ, אותם מפריש האדם למקדש. הקודש גנוז, מכיוון שחשיפתו לעין כל לא תאפשר את קיום האדם. חומשי המדבר מראים שוב ושוב את הסכנה והעוצמות שבחיים לצד הקודש48חטא נדב ואביהוא, האיסור הטוטאלי על הקרבת חוץ, קברות התאווה ועוד..
383
שפ״דרק הכוהנים, אשר עברו תהליך של התקדשות וכל חייהם מיוחדים לשירות בקודש, יכולים לחיות באופן מתמיד עם הקדושה הגלויה.
384
שפ״ה...וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
385
שפ״ווְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(במדבר יח, ד-ז)
(במדבר יח, ד-ז)
386
שפ״זלזר אסור להתקרב אל הקודש. מרחב זה אינו מתאים לו, ובהיכנסו אליו יומת. מתוך הבחנה זו, ממשיכה התורה ומפרטת את הדברים הניתנים לכהן. דרך הנתינה לכהן, מכיר איש ישראל במרחב הקודש, אליו הוא יכול רק להעלות, אך שמה לא יבוא.
387
שפ״חהקודש הוא אמנם הציווי העיקרי של חומשי המדבר – "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם" (ויקרא יט, א) – אך זו תנועה שלא תגיע לעולם לכלל שלמות. העדה אינה קדושה, אלא רק מתקדשת. זהו המתח המתמיד בו שרוי האדם בחומשי ההליכה במדבר49מגמה זו מגיעה לשיאה בפרק החותם את חומש ויקרא (כז), בדיני האדם המקדיש את עצמו לקודש..
388
שפ״ט"בְּצִילוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַבְתּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי": החיים בצל הקודש
389
ש״צאם כן, האדם אינו מסוגל לחיות עם הקודש בהיותו גלוי, ועל כן כל שביכולתו לעשות הוא להכיר ביסוד הקודש השורה בתוכו. האדם מפריש ומבדיל את הקודש השרוי בביתו ומעלה אותו לכהן, לאדם שביכולתו להכיל את הקודש. בכך זוכה האדם לחיות בצל הקודש.
390
שצ״אטענת קורח ועדתו, אשר שאפה לערבוב המרחבים, לפיזור הקודש על פני כל העדה, מסתיימת בהפרדה החדה והברורה. הקודש עוצמתי ומסוכן, ולכן רק על ידי הפרדה ברורה בין הקודש ובין החול, ביכולתו של האדם לחיות חיי חולין בצל הקודש. תפקיד האדם הוא להפריד, להפריש את הקודש מחייו, ולהביאו לכהן. כך יחיה האדם מישראל בזיקה ובקשר מתמיד עם הקודש, מבלי להתקרב מעבר למידה.
391
שצ״בלאור זאת, מובנת ההדגשה של מצוות הנתינה, ובמיוחד מתנות הראשית. מפריש האדם את הראשית לקודש, וכל היתר מותר לו, ויכול הוא לנהוג בו כחולין. האדם מכיר בקודש ובנוכחותו בחייו, ומעתה ניתן לו לחיות לאור ההכרה הזו ובצילה50רעיון דומה בו ההתייחסות לגבוה מתירה את החול, עולה בברכות הנהנין: "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל... אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: "לה' הארץ ומלואה". רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה" (ברכות לה עמוד א)..
392
שצ״גהמפגש המלא עם הקודש הנוכח בתוך המציאות, יקרה רק בשנת השבע. בשנה זו, בה אין הפרשת תרומות ומעשרות, יכול האדם לשוב ולהיפגש עם הקודש הטמון בתוך הטבע. על שנת השבע נפרט בחלקו השני של הפרק.
393
שצ״דסיכום שש השנים
394
שצ״ההגענו לסיום החלק הראשון ביצירה המוזיקלית השלמה. הקשבנו לקולות הטבע של שש השנים העולים מכל מרחב, ולקולה השמימי של המצווה, המעדן את תנועת הטבע.
395
שצ״ובמרחב הבעלות, ביקש קול המצווה לפתוח את עולמו הפרטי של האדם, מלא הישות, אל מקור הברכה. דרך חוויית ההעלאה אל בית ה', ישמח האדם בחייו ויראה בשפע יבולו התגשמות של ברכת ה'. הכרה בשפע היצירה, כנובע מברכת ה', מחייבת את האדם לחלוק את הברכה עם החלש והחסר. בכך יקנה האדם את הבעלות האמיתית על הארץ, בעלות שהיא כעין השתקפות של אדנות ה' על העולם. אולם אם חלילה ישכח האדם את מקור הברכה, יסתלק השפע מן הארץ, בעלותו של האדם תנופץ51תוכחת דברים מדגישה את ניפוץ הבעלות – "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה, בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ: שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ: בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ: פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים: (דברים כח, ל-לג)., והוא יגורש מעל ארץ ירושתו.
396
שצ״זבמרחב הא-להי ביקש קול המצווה לפתוח את האדם אל הנוכחות הא-להית הקדושה, העומדת ביסוד המציאות. האדם אינו מקדש דבר; הקודש עולה מאליו מתוך הארץ. על האדם להפריש את הקודש ולהרימו לכהן. בכך יכול האדם לחיות חיי חולין בצל הקודש מבלי לפרוץ את גבולותיו.
397
שצ״חחלק שני: השמיטה והשביתה בשנת השבע
398
שצ״טפתיחה
399
ת׳הדברים שהבאנו עד כה מהווים את התשתית להופעת שנת השבע. שתי הבריתות, אשר יצרו שני מרחבים שונים, הניחו בסיס איתן, שעליו נבנתה קומת שש השנים. עתה נוכל להמשיך אל קומתה השניה של היצירה, אל שנת השבע, ולהקשיב לקולה הייחודי.
400
ת״אראשית, נשווה בין פרשיות שנת השבע:
401
ת״בהשמיטה – מרחב הבעלות
402
ת״גהשביתה – המרחב הא-להי
403
ת״דוְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)
(שמות כג, י-יא)
404
ת״המִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:
(דברים טו, א-ג)
(דברים טו, א-ג)
405
ת״וכִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(ויקרא כה, ב-ז)
(ויקרא כה, ב-ז)
406
ת״זכבר במבט ראשוני ניתן להתרשם כי השוני בלשונן של המובאות דלעיל מבטא את עיצוביה של תנועת השביעית במרחבים השונים, בשפה הייחודית לכל מרחב. מרחב הבעלות של שמות ודברים מדבר אל האדם הבעלים, וקורא לו לשמוט את הבעלות על האדמה ועל הכסף לטובת האחר-החלש. לעומתו, המרחב הא-להי של ויקרא מציג את שביתת הארץ לה', וקורא להימנעות האדם מעבודה בשדהו, כהכרה בשביתה זו וכהזדהות אתה. בהמשך הפרק נפתֵח את תנועת השבע בכל מרחב.
407
ת״חטבע ומצווה בשנת השבע
408
ת״טכפי שראינו בשש השנים, התנועה בתוך כל מרחב כפולה ומורכבת מטבע ומצווה. כעת נשאל: מהי השפה של שנת השבע – טבע או מצווה?
409
ת״יבמרחב הבעלות של שמות ודברים, התנועה היסודית של השביעית היא תנועה של מצווה: האדם מצוּוה לשמוט ולנטוש את שדהו ("ארצך" בלשון הפרשיה), בניגוד לזכויותיו הקנייניות. השארת השדה לידי האביונים ולחית השדה, יש בה אמנם ביטוי לטבע פִּראי, אך טבע זה הוא רק תוצאת המצווה ולא מגמתה. לפיכך, מהווה הפסוק ניגוד בין התנועה הטבעית של האדם לבין תנועת המצווה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" – זו התנועה הטבעית של האדם כבעלים על פני ארץ ירושתו, "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" – זו תנועה מצוותית מנוגדת, הבאה לנפץ ולבטל את תודעת הבעלות למשך שנה אחת.
410
תי״אבמרחב הא-להי של ויקרא עולה תמונה שונה. לכאורה, "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" זו אמירה טבעית, ואילו האמירה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", המנוגדת לה, היא אמירה מצוותית. אולם שביתת הארץ לה' בפשט התורה אינה מצווה מעשית על האדם, אלא תיאור מציאותי של הארץ השובתת לה'. שביתה זו יכולה להתרחש גם בהעדרו של עם ישראל מעל אדמתו: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שָבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּמָּה... אֶת אֲשֶר לֹא שָבְתָה בְּשָבְּתֹתֵיכֶם בְּשִבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה).
411
תי״בהמסקנה העולה מכך היא שעיקרה של התנועה בשנת השבע היא תנועה טבעית של הארץ השובתת לה', המאזנת את התנועה הטבעית של האדם כיוצר באדמה במשך שש השנים. תנועה זו היא מרכז הפרשיה, ואילו המנעותו של האדם ממלאכה רק נלוות אליה. ייתכן שפתיחת הפרשיה בשביתה, כאמירה כללית וטוטלית "ושבתה הארץ שבת לה'", רומזת ששביתת הארץ היא המציאות היסודית הקדומה של הטבע. אם כן, מהי המצווה המוטלת על האדם? – על האדם לקבל באופן סביל את שביתת הארץ, ולא לחללה על ידי מלאכות השדה, כגון: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה.
412
תי״גנגענו בקווים כלליים של קולות שנת השבע, ועתה נעמיק ונאזין לכל קול בשלמותו, כפי שהוא מופיע בסביבתו הטבעית.
413
תי״דהשמיטות במרחב הבעלות
414
תי״השמיטת האדמה
415
תי״ווְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
416
תי״זוְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)
(שמות כג, י-יא)
417
תי״חמצוות השמיטה נפתחת בתיאור שש השנים הרגילות, בהן מרוויח האדם את לחמו בזיעת אפיו. בשש השנים מפריש האדם תרומות ומעשרות, מביא ביכורים, וכך שומר על מערכת יחסים תקינה עם אדון הארץ ועם השכבה החלשה בחברה. שש שנים עובד האדם את אדמתו כחפצו: זורע, קוצר ואוסף את תבואת האדמה אשר בבעלותו. קיום מצוות האדמה במשך שש השנים אמנם פותח את האדם אל המימדים אשר מעבר לו, אך אינו מונע מן האדם להתנהג כאדוני האדמה והצומח. במשך שש השנים משוכנע האדם כי האדמה היא בבעלותו: 'ארצך', 'כרמך' ו'זיתך', ועל רקע זה מגיעה השמיטה.
418
תי״טאחת לשבע שנים, נוטלת התורה את האדם אל מציאות אחרת. השמיטה מתמודדת באופן חזיתי עם בעלות האדם על האדמה, ומכה בה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. האדם מצווה לשמוט את בעלותו כל האדמה, לנטוש את עצם המצאותו עליה. האדם מגורש מן האדמה וכך, בדרך הקשה, מבין כי הוא אינו אדוני הארץ.
419
ת״ככמה קשה דרישה זו לאדם! במשך שש השנים מממש הוא את בעלותו על האדמה ומפיק ממנה את מרבית צרכי מחייתו. הניתן בכלל לתאר את עומק ההיפוך המתחולל בשנה השביעית? – על השמיטה מספרת התורה במילים ספורות ומדודות.
420
תכ״אעזיבת האדם מתבטאת, בראש ובראשונה, בהשארת הפירות והתבואה הגדלים מעצמם לאביונים על ידי בעל השדה, שהוא עצמו אינו רשאי לאכול מפרי אדמתו שלו. שיא הנטישה מתרחש כאשר חית השדה, עימה נלחם האדם שנה בשנה, אוכלת את יתרת המזון אשר הותירו העניים. השדה כה מופקר ופרוץ, עד כי חיות השדה, אשר מבטאות את הצד האכזרי והדורסני שבטבע52חיות השדה, בכל ספרי התנ"ך, מתוארות כגורמות הרס וחורבן לאדם וליצירתו וכמסכנות את קיום החברה האנושית, באין גורם אנושי שולט. לעיון והרחבה ראה: שמות כג, כט; ויקרא כו, כב; יחזקאל לד, ה-ח; והושע ב לכל אורך הפרק., מקבלות בשמיטה יתרון על פני האדם הנוטש את אדמתו. העדפה זו אינה נובעת מתוך התחשבות והערכה כלפיהן, אלא כביטוי קיצוני לשלילת מקומו של הבעלים בשדהו.
421
תכ״במה מבקשת התורה לומר לאדם, אשר במשך שש שנים עידן את בעלותו עצמו בעמדו לפני ה'? מדוע מבקשת התורה לערער ולקעקע את חוויית הבעלות עד היסוד?
422
תכ״געבד ה' הוא לבדו חופשי
423
תכ״דמצוות השמיטה עומדת מול החקלאי, החש אדון לאדמתו במשך שש השנים, על אף קיום מצוות הארץ. בתוקף מעמדו משתמש הבעלים בכל גרגר אדמה, על מנת להפיק רווחים גדולים ככל הניתן. סיפור השמיטה בשמות מעניק פן חדש לשאלת הבעלות האנושית. היאך יחזיק האדם באדמה וימצה את כוחה שנה אחר שנה, מבלי לשעבדה כלפיו? היאך יבין האדם כי הוא אינו אדון מוחלט על האדמה, ובעלותו מתת ה' היא?
424
תכ״השנת השבע, בשונה ממצוות הארץ בשש השנים, אינה תיקון עדין לתודעת הבעלות. אחת לשבע שנים עובר האדם זעזוע עמוק בתודעת בעלותו על האדמה. הוא מורחק מעל אדמתו, ושומט את בעלותו הכובשת. תביעה קשה ומוחלטת, חדה כתער, ניחתת על עובד האדמה הניצב הרחק משדהו. רק כך יבין בעל השדה את מקומו האמיתי.
425
תכ״ואולם יש לזכור כי השמיטה מתרחשת רק אחת לשבע שנים, כך שאין מטרתה לעקור את בעלות האדם לצמיתות. השמיטה, על אף היותה צו קשה ואלים, מובנת לבסוף כצו המעניק לאדם חירות מתודעת הבעלות. בעלות האדם עלולה להפוך בהדרגה לדרישה מוחלטת של תוצרי האדמה לעצמו בלבד. כך עלול הוא להתמכר אט לאדנותו ולשלטונו ולהפוך עבד לעבודתו הוא.
426
תכ״זשמיטת כספים
427
תכ״חמִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:
(דברים טו, א-ו)
(דברים טו, א-ו)
428
תכ״טשמיטת כספים נזכרת בברית ערבות-מואב, ויש בה השלמה לתמונה העולה מתוך שמיטת הקרקע של ברית יציאת מצרים. בתמצות רב נתייחס למשמעויותיה במרחב השמיטה53חיבורנו מתמקד ביחסי אדם-אדמה, ושמיטת כספים אינה חלק מיחסים אלו. גם בשער השביעית לא עסקנו בה.. במשך שש שנים מעצים האדם את בעלותו במרחבו הפרטי על שדהו, אך לא רק על אדמתו מתעצמת הבעלות אלא גם על האנשים סביבו. מכוח אמצעיו הכספיים הופך האדם לנוגשׂ בבני האדם דלי האמצעיים שתחתיו, הנזקקים לעזרתו הכלכלית. חוסר יכולת העניים להחזיר את חובותיהם, הוא שגורם לשעבודם תחתיו.
429
ת״ל"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה!" – שמיטת הכספים מתרחשת אחת לשבע שנים, ומשדדת את תודעת הבעלות. "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" – הדרישה היא לשמיטת בעלות האדם על חוב שהצטבר עד לשנה השביעית. יש בדרישה זו מהלך קיצוני אף יותר משמיטת הקרקע, שכן הקרקע תחזור לבעליה במוצאי השמיטה, בעוד שהחוב נשמט לעולם. שמיטת הכספים דורשת מן האדם לא לנגוש באחיו במשך כל שנת השבע, לזכור שהעני אינו זר לו, אלא אחיו הוא. כך תודעת הבעלות לא תאטום אותו לאחיו האביון. את כוחות הנגישה יש להפנות כלפי הנכרי, הזר, אשר אינו אחיך.
430
תל״אבניגוד לשמיטת קרקע, בה המרכז הוא שבירת תודעת הבעלות, שמיטת כספים מטרתה היא הפניה לעני. שמיטת הכספים אינה מנפצת את בעלות האדם, אלא בעיקר מרככת את ליבו לחוש את מצוקת העני. התביעה מהאדם לוותר על תביעת כספו שהרוויח ביושר לכאורה אינה צודקת, אבל גם שליטת האדם ונגישתו באחיו אינה מציאות בריאה לנפש הבעלים. שמיטת הכספים דורשת מהאדם להתעלות מעל עצמו ולהיות רגיש למקום המקולקל שאליו הביאה אותו הבעלות – השליטה באחיו, ללא רגישות לסבלו תחת שעבודו. גם אם המעשה עצמו לכאורה אינו צודק, תוצאתו מוצדקת.
431
תל״בבכל מערכת השמיטה אין כל התייחסות למקומה של הארץ; האין זכאית גם היא להתייחסות?
432
תל״גהשביתה במרחב הא-להי
433
תל״דוַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(ויקרא כה, א-ז)
(ויקרא כה, א-ז)
434
תל״הנחלק את הפרשיה לארבעה חלקים: פתיחה (פסוקים א-ב), שש השנים (ג), השנה השביעית – שבת הארץ (ד-ה) והאכילה משבת הארץ (ו-ז). ארבעת החלקים הללו יוצרים מכלול שלם, בו כל חלק בונה נדבך נוסף בתמונה הכוללת של שבע השנים. המתחים בפרשיה – שש השנים אל מול שנת השבע, שביתה והרחקת האדם משדהו אל מול האכילה והחיבור המחודש – מספרים את סיפורן המופלא של שבע השנים.
435
תל״ונעבור כעת אל החלקים השונים ונראה כיצד בונה התורה את המהלך השלם.
436
תל״זפתיחה
437
תל״חוַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
438
תל״טכִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’:
439
ת״מכבר בפסוקי הפתיחה מדגישה התורה כי אין זו שביתת האדם, כי אם שביתת הארץ54גישה זו מתאימה לזהות הכללית של הארץ בחומש ויקרא: הארץ היא ארצו של ה', ארץ דינאמית אשר לה כוחות עצמאיים וייחודיים. הארץ היא זו שנטמאת בחטאי העם היושב עליה, וביכולתה להקיא אותו כתגובה לחטאיו. כך גם בפרשיית השביעית: לארץ צרכים עצמאיים משלה, והיא זו שצריכה לשבות.. זוהי מערכת יחסים פנימית בין הארץ לבין ה', אשר על בני ישראל להיות מודעים לה ולאפשר אותה. אמנם הארץ שובתת לה' ללא התערבות האדם, אך שביתה זו תלויה בכניסת עם ישראל לארץ, וללא כניסתו גם הארץ אינה שובתת לה'55ואכן מפסוקים אלה למדו חכמים כי השביעית החלה רק מחלוקת השדות לאנשים הפרטיים: "כי תבואו... מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות, ולא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר: "שדך" - שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו" (תורת כוהנים בהר, פרשה א). אם כן השביתה תלויה בישיבת עם ישראל איש איש בנחלתו ובשדהו. מנגד, כאשר עם ישראל לא מקיים את מצוות השביתה וגולה מעל אדמתו, הארץ מרצה את שבתותיה (ויקרא כו, לד-לה), ואם כן הארץ שובתת גם ללא נוכחות עם ישראל בה. במתח זה נעסוק בהמשך.. בפסוקי הפתיחה, מגלה הפרשיה טפח מן המורכבות שביחסים העדינים בין ארץ-ה'-אדם. בהמשך הפרשיה תתחדד תמונתם של יחסים אלה.
440
תמ״אשש השנים
441
תמ״בשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
442
תמ״גלאחר האמירה הכללית "ושבתה הארץ שבת לה'", מפרטת הפרשיה כיצד מתבצעת השביתה, ופותחת בתיאור שש השנים. במעבר לפירוט שש השנים קיימים שני הבדלי סגנון משמעותיים: 'הארץ' מפסוקי הפתיחה הופכת ל'שדך' ו'כרמך' של האדם הפרטי. גם לשון הרבים שאפיינה את פסוקי הפתיחה – "דבר אל בני ישראל... כי תבאו...", הופכת ללשון יחיד: "שש שנים תזרע שדך". שני שינויים אלה יוצרים מעבר מהסיפור הגדול של בני ישראל הנכנסים לארץ המשותפת לכל, אל השדה והנחלה הפרטיים של כל אדם ואדם.
443
תמ״דמפגש האדם הפרטי עם שדהו שונה מאוד ממפגש העם עם הארץ הגדולה. 'הארץ' היא הארץ אותה נותן ה' לבני ישראל בכללם. זהו קשר ראשוני אשר אינו מפותח דיו. 'השדה' לעומת זאת, הוא נחלתו הפרטית של כל אדם ואדם. בנחלה זו הוא פועל במשך שש השנים – חורש, זורע, מטפל ודואג עד לשלב הסופי של איסוף התבואה, ומכין את הקרקע לקראת סבב זריעה נוסף. מעתה, נחלתו אינה עוד חלקת בוּר, פיסה מתוך הארץ הגדולה, אלא 'שדה' – חלקה מוגדרת ומפותחת המניבה יבול. השוני בשם ובלשון גורר שוני במהות.
444
תמ״השש השנים הן שנות היצירה של האדם העובד בשדהו, ובהן יש לו תפקיד מהותי ודומיננטי בהפיכת חלקת ארץ סתמית לשדה משמעותי המצמיח תבואה. אולם עליונות זו של האדם ותפקידו המהותי בבריאה, מובילים גם לפגם מסוים. הצורך המתמיד במתן משמעות, בהעלאה ובפיתוח האנושי, מוביל לראיית הארץ כנחותה: לארץ אין מקום כשלעצמה; ההתייחסות אליה היא כאל משאב אנושי, אשר תכליתו איסוף פרטי של תבואה. מצוות שש השנים חשפו תכלית נוספת – העלאת פירות הארץ אל הקודש. בשתי תכליות אלו אין לארץ ולפירותיה מקום עצמאי, אלא היא אמצעי להשגת דבר אחר – בין לקודש, בין להון אישי. לשם כך מגיעה שנת השבע, בה מתעורר יחס אחר אל הארץ ואל פירותיה. מחיבור המושתת על בסיסם של ייעוד ומטרה כלשהם, לחיבור המושתת על בסיס של נוכחות והוויה: "שבת שבתון יהיה לארץ".
445
תמ״והשנה השביעית – שביתת הארץ
446
תמ״זוּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
447
תמ״חשָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
448
תמ״טאֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
449
ת״נשְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
450
תנ״אהשנה השביעית היא שנת השבתון. עולם היצירה וההתעלות של שש השנים מושבת: האדם אינו שותף בהצמחת השדה והכרם, ואינו רשאי לאסוף את התבואה כבשש השנים. הארץ, שבמשך שש השנים חולקה לשדות קטנים 'אנושיים', חוזרת בשנה זו להיות ארץ אחת גדולה, ללא חלוקות וללא גבולות, ללא יצירה וללא עשייה. במשך שש השנים, האדם בעבודתו גרם לארץ להיות שדה. כעת, בשנה השביעית, בה נמנע האדם מעבודת השדה, השדה שב לזהותו הראשונית והופך להיות חלק מהארץ הגדולה.
451
תנ״בבאין פעילות אנושית בארץ, נדם קול התנועה היצירתית-התכליתית. שתיקה זו פותחת פתח להקשבה עמוקה לארץ כשלעצמה. ההכרה בעומק החיים הטמונים ברגבי האדמה, מגלה כי ה' נוכח בה, הווה בתוכה. זהו מעבר מקדושת הייעוד, המונעת על ידי האדם, להוויה א-להית הנוכחת בעומק המציאות.
452
תנ״גפיתוח ההקשבה לכוחות החיים של הארץ, נובע מתוך סגולות הארץ הנפרשות בספרי ההליכה במדבר. בשנה השביעית מתגלה כי שכינת ה', אשר במשך שש השנים שרתה בעם ישראל כתוצאה של קיום המצוות, שורה בארץ מצד עצמה. זוהי ארץ אשר ה' שוכן בתוכה, כשם שהוא שוכן בבני ישראל – "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד). לארץ עצמה ברית וקשר ייחודי עם ה', גם מעבר לברית ה' עם בני ישראל: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מג).
453
תנ״דלאור זאת, מובנת גם התלות שבין כניסת עם ישראל לארץ, לבין שביתת הארץ, כפי שראינו בפסוקי הפתיחה. השש והשבע הינם חטיבה אחת. רק לאחר חשיפת העושר הטמון בארץ בעקבות מצוות שש השנים, ניתן לפתח הכרה שיש בארץ עוצמות הקיימות כשלעצמן, ללא צורך בהעלאה אנושית. רק בעקבות "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", יש משמעות ל"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’". הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל נע במחזורי חיים של שש ושבע – פיתוח ויצירה מחד, הקשבה והוויה מאידך56תיאורנו מתייחס לשנת השבע כבאה לאחר עבודת שש השנים; אולם ישנה משמעות לשנת השבע כפותחת לשש שנים הבאות. האדם אשר הקשיב לשביתה, גם אופן יצירתו במהלך השש הבאות יהיה שונה בתכלית מזה שבטרם חווה שביעית..
454
תנ״ההאכילה בשנת השבע
455
תנ״ווְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה
456
תנ״זלְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
457
תנ״חוְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ
458
תנ״טתִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
459
ת״סבאיסורי המלאכה ניתן היה לסיים את סיפורה של שנת השבע; האדם פינה את מקומו לארץ הגדולה, ואפשר את יצירת הקשר המשותף בין האדמה לה'. מכאן ניתן היה לשוב לשש שנים נוספות. אלא שהתורה אינה עוצרת בנקודה זו; היא מחזירה את שבת הארץ בחזרה אל האדם: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה...".
460
תס״אזהו מהלך מרתק בו הארץ, אשר שבתה לה' ללא התערבות האדם, שבה כעת אל האדם ויוצרת עמו מפגש מחודש. אולם האכילה מתבואת הארץ שונה מן האיסוף של שש השנים. האדם נפגש עם הארץ הגדולה, ולא עם שדהו הפרטי. ממפגש של עליונות כלפי האדמה במשך שש השנים, המפגש המחודש הוא בלתי אמצעי, ללא מחשבות על יצירה או פיתוח. אותם פירות, שבמשך כל השנים היו רק אמצעי להשגת דברים אחרים, מקבלים כעת מעמד אחר: לא מעלים אותם לשום מקום, והם אינם נאספים במאגרים גדולים. הפרי עומד לעצמו.
461
תס״בזאת ועוד: כפי שראינו בחלק הקודם, במשך שש השנים אין לאדם יכולת לגעת בקודש. כל שביכולתו לעשות הוא רק להפריש את הקודש לגבוה. בשנת השבע, המושג 'קודש' כלל אינו נזכר, והוא אינו מובחן ואינו מובדל מן החול. פירות השביעית נותרים כביכול טבל, קודש וחול המשמשים בערבוביא. מעתה, האדם אינו חוסה בצילו של הקודש אלא חי עמו.
462
תס״גרמז לְשוני לַשוֹני שבין צורות מפגש האדם והאדמה בשש השנים ובשנה השביעית מצוי ביחס הפסוקים למילה 'תבואה': במשך שש שנים השימוש בפירות הארץ הינו אסיף: "...ואספת את תבואתה" – האדם אוסף את התבואה למצבורים גדולים, והופך אותה לערך, לכמות ולמספר. לעומת זאת, השימוש ביבול בשנת השבע הוא למאכל: "תהיה כל תבואתה לאכול" – אין אוספים את התבואה, אלא רק אוכלים אותה. התבואה חוזרת לייעודה המקורי – מתנת הארץ לאדם.
463
תס״דמפגש זה יוצר שינוי גם אצל האדם עצמו. כשם שהשדה שב להיות חלק מן הארץ הגדולה, ללא גבולות וללא גדרות, כך גם עולם החי מבטל את הגדרותיו וגבולותיו והארץ שבה ונפגשת עם כולם בשווה. כל עולם החי שותף באכילה מפירות השבע באופן שווה: אדון ועבד, ישראלי וגר, בהמה וחיה – כולם נכללים תחת ה'לכם', המקבלים את פירות שבת הארץ לאכלה. ההבדלה החברתית, שהייתה כה מהותית במשך שש השנים, מתבטלת בשנת השבע.
464
תס״הסיכום: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"
465
תס״ופרשיית השביעית בויקרא בנתה מהלך שלם. תחילה, נִיתנה הארץ לבני ישראל והם הפכוה לשדות פרטיים, אותם האדם מפתח ומצמיח במשך שש השנים. בשנים אלה האדם יוצר ומעלה את האדמה: הוא מפיק ממנה תבואה, עולה איתה אל הקודש וכדומה. בשנה השביעית נדרש האדם לשבות ממלאכתו ולפנות מקום לעומק הטמון בארץ עצמה. הארץ מצידה חושפת את היותה שייכת לה', גם ללא האדם שמעלה אותה. ממקום זה שבה הארץ ונפגשת עם האדם. המפגש המחודש עם הארץ הוא מפגש עצמי, בו הארץ כפי שהיא, פוגשת את יושביה ללא הבדל ביניהם. במפגש זה מתקיים קשר של אכילה בלבד, ללא איסוף וללא התעלות אל הקודש. בכך סוגרת התורה את המעגל: מארץ כללית, הניתנת לבני ישראל בתחילת הפרשה – "אשר אני נותן לכם", חוזרת הארץ לאחר שש השנים והשבע להפיק את תבואתה: "לכם לאכלה".
466
תס״זסוף
467
תס״חנסגור את המעגל אותו פתחנו בפרק 'גן ה' וארץ ה''. גן עדן מבטא, כאמור, את מקום ההוויה והנוכחות. אין בו התעלות אל הקודש: האדם חי בחיבור מתמיד לה'. ארץ ישראל, לעומת זאת, היא ארץ של תנועה, הן מן השמיים לארץ, הן מן הארץ בחזרה לשמיים. תודעת החיים בגן עדן שונה מזו שבארץ ישראל, ולכן חדירה של האחת אל האחרת עלולה להיות בעייתית. מציאות של גן עדן אינה אפשרית בארץ ישראל, שכן למטר השמים היא שותה את מימיה. אפילו בשנת השבע, בה מתהווה מציאות שהיא מעין גן עדן, ללא יצירת האדם, מתעוררת בעיית קיום קשה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כו, כ-כא) – גן עדן המאיר אל הארץ בשנה השביעית, תלוי בברכת השמים והארץ של שנת השש. זוהי השנה האחרונה בה האדם יוצר ומפתח, זורע ואוסף, ולכן בה הוא זוכה לברכת השמים.
468
תס״טארץ ישראל אינה גן עדן, אולם אחת לשבע שנים, מציאות החיים בה נפתחת לעולם של קשב, של הוויה. לאחר שש שנים של תנועה מגמתית והתעלות, שנת השבע מגלה את שורש ההוויה הנוכחת, הארץ עצמה היא ארץ ה' ואינה תלויה במעשה האדם.
469
ת״עמסיפורה של התורה לסיפורם של חז"ל
470
תע״אהֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ
471
תע״בפתח דבר: יצירת חז"ל מתוך התורה שבכתב
472
תע״גבשני הפרקים האחרונים של שער זה התבוננו במרחבים השונים בתורה שבכתב, המגלים שתי מערכות שונות של יחסי השש והשבע בתורה. בשער הבא נפגוש את יצירת חז"ל, המתארת בדרכה המיוחדת את החיים בשנת השבע. פרק זה מהווה מעבר מן התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ובו נבקש למצוא את הדרך מעולם התורה לעולמם של חז"ל. מגמתנו בפרק זה לבחון כיצד יכילו חכמים את הפנים השונות שראינו בתורה.
473
תע״דדרישת התורה של חז"ל: תורה שבעל-פה
474
תע״ההתורה שבכתב דומה היא לתפילין של ראש, בהן ניתן לגלות את דבר ה' בארבעה בתים נפרדים: טבע ומצווה, א-להות ובעלות. לעומתה, התורה שבעל-פה דומה לתפילין של יד, בית אחד הכולל את כל הפנים השונות למעשה אחד. התורה שבעל-פה הלכה למעשה היא, וזקוקה לדרך סלולה, דרך בה ימומש רצון ה' כאמירה אחת שלמה. את החיבור בין הפנים השונות של התורה יוצרים חז"ל באמצעות דרישת התורה. כך היא דרכם: בכל מקום בו ימצאו פרשיות בעלות פנים שונות, יבקשו לאחד את פרשיות התורה לכלל יצירה אחת. זוהי גישתם בכל פרשיות התורה, וכך יתרחש בסיפור שש השנים ושנת השבע. זוהי דרישה העולה עד תפילין-של-ראש על ארבע בתיהן, ומגלה בהן את אחדות רצון ה', בבחינת "אלו ואלו דברי א-להים חיים", אולם "דבר ה' זו הלכה".
475
תע״ובמדרשי ההלכה של פרשיות השביעית, תנועת האיחוד גלויה ומפורשת. פעמים רבות מעמתים חז"ל בין הפרשיות וסוללים דרך לאיחוד ביניהן. אך לא רק במדרשי ההלכה; כל היצירה בתורה שבעל-פה הולכת בדרך זו, בין בגלוי ובין בסתר. על אדנים אלו מונחת ההלכה התנאית במשנה ובתוספתא, הכוללת ברצף אחד דינים הנלמדים משמות וויקרא ללא הפרדה.
476
תע״זחיבור פרשיות שמיטת שמות ושביתת ויקרא מולידה יצירה חדשה. יצירה המאחדת בין עולם הבעלות האנושית לעולם הא-להות והקדושה וממזגת את מחזורי השש והשבע השונים. אין בה אימוץ שני העולמות כמות שהם, אלא המשכת יסודות מעולם אחד אל העולם האחר. 'הילד' שנולד ממזג בקרבו את הפנים השונות; כך נוצרה התורה שבעל-פה, על שלל גווניה ומכמניה.
477
תע״חלאחר שפתחנו את הדרך לתנועת האיחוד של חז"ל, נחזור אל התורה שבכתב ונתהה: האם אכן ניתן ליצור חיבור בין שני העולמות ותנועתם השונה? האם ישנו בסיס לחיבור שכזה, הטמון מלכתחילה בתורה שבכתב?
478
תע״טאחדות המרחבים בתורה
479
ת״פבכל פרקי השער הצגנו את שני המרחבים כעולמות נפרדים בעלי תנועה שונה. אך זוהי הפרדה זמנית, שתכליתה לאפשר הבחנה בפנים השונות. כעת נראה כיצד עולמות אלו סמוכים זה לזה בתורה ובנפש האדם ומהווים רצף התפתחותי אחד במסע החיים, רצף היוצר מבנה של תנועה מהחוץ אל הפנים, ובחזרה.
480
תפ״אסְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר
481
תפ״בברית הירושה הארצית אצל אברהם אבינו אמנם קודמת לברית ההשראה הא-להית, אך בהמשך חיי האבות מופיעות שתי הבריתות יחדיו, עוקבות ומאזנות האחת את האחרת. בתורת משה התחדד הפער בין העולמות, ואף על פי כן משמות ועד דברים מצויים עולמות אלו בסמיכות ותחת קורת גג אחת המהווה רצף מעגלי, בבחינת 'רצוא ושוב'.
482
תפ״גהמסע נפתח בברית הר סיני המכילה את פרשת משפטים. זוהי ברית המכוננת את התנועה הבסיסית של בן החורין, ומעצבת את פניה של הבעלות האנושית, המופנית כלפי חוץ. על גבי תנועה בסיסית זו, מתפתח המסע להכרת העולם הפנימי של השראת הקודש. עולם הקודש נפתח בבניית המשכן – הופעת הקודש בתוך המחנה (פרשת תרומה), ומסתיים בהשראת השכינה בארץ ה' (פרשת בחוקותי). במשך כל שנותיו במדבר מתנהל העם בצל הקודש, התנהלות המלוּוה במתחים רבים. בברית ערבות מואב, לקראת הכניסה לארץ, חוזרת תנועת ה'שוֹב' החוצה. משה חוזר ומבסס את תנועת הבעלות בצורה רחבה, אך הפעם, לאחר המפגש עם יסוד הקודש שבחיים ועם השראת השכינה, חוזרת הבעלות להופיע בצורה מבושמת ומעודנת; מלאת ביטויי שמחה וברכה, שופעת יחסים אוהבים ובעלת תביעות מוסריות גדולות יותר מהאדם.
483
תפ״דאַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ
484
תפ״ההתאחדות החוץ והפנים בארץ ישראל: שורש תורה שבעל-פה
485
תפ״ופרשיות רבות בתורה שבכתב נפתחות במילים "כי תבואו אל הארץ". פניה ומצוותיה הרבות של הארץ המופיעות בתורה אינן מיושמות במדבר; רק החיים הממשיים בארץ יהפכו אותן ל'הלכה למעשה'. החיים בארץ ישראל מהווים את השורש להופעת תורה שבעל-פה.
486
תפ״זנמשיך עם יהושע והזקנים אל הארץ וננסה לדמות בנפשנו כיצד יעצבו הפנים הכפולות את החיים בארץ.
487
תפ״חמעתה לא ניתן עוד לצייר את התהליך כמעגל גדול, שבו מתגלה בכל פעם מתגלה מימד אחד, שונה מקודמו. לאחר השלמת המעגל במדבר ובעקבות הכניסה לארץ, קיימת הכלה של כל תחנות המסע, אותן חווינו במשך ארבעים שנות המדבר. החיים בארץ דורשים אחדות. מקדש וכהונה, בעלות אנושית וברכה, דרים יחד בארץ שהיא א-להית ואנושית בעת ובעונה אחת. על אדני המעגל המחזורי של המדבר נבנית ברכת השלום בארץ ישראל, והוויית החיים בארץ נושאת בקרבה את כל המימדים יחד. נשיאת המימדים יחד, מאפשרת יצירת צירופים חדשים בין חיי הבעלות והחיים הא-להיים בארץ, כך שמשני הפנים נוצר פרצוף אחד: 'צד ימין' של קודש ו'צד שמאל' של בעלות. כאן, בחיים הממשיים והשלמים של ארץ ישראל, מונחים השורשים העתיקים של תורה שבעל-פה.
488
תפ״טזוהי סגירת מעגל: לאחר תקופת המדבר, בה הבריתות היו שני מסלולים מפוצלים, שבנו אל ארץ ישראל של תקופת האבות, בה הבריתות כרוכות זו בזו.
489
ת״צשש ושבע – רצוא ושוב בארץ ישראל
490
תצ״אכאשר החיים הא-להיים והאנושיים ייפגשו יחד בחיי האדם הארץ-ישראלי, ייווצר פער ברמת ההזדהות הטבעית של האדם. באופן טבעי, המימד האנושי קרוב יותר אל האדם, והוא שיהווה את הבסיס של חייו. חווית החיים כהופעה של הקודש, על אף חשיבותה, תופנם ותתקיים כמימד עמוק יותר המלווה את החיים57להמחשה ניתן להסתכל על החיים בארץ כיום. בימי הגלות שלטה התודעה שחיי הקודש הם המרכז, ועל חיי החולין לחסות בצל חיי הקודש. עם השיבה לארץ ישראל, החיים הטבעיים חזרו לתפוס מקום מרכזי בחיי היומיום, ואף זכו לקבל הכרה בערכם העצמי. הקודש לא נדחה, אלא הופנם כיסוד הפנימי של החיים הטבעיים.. הכרה זו תלווה את החיים ברוב הזמן, אך לא בשנת השבע. שנה זו מפסיקה את חיי היצירה והבעלות בארץ, ובכך פורצת בנפש חלון להקשבה עמוקה יותר. בשנה זו הקול הפנימי של חיי ההשראה הא-להית פורץ ועולה ממעמקי האדמה, וחיי הבעלות נעשים טפלים אליו. עם תום שנת השבע, חוזר קול הבעלות לשלוט בחיים הטבעיים, וקול הקודש חוזר למעמדו כקול מלווה. כך מתנהלים החיים בארץ ישראל במקצב של שש ושבע, המדגיש הן את הבעלות האנושית והן את ההשראה הא-להית.
491
תצ״באת תנועת המאקרו של שש השנים והשבע בארץ ניתן להשוות לתנועת המיקרו של השבוע: באופן טבעי, בששת ימי המעשה חיי הבעלות הם מרכז החיים, ואילו השבת, על ידי איסור המלאכה, פותחת צוהר בנפשנו לנוכחות הקודש בחיים.
492
תצ״גתנועת המיזוג בארץ ממצה מכל מימד שהתגלה במדבר את ההופעה החזקה שלו. בחומשי שמות ודברים, בעלות האדם בשש השנים חזקה ומוחשית, ואילו שנת השבע מהווה ניפוץ קשה ושלילי – שמיטה ונטישה. בחומש ויקרא בעלות האדם בשש השנים חלשה באופן יחסי, אך בשנת השבע מופיעה הבשורה החיובית שהארץ שייכת לה'. במיזוג התנועות בחז"ל מתחברות התנועות החיוביות והחזקות שבכל אחד מן העולמות. שש השנים מתמקדות בבעלות האנושית החזקה, ואילו שנת השבע מתמקדת בנוכחות הא-להית המתגלה לעין כל. מיזוג זה נוצר בתנועה מחזורית, מעין] מעגל של 'רצוא ושוב' הדומה למעגל שראינו בתורה עצמה: שש/בעלות אנושית – שבע/ארץ א-להית, וחוזר חלילה...
493
תצ״דקריאת חז"ל את פרשיות השביעית לאור החיים המאוחדים בארץ
494
תצ״העתה, לאחר שציירנו את שורשי החיים העתיקים של מעשה הדרשה, נטעם על קצה המזלג מיצירת חז"ל בשביעית. בדוגמא קטנה ממדרש ההלכה, נראה כיצד החיבור הדרשני שעושים חז"ל בין השמיטה של שמות לשביתה של ויקרא, מאיר מחדש את משמעות תהליך השמיטה והנטישה.
495
תצ״וכפי שתיארנו בהרחבה בפרק הקודם, השביעית בתורה מופיעה לנגד עינינו בשני תיאורים שונים מהותית, שלכאורה אין כל שיח ביניהם: בחומש שמות מתמודדת שנת השמיטה עם בעלות האדם כמצב היסודי, והיא מציבה בפני האדם תביעה קשה: לשמוט ולנטוש את אדמתו, ולהותיר את פירותיה למאכל האביונים וחית השדה; ואילו בחומש ויקרא, עיקרה של שנת השבע היא העצמת חוויית שייכות הארץ לה', אשר פירותיה נתונים לכל.
496
תצ״זחז"ל מחברים בכוח דרישת התורה את השמיטה והשביתה, ובכך יוצרים שיח בין המרחבים השונים.
497
תצ״ח"ואכלו אביני עמך"(שמות כג) אין לי אלא עני, עשיר מנין?
498
תצ״טתלמוד לומר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה).
499
500אם כן, למה נאמר "אביני עמך"? רובה לעניים.
(מכילתא דרשב"י, פרק כג)
(מכילתא דרשב"י, פרק כג)
500
501חז"ל ממתיקים את 'הדין הקשה' של השמיטה, השולל את בעלות האדם, על ידי החיבור ל'חסד' המתפשט על פני כל הארץ – השביתה בויקרא. ראיית השמיטה כמחוברת ומאוחדת לשביתה, פותחת את השמיטה לקול חדש שייכנס בקרבה. קול א-להי, הבוקע את חוויית הבעלות ופותח את האדם להכיר את פנימיות החיים: הארץ היא א-להית, והאדם אינו בעליה. בזכות השיח החדש בין שני העולמות המתקיים עתה בנפש האדם בארץ, מסוגל הבעלים לחוות בצורה עמוקה את התבטלות הבעלות כלפי ה' – לא כשלילה חיצונית ושוברת, אלא כתהליך פתיחה פנימי של הקשבה לקול העולה מעומק הארץ. בדרך זו, משמש הקול הפנימי של שבת הארץ כעידון התנועה הקשה של השמיטה החיצונית, ולכן גם הבעלים רשאי לאכול מפירות השדה.
501
502מכיוון שבדברי חז"ל מגמת השמיטה אינה נמחקת, חוזרת ועולה השאלה מה תרומת הפרשיה בשמות לסיפור השלם – אם כן למה נאמר "אביני עמך"? לשאלה זו נתנו במדרשי חז"ל תשובות שונות. המדרש שלפנינו מציע שעל אף תנועת החסד כלפי הבעלים, הוא אינו רשאי לקחת את רוב היבול לעצמו. "רובה לעניים" – הצורך בעידון הבעלים עודנו קיים, ולכן עליו לשמוט ולנטוש את שדהו, כך שרוב היבול יילקח על ידי העניים.
502
503זוהי רק טעימה קלה על קצה המזלג ממעשה היצירה של חז"ל. חכמים יצרו סיפור חדש ושלם, הממזג את שמיטות האדם בשביתת הארץ של ה', ומשלב את ההכרה בארץ ה' יחד עם הצורך העדין של תיקון הבעלות.
503
504סוף שהוא התחלה חדשה
504
505בשער הבא – 'פני שביעית נקבלה' – נתאר את סיפורה של השביעית כשיא, העומד לעצמו ומקרין את התגלות ארץ ה' על כל שש שנות הבעלות. המפגש שמתרחש בארץ ישראל, בין שנות הבעלות לשנת הארץ הא-להית, יוצר סיפור חדש. סיפור זה ינוע במתח שבין שנות הקניין והבעלות הפרטית ברוחם של שמות ודברים, ובין שנת השיתוף בארץ החיים של ה', השוללת בעלות אנוכית ורכושנית. בשנה זו, יאיר האור של ויקרא כמרכז.
505
506המתח בין שני העולמות אינו גלוי בתורה שבכתב. בתורה שבכתב כל מערכת עומדת לעצמה, וחיי הקניין בארץ אינם מעומתים עם שייכות הארץ לה'. העימות הסמוי בין שני המופעים שבתורה שבכתב נחשף בחז"ל, ויוצר את המתח בשנת השבע. נקודת המבט של הטבע הא-להי מטילה צל כבד על עולם הבעלות הפרטי ומעמידה אותו באור שלילי וחסר. המתח ילווה אותנו לכל אורכה של שנת השבע. בתחילת השנה תצטייר מערכת שש השנים כנחותה למול שבת הארץ. המתח בין הניגודים יתעדן בהמשכו של המפגש, כאשר תצמח הבעלות המעודנת בתוך עולמה של שנת השבע, בעלות רכה ומלאת כבוד אשר תלווה אותנו לאורך הסיפור.
506
507לסיום, לא נוכל למצות בפרק זה את עומק הסיפור של חז"ל, ולהראות את ההשלכות המופלאות של הקריאה השלמה של פרשיות השביעית בתורה. לשם כך כתבנו את השער הבא בו מספרים אנו את הסיפור השלם של חז"ל לפי תומו, והמשכיל על דבר ימצא טוב. בדרכנו לא נעצור בכל שעל כדי לומר כי הלכה זו שורשה בויקרא והלכה אחרת שורשה בשמות; את התיאור הממזג נעשה בקווים כללים בלבד58ביצירה הממזגת את הפנים השונות למסכת אחת שלמה, יהיה זה מלאכותי, מסורבל ולא מועיל לעצור ולפרק את התנועות בכל פעם מחדש. בפתיחה המשלנו את התהליך ללידת ילד משני הורים שונים. 'יש ילדים זיגזג', אך לא כעירוב חיצוני, אלא כמהות חדשה ממוזגת. כך היא תורה שבעל-פה, הנולדת מהחיבור והמיזוג של 'אב' - תנועת הקודש ו'אם' – תנועת הבעלות. את ההבחנה ניתן לבצע בקווים כלליים בלבד. ניסיון 'לחלק' בחזרה את הילד לאבא ואמא על כל צעד ושעל של חייו, ייצור ילד בעל פיצול אישיות. [יסלף את מהותו האמיתית והשלמה של ה'ילד'].
משל אחר לעניין ניתן לתת מיצירת עוגה מסך מרכיבים מסוים. עירוב המרכיבים בעוגה יוצר מהות חדשה של טעם. פירוק העוגה למרכיביה: קמח מלא, שמן זית, ביצים אורגניות, סוכר חום וכדו' אינו אפשרי, ויפספס את הטעם השלם והנפלא של העוגה..
משל אחר לעניין ניתן לתת מיצירת עוגה מסך מרכיבים מסוים. עירוב המרכיבים בעוגה יוצר מהות חדשה של טעם. פירוק העוגה למרכיביה: קמח מלא, שמן זית, ביצים אורגניות, סוכר חום וכדו' אינו אפשרי, ויפספס את הטעם השלם והנפלא של העוגה..
507
508שלמות היצירה תתגלה דווקא בזרימתה השוטפת, כהרמוניה חדשה שנוצרה, וכך נשתדל לספר אותה.
508