אדם מן האדמה, שער ארץ ישראל ג׳Adam Min HaAdamah, The Land 3
א׳"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – אופי החיים בארץ*פרק זה מבוסס על מאמרו המקיף של הרב יואל בן נון: 'הארץ וארץ כנען בתורה', מגדים יז (עמ' 9-46).
1
ב׳פתיחה
2
ג׳בפרקים הקודמים עמדנו על סגולותיה המיוחדות של הארץ. בפרק 'גן ה' וארץ ה'' עסקנו באופייה הגשמי והרוחני של ארץ ישראל מתוך ההשוואה לחיי גן עדן, ואילו בפרק 'החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע' הצגנו את השפעת הארץ על היושבים בה, בתחום המצוות התלויות בארץ, ובעיקר בטבע הארצישראלי המתואר בספרות האגדה של חז"ל.
3
ד׳בפרק זה נספר את סיפור החיים בארץ, כפי שהוא בתורה שבכתב. סיפור החיים בארץ נפתח בחיי האבות והוא ממשיך ומתפתח בתורת משה. דרך שתי ההבטחות שניתנו לאברהם – ברית בין הבתרים וברית המילה – נחשוף את השורשים ששולח אברהם בארץ, שורשים אשר מהם יעלה גזע החיים של האבות בארץ. חשיפה זו היא משמעותית, שכן כבר בשתי ההבטחות הללו מתגלות פנים שונות לחיי האבות בארץ עם ה'. שונוּת זו נמשכת בשני כיוונים גם בחיי הבנים, כשתי הוויות חיים המתפשטות בתורת משה. כיוון אחד של החיים בארץ עולה מתוך חומשי שמות ודברים, והכיוון האחר עולה מתוך חומשי ויקרא ובמדבר. כל כיוון הוא מעין ענף היוצר עולם שלם של חיים ועליו סובב הסיפור המשותף של האדם, הארץ וה'. בהמשך הפרק נעמיק את הקריאה בחומשים ונצייר את ציור החיים של כל ענף.
4
ה׳פרק זה הוא יחידה ראשונה מן השתיים העוסקות בחיי עם ישראל בארץ, על פי התורה שבכתב. הפרק יפרוש את חוויית החיים בארץ בשני ענפיהם של חיים אלה, ויאפשר התבוננות רחבה בתנועה המתחוללת בארץ במעגל שש השנים והשנה השביעית, בה נעסוק בפרק הבא.
5
ו׳א. ארץ האבות
6
ז׳בפרק 'גן ה' וארץ ה'' נסקרו יחסי אדם-אדמה-א-להים מגן עדן ועד לאחר המבול: החלום ושברו. עשרים דורות של כשלונות ואכזבות חולפים, עד אשר ה' בוחר באברהם ומטפח מערכת יחסים מחודשת עמו. תם הניתוק והפירוד בין מעשי האדם לתנובת האדמה; אין זו עוד האדמה שקוללה בעטיו, אלא הארץ המובטחת לזרעו של אברהם. המסעות אותם עורך אברהם בדרכו אל הארץ ובנתיביה, ההבטחות אשר מבטיח לו ה', הבריתות אשר נכרתות בינו לבין ה', כל אלה מעידים על זיקה עמוקה לארץ. לימים, ישוב זרע אברהם ארצה כעם שלם ויעמיק את הקשר בינו ובין הארץ. בפרק זה נלווה את הבטחת ה' לתת את הארץ לאבות, ונשים לבנו להיבטים השונים [למשמעויות השונות] שבנתינה זו.
7
ח׳בין "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" לבין "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"
8
ט׳ארץ ישראל הובטחה לאבות מספר פעמים במהלך ספר בראשית: לאברהם, "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (בראשית יג, טו); ליצחק, "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (שם כו, ד); וליעקב, "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (שם לה, יב). אולם, ההבטחות הברורות בדבר ירושת הארץ עומדות פעמים רבות בניגוד מציאותי לחיי האבות בפועל.
9
י׳אברהם אמנם נלחם בארבעת המלכים ורודף אותם עד דן20הרב בן-נון במאמרו הנ"ל מקביל באופן מרשים את רדיפת אברהם אחרי המלכים לכיבוש עבר הירדן המזרחי על ידי עם ישראל., יצחק חופר בארות וזורע מאה שערים, ואף יעקב מתמודד עם עמי הארץ, אך שלושתם אינם יושבי הארץ21יעקב אף פוחד מתגובת יושבי הארץ בעקבות מעשה שמעון ולוי: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית לד, ל). מושג הגרות – "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" ועוד, חוזר אצל האבות כולם, והוא מבטא את התחושה בה מצויים האבות.
10
י״אההבטחות לאבות מהוות בסיס והקדמה לחיי עם ישראל בארץ – "...הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג) – אולם האבות עצמם לא זכו להתנחל ולהתיישב בה. האבות, אשר בכח זכותם יבוא העם אל הארץ, חיים את חייהם הפרטיים כגרים ותושבים בארץ כנען. הפער העצום בין העתיד המבטיח להווה העראי, בא לידי ביטוי בבריתות הנכרתות בין ה' ואברהם.
11
י״בשתי הבריתות של אברהם
12
י״גשתי הבריתות אשר כורת ה' עם אברהם – ברית בין הבתרים וברית המילה – מציגות שני פנים ביחס לארץ המובטחת.
13
י״דברית בין הבתרים:
14
ט״ווַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
15
ט״ז
16
י״זבַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:
(בראשית טו, ז,יח)
(בראשית טו, ז,יח)
17
י״חברית המילה:
18
י״טוַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:
(בראשית יז, ז-ח)
(בראשית יז, ז-ח)
19
כ׳ברית בין הבתרים נפתחת בשאלת אברהם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?". כתשובה, ה' כורת ברית עם אברהם, ובין הבתרים מספר לו על העתיד הקשה הצפוי לבניו, אשר צופן בחובו גם את זכותם לרשת את הארץ22הברית בין הבתרים מופיעה לאחר הצלת אברהם את יושבי סדום ועמורה מידי ארבעת המלכים. לאחר שאברהם השיב למלך סדום כי לא יקבל ממנו מחוט ועד שרוך נעל, ה' זיכה אותו בירושת הארץ לו ולזרעו.. הברית היא במידת מה חד-צדדית: אברהם אינו נדרש לעשות דבר בעבור ירושת הארץ וכך גם זרעו. גבולות הארץ על פי ברית זו הינם רחבים ביותר, מנהר מצרים ועד נהר פרת.
20
כ״אלעומת זאת, בברית המילה ה' אינו מתמקד בברכת ריבוי הזרע23בתחילת הפרק מבטיח הקב"ה לאברהם שתי הבטחות: האחת, כריתת הברית והאחרת, היות אברהם לאב המון גויים (פסוק ב). שתי ההבטחות מקבלות ביטויים שונים במהלך הפרק: היות אברהם לאב המון גויים קשורה להוספת האות 'ה' לשמו של אברהם (ה-ו), והברית מתבטאת בנתינת הארץ לו ולזרעו לאחוזת עולם (ז-יד). ברכת השפע והמון הגויים תחול על שני בניו – יצחק וישמעאל (כ), בעוד שברית המילה ונפקותה תונחל רק לזרע יצחק (יט,כא)., כי אם בעצם הברית בין אברהם וזרעו לקב"ה. הברית היא דו-צדדית – אברהם וזרעו ימולו עצמם, וה' ייתן להם את הארץ לאחוזה ויהיה להם לא-להים. גבולות הארץ מצטמצמים כאן לארץ כנען בלבד24עיון בפרשיות הבאות מגלה כי ארץ כנען היא עבר הירדן המערבי בלבד: חטא המרגלים – במדבר יג; בקשת שניים וחצי השבטים – במדבר לב-לד; ערי המקלט – במדבר לה. וכן בסיפור על נחלת שניים וחצי השבטים ומעשה המזבח – יהושע כב., אשר תהיה אחוזה לישראל, ובה יהיה ה' לא-להים.
21
כ״בההבדלים בין הבריתות מעידים על שתי מהויות שונות בחיי אברהם בארץ. בתחילת ברית בין הבתרים אנו מתוודעים לחוסר הוודאות בו שרוי אברהם בנוגע לעתיד חייו בארץ: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ב-ג); ובהמשך – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (ח). כתגובה, כורת הקב"ה עם אברהם ברית בה מובטחות לזרעו הבעלות על הארץ וירושה המתרחבת מן הנהר ועד לנהר. ערפלי הספק מתפוגגים באמצעות הבטחה מלאה, ללא תנאים. אולם, ירושת הארץ לא תתקיים בימי אברהם, אלא רק לאחר שישלם עוון האמורי.
22
כ״גברית בין הבתרים החלה במילים המרגיעות "אַל תִּירָא אַבְרָם", המעידות על החשש שהיה שרוי בו. לעומתה, ברית המילה נפתחת בבקשה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", ביטוי לקשר העמוק וההדדי בין הקב"ה לאברהם. קשר זו יתפתח למצוות ברית המילה, המבטאת את היות ה' לא-להים לאברהם ולזרעו. הקשר עם א-להים בארץ, המבטיח את העתיד, עת יירשו הבנים את הארץ, מתקיים למעשה כבר בהווה, בחיי אברהם. הקשר ההדדי בין הקב"ה לאברהם ולזרעו מתבטא גם באופן הישיבה בארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שם, יז, ח). הבטחת הארץ בברית זו אינה הבטחת ירושת הארץ ובעלות עליה, כי אם היאחזות בה – חיי גרות בארץ25מושגי המגורים והאחוזה מבטאים ישיבת אדם בארץ לא לו, ישיבה שאינה קבועה: "גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר... ".. הירושה, לעומת זאת, מבטאת שלטון מבוסס בארץ, כיבוש מוחלט וריבונות. בהמשך יורחב הפער בין המושגים.. גם לבניו של אברהם הארץ ניתנת כארץ ה', לאחוזה בלבד. חיי גרות יוצרים בהכרח הכרה מתמדת בנותן הארץ, ובהיות ה' לא-להים.
23
כ״דמשמעות הברית הכפולה
24
כ״ההשוני שבין שתי הבריתות נובע מהיותן נוגעות במישורים שונים. ברית בן הבתרים אינה מתמקדת במערכת היחסים הפנימיים שבין אברהם לקב"ה, כי אם בהבטחת מקומו של אברהם בארץ. אברהם זקן וערירי, ואין לו ממשיך מזרעו אשר יירש אותו ואת הארץ שהובטחה לו. לכן מובטחת לו ירושת הארץ, יצירת מקום משלו, בו זרעו יהיה בעליו לדורי דורות.
25
כ״וברית המילה היא ברית כלפי פנים, כלפי מערכת היחסים שבין ה' לאברהם. אברהם מתהלך לפני ה', ובזכות ברית המילה, ה' יהיה לאברהם ולזרעו לא-להים. ההתהלכות לפני ה' אינה תלויה בבעלות; אדרבא, יש בה מחוויית הביטול לפני ה', ולכן יכולה היא להתקיים כבר עכשיו, כשאברהם עודו גר ותושב בארץ. גם לדורות אחריו, הארץ אינה אלא אחוזת עולם לאברהם ולזרעו, מקום בו אוחזים ללא בעלות, כיוון שהבעלות המלאה על הארץ היא לה' בלבד.
26
כ״זב. הארץ בתורת משה
27
כ״חהבריתות בחומשי התורה
28
כ״טלאחר מעמד הר-סיני, מתפתחת כל אחת מהבריתות בין ה' ואברהם לכדי יצירת עולם שלם. שתי הבריתות הנפרדות מופיעות לסירוגין על פני התורה כולה: ברית בין הבתרים מתרחבת לבריתות המצויות בחומש שמות: ברית יציאת מצרים (פרקים כא-כד) וברית נקרת הצור (פרק לד), ולברית ערבות-מואב, המרכיבה את חומש דברים. ברית המילה מתרחבת לחומשי ויקרא ובמדבר26אמנם ישנם מופעים המשותפים לשתי הבריתות, ולא בכדי, אולם כוונתנו כעת להציג את החלוקה הכללית בלבד, וליוצאים מן הכלל ראוי להתייחס באכסניה אחרת..
29
ל׳נדגים בקצרה כיצד כל ברית משתקפת על פני חומשי התורה:
30
ל״אשמות ודברים
31
ל״בויקרא ובמדבר
32
ל״גהארץ – מן הנהר עד הנהר – ירושה
33
ל״דארץ כנען – להיות לכם לא-להים – אחוזה
34
ל״הוְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:
(שמות כג, לא)
(שמות כג, לא)
35
ל״ופְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:
(דברים א, ז-ח)
(דברים א, ז-ח)
36
ל״זכִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת... וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: ... כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ:
(דברים יא, כב-לא)
(דברים יא, כב-לא)
37
ל״חכִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
(ויקרא יד, לד)
(ויקרא יד, לד)
38
ל״טוְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
(שם כה, כג)
(שם כה, כג)
39
מ׳אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
(שם שם, לח)
(שם שם, לח)
40
מ״אצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:
(במדבר לד, ב)
(במדבר לד, ב)
41
מ״בטבלה זו מדגישה את הקשר ההדוק בין שתי הגישות המתגלות בבריתות אברהם להבטחות השונות של ה' לעם בספרים השונים, על פי המאפיינים שהובאו לעיל. מעבר לכך, ניתן לראות כי הביטויים הרווחים בברית בין הבתרים, הם גם אלה אשר מלווים את ברית הר סיני בשמות וברית ערבות מואב בדברים. כמו כן, הביטויים הרווחים בברית המילה, ישובו ויופיעו לכל אורכם של חומשי ויקרא ובמדבר.
42
מ״גבכדי להמחיש זאת, נציין מספר נתונים מספריים:
43
מ״דהשורש י.ר.ש, המופיע בברית בן הבתרים ביחס לירושת עם ישראל את ארצו, מופיע כ-80 פעמים בחומש דברים, לעומת שתי הופעות בלבד בחומש ויקרא ו-6 הופעות בחומש במדבר27גם בבריתות שבחומש שמות המושג מופיע, אמנם פעמיים בלבד, אולם אלה הן ההתייחסויות היחידות לאופן החיים בארץ בחומש זה. מאידך גיסא, בחומש במדבר אמנם קיימות הופעות נוספות של השורש י.ר.ש, אולם בהן מדובר בירושת עבר הירדן המזרחי, אשר אינו חלק מארץ כנען, או בירושה פרטית שאינה נוגעת לירושת העם את הארץ..
44
מ״ההביטוי 'ארץ כנען' שהוזכר בברית המילה מופיע 8 פעמים בויקרא ובבמדבר, לעומת פעמיים בלבד בבריתות שבשמות ובדברים. במקום 'ארץ כנען', המושג הרווח בחומשים אלה הוא 'הארץ', אשר גבולותיה הם מן הנהר עד הנהר.
45
מ״והמושג 'אחוזה', המופיע בברית המילה, מופיע 32 פעמים בויקרא ובבמדבר, לעומת פעם אחת בלבד בחומש דברים, ואינו מופיע כלל בשמות. כך גם הביטוי 'להיות לכם לא-להים', המופיע בברית המילה, מופיע בויקרא ובמדבר בלבד (3 הופעות).
46
מ״ז"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" – הארץ בשמות ובדברים
47
מ״חה' מבטיח לאברהם את נתינת הארץ לזרעו לירושה. ההבטחה כוללת ארץ עצומה, מן הנהר עד הנהר, אשר אותה יכבוש ויירש עָם ה' השומע לקולו. הבטחה זו נזכרת פעמים רבות בשאר חומשי התורה, והופעותיה מתרכזות בעיקר בתיאורי הבריתות בחומשי שמות ודברים.
48
מ״טשלושת הפרמטרים אותם הדגשנו יוצרים מעמד ברור לארץ:
49
נ׳א. מעמד העם על ארצו – ירושה. הארץ ניתנת לעם, והעם יורש אותה במלחמות עם יושבי הארץ ומתנחל בה. לאחר מלחמתו ביושביה, הארץ שייכת לעם והופכת לרכושו. הארץ מעניקה לאדם בסיס להתיישבות ולהתפתחות, צמיחה וגדילה.
50
נ״אב. גבולות הארץ – מן הנהר עד הנהר. גבולות הארץ אינם מצטמצמים דווקא לארץ כנען. אין כביכול ייחוד לארץ כנען בפני עצמה. הארץ רחבה ביותר, ועוד ניתן להרחיבה לכל מקום בו תדרוך כף רגל העם. הגבול תלוי בהיקף ההתפשטות של ירושת העם.
51
נ״בג. יחסי ה' וישראל – החיים בארץ. על ידי קיום המצוות ושמירת הברית, יזכה העם להתרחבות בארץ, לשפע יבולים ולברכה מאת ה'.
52
נ״ג"אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" – הארץ בויקרא ובבמדבר
53
נ״דתחושתו הבסיסית של אברהם בארץ, בדומה לתחושת האבות כולם, היא של גרות ועראיות: בבקשו את מערת המכפלה מאת בני חת, הוא פותח באמירה "גר ותושב אנכי עמכם"; יעקב יושב ב"ארץ מגורי אביו"; וכו'. האבות מחוברים וקשורים לה' ולהבטחתו להיות להם לא-להים. תודעה זו ממשיכה ומתעצבת גם בחומשי ויקרא ובמדבר.
54
נ״הנבחן את שלושת הפרמטרים עליהם עמדנו גם בשמות ובדברים:
55
נ״וא. גבולות הארץ – ארץ כנען. אל מול ארץ הירושה, מן הנהר עד הנהר, ארץ כנען היא ארץ קטנה: יש לה גבולות קבועים, אותם לא ניתן לשנות או להרחיב. בשונה מארץ הירושה, ארץ האחוזה מתחלקת לנחלות שבטיות ומשפחתיות. נחלות אלה עוברות בירושה מדור לדור, ללא יכולת שינוי.
56
נ״זב. מעמד העם בארצו – גרות וארעיות. ארץ כנען ניתנת לישראל לאחוזה. ההיאחזות בארץ שונה מירושתה. בעוד ש'ירושה' משמעותה מתנה גמורה, 'אחוזה' מותירה את הארץ בזיקה מתמדת אל נותן האחוזה. העם אינו אדוני הארץ, אלא גר ותושב – "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
57
נ״חג. יחסי ה' וישראל. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם כו, יב). הישיבה בארץ ה' ותחושת הגרות בה, נועדו לבנות באדם הכרה מתמדת בנוכחות ה' בארץ. בארץ זו שורה שכינה, ועל עם ישראל לפתוח עצמו לנוכחות זו. ברית המילה, כמצווה נקודתית שניתנה לאברהם, חוזר ומופיע כעיקרון מנחה על פני חומשים אלה – התקדשות ושמירה מפני טומאה, בכדי לאפשר את התהלכות ה' בתוך העם ובתוך הארץ.
58
נ״טאם כן, ההבדל בין הבריתות בבראשית ממשיך על פני שאר חומשי התורה. אין זה הבדל מקומי ומקרי שהתגלה רק אצל אברהם, אלא שוני עמוק ושיטתי, המתווה שתי דרכים לחיי העם בארץ. מתוך הכרה זו נצא לבקש אחר הביטוי הרחב של שני פנים אלו בחומשים השונים, במכלול היחסים שבין ה' לעמו. הרחבה שכזו תאפשר הבנה נכוחה של ההיבטים השונים של החיים בארץ.
59
ס׳ג. "לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" – שמות ודברים
60
ס״אמבוא
61
ס״בבחלק הקודם עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-ה', כפי שהם מופיעים בשמות – בברית הר סיני ובנקרת הצור, ובדברים – בברית ערבות מואב:
62
ס״גא. מעמד העם על ארצו – ירושה
63
ס״דב. גבולות הארץ – מן הנהר עד הנהר
64
ס״הג. יחסי ה' וישראל – חיי ברכה ושפע בארץ
65
ס״ושורשם של אפיונים אלה מצויים כאמור, בברית בין הבתרים. בחלק זה נתבונן באפיונים אלה כפי שבאים לידי ביטוי בחומשי שמות ודברים, ונראה כיצד מתוכם נבנית מערכת היחסים השלמה שבין ה', העם והארץ28כאן המקום להעיר שעל אף הדמיון בין הבריתות, ברית ערבות מואב מהווה פיתוח משוכלל ורחב של ברית הר סיני. בדברינו נתייחס לשתיהן יחד, ובמקום הצורך נעיר על ההבדלים הקיימים..
66
ס״ז"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" – ארץ ירושה
67
ס״חכפי שראינו, ביסודה של ברית בין הבתרים עומד עתידו של אברהם הלוט בערפל הקיומי. . הבטחת ה' לאברהם בתחילת הפרק, "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו, א), מעידה על התודעה הקשה בה נמצא אברהם.
68
ס״טבברית עצמה מובטח לאברהם כי זרעו יירש את הארץ. זוהי מתנה גמורה שניתנה לאברהם, המאפשרת לזרעו בטחון ויציבות אל מול עמי הסביבה, ומרחב בו יוכלו הדורות הבאים להמשיך ולהתקיים.
69
ע׳המתנה הניתנת ללא תנאי לאברהם, הופכת בדור הבנים למותנית בקיום מצוות: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ... וְהוֹרִישׁ ה’ אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם" (דברים יא, כב-כג). הירושה אמנם תלויה בקיום המצוות29ראה בפרק הקודם, 'החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע'., אך מטרתה דומה – קיום והמשכיות בארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" (דברים ד, א).
70
ע״אהבעלות על הארץ כבבואה לחיים המתקיימים בה
71
ע״באם כן, משמעות ירושת הארץ היא הבטחת קיום עם ישראל בארצו30המושג 'נחלה', המבטא קיום על הארץ, מופיע כמה וכמה פעמים בחומש דברים ביחס לירושת כלל העם:
"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה... וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם ד, כ-כא); "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם ד, לח); "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (שם כ, טז); "וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כד, ד ועוד).
לעומת זאת, המונח 'נחלה' בויקרא ובבמדבר מתייחס רק אל הפרט, בעוד שבתיאור היחס בין הארץ ובין כלל העם משמש המושג הרווח 'ארץ אחוזה'. בכך דומה השימוש במונח 'נחלה' לשימוש במונח 'ירושה': בעוד שבויקרא ובבמדבר מתייחסים מונחים אלה בעיקר אל היחיד, הרי בדברים הם מכוונים אל העם כולו. ניתן לראות בכך דוגמא נוספת להבדל בין שמות ודברים ובין ויקרא ובמדבר: בין חיבור העם לארץ לשם התנחלות וקבלת חבל ארץ בו יקיים העם כולו את חייו, ובין ארץ שהיא ארץ אחוזה לכלל ולפרט, אלא שהפרט גם זוכה לנחול את אחוזתו ולהורישה לבניו.. ירושת הארץ מאפשרת לאדם הפרטי לקבל נחלה משלו, בה הוא יכול להתמקם ולהתבסס. אופן חיים זה על האדמה, יוצר בהכרח גם את תודעת החיים על פני האדמה. תחושת הבעלות של אדם החי כבעלים על אדמתו, יוצרת גם את תודעתו ביחס למרחב כולו, כאדון וכשליט על הסביבה כולה. בנקודה זו אף עולים חששות רבים מפני ניצול שלילי של מקום זה. האדם עלול ליפול לגאווה עצמית היוצרת שתלטנות ועריצות כלפי הסובבים אותו, ומרחיקה מקשר עם הקב"ה אשר נתן מקום לבעלות זו. זו הסיבה שבמקביל לתפיסת הארץ כארץ בעלות, מוצאים אנו בבריתות הר סיני וערבות מואב את שפת הבעלות המשמשת לתיאור אופי התנהלות החיים בכללם.
"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה... וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם ד, כ-כא); "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם ד, לח); "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (שם כ, טז); "וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (שם כד, ד ועוד).
לעומת זאת, המונח 'נחלה' בויקרא ובבמדבר מתייחס רק אל הפרט, בעוד שבתיאור היחס בין הארץ ובין כלל העם משמש המושג הרווח 'ארץ אחוזה'. בכך דומה השימוש במונח 'נחלה' לשימוש במונח 'ירושה': בעוד שבויקרא ובבמדבר מתייחסים מונחים אלה בעיקר אל היחיד, הרי בדברים הם מכוונים אל העם כולו. ניתן לראות בכך דוגמא נוספת להבדל בין שמות ודברים ובין ויקרא ובמדבר: בין חיבור העם לארץ לשם התנחלות וקבלת חבל ארץ בו יקיים העם כולו את חייו, ובין ארץ שהיא ארץ אחוזה לכלל ולפרט, אלא שהפרט גם זוכה לנחול את אחוזתו ולהורישה לבניו.. ירושת הארץ מאפשרת לאדם הפרטי לקבל נחלה משלו, בה הוא יכול להתמקם ולהתבסס. אופן חיים זה על האדמה, יוצר בהכרח גם את תודעת החיים על פני האדמה. תחושת הבעלות של אדם החי כבעלים על אדמתו, יוצרת גם את תודעתו ביחס למרחב כולו, כאדון וכשליט על הסביבה כולה. בנקודה זו אף עולים חששות רבים מפני ניצול שלילי של מקום זה. האדם עלול ליפול לגאווה עצמית היוצרת שתלטנות ועריצות כלפי הסובבים אותו, ומרחיקה מקשר עם הקב"ה אשר נתן מקום לבעלות זו. זו הסיבה שבמקביל לתפיסת הארץ כארץ בעלות, מוצאים אנו בבריתות הר סיני וערבות מואב את שפת הבעלות המשמשת לתיאור אופי התנהלות החיים בכללם.
72
ע״גכדוגמא לכך נביא את ברית הר סיני. ברית זו עוסקת בכל מצוותיה במקומו של האדם כבעלים, ומציירת את הבעלות הנכונה והמתוקנת. הברית פותחת בדיני עבד עברי, המגבילים ומצמצמים ביותר את העבדות האנושית עד לשש שנים בלבד. מכאן עוברת הפרשה לעסוק בדינים שבין אדם לחברו המהווים את מרכז הכובד של פרשת משפטים. דינים אלה עוסקים בסוגיות הקניין ויכולות הפעילות של הבעלים הניזוק בעולם. על האדם כאדון לתת דין וחשבון על מעשיו ולפצות את הנפגע. הפרשייה ממשיכה ומזהירה את האדם-הבעלים מפני ניצול לרעה של מעמדו, תוך ניצול ורמיסת החלשים וחסרי היכולת שבחברה. הפרשה מסתיימת במספר מצוות הפותחות את האדם להכרה בקב"ה כאדון האמיתי, וממילא לידיעת מקומו החלקי של הבעלים.
73
ע״דרובה של הפרשה עוסק, אפוא, בתיקונה ובאיזונה של חוויית הבעלות והאדנות של האדם. האדם זכאי לרְכוש ולאדנות, ובאחריותו לשמור על רכוש ובעלות הזולת. על עוצמתו של מקום הבעלות בברית זו, תעיד תדירות הופעתם בפרשה: מושג האדנות מופיע 8 פעמים בפרשה, מושג הבעלות 13 פעמים ומושג העבדות 9 פעמים. השוואה לשאר התורה מגלה כי מספר ההופעות גדול בהרבה מן הממוצע (לדוגמא, בחומש ויקרא כולו מופיעה הבעלות פעם אחת, והאדנות אינה מופיעה כלל).
74
ע״היחס זה קיים אף בברית ערבות מואב, בין מרחב הארץ כארץ נחלה וירושה לבין מערכת היחסיים האנושית–א-להית המתקיימת בה. אותם דגשים של מצוות הקיימים בברית הר סיני, מופיעים גם בברית ערבות מואב:
75
ע״וברית יציאת מצרים (שמות כא,א– כג,יט): עבד עברי, יחס לגר, יחס לעני, בכורות, משפט וצדק, יחס לעני ולגר, שמיטת קרקעות, שבת, שלושת הרגלים, לא תבשל גדי בחלב אמו (עבד עברי מופיע בפרק הקודם).
76
ע״זברית ערבות מואב (דברים יד,כא – טז,כ): לא תבשל גדי בחלב אמו, מעשר שני, מעשר עני, שמיטת כספים, נתינה לעני, עבד עברי, הקדשת בכור לה', שלושה רגלים, משפט צדק.
77
ע״חהנושאים מקבילים כמעט לגמרי, אך סדר הופעתם שונה. ההשוואה מלמדת על עצם הקשר ההדוק בין הבריתות, העוסקות שתיהן ביחסי האדם כבעלים עם סביבתו, בהתאמה לארץ כמרחב בעלות.
78
ע״ט"כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" – יסוד הבעלות בחיי האדם
79
פ׳בשתי הבריתות האדם הוא במרכז, בהיותו הבעלים על אדמתו ונכסיו. בעלות זו היא בעלות מתפשטת ומתרחבת, הן בתחום הילודה – "...עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, ל), הן בעושר ובנכסים – "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" (דברים ח, יג), והן בירושת הארץ – "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים יא, כד). ראיית האדם כבעל נחלה ומקום משלו, אותם הוא מגדיל ומרחיב, נעוצה עוד בראשית הבריאה. האדם בפרק א בבראשית נברא בצלם א-להים, ומהווה נציגו על פני האדמה. שפה דומה של התרחבות והתפשטות מצויה אף שם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח).
80
פ״אמבחירתו של אברהם, מקבל עם ישראל את תפקיד האנושות כולה, והוא זה שמהווה נציגות א-להית שלטת בתוך העולם. המצוות עוזרות ומכוונות את האדם לבעלות מתוקנת, אשר יודעת את מקומה ומקושרת למקורה. בכך האדם הנברא בצלם א-להים חוזר ומידמה לא-להיו. כפי שמתאר המדרש את אמירתו של יעקב לה': "ר' שמעון בן לקיש פתח: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" אמר לו: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים" (בראשית רבה, פרשה פ).
81
פ״ב"אם כבנים, אם כעבדים" – יחסי ה' וישראל בשמות ובדברים
82
פ״געל אף הדמיון הרב בין הבריתות, קיים הבדל יסודי בין שמות ובין דברים. הברית שבחומש שמות ניתנה לעם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, עם שהכיר עד כה רק בעלות קשה ואכזרית. החשש שמלווה את הבעלות בשמות, היא שאותה בעלות מצרית – מוחלטת, לא מתחשבת ודורסנית – תהיה גם נחלת חלקו של הבעלים הישראלי. על כן, בשלב זה הבעלות הניתנת היא בעלות מסויגת ביותר. האדם אמנם מקבל מקום, יש לו נחלה ועבדים, אולם מצוות ברית זו מכוונות אותו להיות בעלים עדין יותר, מתחשב ומאפשר, ולא רק אדון דורס ושתלטן.
83
פ״דבחומש דברים היחס לבעלות שונה לחלוטין. משה פונה אל דור הבנים, דור שנולד אל תוך חירות ואף זכה להתגלות מתמדת ודואגת של הקב"ה במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר. יחסי ה' וישראל בחומש זה הינם יחסים של אהבה וקרבה, והבעלות שניתנת לדור זה היא בעלות שמחה, מלאה ברכה ושפע31האהבה, הברכה והשמחה מופיעים לרוב על פני חומש דברים, בתדירות רבה בהשוואה לשאר החומשים. השורש א.ה.ב מוזכר פעמיים בשמות, פעמיים בויקרא, אינו מופיע כלל בבמדבר, ומופיע 23 פעמים בדברים. המושג 'ברכה' מוזכר כ-52 פעמים בדברים לעומת 7 פעמים בשמות, 3 בויקרא וכ-20 בבמדבר. השורש ש.מ.ח מופיע פעם אחת בשמות, פעם אחת בויקרא, פעם אחת בבמדבר ו-12 פעמים בדברים..
84
פ״הההתמודדות העיקרית של חומש דברים אינה מול בעל בית אכזר, העלול לנצל את כוחו לרמיסת הנתונים תחתיו כפי שראינו בשמות, כי אם התמודדות מול השקיעה בחומריות כתוצאה מהשפע ומהעושר המצויים לרוב. המצוות שבחומש דברים מכוונות בעיקר להזכיר לאדם כי הוא אינו מקור השפע וכי כל אשר לו הוא מאת הקב"ה, וכנציגו עליו לפתוח את ידו לנזקקים שמסביבו אשר גורלם לא שפר עליהם, והשפע הרב לא הגיע עדיהם.
85
פ״ודוגמא להבדל בין החומשים ניתן לראות ביחס לחלש. בעוד שבשמות הדגש המרכזי הוא הימנעות מפגיעה בחלש – "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ... כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה..." (שמות כב, כ-כד), בדברים הדרישה היא לפתיחת הלב והיד כלפי אותה שכבה חלשה – "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח). בשמות עיקר ההתמודדות היא כאמור עם אדם בעל רכוש המתאכזר אל החלשים ואל חסרי האמצעים. על כן קיימת דרישה מינימאלית שלא לענות ולא לנצל את העוצמה והמעמד אליו הגיע האדם. בדברים לעומת זאת, האדם זוכה לשפע רב שניתן לו כתוצאה מברכת ה'. לכן הכתוב אינו מסתפק בדרישה סבילה אלא דורש מעשה אשר מחייב את פתיחת האדם אל הסובב32ביטוי נוסף להבדל זה שבין הספרים ניתן לראות ביחס אל העבד. בעוד שבשמות קיימת חובת השחרור בתום שש השנים ותו לא – "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא" (שמות כא, ג), בדברים נוספת גם מצוות הענקה – "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו, יג-יד)..
86
פ״זהביטויים המרכזיים המשמשים בבריתות שבשמות הם עבד ואדון, וכך אף מתוארים יחסי ה' וישראל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג, יז; לד, כג). לעומת זאת, הדימוי המרכזי המופיע בדברים ליחסי ה' וישראל הוא דימוי של אב ובנו – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). משמעות הבדל זה אינה מעידה רק על טיב היחסים בין ה' וישראל, כי אם מצביעה על תודעת קיום המצוות של עם ישראל. בשמות עם ישראל הוא עם עבדים, וכעבד לקב"ה נדרש האדם לקיים את מצוותיו. לעומת זאת, בני החורין של חומש דברים בוחרים לקיים את המצוות, מתוך הבחירה בחיים – "...הַחַיִים וְהַמָוֶת נַתָתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִים" (דברים ל, יט).
87
פ״חסיכום
88
פ״טעל אף ההבדלים בין הבריתות, המסגרת של הארץ נותרת זהה בשתיהן. הן בברית יציאת מצרים, והן בברית ערבות מואב, הארץ הניתנת לבני ישראל הינה ארץ מורשה המשתרעת מן הנהר ועד הנהר. זוהי ארץ אותה יורישו בני ישראל מאת עמי הסביבה, ובה יחיו חיי בעלות מלאים על אדמתם. התורה מכוונת בכל אחד מהחומשים לבעלות מתוקנת וראויה, כיאה לאדם שנברא בצלם.
89
צ׳כל אחת מהבריתות הנ"ל פתחה דרכים משלה להתמודדות עם שאלת הבעלות של האדם. בברית יציאת מצרים נבנתה מערכת היחסים שבין האדם לקב"ה כיחסי עבד-אדון. אמנם לאדם ניתנת בעלות, אך עליו לזכור כי אין זו בעלות מוחלטת אלא נגזרת ממקור הזכות – אדון כל הארץ, ומתוך כך לא לענות את החלש ממנו. בברית ערבות מואב התעלתה מערכת יחסים זו ליחסי אב ובן, אשר בה שלטת שפת האהבה והשמחה. מול חיי שפע אלה, על האדם החופשי והמשוחרר להישמר מפני הגאווה והנהנתנות, להכיר במקור השפע ולהעניק מטוב אדמתו לחלש ממנו. בפרק הבא, 'יחסי השש והשבע', נראה כיצד אופיין של הבריתות האלה מתבטא במעגל שש השנים והשנה השביעית.
90
צ״אד. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" – ויקרא ובמדבר
91
צ״במבוא
92
צ״גבחלק ב עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-אל, כפי שהם מופיעים בחומשי ויקרא ובמדבר:
93
צ״דא. מעמד העם על ארצו – גרים ותושבים
94
צ״הב. גבולות הארץ – ארץ כנען
95
צ״וג. יחסי ה' וישראל – "להיות לכם לא-להים"
96
צ״זכפי שראינו, אפיונים אלה מצויים בברית המילה. הם מצויים לרוב בחומשי ויקרא ובמדבר, אולם ההופעה העיקרית שלהם היא בסוף חומש ויקרא, בפרשיות השביעית והיובל (פרקים כה-כז). נתבונן בהם שם ונעמוד על משמעותם, ובכך נקנה את היסודות לפרק הבא, שיעסוק בניתוח יחסי השש והשבע של האדם החי על האדמה.
97
צ״ח"כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": מעמד העם בארצו
98
צ״טעראיות עם ישראל בארצו מודגשת פעמים רבות בחומש ויקרא:
99
ק׳...וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
(ויקרא יח, כו-כח33וכן שם כ, כב-כג)
(ויקרא יח, כו-כח33וכן שם כ, כב-כג)
100
ק״אזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה מוחלטת, ובכך אינה שונה מזכותם של שאר העמים לישיבה בארץ. כשם שהארץ הקיאה את עמי כנען, כך תקיא את עם ישראל, אם יטמא אותה. זו אינה ארצו של עם ישראל, כי אם ארץ ה', בה ניתנת לאדם ניתנת רק אחוזה. בדומה לאמירת אברהם "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם" (בראשית כג, ד), כך על עם ישראל לחוש בארצו: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי, וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג-כד). אולם, בשונה מהאבות, להם תחושת הגרות הייתה אל מול יושבי הארץ – "אנכי עמכם", תחושת הגרות בארץ של ויקרא היא אל מול ה': "אתם עמדי".
101
ק״בעם ישראל עומד אל מול ה', ותודעת העראיות מלווה את חייו על אדמתו. תודעה זו היא היפוכה של תחושת הבעלות והאדנות, אותה ראינו לעיל: בחומשי שמות ודברים, הארץ היא ארץ מורשה, בה האדם חי כבעלים על אדמתו. בארץ של ויקרא, האדם מקבל רק אחוזה, ללא יכולת ירושה אמיתית.
102
ק״גביטוי מובהק לתודעה זו מצוי בהעברת אדמת הארץ מאדם לאדם בדרך של מכירה:
103
ק״דוְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ...
(ויקרא כה, יד-טז)
(ויקרא כה, יד-טז)
104
ק״ההאדם המוכר את שדהו, אינו מוכר את השדה עצמו, אלא רק את שווי התבואה אותה מצמיח השדה עד לשנת היובל. בהמשך הפרשיה מבואר הטעם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם שם, כג). האדם לעולם אינו מוכר את ארץ אחוזתו, שכן זו אינה ארצו הפרטית. האדם יכול למכור רק את תבואת הארץ, שכן רק היא שייכת לו.
105
ק״ובדרך זו, מובא בהמשך הפרק דינו של האדם שנאלץ למכור את עצמו34מבנה הפרק מתאר התרוששות הדרגתית של האדם: תחילה נאלץ האדם למכור את שדה אחוזתו, בניסיון להשיבה אליו; אחר כך נגרר הוא לבעיות ריבית; ולבסוף הוא אף מוכר את עצמו.. גם בדין זה , אדם הנמכר לעבד עובד רק עד שנת היובל, ולאחר מכן שב אל משפחתו. התורה מנמקת שכמו הארץ, גם האדם שייך לה', ולכן לא יימכר מכירת עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם שם, מב).
106
ק״זגם מכירת שדה אחוזה וגם מכירת אדם לעבדות מוגבלות בזמנן עד היובל, בשל היות האדם והשדה שייכים לה'. העמידה לפני ה' מבטלת את הבעלות האישית-הפרטית. עם ה' וארץ ה' גם יחד מבטלים ומערערים את העמידה העצמית של האדם. לאדם אין נחלת ירושה משלו, והוא אינו יכול לשייך לעצמו אדם אחר.
107
ק״חתודעה זו מסבירה גם את השימוש בשם 'ארץ כנען', לעומת השימוש בשם 'הארץ' בשמות ובדברים. אדם ישראלי החי בארץ כנען חש שהארץ אינה שייכת לו. הוא אמנם הובא אליה והיא אף ניתנה לו לאחוזת עולם, אך הוא לא יוכל לעולם לחוש בה כבן בית משוחרר החי על אדמתו. הוא נכנע לה', אשר לו הארץ.
108
ק״ט"וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם": העמידה לפני ה'
109
ק״יבדומה לתודעת הבעלות על הארץ בשמות ובדברים, אשר התרחבה אל תודעת הבעלות בחיים כולם, גם כאן ניתן לראות כיצד תודעת האדם ביחס לארצו מתרחבת אל תודעת החיים בכללם. אדם אשר חי על אדמתו כגר וכתושב ומכיר בנוכחות הא-להית הקיימת בארץ, חווה את החיים כולם כחיים כנועים לפני ה'. הביטוי המרכזי החוזר שוב ושוב על פני כל ספרי המדבר הוא – "אֲנִי ה'"35הביטוי "אני ה'" מופיע 52 פעמים בחומש ויקרא (לעומת 17 פעמים בשמות ופעם אחת בלבד בחומש דברים!).. מצוות רבות נחתמות בביטוי זה: שמירת שבת וכיבוד הורים, אהבת הרֵע ואיסור רכילות, ערלה וכבוד הזקן. מגוון זה של מצוות המלוות את אורח החיים של האדם, יוצר עמידה יומיומית אל מול הנוכחות הא-להית. ביטוי דומה המופיע מספר פעמים בשני החומשים האלה, נועד אף הוא ליצור תודעה זו – "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם כו, יב).
110
קי״אהד נוסף ליחס זה של חיים על הארץ ניתן לראות ביחס אל הגר בחומשים אלה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט, לג-לד). היחס אל הגר אינו רק יחס מתחשב ומרחם כבשמות ובדברים. בויקרא ובבמדבר הגר הוא גם שווה, כאזרח מכם, כמוך, שכן כולם גרים ותושבים לפני ה'36השוויון בין האזרח והגר מופיע פעמים רבות בויקרא ובמדבר: ויקרא טז, כט; יז, ח-טו; כ, ב; במדבר טו, יד-ל ועוד. שוני מהותי בין ויקרא ובין דברים בהתייחסוות לגר נוגע לאכילת נבילה. בעוד שבויקרא הגר והאזרח שווים בטומאת אכילת נבילה (ויקרא יז, טו), בדברים האיסור על אכילת נבילה קיים אצל הישראלי בלבד, בעוד שלגר אין כל הסתייגות מאכילה זו.. אם כן, תודעת האדם על אדמתו משתקפת גם באופי החיים בכללם כעמידה לפני ה' וכהכרה בהיות ה' לו לא-להים.
111
קי״ב"הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ" – שכינת ה' בתוך ישראל
112
קי״געל פי ויקרא ובמדבר, על האדם לחיות בהכרה מתמדת ויומיומית בה' כא-להי ישראל, אולם גם הכרה זו היא רק מטרת ביניים לקראת המטרה הסופית – נוכחות ה' בתוך ישראל.
113
קי״דחטיבת המצוות הגדולה של ויקרא נפתחת בפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב), ומסתיימת במשמעות התקדשות זו:
114
קי״הוּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’:
(ויקרא כב, לא-לג)
(ויקרא כב, לא-לג)
115
קי״ועם ישראל, המקדש עצמו במצוות ה', זוכה להתקדשות ה' בתוכו. זוהי החוויה הבסיסית של הולכי המדבר, המבוטאת בויקרא ובבמדבר. אוהל מועד המצוי קרוב, עמוד האש ועמוד הענן המלווים את מסע המחנות, ירידת הלחם מן משמים, הניסים והאותות – כל אלה יוצרים תחושה מתמדת של השראת שכינה בתוך המחנה.
116
קי״זשילוח הטמאים מתוך המחנה נובע אף הוא מסיבה זו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ב-ג). גם חטאו של קורח נבע מתוך תפיסה זו: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’" (במדבר טז, ג)37וראה הרחבה על חטא קורח בפרק הבא..
117
קי״חהשראת השכינה בתוך ישראל היא שיאה של הברכה בפרשת בחֻקֹתי: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, יא-יב(
118
קי״טגם בפרשיית ערי המקלט ישנו שימוש בביטוי זה:
119
ק״כ...וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(במדבר לה, לג-לד)
(במדבר לה, לג-לד)
120
קכ״אבכך מרחיבה התורה את משמעותה של נוכחות ה'; אין מדובר אך בנוכחות ה' בקרב בני ישראל אלא גם בארץ ישראל עצמה. עם ישראל נדרש לפתוח עצמו להכרה בנוכחות ה' הכפולה, בתוכו ובתוך הארץ, ולהיזהר מטומאה המרחיקה נוכחות זו. לכך מצטרפת גם תחושת הגרות של החיים בארץ, כפי שראינו בפרשיית היובל. בויקרא ובבמדבר לא נאמרה העליה לרגל. מצוות ההיראות לפני ה' נפקדת מחומשים אלו. זוהי ארץ אשר בתוכה שוכן ה', וממילא אין צורך לעלות אל הקודש בכדי להקביל את פניו, אלא רק להיפתח לשכינה שכבר קיימת ונוכחת בתוך הארץ38זהו הבדל נוסף בין שמות ודברים לבין ויקרא ובמדבר. בשמות, המלאך הוא האמור להכניס את העם לארץ (שמות כג, כ-כג), והמפגש עם ה' מתרחש בשלושת הרגלים בלבד. בדברים, המפגש מתרחש רק בתחומי בית המקדש (למעט יוצא מן הכלל אחד – מחנה היוצאים למלחמה – ראה: דברים כ, ד). נקודת המעבר מצויה דווקא בחומש שמות. בעקבות הקמת המשכן ותחנוני משה לאחר חטא העגל, עובר ה' לשכון בתוך בני ישראל..
121
קכ״בסיכום – הפנים הכפולות של חיי הארץ
122
קכ״גבפרק זה עסקנו בפנים השונות של יחסי אדמה-אדם-אל, כפי שהם באים לידי ביטוי במעשי האבות ובתורת משה. דרך שתי הבריתות בין ה' ואברהם, יצאנו אל הביטויים השונים של הופעת החיים בארץ בחומשים השונים, ועמדנו על ההבדלים שבין שמות ודברים אל מול ויקרא ובמדבר ובמשמעויות של הבדלים אלה.
123
קכ״דבפרק הבא נעסוק בהשלכות יחסים אלה על האדם החי על אדמתו. אינו דומה אדם הניגש לעבוד את ארצו על פי חומש שמות, לאדם העובד את שדהו על פי חומש ויקרא. כן אינה דומה השמיטה וביטול הבעלות של שמות, לשביתה וחיבור לאדמה ולה' של ויקרא. עיקר ההתבוננות תתבצע דרך יחס התורה למעגלי השש והשבע: שש השנים בהן האדם פעיל ויוצר, אל מול שנת השבע, בה הוא שובת ממלאכה. כאמור, על פי הספרים השונים תיווצר גם משמעות שונה, היוצרת עולם רוחני שונה.
124