אדמת קודש, חושן משפט נ״וAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 56
א׳שאלה שרה שמתה בחייה מסרה פקדון ביד ראובן מעות סך מה ונפטרה לבית עולמה וחלי"ש ובא שמעון שהוא פקיד העיר ותבע מראובן הסך הנז' והשיב ראובן שיש לו טענות על אלו המעות ורוצה לסדרם בפני ב"ד י"ב ועמדו לדין לפני ב"ד י"ב ראו' עם שמעון פקיד העיר. וטען ראו' ראשונה שהוא תפוס מפני שיש לו שטר חוב שחייבים לו כוללות הקהל כנר' בשטר שבידו. עוד טען שנית שבחיי האשה נתן לה רבית קצוצה על אלו המעות ורוצה עתה לגבותו מהסך שבידו ממעות הנפטרת. וזאת אשר דבר שמעון פקיד העיר על טענות ראובן. על הטענה הראשונה טוען שמעון שתפיסת ראובן אינה תפיסה ושמעון שהוא פקיד העיר נקרא תפוס אף אם המעות הן ביד ראובן כמ"ש הרב בכה"ג סי' ד' בשם הפוסקים שיחיד המתדיין עם הרבים דרבים הם מוחזקים כאשר יראנו הרואה משם וא"כ לא מהניא לו תפיסתו. ועל מה שטען שנית ראו' שרוצה לנכות מהמעות כשיעור מה שנתן לאשה רבית קצוצה. השיב שמעון שהלכה רווחה בש"ס פ' איזהו נשך עלה ס"א שם מבואר דרבית קצוצה יוצאה בדיינים מן המלוה לא מן היורש ובני העיר יורשים גמורים הוו וכח יורש יש לו לשמעון על הכל יבא דברי החכמים השלמים הדיינים המצויינים ב"ד הצדק ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה ערכי עלי מכיר אני מ"מ לנחיצת השואל אמרתי אלכה נא ואלקטה בשבלים מסיפרי הקדש אשר מפיהם ומפי כתבם אנו חיים ואען ואומר שלדעתי דעת הדיוט נר' שטענות שמעון הן הנה כראי מוצק ונתחיל בטענת שמעון שהובא בשאלה וזאת אשר דיבר שמעון על טענת ראו' הראשונה שטען שהוא מוחזק במעות ועל טענה זו טען שמעון שאין הדין כן שהרי הרב בכנה"ג כו' באמת שכ"כ שם בשם כל הפוס' יע"ש. מעתה חל עלינו לתור ולחפש במשפטי התנאים דשייכי בנ"ד אם ימצא בהם זכות לראו' כאשר הורה גבר הוא הראש הרב הגדול בעל משא מלך ז"ל שהם מוסכמים ע"פ רוב הפוס' זלה"ה ולבסוף כתב שמי שאינו בקי במשפטי התנאים הנצרכים לדין זה לא ידון רוחו באדם. ואחר החקירה ראה ראיתי שאין במשפטי התנאים הנז' שם שום זכות לראובן והדין עם שמעון שהרבים הם מוחזקים לגבי יחיד. הנה הרב הנז' כתב שתנאי הראשון הוא שלא נאמרה הלכה זו שהרבים נקראים מוחזקים לגבי יחיד אלא דוקא בדיני מסים ועולי הקהל אבל לא בשאר דברים. ולכאורה נ"ד לא בענין מסים. מ"מ לע"ד נר' עדיין יש לנו לו' בנ"ד דהרבים הם מוחזקים מתרי טעמי חדא דאף אם נאמר דנ"ד לא הוי בענין מסים והכי הוי קושטא דמילתא. מ"מ נ"ד נכנס בסוג עולי הקהל שכתב הרב ת"ה וא"כ הדרינן לכללין דמש"ה הקהל מוחזקים מיקרו כיון שהמעות נצרכים לעולי הקהל. ועוד זאת יתירה דנ"ד למסי' דמו לפי מה שהוגד לי שהמעות שתובעים מראו' הם נצרכים לצורך החיבי"ר שהוא מס הקרקע שנוטל המלך מן הקרקעות והמלך יר"ה נתנו לפליל א' להספקה כדי שילמוד בתורתם ומוהרקייהו בטפסא דמלכא קמנח וא"כ חזר הדין בנ"ד דנקראו הקהל מוחזקים לגבי ראובן. גם לפי תנאי השני שכתב שם הרב דצריכי' הרבים שיהיה להם טענה ודאית לא כשהם באים על היחיד בטענת ספק. בנ"ד נמי טענת הרבים טענה ודאית אית להו לפי מה ששמעתי שקודם פטירת האשה מן העולם הלכו אנשים של צורה לבקרה והיא מעצמה הודיתה בפניהם שיש לה ביד ראובן הנז' כ"כ מעות ובאו ושאלו את פי ראו' הנז' והודה בדבר בפני עדים ולפי זה טענת הרבים טענת ודאי היא וכיון שכן הם מוחזקים לגבי ראובן. אמנם לפי תנאי הג' שכתב הרב הנז' דלא מיקרו הרבים מוחזקים אלא דוקא קודם שיפרעו הקהל המס למלך דאז באים על היחיד מכח דינא דמלכותא שהרי הם כשלוחי המלך ושלוחא דמלכא כמלכא אבל אחר שפרעו כל המס אלא שעדיין לא גבו החלק שהיה מגיע לזה דהשתא אינם עוד שילוחי המלך לא מצו לכוף אותו שכבר קיבל המלך את שלו עכ"ל. וא"כ מכח תנאי זה נר' לזכות את ראו' דנ"ד נמי איירי שכבר קיבל הפליל מעות החיבי"ר שלקחו הקהל בהקפה משר המגדל ופרעו לפליל ועתה רוצים הקהל מעות הללו שביד ראו' לפרוע לשר המגדל וכפי תנאי זה אין כח ביד הקהל להוציא מעות שביד ראובן דלא מיקרו הקהל מוחזקים. מ"מ או' אני שאף לפי תנאי זה יד הקהל על העליונה משום דבנ"ד אנן סהדי שאם לא יפרעו לשר המגדל יש כח בידו לחזור וליקח מעותיו שפרע לפליל בעד היהודים בידו החזקה והפליל יחזור על היהודים וא"כ הכא בנ"ד דמי למס שעדיין לא נתפרע המלך. ולא דמי לנדון שכתב הרב הנז' דהתם ודאי ידעי' בבירור דמאחר שכבר קיבל המלך או השר את מעותיו מן היהודים אין כח ביד שום נברא לחזור וליקח המעות שנתנו היהודי' למלך או לשר ובנדון כזה שייך חילוק הרב הנז' כדבר האמור וכיון שכן בנ"ד חזר הדין שהקהל נקראים מוחזקי' במעות ראו' אף לפי תנאי הג'.
2
ג׳גם מה שטען עוד ראו' שנתן רבית קצוצה. גם בזה טענת שמעון שטען כנגדו היא טענה בריא' וטובה שהלכה זאת הלכה רווחת היא בש"ס פ' הרבית ומוסכמת מכל הפוסקים קמאי ובתראי קטון וגדול שם הוא הרי"ף פ' הגוזל קמא והרמב"ם פ"ד מה' מלוה ולוה הטור סי' קס"א ומרן פסקו בשולחן הטהור שם בסי' הנז' והרב בעל התרומות שער מ"ו ח"ד ומהר"י לבית הלוי בתשו' סי' ס' וכמעט כל הפוסקים ששלטה עיני בהם כולם כא' כתבו דין זה בלי חולק שאין היורש חייב להחזיר הרבית משום דלדידיה קא מזהר ליה רחמנא. ולא מטעמא אחרינא שכתבו בש"ס דהוי טעמא דיורש כלוקח דמי דרמי בר חמא הוא דקא' האי טעמא ולית הלכתא כוותיה יע"ש. וכיון שכן תו אין אנו צריכין לדברי התוס' שהביא ששמעון ר"ל ששמעון טען עוד דזכי את"ל דהקהל אין להם דין יורשי' אלא לוקחי' מ"מ כבר כתבו התוס' כו' וטענה זו לא העתיקה המעתיק. אמור מעתה נ"ד נמי כיון דהקהל דין יורשי' יהבינן להו כפי' הסכמת העיר מימי קדם א"כ טענת ראובן בטילה ומבוטלת ממילא. גם לרבית אנכי הרואה מדברי הפוסקים שאין טענה זו שטען ראו' טענה דאינו נאמן בטענה זו שנתן רבית קצוצה דלפי טענה זו משויה נפשיה רשיעא וקי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן וכדאמרי' בכמה דוכתיה בש"ס ובדברי הרא"ש בתשו' כלל ק"ח לענין רבית שנשאל על ראו' שנתן מעות לאשת שמעון להתעסק בהם והלותם ללוי ברבי' קצוצה ונתנה הרבית לראו' וראו' טוען את נתת לי בתורת ריוח והקרן תחזירי לי. והשיב אם ראו' יודע שהי"א זהובים היו רבית קצוצה ינכם מן הקרן ואם אינו יודע הדבר בבירור יאמר לה ראו' אני בתורת ריוח קבלתים ואם את עושה עצמך רשעה שלקחת רבית קצוצה מישראל איני מאמינך בזה אפי' בשבועה עכ"ל ז"ל. וכ"כ הסמ"ג ז"ל בלאווין סי' קצ"ג דף ס"ג והביאו מרן ז"ל בה' רבית סי' קע"ז. וז"ל מצאתי בשם ר' יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואו' כי מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה באומר פרעתי או באו' לא לויתי ואיכא מגו אע"פי כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל. ופסקו מרן ז"ל בסי' הנז'. גם ר' ירוחם במשרים נתיב ח' ח"ו כתב וז"ל הטוען לחבירו נטלת ממני רבית וכו' עד ואם כבר נתן הלוה רבית אין יכולת בידו להוציאו דאין אדם משים עצמו רשע לו' נתתי לך רבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון קאי בין למלוה בין לערב והיה לו להפסיד משכונו קודם שהיה נותן לו רבית כ"כ ר"ם בתשו' עכ"ל. גם מהריב"ל ז"ל בשניות סי' מ"ו כתב וז"ל ואליבא דכולהו היכא שטוען הלוה על המלוה שלקח ממנו רבית נאמן המלוה בלא שבועה משום דאין אדם משים עצמו רשע. וכן נר' שהוא דעת הרב הגדול מהר"א ששון בתשו' ס"ס מ"ט. וכן נר' שהוא דעת הרב הגדול הש"ך ז"ל בי"ד סי' קס"ט וכדבעינן למימר קמן יצא מהכלל מדברי הפוסקי' ז"ל דכשטוענין טענת רבית בין המלוה בין הלוה דאינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע. הכא נמי בנ"ד בראו' שטוען שנתן רבית קצוצה דלא מהימנינן ליה ופלגינן דיבוריה שנתן מעות לאשה אך נתן לה או בתורת מתנה או מן הקרן. ואל תשיבני ממ"ש הרב הגדול המפורס' באחרוני' הוא הראש מהרשד"ם ז"ל בתשו' דשייכי לי"ד סי' ס"ח שפסק היפך מ"ש מדברי הפוסקי' הנז"ל שכתב וז"ל וכיון שכן הוא נר' ודאי שנאמן התובע בשבועתו לו' שלקח ממנו רבית כך וכך נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי עכ"ל ז"ל. ולכאורה ק' על הרב דהיאך מלאו לבו לפסוק נגד אינהו אשלי רברבי. והיה נראה לכאורה ליישב פסק מהרשד"ם דאיפשר לומר דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהביא מרן בב"י חה"מ סי' ע"ה מחודשים נ"ב ומהריב"ל בח"ג סימן כ"א וז"ל ראובן שנתחייב ע"פ ב"ד לפרוע לשמעון מנה ואח"כ תבעו בב"ד וטען שיש לו עליו מנה שגבה ממנו רבית קצוצה מסתברא דאינו נאמן דחזקה דאילו היה כדבריו לא היה מקבל עליו בפני ב"ד לפרוע ואע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר פרעתי מיגו במקום חזקה אלימתא כי האי לא אמרי' עכ"ל. ומהך תשובה דייקי מינה הרב הגדול מהריב"ל בח"ג סי' כ"א והרב הגדול פרח מ"א ח"א סי' קט"ו דף קצ"ד ע"ד דסבירא ליה להרשב"א דנאמן במיגו אף כשמשים עצמו רשע ודייקי הכי מדכתב דאין הלוה נאמן מטעם חזקה אלימתא כזו ומיגו במקום חזקה לא אמרי' מכלל דבריו נלמוד דאי לא הוי במקו' דמיהמן יע"ש.
3
ד׳איברא דחזינא להרב פרח מ"א דאותיב ליה מהא דאמרי' בש"ס בפ"ב דכתובות עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים דמעולם לא חתמי ופי' רש"י וכי אמרו חתמנו אינם נאמנים להרשיע את עצמן ע"כ. הרי מבואר בש"ס שלא כדעת הרשב"א דהא עדים הללו אית להו מיגו דאי אמרי אין זה כתב ידינו דהכי מוקי לה רב אשי בדאין כ"י יוצא ממקום אחר אלא מפיהם אנו חיים וא"כ ק' לס' הרשב"א דליהוו נאמנים העדים לומר שטר אמנה אע"ג דמשוו נפשייהו רשיעי במה שחתמו בעולה במיגו דאי בעו הוו יכלי למימר שאין זה כתב ידם. והנראה לע"ד דאיפשר לחלק ולומר דבנדון דהרשב"א טעמא דנאמן במיגו אף שמשים עצמו רשע לפי דס"ל להרשב"א דבנדון כזה יכול היה הוא או אנן לתרץ דבריו ולו' דמה שהודה לו בפני עדים שלא בפני ב"ד שחייב לו מנה לפי שטועה היה באותה שעה בחשבונו וכסבור הוא שהיה חייב לו מנה מריוח העסקא ומפני כן הודה לו בפני עדים. אם כן אח"כ נתיישב בדבר וראה שאינו כן ונמצא שלקח ממנו רבית ולכן טוען שרוצה הוא לעכב מנה זה שהודה לו בפני עדים דלא הוי חזקה אלימתא כשהודה בפני עדים דמי שמודה בפני עדים וטעות כזה מצוי הוא אצל רוב בני אדם וכיון דיכול הוא לתרץ דבריו אף שלא א' כן בהדייא נאמן הוא במה שטען שלקח ממנו רבית במיגו דאי בעי הוה טעין ואו' פרעתי ולא היה מודה לו בפני עדים ולכן ס"ל להרשב"א דנאמן לומר שלקח ממנו רבית במיגו דאי בעי הוה אמ' פרעתי אף במקום שמשים עצמו רשע משא"כ בעדים שאו' אמנה היו דברינו דאינם יכולים לתרץ דבריהם בשום אופן לתקן קילקולם זה מה שחתמו בשטר לכן פשיטא ודאי דאינם נאמנים במיגו דאי הוו בעו הוו אמרי אין זה כתב ידינו. וחילא דילי לחלק כזה דכיוצא בזה כתבו התוספות בכריתות פ' אמרו לו דקתני במתני' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים אר"מ כו' א"ל ומה אם אמר מזיד הייתי ויפטר. ובגמרא איבעיא להו טעמא דרבנן הוי משום דנאמן אדם על עצמו כמאה עדים או"ד דטעמא דרבנן משום מגו דאי בעי א' מזיד הייתי. ועמדתי בבעיא זו דהא חזינן בהדייא דטעמא דרבנן הוי במיגו וכמ"ש בהדייא ומה אם אמ' מזיד הייתי כו' וא"כ מאי קבעי תלמודא ואחרי כן מצאתי להתוס' ז"ל בריש מציעא דף ג' שהוק' להם ג"כ ותירצו דלפום האי צד דנאמן אדם צ"ל דס"ל דהאי טעמא דאמרו במתני' לדברי ר"מ הוא דאמור יע"ש. ועיין בתשו' הרב תורת חסד שהרבה לפלפל בסוגייא יע"ש והתוספות בכלל מה שהקשו הוק' להם דאיך יכול לו' מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע. ותירצו בכריתות ובמציעא דאין משים עצמו רשע בטענה זו שמכוין לטובה כדי שלא להביא חולין לעזרה יע"ש. ואגב אכתו' ששמעתי מקשים משם הרב המופלא רוח אפינו כמהר"ח אלפאנדארי ה"י לפי הנחה זו של התוס' מאי מקשו בש"ס דקדושין דף נ' שרצו בש"ס להוכיח מהך מתני' דהביא לי מן החלון דדברים שבלב אינם דברים ודחו דילמא התם בעי למפטר נפשיה מקורבן. ודחו דא"כ הול"ל מזיד הייתי ופריך דאי הוה אמ' מזיד אני משויה נפשיה רשיעא כו' והשתא לפי הנחה זו דהתוס' לא משויה נפשיה רשיעא שכוונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה. וא"כ הדרא קו' לדוכתא דאי למפטר נפשיה מקורבן היה יכול לומר מזיד הייתי ולא משויה נפשיה רשיעא בטענה זו דאמרי' שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה ומדשתקו הש"ס ולא משני הכי ש"מ דלא ס"ל לתלמודא חילוק זה של התוספות. ולע"ד אחרי כותבי ראיתי להרב כנה"ג בחה"מ סי' פ"ב שהוק' לו' קו' זו עצמה מש"ס דמציעא לקדושין ועיין שם מה שתירץ ולא זכיתי להבין כונתו יע"ש ונראה לתרץ דבשלמא ההיא דכריתות שכל כונתו באו' לא אכלתי הוא לפטור עצמן מקרבן מתרצינן דיבוריה במה שאמר לא אכלתי שר"ל לא אכלתי בשוגג אלא במזיד דאי איפ' לו לומר לא אכלתי כלל דהא איכא עדים שראוהו שאכל אכן אינם יודעים אם מה שאכל זה היה שוגג או מזיד וכיון שסתם דבריו ואמר לא אכלתי מוכרחים אנו לפרש דבריו ולומר שפי' לא אכלתי בשוגג אלא במזיד כיון שבשני דרכים יפטר מקורבן או שיאמר לא אכלתי כלל או שיאמר אכלתי במזיד וזה כיון שאין יכול הוא לומר לא אכלתי כלל מהטעם שכתבנו לכן מוכרחים אנו לפרש דבריו מה שאמר לא אכלתי בשוגג אלא במזיד ודיינינן ליה שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה משא"כ בההיא דקדושין אי אמרי' שבטענה זאת שטען לא היה בלבו אלא זה כונתו לפטור עצמו מקורבן אדם בוחר בדרך זה לאומרו משיאמר מזיד הייתי דמשויה נפשי' רשיעא ואפילו אם כשטוען לומ' מזיד הייתי איפשר לו' שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה מ"מ השומע שאו' מזיד הייתי מחזיקי' אותו לרשע בעיניהם דלאו כ"ע ידעי שכונתו לטובה שלא להביא חולין לעזרה. וזה כיון שיש לו דרך אחר לפטור עצמו מקרבן כשאו' לא היה בלבי כן ובהך טענה אינם מחזיקין אותו העולם לרשע. בורר את היפה שבשניהם שהוא טענת לא היה בלבי כן כללן של דברים אדם שיש לו לטעון שתי טענות וכשטוען טענה א' מהשנים יש בה פיקפוק ובטענ' השנית אין בה פיקפוק בורר לו את הדרך היפה שבשניהם כי האי גוונא דקדושין. אמנם בההיא דכריתות שיש עדים שראוהו שאכל דבזה אזדא ליה טענה אחת ומוכרח הוא לטעון הטענה השני' דוקא שהיא מזיד הייתי וטען זה במקום מזיד הייתי לא אכלתי מוכרחים אנו לומר שכונתו היא לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולא משויה נפשיה רשיעא אם יטעון מזיד הייתי בין בהך דכריתות ובין בהך דקדושין אלא אפי' אם יטעון גם בהך דקדושין נמי אמרי' שנתכוון לטובה שלא להביא חולין לעזר' אלא שאינו רוצה לטעון טענה זו שאינו רוצה שיחזיקוהו בני אדם ברשע כשיטעון טענ' זו דלאו כ"ע גמירי האי טעמא שכונתו לטובה כדבר האמור והנ"ל נכון וברור ותו לא מידי דוק. אחרי כן זכיתי לראו' בדברי התוס' דיבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע שהוק' להם קו' זו ותי' כמ"ש יע"ש ושמחתי כעל כל הון שכיונתי לדעתם ומהתימא על הרבנים הנז'. שלא ראו דברי התוס' הנז'.
4
ה׳חזרתי לדברות ראשונות דמאחר שמצינו להרב מהריב"ל והרב פרח מ"א דס"ל דהרשב"א ס"ל דנאמן במיגו אף כשמשים עצמו רשע אמור מעתה דהכי נמי ס"ל למהרשד"ם כדעת הרשב"א ז"ל ולכן פסק דינו היפך אינהו רברוותא וכבר קדמה לנו ידיעה שהרב היה תופס דברי הרשב"א אפילו נגד עשרה פוסקים וכמ"ש הרב פרח מ"א בח"ב סי' ק"י יע"ש. ולפום מאי דכתיבנא איפשר נמי ליישב מה שהקשה הר' הש"ך בי"ד סי' קס"ט על מרן שפי' דברי תשו' המרדכי פ' דאיירי תשו' בראובן שתבע לשמעון ד' זקוקין ופו' וכתב מרן הב"י דע"כ איירי תשו' זו בדאיכא שטר או משכון דאי מלוה על פה היא פשיטא דאינו נאמן. והקשה הרב הכהן הגדול דאמאי פשיטא דהא קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ופי' דבריו דנוקמה הכי דתשו' המרדכי איירי אפי' במלוה ע"פ ונאמן המלוה ליטול בלא שבועה משו' דטענת הלוה אינה טענה לפי שאו' שלקח ברבי' ק' בר' וקי"ל אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן להפסידו למלוה זהו כונת דעתו ז"ל. עוד הק' הרב שמרן לקמן סי' ע"ו פסק כדברי הסמ"ג ודברי הסמ"ג מודחי' בעצמן דאיירי במלו' ע"פ מדקאמ' ואינו נאמן במיגו דפרעתי כו' יע"ש. ולפי מ"ש נראה דאין תפיסה על מרן הב"י דאיפשר דאיהו ס"ל כהרשב"א דנאמן במיגו אפי' במקו' דמשים אדם עצמו רשע ולכן הוכרח לישב תשו' המרדכי דאיירי ביש לו שטר או משכון דאי במלוה ע"פ פשיטא דאינו נאמן המלוה ליטול דהא הלוה נאמן בטענתו ואפי' דמשים עצמו רשע מ"מ נאמן הוא במיגו דאי בעי אמר פרעתי כס' הרשב"א. אמנם אכתי פש גבן לישב דברי מרן במ"ש סי' ע"ו כדברי הסמ"ג כי לא תעזוב נפשי לשאו"ל בדברי מרן דמאחר שדין זה הוא לקוח מדברי הסמ"ג למה לא פירש דבריו שדין זה הוי במלוה ע"פ שדרך מרן לפרש דבריו לא לסתום וא"ת שמרן העתיק דברי הסמ"ג ובדברי הסמ"ג לא כתב בפי' מלוה ע"פ מ"מ המדקדק בדבריו יראה שלא העתיק דברי הסמ"ג שהרי בסמ"ג כתוב ואפי' יש לו טענת פרעתי ובדברי קדשו השמיט דברי' הללו שהן הכרחיים ללמוד דאיירי במלוה ע"פ.
5
ו׳הבט נא וראה עד היכן הגיע חכמות של מרן שסתם את דבריו וגם השמיט דברי' הנז' בדברי הסמ"ג כדבר האמור והטעם דאיהו אזיל לשיטתיה דס"ל כהרשב"א דנאמן במיגו אף אם משים עצמו רשע ולכן סתם את דבריו. גם השמיט דברים הנז' בדברי הסמ"ג כדבר האמור שנרא' דאיירי הסמ"ג במלוה ע"פ משום שדינו של מרן איירי במלוה בשטר המלוה טוען שנתן המעות ללוה לחצי ריוח פי' בתורת עיסקא והלוה כופר ואומר שמלוה ברבית היא דאינו נאמן וטעמא דכיון דאיירי בשטר תו לא מהימננן ללוה דהא אינו יכול לטעון פרעתי וכיון דלית ליה האי מיגו פשיטא דאינו נאמן ואע"ג שהסמ"ג איירי במלוה ע"פ בהכרח גמור מ"מ רבינו למד דינו מדברי הסמ"ג למלוה בשטר דאיהו ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל כדעת הרשב"א כמש"ל ולכן סתם הדברים כדי שנלמוד מדבריו דאיירי במלוה בשטר. דון מינה חכמת מרן הנפלאה ודעתו הרחבה מני ים ולבו פתוח כפתחו של אולם לישב דבריו כי היכי דלא ליהוו פלגן בהדייהו אשרי הדור שצדיק זה היה שרוי בתוכו. ועיין בס' בית הלוי שחיבר כללי המיגו במה שנידחק עצמו לישב דברי מרן אופן א' דף ל"ד יע"ש. ואחרי כן ראיתי להרב כנה"ג בחה"מ סי' מ"ו שכתב שמצא בתשו' הרשב"א מכ"י שכתב בפי' דאפי' היכא דאית ליה מיגו דאינו נאמן במקו' שמשים עצמו רשע היפך מה שרצו ללמוד מדברי מהריב"ל ז"ל ופרח מ"א וא"כ פסק זה של מהרשד"ם אזדא ליה שלא מצינו לו סמך בפוסקי' ואם מהרשד"ם היה רואה דברי הרשב"א שהביא הרב כנה"ג פשיטא שהיה חוזר בו וא"כ ק' על מרן הקו' דהש"ך אם לא שנא' שסמך על דברי הרז"ה הוא ומהרשד"ם ודוחק. אכתי פש גבן ספק א' שנסתפקתי בו דאף אם במונח דהקהל דיינינן להו כדין יורשים מ"מ אכתי יש להסתפק בדבר דלא נאמן דין זה גבי יורשים אלא בכי האי גוונא דאם הניח להם אביהם מעות של רבית שאינם חייבים להחזיר ולהוציא מהם ממון הרבית אבל אם הלוה חייב למלוה שאכל ממנו רבית ומה איפש' לו' דאינו פורע ליורשיו ויכול הוא לגבות מהחוב שבידו הרבית שאכל ממנו כיון שהלוה יש לו בידו מעות אביהם ואין זה כמוציא מבניו והרי זה כמי שעדיין חייב מעות של רבית לאביהם שאין מוציאין מידו ואין זה בכלל הניח להם אביהם מעות של רבית דאינם חייבים להחזיר. ואחר החיפוש מצאתי להרב כנה"ג סי' קס"א בהגהת הטור אות כ"ז שכתב וז"ל נשארו המעות ביד הלוה אם יפרע הלוה לבניו או לא תלוי במחלוקת הרי"ף והרז"ה כההיא דסלוקי בלא זוזי אי' אפוקי ממונא הוא הראנ"ח בתשו' בראשונות סי' קי"ג אמר המאסף וכיון דאיכא פלוגתא יד המוחזק על העליונה וכן פי' מהר"א ששון סי' רכ"ו עכ"ל. וא"כ לפי דברי הרב כנה"ג ז"ל לכאורה יר' בנ"ד שהדין עם ראובן במה שטען שהיא תפוס ביתר המעות ויכול הוא לגבות המעות שנתן לאשה בתורת רבית קצוצה ממעות שבידו. ברם כד דייקינן שפיר לאו מלתא היא לפום מאי דאסיקנא לעיל דרבים כנגד היחיד נקראים מוחזקים בממון וכיון שהקהל נקראים מוחזקים הרי הוא כאילו כבר באו המעות ליד היורשים וחזר הדין להר סיני דקי"ל דאם הניח להם אביהם ממון של רבית שאין היורשים חייבי' להחזיר וחשיב כאילו כבר באו המעו' ליד הקהל דאינם חייבים להחזיר. וראה ראיתי בתשו' הרב הגדול מהראנ"ח בתשו' הנז' דאיירי ביחיד כנגד יחיד ושם נסתפק הרב ספק זה ממש שנסתפקתי בו ושם נאמ' שבאנו למחלוקת הרי"ף וסיעתו והרז"ה וסיעתו יע"ש. גם נדון הרב כנה"ג הוי נמי כי האי גוונא ביחיד כנגד יחיד אכן בנ"ד דהוי רבים כנגד יחיד נלע"ד דכל אפיא שווין דלכ"ע הרבים הם מוחזקים ואין בזה מחלוקת מהטעם שכתבתי ותו לא מידי. קם דינא לפי ע"ד שראובן הנז' חייב ליתן המעות שבידו לשמעון שהוא פקיד הקהל בלי סירוב ועיכוב כלל ויד הקהל על העליונה ומשולחן גבוה קא זכו וכל מה שכתבתי הוא להלכה ולא למעשה עד שיסכימו ב' ת"ח בעלי ההוראה וצור ישראל יצילנו משגיאות הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בס' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הצעיר עבד נרצע לכל יודעי דת ודין ולכל בהן חיי רוחי נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
6
