אדם מן האדמה, שער ארץ ישראל ד׳Adam Min HaAdamah, The Land 4
א׳יחסי השש והשבע – שש השנים והשנה השביעית בתורה שבכתב
1
ב׳פתיחה
2
ג׳בפרק הקודם הכרנו את העולמות המקבילים הבונים את מרחב החיים בארץ: עולם הבעלות בשמות ובדברים, ועולם הנוכחות הא-להית בויקרא ובמדבר. בפרק זה נחוש את מקצב החיים של שש השנים והשנה השביעית, המהווה את התנועה הפנימית של כל מרחב. כל מחזור זמן בנוי משש שנים של פעילות ולאחריה שנת הרפייה. זוהי מוזיקת החיים בארץ, המעצבת את הקשר בין האדם לסביבתו – האדמה, החברה וה'. שתי התנועות משלימות האחת את רעותה, ויוצרות יחד את מקצב החיים בארץ.
3
ד׳הקשבה למנגינה הזו מגלה את הקולות השונים המלווים אותה: הקול הטבעי, קולם של החיים הארציים, המבטאים התהלכות פשוטה לפני ה', ללא מצוות מוגדרות ומכוונות, וקול מצוות ה', הופעה א-להית עליונה המעדנת את הקול הטבעי. שני הקולות הללו מלווים יחד את תנועת שש השנים והשנה השביעית.
4
ה׳פרק זה יהווה צומת למאפיינים השונים של מורכבות החיים בארץ: בעלות אנושית ונוכחות א-להית, שש ושבע, טבע ומצווה – את כולם נאגד לכדי תזמורת המנגנת יחד את מוזיקת החיים בארץ.
5
ו׳חלק ראשון: התנועה הטבעית של שש השנים והמצוות המלוות אותה
6
ז׳שתי פרשיות השביעית מתארות את תנועת האדם בשש השנים, האחת במרחב הבעלות – "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג, י), והאחרת במרחב הא-להי – "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (ויקרא כה, ג). עוד לפני שנרד לעומקם של פסוקים אלו, נחוש בתנועה הטבעית השונה אשר תיווצר בכל מרחב, לאור מה שחווינו בפרק הקודם.
7
ח׳התנועה הטבעית של האדם במרחב הבעלות של שש השנים, היא תנועה בעלת נוכחות חזקה של האדם בארצו אל מול סביבתו. תנועת העוצמה של שש השנים עלולה למלא את האדם גאווה עצמית, אשר תוביל לשכחת א-להים. מול סכנה זו תידרש תנועת מצווה, אשר תעדן את הבעלות ותשמור אותה מאטימות, וכך תכוון אותה אל ה'.
8
ט׳לעומתה, התנועה הטבעית של האדם במרחב הא-להי בשש השנים, היא בעלת נוכחות חלשה במציאות, ובעלת אחיזה עדינה יותר באדמה. במרחב זה מודגשת העמידה היומיומית של האדם והארץ אל מול ה'. הסכנה הטמונה בתנועה הטבעית של האדם במרחב הא-להי, היא הליכה עם ה' בקרי. האדם עלול לשכוח את תכונות המרחב בו הוא חי, שכחה אשר תוביל אותו לזנוח את תודעת הגרות ולנתק עצמו מהנוכחות הא-להית. על כן, במרחב זה תידרש תנועת מצווה שונה, המכוונת את האדם ישירות אל מול ה'. המצוות אשר ילוו את התנועה הטבעית של האדם, יזכירו לו כי לה' הארץ ומלואה.
9
י׳שש השנים במרחב הבעלות
10
י״אא. ברית יציאת-מצרים
11
י״בבברית הר סיני נזכרות שתי מצוות הנוגעות לאדמה: הקבלת פני ה' ברגל והבאת הביכורים.
12
י״גוְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':
13
י״ד...
14
ט״ורֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ
(שמות כג, טז-יט)
(שמות כג, טז-יט)
15
ט״זחג הקציר וחג האסיף נחגגים בתקופות ראשית ואחרית היבול. בזמנים אלו מתעצמת תודעת הבעלות, ודווקא אז נקרא האדם לבוא אל בית ה', ולעמוד בענווה לפני האדון ה'.
16
י״זגם מצוות הבאת הביכורים לבית ה' נוגעת בשורש חוויית היצירה של הבעלים. עם הופעת הבכור, חוֹוה האדם את פעימת היצירה החדשה ואת הגאווה האנושית על הצמחת הפרי. תחושת התפעמות שכזו מתארת חוה בהולדת קין איש האדמה: "קניתי איש את ה'" (בראשית ד, א). המצווה על עובד האדמה להביא את הביכורים אל בית ה', מעדנת את תודעת בעלותו הבלעדית על הפירות.
17
י״חבשש השנים, קוטע קול המצווה את המקצב השוטף של חיי הבעלות והיצירה הטבעיים, בתנועה המעלה את הבעלות אל האדון ה'. העלאה זו נעשית בנקודות הקריטיות, בראשית עונת היבול ובאחריתה. שנה בשנה עוזב האדם את שדהו, ועולה אל האדון ה'. בזמן זה הוא גם מעלה את הביכורים, ראשית פרי אדמתו.
18
י״טב. ברית ערבות-מואב
19
כ׳אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ (דברים ח, ט). מושגי הברכה והחיים, השמחה והאהבה, הנזכרים בברית זו, מתייחסים לשפעת היבול של האדמה. בברית ערבות-מואב מתרבות מצוות האדמה אשר נותנות מענה לסכנות הכרוכות בשפע זה.
20
כ״אמצוות האדמה נעות בשני כיוונים: האחד כלפי מעלה, בתנועת העלאה אל המקום אשר יבחר ה', והאחר כלפי מטה, כלפי החלשים בחברה: האלמנה, העני והגר. בשני הכיוונים פותח האדם את רכושו, את כוחות החיים שהשיג, מתחום בעלותו הוא אל אשר מבעד לו.
21
כ״בתנועת העלאה לה'
22
כ״גוַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:
(דברים יב, ו-ז)
(דברים יב, ו-ז)
23
כ״דתנועת ההעלאה שראינו בברית הר סיני, הופכת לתנועה גדולה ומשמעותית יותר בברית ערבות מואב. בברית זו עולה האדם לבית ה', ומביא עמו את כל מתנותיו: תרומות ומעשרות מפרי אדמתו, נדרים ונדבות, ובכורות בקרו וצאנו. מתוך הכרה במקור הברכה, מעלה האדם את שפע החיים המפעמים במרחב האנושי-אישי אל בית ה', אל המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם.
24
כ״הגם העלייה לרגל בחגי הקציר והאסיף (שם טז, ט-יז) מקבלת עיצוב מחודש והופכת מעליה שנועדה להכיר בהיות ה' האדון, לעליה של הודיה ושמחה בכל הטוב: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (שם טז, טו).
25
כ״והעלייה לבית ה' עומדת גם ברקע מצוות מעשר שני (שם יד, כב-כז). במצווה זו נפתח האדם כלפי ה', על ידי אכילת הפירות במקום אשר בחר לשום שמו שם. האכילה לפני ה' נוטעת באדם את יראתו, מחד גיסא, "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיך כָּל הַיָמִים" (כג), ומאידך גיסא משפיעה עליו שמחה, כאשר הוא משתף באכילה את כל בני ביתו: "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (כו). בזמן שמחה שכזה, אל לאדם לשכוח את מי שאין לו נחלה: "וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" (כז).
26
כ״זהמכנה המשותף לכל העליות עם שפע הארץ הוא השמחה לפני ה'. מטרת העליה אל ה' בברית ערבות מואב אינה שבירת תודעת הבעלות, כי אם הודיה שְמחה על החיים המבורכים, ועל השפע מאת ה': "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם". בשונה ממשכן ה' בחומשי ויקרא ובמדבר, המשמש כמקום קדוש ונבדל, בית ה' של חומש דברים הוא מקום הברכה והשפע.
27
כ״חתנועת הנתינה לחלש
28
כ״טוּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה
(דברים יד, כו)
(דברים יד, כו)
29
ל׳התנועה המלווה את האדם בשש השנים, אינה מתמצה במגע עם הגבוה. שמחת החיים בשפע התבואה, אינה פוסחת על הפושטים ידם בשערי העיר. האדם היוצר, המידמה לקונו, מצוּוה לזכור אף את החלש בחברה ולדאוג לו, דווקא על רקע השפע הגדול המזומן לו מן האדמה. "בנים אתם לה' א-להיכם" – על הבן לשתף ברכוש האב אף את האחים שירדו מנכסיהם, או את הכהן והלוי, שלהם נועד גורל אחר39יחסי האחווה מוזכרים מספר פעמים בחומש דברים, ראה: טו, א-יח, כב, א-ד.. ראיית העם כולו כבני ה' והיחסים החברתיים כערכי משפחה גדולה, מבהירה את עומק ההתפתחות המתרחשת בברית ערבות-מואב, מן הבחינה החברתית והלאומית גם יחד.
30
ל״אמעשר-עני, לקט, שכחה ופאה, שיתוף החלשים באכילה לפני ה' – כולן מצוות התלויות בארץ, המשתפות את החלש בשפע היבול. ה'בעלים' של חומש דברים הוא בעלים הרגיש לזולתו, מכיר בכאבם של החלשים ומטמיע את שמחתם בשמחתו. בקצירת השדה זוכר האדם את העניים ומשאיר להם חלק בשדהו (פאה). בהמשך הקציר, מותיר האדם בשדה חלקים אחדים מן התבואה, המעידים על רוחב וטוּב ליבו (לקט ושכחה). בעת איסוף התבואה, אחת לשלוש שנים מפריש האדם מרכושו מעשר המיועד לעניים (מעשר עני), ואף כאשר הוא מעלה את תבואתו לבית ה', לא ישכח לצרף לשמחתו את השכבות החלשות בחברה.
31
ל״בפיתוח המערכת המוסרית בחומש דברים, מבוטא בהרחבה במגע האדם עם האדמה, בו מועצמת חוויית הבעלות האנושית. דווקא בנתינה לחלש זוכה האדם לברכת ה': "...נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (שם טו, י)40הנתינה לעני המביאה את ברכת ה' מופיעה גם במעשר עני ושני, יד, כב-כט, ובוידוי מעשרות, כו, יב-טו..
32
ל״גחתימת מצוות האדמה – ביכורים ווידוי מעשרות
33
ל״דמצוות האדמה נחתמות בהבאת הביכורים ובווידוי מעשרות (פרק כו). שתי מצוות אלו מסכמות יחד את שני התהליכים במערך שש השנים: הפתיחה אל השמיים והנתינה לאחר.
34
ל״הבהבאת הביכורים עומד האדם נוכח ה', מביא מראשית פרי אדמתו ובפיו הגדת הביכורים. בהגדה הוא מתאר את המהלך ההיסטורי, שראשיתו בהבטחת הארץ לאבות וסופו בהבאת ראשית פרי אדמתו אל בית ה'. לאחר הנחת טנא הביכורים לפני ה', שב האדם לביתו, שמח בכל הטוב ומשתף בו אף את הלוי אשר בקרבו. בכך נסגר מעגל היחסים בין האדם לקב"ה: השמים מברכים את האדם בברכת הארץ – האדם מעלה לבית ה' מפרי אדמתו, מכיר בטוב ומודה על ברכת השמים – לאחר מכן שב הוא אל ביתו ואוכל את הפירות בשמחה עד לשנת היבול הבאה.
35
ל״ומצוות הביכורים סוגרת את המעגל הנפלא, א-להים-אדם-אדמה, מקיימת אותו בדיבור, ומציגה בפנינו את מעגל החיים של שש השנים במלוא תפארתו. הגדת הביכורים הנאמרת לפני ה' היא אותה ראיית הפנים שהכרנו בברית יציאת מצרים, אך כאן היא כקישור 'פנים בפנים' בין האדם לא-להיו, באמצעות פרי האדמה.
36
ל״זאל מול מצוות הביכורים, אשר הדגישה בעיקר את יחסי האדם וה', הפרשיה הבאה – וידוי מעשרות – מדגישה גם את התיקון החברתי: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (שם כו, יג). הוידוי חותם את מצוות האדמה בברית ערבות מואב, ובסופו התפילה הנפלאה – "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם שם, טו).
37
ל״חג. סיכום שש השנים במרחב הבעלות
38
ל״טחוויית שש השנים, בשתי הבריתות כאחת, מעבירה את האדם דרך ארוכה וייחודית. עובד האדמה ניצל מן האדנות השלטונית-הנצלנית ומן הגאווה המסאבת. למן הרגע בו נפגש האדם בתוצרת המלבלבת בפרדסיו בשנה הראשונה, ועד תום פירות השנה השישית, פותח הוא את עצמו לתנועות ההולכות ושבות אל ה' ואל האחר.
39
מ׳אחר שיצא האדם מגדר עצמו ועבר תהליכים ארוכים ומורכבים, תולה הוא עיניו במרום ומבקש ברכה; ברכה שתתקיים בזכות השבועה לאבותינו, אשר הבטיחה את ירושת הארץ, ובזכות התנועה אותה הוא מקיים בגישתו אל כל הסובב אותו. ברכה אשר תתקיים מתוך יחסי האהבה בין ה' לעמו.
40
מ״אשש השנים במרחב הא-להי
41
מ״במקום האדם במרחב הא-להי
42
מ״גהארץ, במרחב הא-להי, מתאפיינת בהיותה ארץ ה'. לאור זאת, התנועה הטבעית של האדם נוכחותה באדמה חלשה יותר ואחיזתה בה עדינה יותר מאשר במרחב הבעלות. האדם בחומשי המדבר מתהלך בארץ כגר וכתושב. רק התבואה ניתנת לו, ובה רשאי הוא לסחור, בעוד שהארץ עצמה נותרת של ה', ולכן אינה יכולה להימכר לצמיתות. האדם והארץ שייכים הם לה': "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).
43
מ״דההכרה כי הארץ היא חלק מהמרחב הא-להי משנה את מעמדו של האדם במערכת היחסים אדם-אדמה-ה'. במרחב הבעלות, האדם במרכז: הארץ קיימת בעבורו, ההצמחה והיצירה בה נעשות למענו והברכה העולה מן הארץ מעשירה את חייו לפני ה'. במרחב הא-להי, לא האדם במרכז אלא ה'. גם הארץ אינה אמצעי לרווחת האדם, אלא זו ארץ ה' פעילה, שהאדם מוזהר שוב ושוב מלטמא אותה. האדם שותף למעשה בראשית, לא בכדי להגיע לברכה במעשי ידיו כבדברים, אלא בכדי להגיע למלוא ההכרה כי זוהי ארץ ה', בה הוא שוכן ואותה הוא מברך.
44
מ״הבכך מתגלה ייחודו של עם ישראל בישיבתו בארץ. בעוד שחיבורם של שאר העמים לארץ הוא חיבור על דרך השלילה בלבד – הארץ מקיאה את העמים המטמאים אותה – הרי חיבור עם ישראל לארץ מוליד הצמחה ופיתוח. השכינה השורה בתוך עם ישראל מוקרנת גם אל עבר הארץ וגורמת לברכתה: "...וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע..."41ייתכן כי בפסוקים אלה רומזת התורה לתיאורי גן עדן: "עץ השדה יתן פריו" מקביל ל"ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל...", וכן "ואכלתם לחמכם לשובע" כנגד "בזעת אפך תאכל לחם" בו קולל האדם הראשון. נראה שיש כאן תיקון עומק הנובע מארץ ישראל. בניגוד לתיאורים הסותרים שראינו בפרק ב בבראשית (גן ה' וארץ ה' עמוד....), כאן המטר הוא אמנם משמים, אבל הברכה היא כברכת גן עדן. האדם פתוח לגרמי השמים כמתחייב מארץ ישראל, אך זוכה לברכה ולשפע המצויים בגן עדן. (שם כו, ד-ה).
45
מ״ואם כן, האדם אינו במרכז; הארץ שייכת לה' ופועלת כישות הקיימת לעצמה. על כן, גם מצוות הארץ המובאות בחומשי ויקרא ובמדבר מאפשרות את הפתיחה לנוכחות הא-להית.
46
מ״זמצוות הארץ במרחב הא-להי
47
מ״חערלה
48
מ״טוְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה’: וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:
(ויקרא יט, כג-כה)
(ויקרא יט, כג-כה)
49
נ׳ארבע השנים הראשונות של העץ מוקדשות כולן לעמידה לפני ה'. המושג ערלה מוכר מברית המילה, ונראה כי מצווה זו מכוונת לתהליך דומה ביחס לעצי המאכל. בדומה לברית המילה של האדם, בה הוא נפתח להיות ה' לו לא-להים, ערלת העץ מאפשרת את הכרת היות ה' לא-להים במרחב כולו. גם בשנה הרביעית יהיו כל פירות העץ קודש הילולים לה', ורק בשנה החמישית יוכל האדם לאכול מפרי עציו.
50
נ״אמצוות הנתינה לעני: פאה ולקט, פרט ועוללות
51
נ״בוּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:
(ויקרא יט, ט-י)
(ויקרא יט, ט-י)
52
נ״גמצוות הנתינה לעני ולגר, שכֹּה מפותחות בשמות ובדברים, כמעט ואינן נזכרות בחומשי המדבר42המקום היחיד בו מוזכרת המילה 'עני' בחומשי ויקרא ובמדבר הוא במצווה זו (בפרק זה, ובפרק כג, כב)., ואפילו במקומות הספורים בהם נזכרות מצוות אלה, הן בעלות צביון של נוכחות א-להית. חומשי המדבר אינם מתמודדים עם השאלה החברתית-מוסרית, אלא מכוונים כולן אל העמידה לפני ה': "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".
53
נ״דמצוות ההעלאה אל הקודש
54
נ״המצוות הנתינה לעני אמנם פחות מפותחות בחומשי המדבר, אבל מאידך, מצוות ההעלאה לקודש מופיעות בהרחבה יתרה:
55
נ״ווְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה’ הוּא קֹדֶשׁ לַה’
(ויקרא כז, ל)
(ויקרא כז, ל)
56
נ״זבחומש דברים ראינו כי המעשרות מועלים אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. במקום זה הם נאכלים בשמחה ובשיתוף לפני ה', יחד עם הנדרים ועם הנדבות (דברים יד). בחומש ויקרא, לעומת זאת, המעשרות הם קודש לה'43בפרק יד בדברים המושג 'קודש' אינו מוזכר כלל!. המעשרות אינם מוּעלים למקום כלשהו, ואינם נאכלים בשמחה לפני ה'. ישנו שינוי חשוב נוסף ביחס לדברים: בויקרא האדם אינו נדרש לעשר תבואת השדה, כפעולה אקטיבית. המעשר הוא קדוש מאליו, ועל האדם רק להכיר בכך ולהפרישו משאר התבואה. בדומה לערלה, גם כאן הקודש נוכח בתוך הארץ, וכל שעל האדם לעשות הוא לאפשר לקדושה זו להיגלות44מצווה נוספת בה ניתן לראות את הפער הזה בין חומשי המדבר לבין ספרי הברית היא מצוות הבכור. בשמות ובדברים ההקדשה היא אקטיבית: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב, וכן בדברים טו, יט). בבמדבר הבכור הוא מלכתחילה קודש השייך לה': "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה’" (במדבר ג, יג)..
57
נ״חמצוות הראשית – ראשית העומר ושתי הלחם (ויקרא כג), ראשית הדגן (במדבר י"ח) וראשית החלה (במדבר טו)45מצוות הראשית פזורות על פני מצבי התבואה השונים, החל מהשיבולים בשדה ועד לתוצר הסופי, הלחם. הקציר הראשון מובא לפני ה' עם הנפת העומר, ראשית הדגן, התירוש והיצהר ניתנת לכהן, ראשית העריסות מובאת כתרומה, וכן לחם הביכורים מובא אף הוא לפני ה'. בכל שלבי הראשית – קציר, דגן, עריסות והלחם – קיימת נתינה ועמידה לפני ה'. – מבטאות אף הן את הקדושה שכבר נוכחת במציאות. כל שעל האדם לעשות במצוות אלה הוא להפריש את הקודש ולהרימו לגבוה.
58
נ״טמצוות הערלה, המעשרות והראשית, הראו כי הקודש עולה מתוך הארץ מבלי שהאדם נצטווה לקדש אותו. את הקודש הזה מקבל הכהן מידי האדם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם" (במדבר יח, ח). בהמשך הפרק, מפרטת התורה מתנות רבות הניתנות לכהן. בשונה מדברים, שם ניתנים לכהן רק הזרוע, הלחיים ותרומות התבואה (דברים יח, ג-ה, ובהמשך גם ביכורי האדמה – שם כו)46אפילו בכורות הבקר והצאן אינם ניתנים לכהן אלא נאכלים על ידי הבעלים בירושלים (דברים טו, יט-כ)., בבמדבר מורחבת הנתינה לקודש. כאן אין האדם מקדיש את רכושו לה', אלא זהו קודש השייך לכהן מלכתחילה47הפרשייה כולה נאמרת אל אהרן ובניו: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ", ולא אל הבעלים הנותן.. הכהן מקומו בקודש: הוא התקדש בשמן המשחה (ויקרא ח), הוא שומר את משמרת הקודש (במדבר יח, ה), ועל כן הוא מקבל את "משמרת תרומֹתי".
59
ס׳גם הנתינה ללוי, שנימוקה בדברים הוא "כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם", מוגדרת בפרק זה כ"חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (שם שם, כא).
60
ס״א"איה מקום כבודו"
61
ס״בפרק יח בבמדבר מדגיש את הנתינה וההפרשה של הקודש לגבוה. מדוע יש צורך להעלות את הקודש? הרי לאור האמור לעיל על חומשי המדבר, הקודש כבר נוכח, ה' שוכן בתוך הארץ ובתוך העם!
62
ס״גטענה זו היא טענתו של קורח, המופיעה מעט לפני פרק הנתינה לכהן. טענת קורח "כִּי כֹל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּע תִּתְנַשְׂאוּ עַל קְהַל ה’" (במדבר טז, ג), יוצאת מתוך אותה נקודת מוצא: נוכחות ה' בקרב העדה יוצרת מרחב קדושה שכל העם שותף לו, ועל כן אין מקום להתנשאות אהרן המשרת בקודש.
63
ס״דישנו גרעין אמת בטענת קורח. ה' אכן שוכן בתוך המציאות, וכפי שראינו, הארץ עצמה מפיקה מתוכה קודש. אולם, זוהי קדושה גנוזה ונסתרת. הקודש גנוז במעמקי המציאות ומתגלה רק בפירות הצומחים מן הארץ, אותם מפריש האדם למקדש. הקודש גנוז, מכיוון שחשיפתו לעין כל לא תאפשר את קיום האדם. חומשי המדבר מראים שוב ושוב את הסכנה והעוצמות שבחיים לצד הקודש48חטא נדב ואביהוא, האיסור הטוטאלי על הקרבת חוץ, קברות התאווה ועוד..
64
ס״הרק הכוהנים, אשר עברו תהליך של התקדשות וכל חייהם מיוחדים לשירות בקודש, יכולים לחיות באופן מתמיד עם הקדושה הגלויה.
65
ס״ו...וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
66
ס״זוְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(במדבר יח, ד-ז)
(במדבר יח, ד-ז)
67
ס״חלזר אסור להתקרב אל הקודש. מרחב זה אינו מתאים לו, ובהיכנסו אליו יומת. מתוך הבחנה זו, ממשיכה התורה ומפרטת את הדברים הניתנים לכהן. דרך הנתינה לכהן, מכיר איש ישראל במרחב הקודש, אליו הוא יכול רק להעלות, אך שמה לא יבוא.
68
ס״טהקודש הוא אמנם הציווי העיקרי של חומשי המדבר – "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם" (ויקרא יט, א) – אך זו תנועה שלא תגיע לעולם לכלל שלמות. העדה אינה קדושה, אלא רק מתקדשת. זהו המתח המתמיד בו שרוי האדם בחומשי ההליכה במדבר49מגמה זו מגיעה לשיאה בפרק החותם את חומש ויקרא (כז), בדיני האדם המקדיש את עצמו לקודש..
69
ע׳"בְּצִילוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַבְתּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי": החיים בצל הקודש
70
ע״אאם כן, האדם אינו מסוגל לחיות עם הקודש בהיותו גלוי, ועל כן כל שביכולתו לעשות הוא להכיר ביסוד הקודש השורה בתוכו. האדם מפריש ומבדיל את הקודש השרוי בביתו ומעלה אותו לכהן, לאדם שביכולתו להכיל את הקודש. בכך זוכה האדם לחיות בצל הקודש.
71
ע״בטענת קורח ועדתו, אשר שאפה לערבוב המרחבים, לפיזור הקודש על פני כל העדה, מסתיימת בהפרדה החדה והברורה. הקודש עוצמתי ומסוכן, ולכן רק על ידי הפרדה ברורה בין הקודש ובין החול, ביכולתו של האדם לחיות חיי חולין בצל הקודש. תפקיד האדם הוא להפריד, להפריש את הקודש מחייו, ולהביאו לכהן. כך יחיה האדם מישראל בזיקה ובקשר מתמיד עם הקודש, מבלי להתקרב מעבר למידה.
72
ע״גלאור זאת, מובנת ההדגשה של מצוות הנתינה, ובמיוחד מתנות הראשית. מפריש האדם את הראשית לקודש, וכל היתר מותר לו, ויכול הוא לנהוג בו כחולין. האדם מכיר בקודש ובנוכחותו בחייו, ומעתה ניתן לו לחיות לאור ההכרה הזו ובצילה50רעיון דומה בו ההתייחסות לגבוה מתירה את החול, עולה בברכות הנהנין: "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל... אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקדשי שמים, וכתיב: "לה' הארץ ומלואה". רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה" (ברכות לה עמוד א)..
73
ע״דהמפגש המלא עם הקודש הנוכח בתוך המציאות, יקרה רק בשנת השבע. בשנה זו, בה אין הפרשת תרומות ומעשרות, יכול האדם לשוב ולהיפגש עם הקודש הטמון בתוך הטבע. על שנת השבע נפרט בחלקו השני של הפרק.
74
ע״הסיכום שש השנים
75
ע״והגענו לסיום החלק הראשון ביצירה המוזיקלית השלמה. הקשבנו לקולות הטבע של שש השנים העולים מכל מרחב, ולקולה השמימי של המצווה, המעדן את תנועת הטבע.
76
ע״זבמרחב הבעלות, ביקש קול המצווה לפתוח את עולמו הפרטי של האדם, מלא הישות, אל מקור הברכה. דרך חוויית ההעלאה אל בית ה', ישמח האדם בחייו ויראה בשפע יבולו התגשמות של ברכת ה'. הכרה בשפע היצירה, כנובע מברכת ה', מחייבת את האדם לחלוק את הברכה עם החלש והחסר. בכך יקנה האדם את הבעלות האמיתית על הארץ, בעלות שהיא כעין השתקפות של אדנות ה' על העולם. אולם אם חלילה ישכח האדם את מקור הברכה, יסתלק השפע מן הארץ, בעלותו של האדם תנופץ51תוכחת דברים מדגישה את ניפוץ הבעלות – "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה, בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ: שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ: בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ: פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים: (דברים כח, ל-לג)., והוא יגורש מעל ארץ ירושתו.
77
ע״חבמרחב הא-להי ביקש קול המצווה לפתוח את האדם אל הנוכחות הא-להית הקדושה, העומדת ביסוד המציאות. האדם אינו מקדש דבר; הקודש עולה מאליו מתוך הארץ. על האדם להפריש את הקודש ולהרימו לכהן. בכך יכול האדם לחיות חיי חולין בצל הקודש מבלי לפרוץ את גבולותיו.
78
ע״טחלק שני: השמיטה והשביתה בשנת השבע
79
פ׳פתיחה
80
פ״אהדברים שהבאנו עד כה מהווים את התשתית להופעת שנת השבע. שתי הבריתות, אשר יצרו שני מרחבים שונים, הניחו בסיס איתן, שעליו נבנתה קומת שש השנים. עתה נוכל להמשיך אל קומתה השניה של היצירה, אל שנת השבע, ולהקשיב לקולה הייחודי.
81
פ״בראשית, נשווה בין פרשיות שנת השבע:
82
פ״גהשמיטה – מרחב הבעלות
83
פ״דהשביתה – המרחב הא-להי
84
פ״הוְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)
(שמות כג, י-יא)
85
פ״ומִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:
(דברים טו, א-ג)
(דברים טו, א-ג)
86
פ״זכִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(ויקרא כה, ב-ז)
(ויקרא כה, ב-ז)
87
פ״חכבר במבט ראשוני ניתן להתרשם כי השוני בלשונן של המובאות דלעיל מבטא את עיצוביה של תנועת השביעית במרחבים השונים, בשפה הייחודית לכל מרחב. מרחב הבעלות של שמות ודברים מדבר אל האדם הבעלים, וקורא לו לשמוט את הבעלות על האדמה ועל הכסף לטובת האחר-החלש. לעומתו, המרחב הא-להי של ויקרא מציג את שביתת הארץ לה', וקורא להימנעות האדם מעבודה בשדהו, כהכרה בשביתה זו וכהזדהות אתה. בהמשך הפרק נפתֵח את תנועת השבע בכל מרחב.
88
פ״טטבע ומצווה בשנת השבע
89
צ׳כפי שראינו בשש השנים, התנועה בתוך כל מרחב כפולה ומורכבת מטבע ומצווה. כעת נשאל: מהי השפה של שנת השבע – טבע או מצווה?
90
צ״אבמרחב הבעלות של שמות ודברים, התנועה היסודית של השביעית היא תנועה של מצווה: האדם מצוּוה לשמוט ולנטוש את שדהו ("ארצך" בלשון הפרשיה), בניגוד לזכויותיו הקנייניות. השארת השדה לידי האביונים ולחית השדה, יש בה אמנם ביטוי לטבע פִּראי, אך טבע זה הוא רק תוצאת המצווה ולא מגמתה. לפיכך, מהווה הפסוק ניגוד בין התנועה הטבעית של האדם לבין תנועת המצווה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" – זו התנועה הטבעית של האדם כבעלים על פני ארץ ירושתו, "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" – זו תנועה מצוותית מנוגדת, הבאה לנפץ ולבטל את תודעת הבעלות למשך שנה אחת.
91
צ״בבמרחב הא-להי של ויקרא עולה תמונה שונה. לכאורה, "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" זו אמירה טבעית, ואילו האמירה "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", המנוגדת לה, היא אמירה מצוותית. אולם שביתת הארץ לה' בפשט התורה אינה מצווה מעשית על האדם, אלא תיאור מציאותי של הארץ השובתת לה'. שביתה זו יכולה להתרחש גם בהעדרו של עם ישראל מעל אדמתו: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שָבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּמָּה... אֶת אֲשֶר לֹא שָבְתָה בְּשָבְּתֹתֵיכֶם בְּשִבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה).
92
צ״גהמסקנה העולה מכך היא שעיקרה של התנועה בשנת השבע היא תנועה טבעית של הארץ השובתת לה', המאזנת את התנועה הטבעית של האדם כיוצר באדמה במשך שש השנים. תנועה זו היא מרכז הפרשיה, ואילו המנעותו של האדם ממלאכה רק נלוות אליה. ייתכן שפתיחת הפרשיה בשביתה, כאמירה כללית וטוטלית "ושבתה הארץ שבת לה'", רומזת ששביתת הארץ היא המציאות היסודית הקדומה של הטבע. אם כן, מהי המצווה המוטלת על האדם? – על האדם לקבל באופן סביל את שביתת הארץ, ולא לחללה על ידי מלאכות השדה, כגון: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה.
93
צ״דנגענו בקווים כלליים של קולות שנת השבע, ועתה נעמיק ונאזין לכל קול בשלמותו, כפי שהוא מופיע בסביבתו הטבעית.
94
צ״ההשמיטות במרחב הבעלות
95
צ״ושמיטת האדמה
96
צ״זוְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
97
צ״חוְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
(שמות כג, י-יא)
(שמות כג, י-יא)
98
צ״טמצוות השמיטה נפתחת בתיאור שש השנים הרגילות, בהן מרוויח האדם את לחמו בזיעת אפיו. בשש השנים מפריש האדם תרומות ומעשרות, מביא ביכורים, וכך שומר על מערכת יחסים תקינה עם אדון הארץ ועם השכבה החלשה בחברה. שש שנים עובד האדם את אדמתו כחפצו: זורע, קוצר ואוסף את תבואת האדמה אשר בבעלותו. קיום מצוות האדמה במשך שש השנים אמנם פותח את האדם אל המימדים אשר מעבר לו, אך אינו מונע מן האדם להתנהג כאדוני האדמה והצומח. במשך שש השנים משוכנע האדם כי האדמה היא בבעלותו: 'ארצך', 'כרמך' ו'זיתך', ועל רקע זה מגיעה השמיטה.
99
ק׳אחת לשבע שנים, נוטלת התורה את האדם אל מציאות אחרת. השמיטה מתמודדת באופן חזיתי עם בעלות האדם על האדמה, ומכה בה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. האדם מצווה לשמוט את בעלותו כל האדמה, לנטוש את עצם המצאותו עליה. האדם מגורש מן האדמה וכך, בדרך הקשה, מבין כי הוא אינו אדוני הארץ.
100
ק״אכמה קשה דרישה זו לאדם! במשך שש השנים מממש הוא את בעלותו על האדמה ומפיק ממנה את מרבית צרכי מחייתו. הניתן בכלל לתאר את עומק ההיפוך המתחולל בשנה השביעית? – על השמיטה מספרת התורה במילים ספורות ומדודות.
101
ק״בעזיבת האדם מתבטאת, בראש ובראשונה, בהשארת הפירות והתבואה הגדלים מעצמם לאביונים על ידי בעל השדה, שהוא עצמו אינו רשאי לאכול מפרי אדמתו שלו. שיא הנטישה מתרחש כאשר חית השדה, עימה נלחם האדם שנה בשנה, אוכלת את יתרת המזון אשר הותירו העניים. השדה כה מופקר ופרוץ, עד כי חיות השדה, אשר מבטאות את הצד האכזרי והדורסני שבטבע52חיות השדה, בכל ספרי התנ"ך, מתוארות כגורמות הרס וחורבן לאדם וליצירתו וכמסכנות את קיום החברה האנושית, באין גורם אנושי שולט. לעיון והרחבה ראה: שמות כג, כט; ויקרא כו, כב; יחזקאל לד, ה-ח; והושע ב לכל אורך הפרק., מקבלות בשמיטה יתרון על פני האדם הנוטש את אדמתו. העדפה זו אינה נובעת מתוך התחשבות והערכה כלפיהן, אלא כביטוי קיצוני לשלילת מקומו של הבעלים בשדהו.
102
ק״גמה מבקשת התורה לומר לאדם, אשר במשך שש שנים עידן את בעלותו עצמו בעמדו לפני ה'? מדוע מבקשת התורה לערער ולקעקע את חוויית הבעלות עד היסוד?
103
ק״דעבד ה' הוא לבדו חופשי
104
ק״המצוות השמיטה עומדת מול החקלאי, החש אדון לאדמתו במשך שש השנים, על אף קיום מצוות הארץ. בתוקף מעמדו משתמש הבעלים בכל גרגר אדמה, על מנת להפיק רווחים גדולים ככל הניתן. סיפור השמיטה בשמות מעניק פן חדש לשאלת הבעלות האנושית. היאך יחזיק האדם באדמה וימצה את כוחה שנה אחר שנה, מבלי לשעבדה כלפיו? היאך יבין האדם כי הוא אינו אדון מוחלט על האדמה, ובעלותו מתת ה' היא?
105
ק״ושנת השבע, בשונה ממצוות הארץ בשש השנים, אינה תיקון עדין לתודעת הבעלות. אחת לשבע שנים עובר האדם זעזוע עמוק בתודעת בעלותו על האדמה. הוא מורחק מעל אדמתו, ושומט את בעלותו הכובשת. תביעה קשה ומוחלטת, חדה כתער, ניחתת על עובד האדמה הניצב הרחק משדהו. רק כך יבין בעל השדה את מקומו האמיתי.
106
ק״זאולם יש לזכור כי השמיטה מתרחשת רק אחת לשבע שנים, כך שאין מטרתה לעקור את בעלות האדם לצמיתות. השמיטה, על אף היותה צו קשה ואלים, מובנת לבסוף כצו המעניק לאדם חירות מתודעת הבעלות. בעלות האדם עלולה להפוך בהדרגה לדרישה מוחלטת של תוצרי האדמה לעצמו בלבד. כך עלול הוא להתמכר אט לאדנותו ולשלטונו ולהפוך עבד לעבודתו הוא.
107
ק״חשמיטת כספים
108
ק״טמִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ:
(דברים טו, א-ו)
(דברים טו, א-ו)
109
ק״ישמיטת כספים נזכרת בברית ערבות-מואב, ויש בה השלמה לתמונה העולה מתוך שמיטת הקרקע של ברית יציאת מצרים. בתמצות רב נתייחס למשמעויותיה במרחב השמיטה53חיבורנו מתמקד ביחסי אדם-אדמה, ושמיטת כספים אינה חלק מיחסים אלו. גם בשער השביעית לא עסקנו בה.. במשך שש שנים מעצים האדם את בעלותו במרחבו הפרטי על שדהו, אך לא רק על אדמתו מתעצמת הבעלות אלא גם על האנשים סביבו. מכוח אמצעיו הכספיים הופך האדם לנוגשׂ בבני האדם דלי האמצעיים שתחתיו, הנזקקים לעזרתו הכלכלית. חוסר יכולת העניים להחזיר את חובותיהם, הוא שגורם לשעבודם תחתיו.
110
קי״א"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה!" – שמיטת הכספים מתרחשת אחת לשבע שנים, ומשדדת את תודעת הבעלות. "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" – הדרישה היא לשמיטת בעלות האדם על חוב שהצטבר עד לשנה השביעית. יש בדרישה זו מהלך קיצוני אף יותר משמיטת הקרקע, שכן הקרקע תחזור לבעליה במוצאי השמיטה, בעוד שהחוב נשמט לעולם. שמיטת הכספים דורשת מן האדם לא לנגוש באחיו במשך כל שנת השבע, לזכור שהעני אינו זר לו, אלא אחיו הוא. כך תודעת הבעלות לא תאטום אותו לאחיו האביון. את כוחות הנגישה יש להפנות כלפי הנכרי, הזר, אשר אינו אחיך.
111
קי״בבניגוד לשמיטת קרקע, בה המרכז הוא שבירת תודעת הבעלות, שמיטת כספים מטרתה היא הפניה לעני. שמיטת הכספים אינה מנפצת את בעלות האדם, אלא בעיקר מרככת את ליבו לחוש את מצוקת העני. התביעה מהאדם לוותר על תביעת כספו שהרוויח ביושר לכאורה אינה צודקת, אבל גם שליטת האדם ונגישתו באחיו אינה מציאות בריאה לנפש הבעלים. שמיטת הכספים דורשת מהאדם להתעלות מעל עצמו ולהיות רגיש למקום המקולקל שאליו הביאה אותו הבעלות – השליטה באחיו, ללא רגישות לסבלו תחת שעבודו. גם אם המעשה עצמו לכאורה אינו צודק, תוצאתו מוצדקת.
112
קי״גבכל מערכת השמיטה אין כל התייחסות למקומה של הארץ; האין זכאית גם היא להתייחסות?
113
קי״דהשביתה במרחב הא-להי
114
קי״הוַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
(ויקרא כה, א-ז)
(ויקרא כה, א-ז)
115
קי״ונחלק את הפרשיה לארבעה חלקים: פתיחה (פסוקים א-ב), שש השנים (ג), השנה השביעית – שבת הארץ (ד-ה) והאכילה משבת הארץ (ו-ז). ארבעת החלקים הללו יוצרים מכלול שלם, בו כל חלק בונה נדבך נוסף בתמונה הכוללת של שבע השנים. המתחים בפרשיה – שש השנים אל מול שנת השבע, שביתה והרחקת האדם משדהו אל מול האכילה והחיבור המחודש – מספרים את סיפורן המופלא של שבע השנים.
116
קי״זנעבור כעת אל החלקים השונים ונראה כיצד בונה התורה את המהלך השלם.
117
קי״חפתיחה
118
קי״טוַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
119
ק״ככִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’:
120
קכ״אכבר בפסוקי הפתיחה מדגישה התורה כי אין זו שביתת האדם, כי אם שביתת הארץ54גישה זו מתאימה לזהות הכללית של הארץ בחומש ויקרא: הארץ היא ארצו של ה', ארץ דינאמית אשר לה כוחות עצמאיים וייחודיים. הארץ היא זו שנטמאת בחטאי העם היושב עליה, וביכולתה להקיא אותו כתגובה לחטאיו. כך גם בפרשיית השביעית: לארץ צרכים עצמאיים משלה, והיא זו שצריכה לשבות.. זוהי מערכת יחסים פנימית בין הארץ לבין ה', אשר על בני ישראל להיות מודעים לה ולאפשר אותה. אמנם הארץ שובתת לה' ללא התערבות האדם, אך שביתה זו תלויה בכניסת עם ישראל לארץ, וללא כניסתו גם הארץ אינה שובתת לה'55ואכן מפסוקים אלה למדו חכמים כי השביעית החלה רק מחלוקת השדות לאנשים הפרטיים: "כי תבואו... מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות, ולא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר: "שדך" - שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו" (תורת כוהנים בהר, פרשה א). אם כן השביתה תלויה בישיבת עם ישראל איש איש בנחלתו ובשדהו. מנגד, כאשר עם ישראל לא מקיים את מצוות השביתה וגולה מעל אדמתו, הארץ מרצה את שבתותיה (ויקרא כו, לד-לה), ואם כן הארץ שובתת גם ללא נוכחות עם ישראל בה. במתח זה נעסוק בהמשך.. בפסוקי הפתיחה, מגלה הפרשיה טפח מן המורכבות שביחסים העדינים בין ארץ-ה'-אדם. בהמשך הפרשיה תתחדד תמונתם של יחסים אלה.
121
קכ״בשש השנים
122
קכ״גשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
123
קכ״דלאחר האמירה הכללית "ושבתה הארץ שבת לה'", מפרטת הפרשיה כיצד מתבצעת השביתה, ופותחת בתיאור שש השנים. במעבר לפירוט שש השנים קיימים שני הבדלי סגנון משמעותיים: 'הארץ' מפסוקי הפתיחה הופכת ל'שדך' ו'כרמך' של האדם הפרטי. גם לשון הרבים שאפיינה את פסוקי הפתיחה – "דבר אל בני ישראל... כי תבאו...", הופכת ללשון יחיד: "שש שנים תזרע שדך". שני שינויים אלה יוצרים מעבר מהסיפור הגדול של בני ישראל הנכנסים לארץ המשותפת לכל, אל השדה והנחלה הפרטיים של כל אדם ואדם.
124
קכ״המפגש האדם הפרטי עם שדהו שונה מאוד ממפגש העם עם הארץ הגדולה. 'הארץ' היא הארץ אותה נותן ה' לבני ישראל בכללם. זהו קשר ראשוני אשר אינו מפותח דיו. 'השדה' לעומת זאת, הוא נחלתו הפרטית של כל אדם ואדם. בנחלה זו הוא פועל במשך שש השנים – חורש, זורע, מטפל ודואג עד לשלב הסופי של איסוף התבואה, ומכין את הקרקע לקראת סבב זריעה נוסף. מעתה, נחלתו אינה עוד חלקת בוּר, פיסה מתוך הארץ הגדולה, אלא 'שדה' – חלקה מוגדרת ומפותחת המניבה יבול. השוני בשם ובלשון גורר שוני במהות.
125
קכ״ושש השנים הן שנות היצירה של האדם העובד בשדהו, ובהן יש לו תפקיד מהותי ודומיננטי בהפיכת חלקת ארץ סתמית לשדה משמעותי המצמיח תבואה. אולם עליונות זו של האדם ותפקידו המהותי בבריאה, מובילים גם לפגם מסוים. הצורך המתמיד במתן משמעות, בהעלאה ובפיתוח האנושי, מוביל לראיית הארץ כנחותה: לארץ אין מקום כשלעצמה; ההתייחסות אליה היא כאל משאב אנושי, אשר תכליתו איסוף פרטי של תבואה. מצוות שש השנים חשפו תכלית נוספת – העלאת פירות הארץ אל הקודש. בשתי תכליות אלו אין לארץ ולפירותיה מקום עצמאי, אלא היא אמצעי להשגת דבר אחר – בין לקודש, בין להון אישי. לשם כך מגיעה שנת השבע, בה מתעורר יחס אחר אל הארץ ואל פירותיה. מחיבור המושתת על בסיסם של ייעוד ומטרה כלשהם, לחיבור המושתת על בסיס של נוכחות והוויה: "שבת שבתון יהיה לארץ".
126
קכ״זהשנה השביעית – שביתת הארץ
127
קכ״חוּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
128
קכ״טשָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
129
ק״לאֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר
130
קל״אשְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
131
קל״בהשנה השביעית היא שנת השבתון. עולם היצירה וההתעלות של שש השנים מושבת: האדם אינו שותף בהצמחת השדה והכרם, ואינו רשאי לאסוף את התבואה כבשש השנים. הארץ, שבמשך שש השנים חולקה לשדות קטנים 'אנושיים', חוזרת בשנה זו להיות ארץ אחת גדולה, ללא חלוקות וללא גבולות, ללא יצירה וללא עשייה. במשך שש השנים, האדם בעבודתו גרם לארץ להיות שדה. כעת, בשנה השביעית, בה נמנע האדם מעבודת השדה, השדה שב לזהותו הראשונית והופך להיות חלק מהארץ הגדולה.
132
קל״גבאין פעילות אנושית בארץ, נדם קול התנועה היצירתית-התכליתית. שתיקה זו פותחת פתח להקשבה עמוקה לארץ כשלעצמה. ההכרה בעומק החיים הטמונים ברגבי האדמה, מגלה כי ה' נוכח בה, הווה בתוכה. זהו מעבר מקדושת הייעוד, המונעת על ידי האדם, להוויה א-להית הנוכחת בעומק המציאות.
133
קל״דפיתוח ההקשבה לכוחות החיים של הארץ, נובע מתוך סגולות הארץ הנפרשות בספרי ההליכה במדבר. בשנה השביעית מתגלה כי שכינת ה', אשר במשך שש השנים שרתה בעם ישראל כתוצאה של קיום המצוות, שורה בארץ מצד עצמה. זוהי ארץ אשר ה' שוכן בתוכה, כשם שהוא שוכן בבני ישראל – "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד). לארץ עצמה ברית וקשר ייחודי עם ה', גם מעבר לברית ה' עם בני ישראל: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מג).
134
קל״הלאור זאת, מובנת גם התלות שבין כניסת עם ישראל לארץ, לבין שביתת הארץ, כפי שראינו בפסוקי הפתיחה. השש והשבע הינם חטיבה אחת. רק לאחר חשיפת העושר הטמון בארץ בעקבות מצוות שש השנים, ניתן לפתח הכרה שיש בארץ עוצמות הקיימות כשלעצמן, ללא צורך בהעלאה אנושית. רק בעקבות "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", יש משמעות ל"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’". הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל נע במחזורי חיים של שש ושבע – פיתוח ויצירה מחד, הקשבה והוויה מאידך56תיאורנו מתייחס לשנת השבע כבאה לאחר עבודת שש השנים; אולם ישנה משמעות לשנת השבע כפותחת לשש שנים הבאות. האדם אשר הקשיב לשביתה, גם אופן יצירתו במהלך השש הבאות יהיה שונה בתכלית מזה שבטרם חווה שביעית..
135
קל״והאכילה בשנת השבע
136
קל״זוְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה
137
קל״חלְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
138
קל״טוְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ
139
ק״מתִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
140
קמ״אבאיסורי המלאכה ניתן היה לסיים את סיפורה של שנת השבע; האדם פינה את מקומו לארץ הגדולה, ואפשר את יצירת הקשר המשותף בין האדמה לה'. מכאן ניתן היה לשוב לשש שנים נוספות. אלא שהתורה אינה עוצרת בנקודה זו; היא מחזירה את שבת הארץ בחזרה אל האדם: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה...".
141
קמ״בזהו מהלך מרתק בו הארץ, אשר שבתה לה' ללא התערבות האדם, שבה כעת אל האדם ויוצרת עמו מפגש מחודש. אולם האכילה מתבואת הארץ שונה מן האיסוף של שש השנים. האדם נפגש עם הארץ הגדולה, ולא עם שדהו הפרטי. ממפגש של עליונות כלפי האדמה במשך שש השנים, המפגש המחודש הוא בלתי אמצעי, ללא מחשבות על יצירה או פיתוח. אותם פירות, שבמשך כל השנים היו רק אמצעי להשגת דברים אחרים, מקבלים כעת מעמד אחר: לא מעלים אותם לשום מקום, והם אינם נאספים במאגרים גדולים. הפרי עומד לעצמו.
142
קמ״גזאת ועוד: כפי שראינו בחלק הקודם, במשך שש השנים אין לאדם יכולת לגעת בקודש. כל שביכולתו לעשות הוא רק להפריש את הקודש לגבוה. בשנת השבע, המושג 'קודש' כלל אינו נזכר, והוא אינו מובחן ואינו מובדל מן החול. פירות השביעית נותרים כביכול טבל, קודש וחול המשמשים בערבוביא. מעתה, האדם אינו חוסה בצילו של הקודש אלא חי עמו.
143
קמ״דרמז לְשוני לַשוֹני שבין צורות מפגש האדם והאדמה בשש השנים ובשנה השביעית מצוי ביחס הפסוקים למילה 'תבואה': במשך שש שנים השימוש בפירות הארץ הינו אסיף: "...ואספת את תבואתה" – האדם אוסף את התבואה למצבורים גדולים, והופך אותה לערך, לכמות ולמספר. לעומת זאת, השימוש ביבול בשנת השבע הוא למאכל: "תהיה כל תבואתה לאכול" – אין אוספים את התבואה, אלא רק אוכלים אותה. התבואה חוזרת לייעודה המקורי – מתנת הארץ לאדם.
144
קמ״המפגש זה יוצר שינוי גם אצל האדם עצמו. כשם שהשדה שב להיות חלק מן הארץ הגדולה, ללא גבולות וללא גדרות, כך גם עולם החי מבטל את הגדרותיו וגבולותיו והארץ שבה ונפגשת עם כולם בשווה. כל עולם החי שותף באכילה מפירות השבע באופן שווה: אדון ועבד, ישראלי וגר, בהמה וחיה – כולם נכללים תחת ה'לכם', המקבלים את פירות שבת הארץ לאכלה. ההבדלה החברתית, שהייתה כה מהותית במשך שש השנים, מתבטלת בשנת השבע.
145
קמ״וסיכום: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"
146
קמ״זפרשיית השביעית בויקרא בנתה מהלך שלם. תחילה, נִיתנה הארץ לבני ישראל והם הפכוה לשדות פרטיים, אותם האדם מפתח ומצמיח במשך שש השנים. בשנים אלה האדם יוצר ומעלה את האדמה: הוא מפיק ממנה תבואה, עולה איתה אל הקודש וכדומה. בשנה השביעית נדרש האדם לשבות ממלאכתו ולפנות מקום לעומק הטמון בארץ עצמה. הארץ מצידה חושפת את היותה שייכת לה', גם ללא האדם שמעלה אותה. ממקום זה שבה הארץ ונפגשת עם האדם. המפגש המחודש עם הארץ הוא מפגש עצמי, בו הארץ כפי שהיא, פוגשת את יושביה ללא הבדל ביניהם. במפגש זה מתקיים קשר של אכילה בלבד, ללא איסוף וללא התעלות אל הקודש. בכך סוגרת התורה את המעגל: מארץ כללית, הניתנת לבני ישראל בתחילת הפרשה – "אשר אני נותן לכם", חוזרת הארץ לאחר שש השנים והשבע להפיק את תבואתה: "לכם לאכלה".
147
קמ״חסוף
148
קמ״טנסגור את המעגל אותו פתחנו בפרק 'גן ה' וארץ ה''. גן עדן מבטא, כאמור, את מקום ההוויה והנוכחות. אין בו התעלות אל הקודש: האדם חי בחיבור מתמיד לה'. ארץ ישראל, לעומת זאת, היא ארץ של תנועה, הן מן השמיים לארץ, הן מן הארץ בחזרה לשמיים. תודעת החיים בגן עדן שונה מזו שבארץ ישראל, ולכן חדירה של האחת אל האחרת עלולה להיות בעייתית. מציאות של גן עדן אינה אפשרית בארץ ישראל, שכן למטר השמים היא שותה את מימיה. אפילו בשנת השבע, בה מתהווה מציאות שהיא מעין גן עדן, ללא יצירת האדם, מתעוררת בעיית קיום קשה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כו, כ-כא) – גן עדן המאיר אל הארץ בשנה השביעית, תלוי בברכת השמים והארץ של שנת השש. זוהי השנה האחרונה בה האדם יוצר ומפתח, זורע ואוסף, ולכן בה הוא זוכה לברכת השמים.
149
ק״נארץ ישראל אינה גן עדן, אולם אחת לשבע שנים, מציאות החיים בה נפתחת לעולם של קשב, של הוויה. לאחר שש שנים של תנועה מגמתית והתעלות, שנת השבע מגלה את שורש ההוויה הנוכחת, הארץ עצמה היא ארץ ה' ואינה תלויה במעשה האדם.
150