אדם מן האדמה, שער ארץ ישראל ב׳Adam Min HaAdamah, The Land 2

א׳החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע

ב׳פתיחה

ג׳בפרק הקודם ראינו את ההשפעה הגדולה של ארץ ישראל על אופי היחסים בין עם ישראל לא-להיו. אופייה האקלימי של הארץ יוצר באדם תלות בחסדי ה', ענווה ונשיאת עיניים כלפי מעלה. בפרק זה נצא למסע בעקבות מופעיה השונים של הארץ בתורה ובמדרשי חז"ל ונצפה בהתפתחות החיים בארץ ישראל. נחלק את המסע לארבעה שלבים:

ד׳בשלב הראשון נסקור בקצרה את חיי האבות בארץ. ביסודם של חיי האבות עומדים החיים הטבעיים בארץ, ההתהלכות הפשוטה לפני ה', ללא ציווי מפורט וללא תנאי. בראשיתם, היו חיים אלה נחלת האנושות כולה. רק לאחר השחתת דור המבול וניתוק האדם מהטבע, הופכים החיים הטבעיים להיות נחלתם הבלעדית של החיים בארץ.

ה׳בשלב השני נעמוד על אופיו של הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה ביחס לארץ. ביסודו של קשר זה, עומדות מצוות התורה והוא אף מותנה בשמירתן.

ו׳בשלב השלישי נעקוב אחר תיאור החיים בארץ, כפי שהם משתקפים בספרות האגדה של חז"ל. לאור חיי האבות, שבים חז"ל ומאירים את הטבעיות שבחיים בארץ.

ז׳בסיום, ננסה לפענח את המשמעות המלאה של הישיבה בארץ, בימי האבות ולדורות, מתוך איחוד הפנים השונות שהוצגו בפרק.

ח׳א. פרקי בראשית: החיים הטבעיים

ט׳"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ": מאדם עד נח

י׳בפרק 'גן ה' וארץ ה'' ראינו כיצד, לאחר חטא אדם הראשון, מעשי האדם השפיעו בצורה ישירה על האדמה ממנה לוקח, וכיצד, בחטאו, נתקללה גם האדמה. אולם, לא רק כלפי האדמה היה הקשר טבעי. גם הקשר שבין האדם לא-להיו היה בכללו טבעי ולא מצוותי; קשר של הידמות מצד היות האדם נברא בצלם, וחיבור נשמתי מצד נשמת החיים שננפחה בו. מתוך החיבור הטבעי הזה, מברך א-להים את האדם וקורא לו להמשיך ולהתפתח בתוך הטבע, לפרות ולרבות, לרדות בדגת הים ובעוף השמים, ולאכול מכל פרי הארץ:

י״אוַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:
(בראשית א, כח-ל)

י״בגם בעת ש-ה' שם את האדם בגן העדן, הוא מטיל עליו רק 'משימה' כללית (להוציא האיסור לאכול מעץ הדעת) – פיתוח ושימור הטבע: "וַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם ב, טו). קשר חיים זה, של חיבור טבעי ללא עולם מצוות מפותח ומפורט, התקיים עד לדורו של נח.

י״ג"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – דורו של נח

י״דגם לדורות הקודמים לנח, אין בתורה ציווי מפורט של מצוות. על האדם לחיות חיים טבעיים, פשוטים וישרים, ללא הכוונה של צו א-להי. לכן, על אף שהחמס וההשחתה לא היו אסורים כצו, העניש א-להים את בני דור המבול על השחתת כל בשר את דרכו על הארץ. הפְסול שבהשחתה ובחטא לא נבע מצד עבירה על ציווי כלשהו, אלא מתוך הפגיעה ביושר החיים הטבעי שצריך להתקיים על פני האדמה.

ט״ולאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, נותק הקשר שבין האדם לטבע. האדמה לא תקולל שוב בעבור האדם, ואף חיות הטבע ייאכלו על ידי האדם. את עוצמת הקלקול ניתן לראות דווקא בצורך שבציווי לא לשפוך את דם האדם, איסור אשר היה אמור להיות מובן מאליו. לימים, יכנו חז"ל את הקוד הטבעי הא-להי שנדרש מבני האדם כ'שבע מצוות בני נח'.

ט״זתקופת האבות

י״זהשחתת העולם בעקבות השחתת האדם הובילה לנתק בין האדם לאדמה. כעת הטבע הפשוט של חיים על הארץ זר לאדם, ועל כן רק צו א-להי יכול לשבור ניתוק זה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א). צו ה' לאברהם ללכת אל ארץ כנען פותח מחדש את הקשר של האדם עם א-להים ועם אדמה, ומורה לאברהם את הדרך אל חלקת א-להים קטנה, בה נשמר הטבע הבראשיתי. אלא שמעתה החיים אינם עוד חיים טבעיים בלבד, כי אם חיים לאור ה' והכרה בו.

י״חבחיי האבות, מלבד הקריאה הכללית החוזרת ונשנית לגור בארץ, עדיין אין ציווי והכוונה פרטניים כיצד חיים לאור ה', ומה המשמעות של חיים בארץ הזו דווקא.

י״טנראה שעצם המגורים בארץ הם רצון ה'! האבות מקיימים חיים טבעיים בארץ, גרים בה, חופרים בארות וזורעים באדמתה. מגורי האבות בארץ נושאים עמם משמעות רוחנית: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָמִים" (שם יז, א). האבות מתהלכים לאורכה ולרחבה של הארץ, מקימים מזבחות ומצבות וקוראים בשם ה'¹³הקריאה בשם ה' מופיעה במעשי האבות מספר פעמים: יב, ח; יג, ד; כא, לג; כו, כה. המזבח מופיע במעשי האבות ב – יב, ז; יג, יח; כו, כה; לג, כ; לה, ז. בדרך כלל לא מתואר שהקריבו על המזבח; ייתכן שהמזבח היווה מקום השראת שכינה וקריאה בשם ה'. נראה שגם מטרת נטיעת האשל בבאר שבע הייתה קריאה בשם ה' (שם כא, לג).. אברהם אף מצטווה בברית המילה, המסירה את עורלת הטבע האנושי, ומזכָה את אברהם ואת זרעו לכך שה' יהיה להם לא-להים בארץ כנען.

כ׳לאחר שבדורות עברו השחית כל בשר את דרכו על הארץ, דרך החיים של הטבע הישר כבר אינה מובנת מאליה. אברהם יְשר הדרך, ההולך לפני ה', צריך לצוות את בניו אחריו לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. ההתהלכות לפני ה' אינה כוללת מצוות מפורטות, ואף על פי כן אומר ה' על אברהם, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..." (שם יח, יט), וכן מובטחת הארץ ליצחק "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (שם כו, ה). אלה הם החיים הטבעיים, הדרך הישרה, אותה חיו האבות בארץ. לימים, יכנו חז"ל את דרך הטבע של אברהם 'שתי כליותיו' שלימדוהו וכיוונו את מעשיו (אבות דרבי נתן, נוסח א, לג). דרך חיים זו נמשכת עד להיותם של בני ישראל לעם ולירידתם למצרים.

כ״אב. תורת המצווה

כ״בלאחר גלות מצרים, חוזר ומתחדש הקשר ביו ה' לעם על ידי משה ¹⁴התורה יוצרת פער בין התגלות ה' לאבות ובין התגלות ה' אל משה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג) ., כקשר שביסודו מצוות מפורטות. מצוות אלה מפרטות את רצון ה' ביחס לכלל מרחבי החיים האנושיים: המרחב הלאומי, החברתי, המשפחתי והסובב סביב הקודש. מעתה, בסיס הקשר בין עם ישראל לקב"ה אינו ההליכה הטבעית לפני ה', כי אם קיום המצוות. גם ביחס לחיים בארץ, המצוות מהוות בסיס ותנאי לקיומו של העם על הארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, א). אולם, הארץ כשלעצמה אינה במרכז מערכת היחסים בין עם ישראל לבין הקב"ה, שכן רוב המצוות מתקיימות גם ללא קשר לארץ: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ..." (משנה קידושין א, ט)

כ״גהקשר עם ה' בארץ – חיי מצווה

כ״דקיום המצוות כמרכז הברית עם ה' מהווה תנאי לעצם ההתיישבות בארץ, וממילא למרחב החיים ולשפע הכלכלי בה. נשאלת השאלה, מה מוסיפים החיים בארץ ישראל, מלבד הברכה והרווחה הכלכלית, לקשר עם ה', המתחולל מכוח קיום המצוות?

כ״הנראה שהמשמעות של ארץ ישראל מתמצית ב'מצוות התלויות בארץ'. לכך מוקדש סדר שלם במשנה, סדר זרעים, העוסק בהרחבה בפרטי ההלכות: כיצד על האדם החי בארץ לקשר את פירות אדמתו אל ה' (תרומות ומעשרות, חלה, נטע רבעי ועוד); כמה ממתת ה' עליו לחלוק עם השכבה החלשה (לקט, שכחה ופאה), ובאיזה אופן; ומצוות רבות נוספות.

כ״וחיוב המצוות לא חל בכל גבולות הארץ הטבעיים, והוא פועל-יוצא של קדושתה. בימי הבית השני, בהם הצטמצמו גבולות הישוב היהודי, חלה חובת 'מצוות התלויות בארץ' על אזור קטן יותר מאשר בימי בית ראשון. יש הסוברים שקדושת הארץ בטלה לאחר חורבן בית שני, ומצוות אלו אינן מחויבות עוד מן התורה.

כ״זלסיכום, משמעות החיים בארץ היא קיום המצוות שתלויות בה, וגם קדושת הארץ אינה חלה באופן טבעי על כל מרחביה. ביטוי מלא לתפיסה זו של הארץ נתן ר' שמלאי:

כ״חדרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך?

כ״טאלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה לַמָוֶת נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע".
(סוטה יד עמוד א)

ל׳על פי ר' שמלאי, כל רצונו של משה להיכנס לארץ הוא כדי לקיים את המצוות התלויות בה.

ל״אג. הארץ בספרות האגדה של חז"ל

ל״בהגישה שהוצגה עד כה משקפת את התהליך המתואר בתורה, מטבע למצווה. התפתחות התהליך יוצרת תחושה כי השלבים ההתחלתיים, שלבי הטבע, היו לנחלת העבר, ואת מקומם תפסה תקופה חדשה, תקופת התפתחות המצוות. כך גם בתקופת חז"ל: בתודעת הרבים, שלב החיים הטבעיים בכלל ובארץ בפרט, נשאר נחלת עבר בעוד שחיי המצווה היו למרכז החיים. גם ספרות ההלכה הענפה של חז"ל ממשיכה את שפת המצווה, אולם במאמרים רבים המצויים בספרות האגדה של חז"ל, אנו שבים ומוצאים פנים של השראה וטבע ביחס לחיים בארץ ולעצם הישיבה בה. ניגע בארבע מאמירות מיוחדות אלה, דרכן נפתח את הצוהר לעולמם של חז"ל.

ל״גא. כמי שיש לו א-לוה:

ל״דתנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים". וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.
(בבלי כתובות, קי עמוד ב)

ל״הכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה. עצם הדירה בארץ ישראל, היא המשרה נוכחות א-להית בחיי האדם. קיום הבטחת ה' להיות לנו לא-להים אינו מותנה בעשיית המצוות, שהרי לעניין ההבטחה, אין כל הבדל אם האדם גר בארץ או בחוץ לארץ. ההבטחה מתקיימת בעצם השהייה במרחב הא-להי של ארץ ישראל. לעומת זאת, החיים בחוץ לארץ הם כעין עבודה זרה, מצד עצם החיים מחוץ למרחב ההשראה הא-להי.

ל״ומעבר לכך, הברייתא שונה "כל הדר", ולא "כל המקיים מצוות" בארץ. שאלת קיום המצוות אינה מעלה ואינה מורידה כאן. להיפך, המדרש מדגיש כי אפילו אם יקיים האדם בחוץ לארץ את כל המצוות, במקום מלא יהודים ואווירה רוחנית, ייחשב כעובד עבודה זרה. לחילופין, אם דר האדם בארץ אפילו בעיר המלאה בעבודת כוכבים, יש לו א-לוה ללא הגבלה וללא התניה. עמדה זו הינה מרחיקת לכת, וקובעת שדה ערכי שונה מהתפיסה המקובלת של קיום מצוות כמדד לקשר עם ה'. הקביעה שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים, מעמידה את החיים היהודיים בגלות, גם תוך שמירת מצוות מלאה, בצל כבד של חיים ללא השראה א-להית.

ל״זאת המקור לכך שואב המדרש מהפסוק בויקרא: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים" (ויקרא כה, לח). שורשיו של פסוק זה, נעוצים בתיאור ברית האבות ובהבטחה שהבטיח ה' לאברהם:

ל״חוַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(בראשית יז, ז-ח)

ל״טנראה כי ראיה מופלאה זו של חז"ל צומחת מתוך תורת האבות. האבות דרו בארץ ללא ציווי מפורט של תורה ומצוות, ולא המצוות הן שעמדו ביסוד הקשר שלהם אל הארץ ואל ה'. המצווה היחידה (מלבד ברית המילה) שקיימו האבות היא המצווה לדור בארץ, אשר מתוכה נולד קשר רחב של חיים מתוך השראה א-להית השוֹרה עליהם בארץ, "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ".

מ׳כאשר נאלצו האבות לצאת מגבולות הארץ, עלה החשש מפני יציאה מהמרחב הא-להי, ועל כן לוו יציאות אלה בהדרכה מפורטת - האם לצאת או להישאר בארץ, מתי לרדת - והבטחה ברורה להמשך הקשר עם ה' למרות הירידה מהארץ.

מ״אב. מובטח לו שהוא בן העולם הבא:

מ״באמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל - מובטח לה שהיא בת העולם הבא. כתיב הכא: "לעם עליה", וכתיב התם: "שבו לכם פה עם החמור" - עם הדומה לחמור.

מ״גורוח להולכים בה – אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
(כתובות קיא, עמוד א)

מ״דר' אבהו ור' יוחנן דורשים את הפסוק "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיהו מב, ה). באופן פשוט נאמר פסוק זה על בריאת העולם¹⁵עיין רש"י ורד"ק., אולם הוא נדרש כאמירה על האנשים החיים בארץ ישראל. העברת הפסוק מראשית הבריאה אל החיים בארץ מתאימה למהלך הכללי שהעלינו: העתקת התכונות הקמאיות של החיים הישרים בעולם שלפני החטא, אל ארץ ישראל עצמה. אותה נשמת חיים אל-להית המופָחת באדם הראשון, מופחת בעם החי בארץ. למרבה הפליאה, טוען ר' אבהו שהעם המוזכר בפסוק אינו דווקא עם ישראל, אלא "עם הדומה לחמור" (פסוק שנדרש על ישמעאל ואליעזר, ראה ויקרא רבה, פרשה כ), המיוצג על ידי השפחה הכנענית אשר זוכה אף היא לנשמה א-להית מעצם היותה חיה בארץ.

מ״האותו רעיון מביע ר' יוחנן ביתר שאת, בדרשו את המילים "ורוח להולכים בה": כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל הרי הוא בן עולם הבא. גם כאן, בשונה מן המקובל, אין זה קיום המצוות המזכה בעולם הבא, אלא הליכת ארבע אמות בארץ ישראל; מעין "ארבע אמותיו של אדם זוכות לו" לאחוז מקום בארץ החיים, אחיזה המעניקה לו רוח, שהיא היא מעין עולם הבא.

מ״ובשתי הדרשות ראינו שחיי עולם הבא ניתנים לאדם החי בארץ לא מכוח עשיית המצוות, אלא מצד עצם השהייה בארץ או ההליכה בה. הפסוק ממנו דורשים ר' אבהו ור' יוחנן את דרשותיהם, מדבר על האדם בראשית הבריאה. כך גם הביטוי "בן העולם הבא" קשור בדברי חז"ל אל גן העדן¹⁶עיין למשל במדרש: "אמר ר' יודן למה נמשלה תורה לעץ חיים, לומר לך מה עץ חיים פורש לכל באי עולם בגן עדן, כך תורה פרושה לכל החיים, ומביאן לחיי עולם הבא" (מדרש תהילים א, ד"ה והיה כעץ), ונותן הקשר נוסף אל ראשית הבריאה. אם בפסקה הקודמת נִדמו החיים בארץ לחיי האבות, הרי במדרש זה החיים בארץ מושווים לחיי אדם הראשון וגן עדן. המדרש מוסיף אף ניחוח אוניברסלי, של מקום המעלה את כלל האדם אל שורשו הקדום: גם שפחה כנענית שבארץ, בת לעם המשול לחמור, זוכה להתעוררות הנשמה בארץ.

מ״זג. אדמת הארץ כעפר המזבח:

מ״חוכפר אדמתו עמו - היה רבי מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר "העם היושב בה נשוא עון". עדין הדבר תלי בדלא תלי, אין אנו יודעים אם פורקים עוונותיהם עליה ואם נושאים עוונותיהם עליה, כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" הוי פורקים עונתיהם עליה ואין נושאים עוונותיהם עליה.

מ״טוכן היה רבי מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש הרי הוא בן העולם הבא.
(ספרי דברים, פיסקא שלג)

נ׳אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר: "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן"

נ״אאמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל - כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם: "וכפר אדמתו עמו"¹⁷מדרש זה מופיע גם בתוספתא עבודה זרה (ד, ג), ובאבות דרבי נתן נוסחה א פרק כו.. עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחוץ לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר: אנת עולא על אדמה טמאה תמות! אמרו לו: ארונו בא, אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.

נ״ב[תרגום: עולא היה רגיל לעלות לארץ ישראל, נפטר בחוץ לארץ. כשאמרו זאת לר' אלעזר אמר, אתה עולא על אדמה טמאה תמות! אמרו לו, ארונו בא. אמר להם, אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה]
(בבלי כתובות, קיא עמוד א)

נ״גהקשר העמוק בין האדם לאדמה בארץ מתגלה בסגולתה של הארץ לכפר על יושביה, בחייהם ובמותם. גם כאן, הביטוי הוא "כל היושב" או "כל הדר" בארץ, כדבר העומד לעצמו, ללא תלות בתשובה. כוחה של הארץ לכפר על יושביה הופך את היושבים בה לבני עולם הבא, אפילו אם הם עמי-ארצות המקיימים אך מצוות מעטות (קורא קריאת שמע, מדבר בלשון הקדש). מעצם היותם חיים בארץ ומקושרים לשפת הארץ, הרי הם בני העולם הבא. סגולת כפרה זו הופכת את כל הארץ למעין אדמת מזבח. מתוך כך היא משמעותית לא רק לחיים אלא גם למתים, אך משמעות זו פחותה: "אינה דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה".

נ״דכפרת הארץ מושווית, אפוא, לתהליך הכפרה של המזבח. השוואה זו מעלה מספר תמיהות:

נ״הא. אם הארץ מכפרת כמזבח, היכן הקורבן שמוקרב עליו?

נ״וב. הביטוי "פורקים עוונותיהם עליה" דומה יותר לדרך הכפרה של ה'שעיר לעזאזל' הנושא עליו את עוונות בני ישראל, ולא לקורבן רגיל.

נ״זג. אם הארץ מכפרת תמיד, כיצד ומדוע גלו העם בחטאיהם?

נ״חנראה שהשאלות מתרצות זו את זו. אכן תהליך הכפרה אינו כשל קורבן, אלא הינו מעין ספיגה פנימה של הארץ את חטאי האדם. הארץ, כאמו של האדם, סופגת אל תוכה את חטאיו ובכך מכפרת עליהם. כאן מגלים חז"ל את הקשר העמוק הנזכר לעיל בין הארץ ליושביה, אשר אפיין את מערכת היחסים הקדומה בין האדם לאדמה לאחר שנתקללה בעבורו בחטאיהם של אדם, קין ואנשי המבול.

נ״טתכונת כפרה זו של הארץ מסבירה אף כיצד גלו ישראל מארצם: גם לארץ יש סף נשיאה, וכאשר אינה יכולה עוד לשאת את חטאיהם של יושביה, המטמאים אותה, היא מקיאה אותם מתוכה: "ולֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח).

ס׳ד. ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה:

ס״אישרה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח:
(תוספתא עבודה זרה, פרק ד הלכה ג)

ס״בבמדרשים הקודמים ראינו כי עדיף לשבת בעיר שרובה עובדי עבודה זרה, שיש בה חשש לחטוא ולהימשך לתרבות רעה, מאשר לקיים את המצוות בשלמות בחוץ לארץ. מכך למדה התוספתא את האמירה המדהימה "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה". שוקלים חז"ל זה לעומת זה את תורת האבות אל מול תורת הבנים של משה, וקובעים שהחיים הא-להיים בארץ, אשר אפיינו את האבות, שקולים כנגד כל מצוות התורה שניתנו על ידי משה.

ס״גבמקום אחר מביאים חז"ל סיפור המציג מתח דומה:

ס״דוירשת אותם וישבת - מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים". אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל.
(ספרי דברים, פיסקא פ)

ס״ההסיפור על צמד החכמים, חוזר ומציג ביתר שאת את המתח שהזכרנו מקודם. אל מול לימוד התורה, מעמידים חז"ל את ישיבת הארץ. לימוד תורה הוא הערך העליון אצל חז"ל, אחד הדברים שבעבורם רשאי האדם לעזוב את הארץ¹⁸ירושלמי נזיר, פרק ז הלכה א: "ויוצא לחוץ לארץ לדיני ממונות... וללמוד תורה ולשאת אשה"; ועיין גם בבבלי עבודה זרה, יג עמוד א.. אף על פי כן, "זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם", שכן ישיבת הארץ שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, והם מעדיפים לחזור לארץ – "חזרו ובאו להם לארץ ישראל".

ס״וייתכן שלא לחינם כתבו כאן חז"ל "שקולה ישיבת הארץ כנגד כל המצוות", ולא "מצוות ישיבת הארץ", שכן אין זו מצווה במובן הרגיל, אלא עניין כללי ומיוחד, קדם-מצוותי, היונק מימי האבות ושקול כנגד כל המצוות כולן.

ס״זמה דורשת הישיבה בארץ מן האדם?

ס״חמתוך פרשנות חז"ל לדבר ה' הקורא ליצחק לשכון בארץ, ניתן לראות את שתי הפנים של המגורים בארץ בימי האבות:

ס״טוירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ וגו' –

ע׳עשה שכונה שלארץ, הוי זרוע, הוי נצוב.

ע״אדבר אחר: שכון בארץ – שכן את השכינה בארץ.
(בראשית רבה, פרשה סד)

ע״בבפירוש הראשון, משמעות המגורים בארץ היא פיתוח החיים הפשוטים. זריעת יצחק בארץ, על אף היותה מעשה טבעי, מהווה מימוש לרצון ה' בחיי האבות בארץ. חיים פשוטים אלו 'מחזירים' אותנו אל אדם הראשון, העובד את האדמה, מצמיחהּ ומפתחהּ, ובכך חי את חייו עם ה'.

ע״גבפירוש השני, הקריאה להישאר בארץ משמעותה הופעת השכינה בארץ. יצחק נקרא לחיות חיים מתוקנים וקדושים, כך שיעוררו את ההשראה הא-להית השורה בארץ.

ע״דמבטם של חז"ל – תורת האבות ממשיכה בארץ וחיה לדורות:

ע״ההפנים האגדתיות של הארץ שמציירים חז"ל, מגלות את אופייה הגנוז. האבות חיו בארץ כנען, בה שרתה עליהם השכינה, ובה היה להם ה' לא-להים. את הנוכחות הא-להית ביטאו האבות לא בקיום המצוות התלויות בארץ, אלא בעצם החיים בה, כחיים א-להיים מלאי השראה. ניתן לומר כי האבות ממשיכים את דרך אדם הראשון. חייו של אדם בגן העדן היו בעלי נוכחות א-להית טבעית, ללא מצוות. חיי האבות בארץ לא נגנזו עם מות האבות, אלא הם ממשיכים ומאירים גם על בני בניהם החיים בארץ. זהו מבט חדש ומלא משמעות על החיים בארץ, אשר יונק מהמציאות הקדומה של האבות ואדם הראשון, ומשפיע לדורות על ישיבת הארץ. באמצעות חז"ל, דרך החיים של הטבע הא-להי ממשיכה לפעום בארץ ומעצבת את חיי עם ישראל בארצו.

ע״והשאלה שנותר לנו להתבונן בה נוגעת ליחס שבין תורת המצוות של משה לתורת החיים הטבעיים של האבות ששבה והופיעה בדברי חז"ל.

ע״זד. חיי האבות ותורת משה

ע״חבעקבות מבטם של חז"ל על הארץ, נפתחות העיניים להתבונן בתורת משה בדרך מלאה יותר. הקריאה שהוצגה בפתיחת הפרק, ראתה את תורת המצוות כמחליפה את תורת החיים הטבעיים של האבות. ראייה שכזו מרוקנת את המשמעות של החיים הטבעיים בארץ, ומחליפה אותה בחיי קיום מצוות, שאינם מוגבלים לארץ. עתה, ניתן לקרוא את תורת המצוות כבאה על גבי תורת האבות, המוסיפה לחיות בארץ. זהו נדבך מצוותי שמצטרף אל עולם שלם של חיי טבע עם א-להים בארץ ישראל.

ע״טרק בחוץ לארץ עמדה תורת משה כתורת מצוות מרוחקת מחיי טבע א-להיים. זוהי הסיבה להשתרשות הקריאה של תורת משה כמנותקת מתורת האבות. עם השיבה לארץ ישראל, ניתנת בידינו האפשרות לקריאה מלאה של התורה, בצורה המאגדת יחד טבע ומצווה; תורת האבות עם תורת הבנים יחד.

פ׳כדי להמחיש את מערכת היחסים שבין הטבע לרצון בחיים הא-להים, נדָמה אותה לתהליך מסויים בהתפתחותו של האדם, המתחלקת לשלוש תקופות: א. התקופה הטבעית ב. התקופה ההכרתית בעלת הרצון המודע ג. החיבור מחדש לטבע.

פ״אהתקופה הטבעית: חיי אדם הראשון והאבות משקפים את התקופה הטבעית של החיים לפני ה'. עם התקלקלות החיים הטבעיים בחטא האדם וצאצאיו, נפגמה טבעיות החיים, הן באדם והן באדמה. על מנת לשוב ולחדש את החיים הטבעיים בצורה נכונה, היה צורך בהכוונה א-להית של האבות: לשכון בארץ ישראל, שעדיין משמרת את החיים הא-להיים הטבעיים, ולקיים את מצוות המילה, המסירה את העורלה מהטבע האנושי הפגום. זוהי הכְוונה עדינה בלבד, המתבססת על טבעיות החיים כעיקר, ורק תוחמת אותם מפני קלקולים אפשריים. אותם כוחות חיים טבעיים קדושים שהתגלו באבות, הם אשר עומדים לבנים לדורות, כפוטנציאל הטבעי של העם.

פ״בתקופת הדעת והמצווה: ביציאת מצרים ומתן תורה מתחילה תקופת התגלות חדשה – התגלות הרצון והדעת של ה'. לא עוד התגלות טבעית – משה מוריד את התורה מן השמים ומעניק לעם הדרכה שמימית המכוונת את כל חייהם. יחד עם התורה מן השמים, מוריד משה את המן והשליו המזינים את עם ישראל במדבר. בארץ לא זרועה, חווה העם תקופה ארוכה של חיים ניסיים המנותקים מחיי הטבע. בתקופה זו נכרתת ברית הבחירה של העם עם ה', ברית שמבוססת על מצוות וחוקי ה' המפורטים. המצוות כמגלות את רצון ה', פתחו את האדם לקשר עם ה' כהופעה שמעל לטבע, רצון בין א-להים לאדם שאינו מוגבל במקום. כך מתפתחת קומת המודעות של העם אל רצון ה', ונוצרת מוכנות להתמסרות לחיים בברית רצון הדדית.

פ״גהשיבה אל הטבע: גם אל הארץ הטבעית שב העם מתוך ברית הרצון, המדריכה את כל צדדי החיים בארץ, ומתנה את המציאות בארץ בקיום המצוות. אלא שהארץ אינה רק מרחב לקיום המצוות. עולם שלם של נוכחות טבעית א-להית קיים בתוך הארץ, וממתין לעם שיחזור ויתעורר אליו, וימשיך את חיי האבות ותורתם בארץ. המפגש של הבנים עם הארץ מעיר מחדש את חיי האבות, בעלי הטבע הא-להי, הכמוסים בעם¹⁹"בזיכוך הרוח, כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש. בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית. זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה. המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל לפי הערך להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו. ואז לאמר, הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי" (שמונה קבצים; קובץ ח, לא).. הרצון הא-להי הפרטני נפגש עם מרחב הטבע הא-להי של הארץ ויוצר חיים משותפים. בחיים משותפים אלו, היחס בין הרצון לבין הטבע הא-להי הוא של איחוד ולא של ניגוד, כחיבור הרמוני של זכר ונקבה. במפגש המחודש עם הטבע, חוזר העם ומתעורר לשוב אל שורשיו הטבעיים, שקדמו לתקופת הנתק הארוכה. הטבע האבוד קיים היה בספר בראשית, אלא שעתה זקוק הוא להכוונת הרצון. קומה על גבי קומה של טבע ורצון, נוצרות ביחסי העם עם ה' והארץ. הקומות מאירות זו על זו: הטבע הכללי מואר וממוקד על ידי הרצון, ונפתח יחד עמו אל מעבר לקיים בטבע, ואילו הרצון המצומצם והפרטני מתמלא בחיוניות וחוויה א-להית על ידי הטבע.

פ״דהחלום כבר נמצא בתורת משה, שהתפלל והפיל תחינותיו לפני ה' להיכנס אל הארץ. תורת משה ניתנה מתוך הכיסופים לחיות את חוקי החיים בארץ, כמצווֹת החיות בטבע ומעוררות את החיים. השיבה אל הארץ מעניקה אפשרות לקריאה עמוקה של חוקי התורה ולראייתם כבני זוגם של החיים הטבעיים המקודשים. קריאה זו טמונה אמנם בכל התורה, אך רק השיבה אל הארץ יכלה לעורר אותה באוזננו.

פ״הולמה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה (בראשית רבה פרשה ה, ח).

פ״והמצוות התלויות בארץ: חיבור טבע עם רצון

פ״זהיכולת להקשיב בצורה עמוקה יותר לחיים הטבעיים הנפגשים עם חיי המצווה, מאירה באור חדש את הפסוקים העוסקים בארץ ובלִבתם, 'מצוות התלויות בארץ'. הקריאה אל האדם "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה, ג), אינה אמירה סתמית של תיאור מציאות, אלא חלק מהחיים הטבעיים עם א-להים בארץ. מעבר לכך, המצוות התלויות בארץ הן כולן מפגש בו הטבע והרצון מתאחדים לכדי תנועה אחת שלמה ומשלימה.

פ״חתובנות אלו, בהן סיימנו את פרקנו, יהיו פתח למבט ארץ ישראלי חדש-ישן על המצוות התלויות בארץ, המופיעות בתורה ובחז"ל. מנקודת מבט זו נעסוק, לאורך הספר כולו, במשמעות החיים בארץ ובמצוות התלויות בה, מתוך הקשבה לחיים הטבעיים העומדים ברקע.

פ״טהאבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל,
ומשה רבנו את הצד הלמודי.
והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה.
ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל,
ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל",
ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה,
וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה,
והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית,
מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים
אורות, אורות ישראל ד, ט