אדם מן האדמה, שער ארץ ישראל א׳Adam Min HaAdamah, The Land 1

א׳גן ה' וארץ ה'

ב׳פתיחה

ג׳בפרק זה ננדוד עם האדם למרחבים השונים של החיים על פני האדמה. את מסענו נפתח בקשר שהתקיים בראשית הבריאה, בגן העדן ומחוצה לו. עם גירוש האדם מגן עדן נצא אל מרחבי החיים שמחוץ לגן ונעמוד על הפנים השונות של החיים על פני האדמה בכלל, ובארץ ישראל בפרט.

ד׳כל מרחב מתאפיין במערכת יחסים יחודית בין האדם לאדמה. נעמוד על ההבדלים שבין המרחבים השונים, ונברר מהי מערכת היחסים הרצויה בין האדם לאדמה, או לחילופין: מהו המרחב המתאים ביותר לאדם, גן עדן או ארץ ישראל.

ה׳בראשית הפרק נעסוק בתיאור הבריאה בפרקים ב-ג בבראשית, מיצירת האדם והשׂמתו בגן העדן ועד לגירושו משם לעבוד את האדמה. ניגע במציאות החיים שלאחר חטא אדם הראשון, מהריגת הבל ועד לימי המבול. תקופה זו מתאפיינת בהתנהלות בני האדם על פני האדמה כולה, ללא חלוקה לארצות. נעקוב אחר סיפורי התקופה ונבחן את מערכת היחסים שבין האדם לאדמה, החל מנדודי קין על פני האדמה, דרך השחתת הארץ במעשיו הרעים של דור המבול, ועד לייאוש הגדול שגרם המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (בראשית ח, כב).

ו׳עשרה דורות מנח ועד לאברהם; בהם החלה החלוקה לעמים ולארצות. סיפורו של אברהם נפתח במעבר אל הארץ היעודה, ומכאן נתמקד ביחסי אדם-אדמה, כפי שהם באים לידי ביטוי בארץ ישראל. בארץ ישראל מתעוררת מחדש הזיקה בין מעשי האדם להתנהלות האדמה: הארץ תבורך ותעניק את שפע יבולה כתוצאה ממעשיו הטובים, ולחילופין – תקיא את יושביה כתגובה על חטאיהם.

ז׳בסיום הפרק נעמוד על השוני שבין אופייה האקלימי של הארץ ובין אלו של ארץ מצרים וגן עדן. נראה כי שוני אקלימי טומן בחובו התנהגות אנושית שונה. לאחר מכן נציג את השינויים שעתידים להתחולל בארץ ישראל על פי חזונות הנביאים, בהם נגלה תיאור מחודש וכולל של החיים בארץ: החזרה המתוקנת לגן עדן מקדם.

ח׳העולם – מגן עדן ועד למבול.

ט׳בריאת העולם – תיאור החיסרון וההשלמה

י׳אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:
(בראשית ב, ד-ה)

י״אהבריאה בפרק ב מתחילה מתוך מצבו החסר של העולם, עם תיאור המציאות הקמאית שטרם הושלמה. החיסרון מתבטא בשלושה מישורים: הצמחייה – "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח", ההשקיה – "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ" והפעילות האנושית – "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה".

י״בתיאור זה של הבריאה מעורר ציפייה להשלמת חסרונות אלה, ואכן מיד מתארת התורה את תהליך השלמת החסרונות.

י״גההשקיה:

י״דוְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה...

ט״והאדם:

ט״זוַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

י״זוהצמחייה:

י״חוַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

י״ט...

כ׳וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
(שם, ו-יז)

כ״אהאד עולה ומשקה את כל פני האדמה, וממלא את חסרון המטר. בנוסף, הנהר יוצא מעדן להשקות את הגן. האדם נוצר ועימו כוח העבודה, והוא מונח בגן לעובדו ולשומרו. האדמה בגן מצמיחה עצים נחמדים למראה וטובים למאכל, וכך נשלם עולם הצומח.

כ״בלכאורה זהו תיאור מופלא של השלמת העולם, עם יצירת גן עדן מלא עצים ורווי מי נהרות. האדם מושם בו כמשלים וכמטפל. חי האדם בגן, שומר עליו ואוכל מפירותיו. הושלם עולם הטבע האידיאי, בו האדם משתלב בתוך הבריאה.

כ״גאולם, במבט בוחן נראה שאין חפיפה מושלמת בין החסרונות של האדמה שצוינו בתיאור המקדים, ובין תיאור השלמתם בגן עדן:

כ״דא. הצמחייה: האדמה חסרה את צמיחת שיח השדה ועשב השדה, ואילו בגן צומחים עצים בלבד.

כ״הב. ההשקיה: האדמה חסרה הייתה את המטר השמימי, ואילו השלמתה נעשתה על ידי האד, ולאחר יצירת הגן בידי ארבעת הנהרות. השקיה שאינה באה מהשמים.

כ״וג. האדם החסר בפסוקי הפתיחה אינו נברא בגן עדן אלא מונח בו, ובנוסף אינו עובד את האדמה ומצמיח ממנה, כי אם מתפקד כמעין גנן בגן ה'.

כ״זמפערים אלה עולה, כי תיאור השלמת הגן, על אף היותו מגיב לפסוקי החיסרון, אינו מענה הולם לחסר. אין זו ההשלמה המיוחלת. גן העדן אינו כל פני האדמה. מחוץ לגן עדיין עומדת האדמה חסרה, צמאה למטר ולאדם שיצמיחו יחדיו את עשב השדה. אל הפער הזה נשוב בהמשך.

כ״ח"כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב": החיים מחוץ לגן

כ״טהאדם אינו מחזיק מעמד בגן העדן, וחוטא באכילה מעץ הדעת. הוא והאדמה מקוללים.

ל׳וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
(שם ג, יז-יט)

ל״אהאדם שצמח מתוך האדמה וחי בגן העדן בשלמות עימה, גורם בחטאו לניתוק והפרדה ממקורו. האדמה כבר אינה מאירה לו את פניה; ארורה היא בעבורו, קוץ ודרדר גדלים לצד עשב השדה. החיבור השמח והפשוט של "לעבדה ולשמרה", הופך לעבודה קשה, עצבון וזיעת אפיים. לא עוד פירות בשלים הגדלים מאליהם על העצים; על האדם לעבור תהליך ארוך ומייגע, עד ליצירת פת הלחם למחייתו. מערכת היחסים נפגמה.

ל״בלאחר חטאו, מגורש האדם מגן עדן ושב אל מקומו הטבעי ממנו הגיע: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם". בחייו מחוץ לגן עדן תתממש קללתו וקללת האדמה, עד שובו אליה במותו. גן עדן עצמו לא קולל ולא נפגם, רק האדם שגורש ממנו. האדמה שקוללה היא אדמת מולדתו שמחוץ לגן, בה יעבוד בזיעת אפיו, ויצמיח את עשב השדה שטרם צמח בה עד עתה. אלא שבעקבות החטא, עשב זה עולה יחד עם הקוץ והדרדר¹עד כה לא הוזכר עשב השדה; בגן עדן צמחו רק עצי מאכל..

ל״גאם כן, התיאור הקמאי של עשב השדה ועבודת האדם מושלם רק לאחר החטא. האדם עובד את האדמה בכדי להצמיח את עשב השדה, ומעתה יידרש מטר בכדי להשקות את האדמה²אמנם הגשם לא מוזכר כאן, אך נראה כי בהעדר נהרות הגן, מטר השמים הוא מקור ההשקיה. במשמעות המעבר הזה נעסוק בהרחבה בסוף הפרק.. בכך נסגר המעגל של התיאור בפתיחת הסיפור, כשבתווך העולם האידילי של האדם בגן העדן.

ל״דמתגלה לעינינו סיפור הבנוי כמעין תנועת מעגל. פתיחתו במרחב האדמה הגדול והחסר, מרכזו בחיי גן העדן, כהשלמה של חיסרון האדמה, וסופו בגירוש האדם מן הגן אל האדמה העומדת בחסרונה. בכך נסגר המעגל, והפעם בצורה המותאמת אל שפת האדמה שבחוץ – אדם עובד, עשב ומטר. אך בעקבות החטא, המפגש המחודש עם האדמה עומד בצל קללה.

ל״המהי משמעות מבנה הסיפור?

ל״וסיפור המסגרת מציג את התשתית הבסיסית ליחסי העולם והאדם: אדמה חסרה, הזקוקה לגשם מהשמים ולעבודת האדם בכדי להצמיח בה את עשב השדה. מאדמה זו נוצר האדם, ואליה הוא שב בחייו ובמותו. העבודה יכלה להיות חווית יצירה של האדם, אך בעקבות החטא וקִללת האדם, הפכה העבודה לקשה ומלאת סבל. זהו סיפור המסגרת. בתווך, פותחת התורה צוהר למציאות שונה, למפגש עם תנועת חיים אחרת. כביכול גן עדן הוא השלמה איכותית יותר לחיסרון החיים של האדמה, ואלמלא חטא האדם, יכול היה לצמוח מתוך האדמה עולם ללא חיסרון, ללא צורך בהשלמה, עולם בו חי האדם בהרמוניה עם הסובב אותו – עובד ושומר את הגן, ומכנה בשמות את החיות. לאחר השבר מתגלה האמת הקמאית שהוסתרה: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". אדם לעמל יולד.

ל״זמעתה והלאה יימשכו החיים במרחב הטבעי והמקולל של האדם והאדמה. בדורות הבאים, מקין ועד נח, הקשר של האנושות עם האדמה החסרה ילך ויידרדר, ועימו יתערערו יחסי אדם-אדמה עד לשבר הגדול.

ל״ח"נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ": המשך הניתוק מהאדמה

ל״טוְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
(שם ד, א-ב)

מ׳האדם וחוה מגורשים מגן עדן, ומולידים את דור ההמשך. קין והבל מתמודדים שניהם עם מציאות החיים מחוץ לגן עדן, כל אחד בדרכו שלו: הבל מתנתק לחלוטין מן האדמה ועובר לעסוק ברעיית צאן, בעוד שקין נשאר לשאת על גבו את קללת האדמה, אותה הוא עובד.

מ״אהתחרות ביניהם מובילה את קין לרצוח את הבל. בעקבות הרצח ניתכת מכה נוספת על יחסי האדמה עם איש האדמה:

מ״בוַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(שם שם, י-יב)

מ״גחטאו של אדם הראשון הוביל לקללת האדמה, שמתבטאת בהצמחת קוץ ודרדר ובמאבק מתמיד בין האדם לאדמתו. כעת, בעקבות הרצח, גם האדם עצמו ארור מן האדמה. דם הבל שנספג באדמה מונע מהאדמה לתת את מלוא כוחה, ועל קין לנוע ולנדוד על פני האדמה.

מ״ד"רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ": נח והמבול

מ״ההאנושות הידרדרה והלכה מחטא האדם לחטאו של קין, והאדמה נושאת על גבה את חטאי שניהם, מקוללת ומנועה מנתינת כוחותיה. כך עובר דור אחר דור, עד ללידתו של נח:

מ״ווַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה':
(שם ה, כח-כט)

מ״זנח הוא הראשון שנולד לאחר פטירת אדם הראשון³כך עולה מחישובי השנים.. לידת נח מעוררת תקווה חדשה: אדם הראשון הוא שגרם לקללת האדמה, ואולי במותו תשוחרר האדמה מקללתה. תקווה זו מתבדה במהרה, כאשר בני האדם ממשיכים במעשיהם הרעים וגורמים לצער ה' על עצם בריאתם ולעצבון ליבו:

מ״חוַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

מ״טוְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה':
(שם ו, ה-ח)

נ׳אותן מילים המביעות את התקווה למציאות חדשה – "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ", מבטאות את חרטתו של ה' – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". חרטה זו מובילה להחלטה על מחיית היקום כולו, מלבד נח⁴מדרש השם המתחלף: נח, אשר נקרא כך מלשון נחמה, הוא האדם היחיד שמוצא חן בעיני ה' ולכן ניצל מהמבול.. עשרת הדורות שמאדם עד נח מהווים מעין תהליך מתמשך, בו הארץ מתמלאת חמס ורוע כתוצאה מחטאי האדם ורוע יצר ליבו. אמנם האדם הוא החוטא והמשחית – "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – אך העונש כולל את כל הבשר אשר על הארץ, וכולם מושמדים כאחד במבול.

נ״א"לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם"

נ״בהעולם מושמד במבול, אך מן ההשמדה צומח עולם מחודש. בתיאור העולם שלאחר המבול מופיעים מוטיבים המוזכרים בבריאת העולם: רוח א-להים הגורמת להיפרדות המים והיראות היבשה⁵"וַיַעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָשֹׁכּוֹ הַמָּיִם" (בראשית ח, א).; הזכרת בריאת האדם בצלם א-להים בתוספת ברכה של פריון ומילוי הארץ⁶שם ח, ו-ז. נח חוזר לעולם מחודש, המקבל הזדמנות שנייה לחיים מתוקנים יותר. עם כל זאת, קיים שוני מהותי בין העולם שלפני המבול לזה שאחריו:

נ״גוַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:
(שם ח, כא-כב)

נ״דמסקנת ה' "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" מובילה ליחס שונה אל האדם ואל המציאות. בניגוד לחיבור בין האדם לאדמה בראשית הבריאה, עומד העולם החדש מתחילתו בניתוק בין המערכות: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". האדם מתנתק מן האדמה, וחטאיו לא ישפיעו עוד על האדמה. עונות השנה יתמידו בסדרן, ללא תלות במעשי האדם⁷ישנם שינויים נוספים, כגון היתר אכילת בשר, אך לא נעסוק בהם בעיוננו..

נ״הבכך מסתיים תהליך ארוך ועצוב של ניתוק אחר ניתוק, הפרדה אחר הפרדה, בין האדם לאדמה, עד למסקנה הסופית כי לא יוכלו השניים להיקשר בגורל אחד. מעתה ישנה הפרדה בין האדם לאדמה, הן לטובה הן לרעה.

נ״וארץ ישראל: החיבור המחודש בין האדם לאדמה

נ״ז"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ": ארץ חדשה

נ״חסיפורם של האדם והאדמה הסתיים בנתק עצוב ומייאש. אולם האם בכך נפרדו דרכי האדם והאדמה באופן סופי ומוחלט?

נ״טבהמשכו של סיפור התורה, מתרחשת הליכת אברהם אל ארץ חדשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א). בבואו אל הארץ, מובטח לאברהם כי ארץ זו תינתן לזרעו, הבטחה המעוגנת בברית אשר ה' כורת עימו: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת ..." (שם טו, יח)

ס׳אך כידוע, חייו של אברהם בארץ לא התנהלו על מי מנוחות. הוא נאלץ לרדת למצרים בעקבות הרעב בארץ, להיפרד מלוט, להתעמת עם אבימלך ושר צבאו, ולבסוף לנהל משא ומתן בכדי לזכות לאחוזת קבר משלו.

ס״אמדוע נצטווה אברהם להתנתק מארצו וממולדתו, להגיע לארץ אשר אין לו בה כל אחיזה, ודווקא עליה לכרות ברית? מה ייחודה של ארץ ישראל?

ס״ב"וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ": הארץ מושפעת מחטאי האדם

ס״גבניגוד לפירוד שהעולם נידון לו לאחר המבול, עיון בתיאור הארץ בתורה מעלה כי בארץ ישראל נשמר הקשר החי בין האדם לאדמה. האדמה עודנה מתקללת בעבור חטאי האדם.

ס״דוְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם: וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(ויקרא כו, יח-כ)

ס״ההִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
(דברים יא, טז-יז)

ס״וקללת הארץ בעקבות חטאי עם ישראל מתוארת בתורה במקומות רבים. קללות אלו מפֵרות את הנתק שנוצר כתוצאה מהמבול, ומהוות פתיחה מחודשת ליחסים דינאמיים והדדיים בין האדם לאדמה. בשונה מיתר ארצות העולם, ארץ ישראל מתייחדת בכך שהשמים והארץ מגיבים למעשי האדם ותלויים בהם.

ס״ז"וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ": הארץ מגיבה על חטאי האדם

ס״חבחומש ויקרא מתוארת תופעה חדשה בארץ. הארץ אינה רק מתקללת בעבור האדם, אלא גם מגיבה כלפיו באופן אקטיבי ומקיאה את יושביה בגלל חטאיהם המוסריים.

ס״טאַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(ויקרא יח, כד-כח)

ע׳בסיום חטיבת איסורי העריות, מזהירה התורה את בני ישראל מפני חטאים המטמאים את הארץ. הארץ הטמאה תקיא את יושביה, כשם שעשתה לגוי שישב בה. הקאת הכנענים מגלה, כי כוחה הפעיל של הארץ אינו מכוון רק כלפי עם ישראל היושב עליה, אלא כלפי כל האדם באשר הוא. גם את עמי כנען הקיאה הארץ כאשר אלה חטאו לה. ארץ ישראל, מעצם טבעה, היא ארץ פעילה שאינה סובלת תועבות וטומאה⁸הביטוי 'טומאת הארץ' מופיע כאן בהקשר של גילוי עריות (וכן בויקרא כ), ובמקום אחר ביחס לשפיכות דמים הגורמת אף היא להחנפת הארץ וטומאתה (במדבר לה)..

ע״א"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"

ע״בביטוי נוסף בתורה לדינאמיות של הארץ, מתגלה בשנה השביעית, בה על האדם להכיר בקשר הייחודי שבין הארץ לה': "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב).

ע״גהאדם מצוּוה להיענות לצורך של האדמה לשבות. באם לא, הוא יתחייב חובת גלות, אשר תאפשר לארץ (בהיעדר האדם) לשוב ולקבל את המגיע לה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (שם כו, לד-לה)

ע״ד"וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ": ארץ הברכה

ע״ההשלב הבא והמשמעותי ביותר בהתייחסות אל הארץ, הוא בכוחות הברכה הטמונים בה:

ע״ואִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
(שם כו, ג-ה)

ע״זוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:
(דברים יא, יג-טו)

ע״חבפסוקי ברכה אלו, המקדימים את פסוקי הקללה שהובאו לעיל, מצויה נקודת השוני המשמעותית ביותר בין ארץ ישראל לבין מצב האדמה שלאחר חטא אדם הראשון. בארץ ישראל, לא זו בלבד שהנתק בין האדם לאדמה אינו מתרחש, אלא גם קללת האדמה – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – עשויה להתבטל. בניגוד לקללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", בה קולל האדם הראשון, בארץ ישראל יוכל האדם לזכות בברכת "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע". ארץ ישראל מתגלה כמשוחררת מקִללת אדם הראשון.

ע״טקישור מעשי האדם עם תנובת האדמה מרכך את המסקנה המייאשת של תום המבול: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". יתרה מכך, עצבון האדמה אשר אררה ה' בגלל חטא האדם, הופך בארץ ישראל לברכה ולשפע כתוצאה ממעשיו הטובים. יחסי אדם-אדמה שנותקו וקוללו, שבים, מתחברים ומתברכים בארץ ישראל, עם תנובת האדמה המושפעת ממעשיו הטובים של האדם⁹פסוקי הקללה בפרשיית 'והיה אם שמוע' מזכירים את קללת קין: "כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ" המקביל ל-"והאדמה לא תתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה...". נראה כי פריצה זו של מסקנת המבול, קשורה בהכרח עם שבירת המסקנה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". זכות הבחירה לעשות טוב או רע – "והיה אם שמוע... הישמרו לכם..." – היא הפותחת מחדש את היחסים עם האדמה..

פ׳האקלים והאופי

פ״א"לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם": אופייה האקלימי של הארץ

פ״בלאחר שראינו את תכונותיה הרוחניות של הארץ, נראה כיצד תכונות אלה מוטבעות בעצם טבעה הגשמי של הארץ.

פ״גמשה, בנאומיו ערב הכניסה לארץ, מתאר אותה כך:

פ״דכִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
(דברים יא, י-יב)

פ״הבפסוקים אלו מנגיד משה בין הארץ אליה נכנסים בני ישראל, לבין ארץ מצרים, ממנה יצאו. נקודת השוני העיקרית בין שתי הארצות נעוצה באופי ההשקיה. בעוד שארץ מצרים מושקֵית על ידי הנהרות שלה, ללא תלות או צורך בגרמי השמים, ארץ ישראל שותה ממטר השמים.

פ״והצורך בגשמים יוצר בהכרח את המסקנה העולה בפסוק הבא – הדרישה המתמדת של ה' את הארץ. תלות האדמה במטר מעגנת את הקשר של האדם עם ה', יוצרת יחס של ענווה, היות שהאדם מודע לכך ששפע ארצו תלוי בחסדי ה'. לעומת ארץ ישראל, התלויה בגרמי שמים, ארץ מצרים מושקית על ידי נהרותיה. נראה שאל מול התלות בה' כממטיר הגשם בארץ ישראל, בארץ מצרים נעדרת ההסתכלות כלפי מעלה:

פ״ז"כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה": חוסר תלות המוביל לשחיתות ולגאווה

פ״חישנו מקום נוסף בו מתוארת ארץ שכולה משקה:

פ״טוַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר
(בראשית יג, י)

צ׳ככר הירדן מתוארת כגן ה' וכארץ מצרים. המשותף למקומות הללו הוא שפע המים המצוי בהם. עם זאת, בסדום ובעמורה קיימת שחיתות מוסרית. ערים אלו נחשבות לאב טיפוס של השחיתות המוסרית, כפי שבא לידי ביטוי בקללות פרשת ניצבים:

צ״א...וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ:

צ״בוְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם: וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:
(דברים כט, כא-כז)

צ״גקללת הארץ בעקבות חטאי עם ישראל, מושווית להפיכת סדום ועמורה: שתיהן נובעות משכחת האדם את הא-להים. אדם החי בשפע, ללא צורך בהסתכלות השמימה, ישכח את מקור השפע, וכתוצאה מכך יושחתו מידותיו בנקל. זהו המוקש שבחיי השפע. המקום השופע מים, הדשן והפורה, מוביל לגאווה ולשכחת א-להים, ובסופו של דבר להשחתת המידות¹⁰גם ביחזקאל מתואר הקשר בין גן עדן למקומות בהם האדם נופל לגאווה ולשכחת א-להים.
כך ביחס לצור – "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ... גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ" (יחזקאל כח, יג-יז).
כך גם ביחס למצרים – "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר" (יחזקאל לא, ח-יד).

צ״דכאמור, ארץ ישראל היא ארץ נטולת שפע מצוי, וממילא פתוחה לחסדי ה'. המצב התלותי מוביל בהכרח לענווה כלפי ה', ולתלות תמידית בחסדיו¹¹תיאור החרבת הארץ בעקבות חטאי ישראל והדמיון לסדום ולעמורה מורים, כי גם בארץ ישראל ניתן להגיע למצב של שכחת א-להים (ראה גם דברים ח, יא-יח)..

צ״הארץ ישראל מול גן עדן

צ״ובבסיסם של החיים בארץ ישראל עומדים החיסרון והתלותיות. חסרונו של מקור מים תמידי מזכיר את תיאור החיסרון הטעון השלמה, אותו ראינו בראשית הבריאה: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה"¹²תיאור המטר כמשקה את האדמה, החסר בהשלמה שלאחר החטא, מופיע שוב אך ורק ביחס לארץ ישראל: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא).. כאן נשוב ונדון בהבדלים שבין החיים בגן עדן ובין החיים בארץ ישראל. תיאור גן העדן והחיים בו אִפשר לנו מעין הצצה לעולם אידילי, עולם מושלם בו האדם והטבע חיים בהרמוניה. לאור האמור לעיל אודות היתרון שבחסרון, נראה כי דווקא בארץ ישראל מתקיימים החיים הראויים ביותר. אם כן, מהו היחס שבין שני המרחבים, גן העדן וארץ ישראל?

צ״זבראשית הפרק הצבענו על סיפור הארץ החסרה שמחוץ לגן, שהושלמה על ידי גן העדן. ראינו כי גן העדן המושלם אינו מקומו הטבעי של האדם, ובחטאו נידון לשוב אל האדמה שממנה לוקח, ולעוֹבדה בעצבון כל ימי חייו. התברר כי האדם אינו מסוגל לחיות בתוך השלֵמות והשפע של גן העדן; השפע גורם לאדם לשכוח את חסרונותיו אל מול הבורא, ומעורר בו גאוות שוא. האדם אינו שומע בקול ה', והוא מבקש להיות כא-להים יודע טוב ורע. העולם שמחוץ לגן הוא עולם חסר, אלא שבעקבות החטא, האדם הגאה מגורש אליו, לא בכדי להשלים את חיסרון האדמה, אלא כדי לחוש את חסרונה על בשרו. חיסרון ללא תקנה של קללת האדמה ועיצבונה מלווה את האדם כל ימיו עד שובו אליה.

צ״חבארץ ישראל נפתח פתח לחיים אחרים. מתגלה שהחוסר אינו בהכרח סבל, עצב וקללה. השלמת האדם אינה מחייבת חזרה אל החיים ללא תלות, דוגמת החיים בגן העדן. בארץ ישראל ישנה שלמות של חיים מתוך התלות, החוסר הוא שיוצר הדדיות וענווה. בארץ כנען מתחיל תהליך התיקון על ידי אברהם, ולאחר מכן על ידי עם ישראל. לא אל גן עדן פנינו מועדות. גן עדן בעולם הזה, מהווה מתכון לגאווה. ארץ כנען היא מקום הכניעה של הארץ אל מטר השמים, של האדם אל אלוהיו. יכולת האדם להכיר בחסרונו ולקבל אותו כדרך חיים, יוצרת את החיים המיוחדים בארץ. מתוך השמיעה בקול ה' זוכה האדם לחיים פעילים ומבורכים, ונפתחת דרך חדשה לתיקון יחסיו עם האדמה. העצבון והחוסר שבארץ, במקום שישפילו את גאוות האדם, הם אלה שיפתחו את לבו אל השמים, יעניקו לו את התלות בעיני ה', הדורש את ארצו מראשית השנה ועד אחרית השנה. האדם לא רק עובד את האדמה ומשלים את חסרונה, אלא מתוך החוסר הזה, הוא עבד ה'. זוהי השלמת חסרון האדם וחסרון האדמה יחד. מאידך, אם חלילה האדם אינו שומע בקול ה', החיסרון חוזר ונפרע ממנו, פירעון המזכיר לאדם את חסרונו ואת התלות המשיבה את האדם אל קונו.

צ״טמארץ ישראל בחזרה לגן עדן

ק׳ראינו את הפערים והשוני בין גן עדן לבין ארץ ישראל לכל אורך התורה. אולם בנבואות אחרית הימים אנו מוצאים תיאורים המדמים את ארץ ישראל כגן עדן:

100

ק״אשִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה...

101

ק״בעוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין: הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה:
(ישעיהו נא, א-יא)

102

ק״גכֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:
(יחזקאל לו, לג-לו)

103

ק״דהגאולה העתידית מחזירה את האדם לגן עדן. הכיצד?

104

ק״הבאחרית הימים יש בידי האדם לשוב אל גן העדן ממקום מתוקן. ברבות הימים על האדמה, הפנים האדם את חסרונו, לא רק כניפוץ וכשבר גאוותו, אלא כגילוי מהותו העצמית, הפותחת אותו אל ה'מעֶבֵר'. עתה יכול האדם לשוב ולחיות בגן העדן, ולקבל את מתת השלמות אל תוכו, כהשלמה אמיתית של החוסר שבחיים. בשלב זה ידע להכיר כי זו שלמות שניתנה לו, בעוד שהוא עצמו אינו שלם. תמיד יישאר מחובר וקשור אל האדמה החסֵרה. רק לאחר תהליך הפנמת החוסר, יוכל האדם להעריך באמת את המשמעות של חיי הנצח בתוך השלמות שבגן, ואת החשיבות שבהגנה על מקום זה.

105

ק״והֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם

106