אדמת קודש, חושן משפט נ״זAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 57
א׳שאלה ראובן היה איש נאמן רוח וכל העם היו מאמינים לו פרקמטייאות ויקר לו מקרה בלתי טהור ונשבר וירד פלאים והקול נשמע במחנה העברים. וכל הב"ח נועדו יחד נאספו אליו הביתה וכל א' מהב"ח לשאו"ל הגיע את אשר לו בידו ויהי כמשיב הלא שמעה אזנכם כי נגעה בי יד ה' ונשארתי בעירום ובחוסר כל לא נשאר כי אם גויתי והנני לפניכם עשו כטוב בעיניכם. אך דעו שלוי שהוא א' מהב"ח שבניכם להיות שבקרב ימים נתן אלי פרקמטיא בסך מה עדיין קיימת דהיינו שמקצתה היא בעין ומקצתה החלפתי אותה בפרקמטיא אחרת והנה הכל במקום פ'. ובכן עתה לוי רוצה ליקח הכל בין מה שהוא בעין ובין החליפין שהוא תמורת פרקמטיא שלו. וכל שאר הב"ח נצבו כמו נד לפני לוי באומ' גם לי גם לך יהיה גזורו וכל א' יטול לפי ממונו כדין התורה. מעתה יורינו המורה לצדקה אם הדין עם לוי מאחר שממונו הוא בעין או אם הדין עם השאר ב"ח ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה לכאורה הסברא מכרעת לפום שעתא שהדין עם לוי ולו משפט הקדימה וידו על העליונה מאחר דממונו קיים ובעיניו עמד ומזלו בריא שלא נאבד ממונו ודאי שהסברא נותנת שהוא קודם לכל אדם כי שלו הוא גובה וקצת ראיה לדבר מתקנת טוליטולא שהביא הרא"ש ז"ל בתשו' לענין כתו' באם מתה האשה בלי זרע של קיימא שלא יקויים מקרא שכתו' שורך טבוח לעניך ולא תאכל ממנו אף שהוא נגד דין התורה דקי"ל דהבעל יורש את אשתו א"כ ה"ה והוא הטעם בנ"ד ה"נ שאין הדעת סובלו שכל שאר הב"ח יקחו לעיניו ממונו ויקויים בלוי מקרא הנז"ל וטענת הב"ח לכאורה נרא' שאינה טענה מספקת להוציא מיד ראובן ממון לוי ולחלקו בניהם לעיניו דלוי ואף שבאמת אמרו שיד כל הב"ח שוה בממון ויחלקו כל א' וא' לפי ממונו כאשר פסק מרן בשולחן הטהור חה"מ סי' ק"ד מ"מ לא אירייא דהתם בהאי גוונא איירי בראובן שחייב לב"ח הרבה ונמצא מממון ראובן סך מה בהאי הוא דאמרינן שיד כל הב"ח שוה ליתפרע מממון זה של ראובן כל א' וא' לפי ממונו משא"כ בנ"ד שממון כל הב"ח נאבד וראובן לא נמצא לו ממון משלו מה לשלם להב"ח כי אם מממון לוי שנמצא בעין דהכא ודאי הסברא נותנת שלוי יתפרע חובו מממונו הנמצא בעין ושאר הב"ח אין להם זכיה בממון זה שהוא של לוי ומן השמים ירוחמו והמקום ימלא חסרונם. ובחופשי ראיתי להרב הגדול הב"ח בחה"מ סי' צ"ו שכתב בהידייא כמש"ל וז"ל ולפי זה ה"ה לוה שאין לו לשלם לכל הב"ח אם הסחורה שלקח בהקפה היא בעין או מאי דאתי מחמתיה קיים אין לאחרים חלק בהם וכ"כ הרי"ף בפ' המקבל סי' תק"י וכתבו רבי' סי' ק"ח סעי' ז' וכ"כ רבי' בשם הרמ"ה וכן הוא באלפסי פ' אע"פי גבי דין מורדת והכי נקטי' כו' יע"ש. הרי לך בהידייא שכתב הרב הנז' כמש"ל.
2
ג׳איברא דנמצא מקום לבע"ד לחלוק בזה ולומ' שהדין הוא עם שאר הב"ח וחיליה מהאי טעמא דכיון דממון זה של לוי זקפו עליו ראובן במלוה אפי' שממון זה הנמצא הוא של לוי בעינו עומד דינא הוא שיד כל הב"ח שוה בהם דהא קי"ל דמלוה להוצאה ניתנה כדאשכחינן בקדושין דף [מ"ז] דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה. ופי' רש"י דאפי' דאם ישנו לממון בעין וכ"כ הטור בא"ה. ואף שמדברי הרמב"ם נראה דפליג על רש"י מ"מ כבר מרן הב"י בסי' הנז' הסכים דברי הרמב"ם לדעת רש"י והטור אפי' אם ישנו לממון המלוה בעין דאינה מקודשת מטעמא דמלוה להוצאה ניתנה יע"ש. והו"ל כאילו לא בא זה החוב של לוי מחמת סחורה זאת שעודנה קיימת וכיון שכן הוא נמצאו שיד כל הב"ח שוים בממון זה של לוי וכן נראה שהוא דעת הרב הגדול המבי"ט ז"ל בסי' קמ"ט יע"ש. אמנם הראיה שהביא הרב ב"ח מהרב בה"ת נראה לע"ד שהיא נכונה ודברי הרב בה"ת הן הנה סבר' הרמב"ם בסוף פ' כ"ו מהלכות מלוה ולוה וז"ל האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם ואם היתה מלוה ע"פ אינה משלמת כו' ואם היו אותן מעו' ההלואה עצמן קיימין יחזירו אותם למלוה. וכתב הה"מ וז"ל ומ"ש רבי' ואם היו אותן מעות ההלואה כו' הוא כדברי רבינו שרירא ור' האיי גאון שכתבתי למעלה אפי' בלותה משנשאת. ולמעלה כתב בדין ט' וז"ל ראיתי כתוב בשם רבינו שרירא ורבינו האיי גאון שהאשה שלותה או קבלה בפקדון או גזילה או גנובה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם כבר אבד הרי הוא כדין חבלות וכן נראה מדברי רבינו ודבריהם צל"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שלותה ומלוה להוצאה ניתנה תכף שלותה זכה בה הבעל לאכילת פירות אבל כו' יע"ש. וכן כתב בעל התרומות שער ל"ו ח"א וז"ל וזה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאחר זמן אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה וכן סברת הראשונים ע"כ. הרי שהרב בעל התרומות הסכימה דעתו עם דעת הגאונים רב שרירא ורב האיי הגאוני' והרמב"ם שאפי' שלותה אחר שנשאת כיון שהמעו' הם בעין לא זכה בהן הבעל מטעם דמלוה להוצאה ניתנה. ועיין בהרב גידולי תרומה שחלק על הגאונים יע"ש. אתה הוראת לדעת מדברי הגאונים הנז' זיב"א דאע"ג דקי"ל בעלמ' דמלוה להוצאה ניתנה לאו מלתא פסיקתא היא לכל מקום ולא כל אפייא שווין דבשאר דוכתיה כמו בקידושין וכיוצא אמרינן דמלוה להוצאה ניתנה אפי' שהמעות הן קיימין. אכן איכא דוכתא דאמרי' דמלוה להוצאה ניתנה ודוקא שנתאכלו המעות כנדון זה דאשה דלותה משנישאת דאם המעות בעין או חליפהן ולא נתאכלו שגובה אותה מלוה כיון שהמעות הן בעין ולא אמרי' שהבעל זכה בהן מדין מלוה להוצאה ניתנה. והטעם כמ"ש הרב ג"ת בשער הנז' וז"ל אבל בהיות מעות ההלואה או הבא מחמתן בעין גובה מהם דהו"ל כאילו הם עדיין ברשות המלוה ולא נכנסו מעולם ברשות הבעל והיו כפיקדון כיון שלא נתנם המלוה להוצאה אלא ע"ד שלא ישתנה ולא יגרע כחו מכמו שהיה בשעת ההלואה עכ"ל יע"ש. א"כ ה"ה והוא הטעם לנ"ד דאע"ג דקי"ל דמלוה להוצאה ניתנה היינו דוקא כשנתאכלו המעות של כל הב"ח ובאין לגבות מנכסי הלוה אז ודאי שיד כל הב"ח שוה ליטול מממון הלוה כל א' וא' כפי מעותיו. משא"כ כשנמצאו המעות או הסחורה או מאי דאתי מחמתיהו בעין ואתבריר לן ע"פ עדים שזה הממון הוי ממון של א' מהב"ח דוקא אז הסברא מכרעת לומר שהממון זה שהוא שלו על פי עדים יקחם הוא לבדו ואין לזרים אתו מהטעם שכתב הר' ג"ת דדיינינן ליה כפיקדון וכאילו לא נתנם למלוה ע"מ שיוציאם ולא יגרע כחו מכמו שהיה בשעת ההלואה. ברם חזינא לאחרונים ה"ה הרב הגדול מהר"א ששון סי' ק' ומהרש"ך ח"ג סי' ע"ג שהסכימ' דעתו לדעת מהר"י ן' עזרא שאין שום קדימה לב"ח מפני שהם בעין דכיון שזקפן עליו במלוה הרי הוא כשאר הב"ח בטלה דעתי בשישים חכמה מבוטלת היא תבטל גם הרב הגדול כנה"ג סי' צ"ו תמה על הב"ח בפסק הזה יע"ש. גם הרב הגדול מהר"ח אלפאנדארי ה"י בס' מוצל מאש חלק עם הב"ח סי' מ"א יע"ש גם האיר ממזרח על עבר פני תשו' מר קשישא כמהר"ש אמארייו בס' כרם שלמה חה"מ סי' ט"ו שהסכימ' דעתו עם הרבנים הנז"ל ודלא כפסק הב"ח כוותייהו נקטינן ויד ב"ח זה שמעותיו הם בעין שוה ככל הב"ח ואין בו דין קדימה ומפני שראיתי כל הרבנים הנז' שהסכימו לדעת א' לא הארכתי בדבר במידי דלא נפקא לן מידי לענין דינא וצור ישראל יצילנו משגיאות כי"ר הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
3
