אדמת קודש, חושן משפט נ״חAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 58
א׳שאלה יוסף ואהרן וסולימאן כהנים כולם בני איש אחד היו שותפים ונשתתף עמהם עוד ישראל א' ושמו אברהם גאנדור הן לריוח הן להפסד ובעודם שותפים הקיפו מסחורתם סך מה לגוי א' לזמן קצוב ובבא הזמן שאלו לגוי שיפרע להם והשיב הגוי שלא נמצא בידו מעות בעין לפרוע פרעות אך נמצא בביתו כמו משא א' שלא חיטים אם רוצי' חטים יפרע להם קצת מחובו ונתרצו השותפי' בחיטים מפני שהגוי אלם הוא וכמציל מפני הדליקה דמי. והלך הגוי לכפר שלו והשכיר להם בהמה מגוי אחר ושלח להם משא גמל של חטים וקבלוהו השותפים ולא פרעו לגוי שכירות בהמתו. ויהי היום בבואם לחוג את חג ה' בתוך העיר בא הגוי ומצא לפניו את יוסף ואברהם ושאל מאתם שכירות בהמתו והשיבו לו שיקח שכירות בהמתו מהגוי ששכרו שחששו שמא אותו הגוי פרע לו שכירות הבהמה. וכראות הגוי שכך השיבו לו הלך בזעם גדול והביא להם משרת השופט להזמינם לדין בערכותיהם. וכשבא הגוי עם משרת הדיין לא מצא אותם שהטמינו עצמן ויחפש ומצא את סולימאן ותפש אותו משרת להביאו לפני הדיין ולא היה רוצה ללכת עמו והתריס כנגדו ודיבר אליו קשות עד שהכהו משרת הדיין מכה רבה והוליכו בע"כ. ובבא משרת הדיין לפני הדיין העליל על ה"ר סולימאן שביזה אותו וגם הכהו והפילו השופט והכהו כדי רשעתו ולא נחה דעתו עד שמסרו לדומה והוליכו לבית השר ויאסרהו בנחושתים וענשו אותו מאה כסף זולו והנה מעתה תובע מעות ההפסד שיתנו לו מאמצע ויוסף ואהרן אחיו הודו לו. אכן אברהם גאנדור הנז' נתן כתף סוררת ולא רצה להפסיד מחלקו אפי' פ"ק באו' שמזלו הרע גרם לו ומה לו ולצרה כדין נתפס על חבירו שפטור וה"ר סולימאן טוען ב' טענות הא' שכבר עשו תנאי בניהם בתחילת השותפות שכל הפסד שיבא לא' מהשותפים מחמת השותפות שיהיה ההפסד מהאמצע ומפני תנאי זה חייבי' לשלם מהאמצע שנית שההפסד הזה בא מחמת השותפות וה"ר אברהם טוען שעלילה זו היא חיצונית ולא באה מחמת השותפות שאם היה הולך ברצון עם משרת הדיין ולא היה מתריס כנגדו לדבר אליו קשות לא היה הגוי מעליל עליו וכיון שהוא עשה את הדבר הרע הזה גמולו ישוב בראשו ומזלו הרע גרם דאין זה מיקרי מחמת השותפות מעתה יורנו המורה לצדקה את הדרך הישר בעיני אלקים ושכמ"ה.
1
ב׳מי האיש ויבן את זאת. זאת התורה בעיא דרישה וחקירה העמדה והערכה דש מבפנים וזורה מבחוץ בהאסף ראשי עם ברזל בברזל יחד ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא זאת תורת האדם כי ימות לא ימיש מתוך האהל. כך היא דרכה של תורה. הקור' עומד משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף האשמורת הראשונה. לא פסיק גירסא מפומיה. וטעים מידי ונים ולא נים תיר ולא תיר עד חצות לילה. ויהי בחצי הלילה רץ כצבי וגיבור כארי הלוך ילך ובכה על חורבן ציון ועל רחל לפני גוזזיה נאלמה עד שעתא ופלגות שעתא. ואחר כן פותח בתורה בקול גדול הן רינה של תורה עד הרואה אומר ברקאי. הוא עומד באימה לפני אל עליון ומתעטף בסדיני' ומכוין את דעתו לאביו שבשמים ומתפלל תפלה ישרה בוקעת ועולה כולה כליל. ובא לו לקרן בין קרני רמים ונאספו שמה כל ההדרי"ם בעלי תריסין בעלי חכמה בעלי סברא ה' בם סיני ועוקר הרים חדי קב"ה בפלפולא חידודה קודם לליבונה. זה קוצר וזה בוצר זה מתיר וזה אוסר. וב"ק יוצאת אלו ואלו דברי אלקים חיים. ותצא דינא אמרת ה' צרופה הוציאוה ותצר"ף כצרוף הכסף מזוקק שבעתים. הלכה למשה מסיני ככותחא בביעתא. זאת לא זאת כי נפלגה הארץ ויהי בימי אחז שערים המצויינים בהלכ'. ואדם אין לעובדה ולשומרה. וידל ישראל עד מאד נזורו אחור עולם הפוך עליונים לומדי התורה למטה בתחתיות הארץ צפוני טמוני. ותחתונים עמי הארץ למעלה מטיילים בחוץ ברחובות קריה. והכלבים עזי נפש הן הנה הב"ח רודפים אחרי לומדי תורת ה' מהם תפשום ונתנום בבית הסוהר בית הדמים מקום אשר אסירי המלך שם ועוד ידם נטויה על שיירי הלשכה ואפילו קטן היודע לגלול בתורה מחפשים אחריו בחורי' ובסדקים האמנתי כי אדבר שם ישבנו גם בכינו במקום חושך וצלמות שוכני עפר ימים רבים של צער עד שנהפכו פנים לירקון. ועכ"ז לא שככה חמתם עד שבדקו אחרינו ומצאונו ונתנו אותנו בבית כלא ובכבלי ברזל על צוארינו ימים כימים. ולאיש אשר אלה לו ותקרנה אותי כאלה איך יהיה דעתו צלולה להבין דבר מתוך דבר ולדמות מלתא למלתא ולכוין שמועותיו אליבא דהלכתא. כי על כל אלה אותותי אלה יתנו עידיהן לפני כל מי שהגיע לפ' הקורא כל כתבי אלה הדברים אשר דיבר משה הן להלכה ולא למעשה. וה' אלקים יעזור לי לבל אשכל בדבר הלכה וזה החלי בעזר ה' ית' תשובה ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם ואנשי הרואה ששורשי וענפי הענין הן רבים ויארכו הבדים והזמן בוגד. אשר ע"כ ראיתי לקצר במקום שאמרו להאריך ואבא היום אל העין עין משפט בדרך קצרה. ולהסתעף בג' סעיפים העיקרים. הסעיף הא' בטענת הר' אברהם שרצה לפטור עצמו כאמור דסולימן הנז' דיינינן ליה כדין נתפס על חבירו דקי"ל דפטור מלשלם. הסעיף הב' בטענת הר' סולימאן שרצה לחייב את השותפי' באומרו דהעליל' באה לו מצד עסק השותפות ועוד שנית שחייבים מחמת התנאי שהתנו בתחילת השותפות כנז"ל. הסעיף הג' בטענת הר' אברהם שנית שהעלילה זו אין לה שייכות בעסק השותפו' אלא היא עלילה חיצונית שמפני שסירב ללכת עם משרת הדיין ודיבר אליו קשות עלה עשן באפו והעליל עליו וכיון שכן הוא פטור מלשלם ויקרב משה את משפטם אחת לאחת. ובכן נבא אל סעיף הראשון במה שטען הר' אברהם הנז' הנה היא כתובה על ס' הישר והלכה רווחת היא דנתפס על חבירו שחבירו פטור מלשלם והיא מוצאת מתלמודא דבני מערבא דגרסינן בירושלמי פ' בתרא דכתובות ובנדרים פ' אין בין המודר וז"ל ר' בא בר ממל בעי הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים וכו' עד מפייס הוינא ליה והוא יהב לי משכוני עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק ושמעיניה מן הדא ושוקלו לו את שקלו ואם לא שקל אין ממשכנים אותו פי' בתמיהא הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק תדע לך כו' ריב"ל א' אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון וגולגולת עכ"ל הירושלמי. ופסקו כירושלמי הרי"ף והרמב"ם וכל שאר הפוסקים וטרם נקרב אליהם הן הנה שני שרי צבאות ישראל הרי"ף והרמב"ם שפסקו כירושלמי הנז' מדוע השמיטו סוף הירושלמי שפטר אפי' בבע"ח דוחק וצריך לדעת למה השמיטוהו והיודע חיקרי לב יעיד עלי דמסברה דנפשי' ישבתי דעתם באופן זה משום דהירושלמי הנז' הביא ראיה לפטור ואפי' בבע"ח דוחק מכח ההיא דשוקל לו את שקלו ואם לא שקל אין ממשכני' אותו הדא אמרה ואפילו בב"ח דוחק ואילו בתלמודא דידן אוקי' הך דשוקל לו את שקלו דאיירי בגבוי ואבוד דהכי גרסי' בסוף דכתובות דפרכי' בש"ס בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמי' על האבוד ועל הגבוי ועל העומד ליגבות כו' והתוס' ז"ל כתבו בשם ר"ת דמתני' דשוקל לו את שקלו דאיירי בגבוי ואבוד דוקא שכבר שלחו ונאבד או שבא ליד הגבאי ונאבד דתו לא מחייבי הבעלים באחריות ופי' מוכרח בש"ס יע"ש. נמצא דתלמודא דידן פליג אהך דירושלמי דקא' ואם לא שקל אין ממשכני' אותו ומפני כך השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם הך סיפא דירושלמי דלא קיימא אמסקנת תלמודא דידן. אחרי כן ראיתי מראות אלקים הרב הכהן הגדול הש"ך והרב הגדול גידולי תרומה שכתבו יישוב וה' ושמחתי כעל כל הון יקר ונעים שזכיתי לכוין לדעת גדולים. ועוד זאת יתירה ראיתי שהרב ג"ת הגדיל התימה על הרב בעל התרומות שכתב אחר שהביא הך דינא דבע"ח דוחק כתב וכן כתב הרמב"ם ולבסוף הניח דבריו בצ"ע יע"ש בסוף הספר ומצאתי להרב מפרחי כהונה פרח מטה אהרן בח"א סי' ק"ד שדחק ונכנס ליישב דברי הרב בעל התרומות וז"ל ואני תמה דמאין הרגלים לומ' דמדין משכון אי איפשר למילף דין בע"ח דוחק והא כל דין דבע"ח דוחק לא ילפינן כי אם מדין דשוקל לו את שקלו ואם לא שקל אין ממשכני' אותו והא במשכנו בשעת הלואתו אמרי' דמצי למימר מפייס הוינא כ"ש כשאין לבע"ח משכון בידו אלא שאיפשר לו למשכנו דכ"ש דמצי למימ' מפייס הוינא כו' יע"ש. והרב הנז' הרגיש בעצמו שאין זו דרך ישרה מסכמת לדברי הירושלמי וכתב ומיהי אכתי דברי הירושלמי צריכים יישוב וי"ל דה"ק הירושלמי כו' ותורף דבריו בקיצור דכשאמרו בירושלמי עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק דמיירי דאית ליה משכון ויליף לה משוקל ואם לא שקל אין ממשכני' אותו פי' בתמיהא. הרי דאפי' בבע"ח דוחק כגון דלית ליה משכון דפטור זהו תורף יישובו ז"ל הן אמת דלפום ריהטא נראה שיישובו נכון. ברם כד דייקינן שפיר אחר המחילה רבא מכת"ר לפי קוצר ע"ד נראה דאינו מן היישוב האמיתי בדברי הירושלמי דהא מעיקרא קאמ' טעמא דאפי' דהיכא דאית גביה משכון דפטור משום דמצי למימר מפייס הוינא ליה ע"כ. ולפי דברי הרב הנז' הראיה שהביא הירושל' מההוא דשוקל דאם לא שקל אין ממשכני' אותו קאי להיכא דאית גביה משכון דהוי בע"ח דוחק דקאמ' בירושלמי דמצי למימר מפייס הוינה ליה. ואם כדברי הרב הנז' מה ראיה איכא מההיא דשוקל הא התם לא מצי למימר מפייס הוינא דלמי ייפייס א"ת לגבאי הא אין בידו למחול וכדכתב הר"ן בפ' אין בין המודר בהך מתני בד"ה ולענין הלכה כו' יע"ש. ואם אמר יאמר דהאי טעמא דמפייס הוינא היה קודם שהוכרח הירושלמי להביא ראיה זו דנדרים ומסברא בעלמא קא' דמצי אמר מפייס אכן אחר שהוכרח הירושלמי להביא ההיא דנדרים תו לא צריך לטעמא דמפייס הוינא וכיון שכן עלה תירוץ ויישוב הרב על נכון אפי' תימה הכי מ"מ לבי אומר לי שאין לו רגלים דהא כל עצמו של הרב שישב הירושלמי באופן זה כוונתו רצויה שבא לישב דברי הרי"ף והרמב"ם והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל עינינו הרואו' שכתבו דטעמא דפטור אפי' אם היה בידו משכון משום טעמא דשמא היה הלוה מפייס אותו ומוחל לו יע"ש הרי דסבירא להו ז"ל דטעמא דמפייס הוינא ליה קאים אמסקנא וטעם כעיקר הוי יתד שלא תימוט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי דעת הרב דמה ראיה הביא הירושלמי מההיא דנדרים וכדכתי' אלא ודאי קושטא דמלתא לא הוי הכי אלא דסבירא ליה להירושלמי דב"ח דוחק הוי קשה יותר מהיכא דאית גביה משכון וזו אף זו קאמר הירושלמי וכיון שכן חזר הדין שדברי הרב בעל התרומות עדיין צ"ע ואין תרופה להם בלתי הגהה.
2
ג׳גם את זה ראיתי שדחה הרב ז"ל את דברי הש"ך ז"ל בשתי ידים וז"ל וראיתי להש"ך כתב על ק"ו זו דברים שלא נתחוורו בעיני תחילה כתב והרי"ף והרמ"בם ז"ל שלא כתבו בפי' דין בע"ח דוחק לא ס"ל כירושלמי וטעמ' משום דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל לו את שקלו וכיון דגמ' דילן מוקי הך מתני' באבוד גבוי לא מוכח האי דינא מירושלמי ע"כ. וזה אינו הכרח לדינא והרמב"ם ורש"י ז"ל ולכל שאר הפוסקים דס"ל דבכל חוב דינא הכי דפטור ס"ל דהאי תירוצ' לא איצטרי' בגמ' דילן אלא לרבא ולא לר' אושעיא דלכל אותם הפוסקים פסקו כר' הושעיא וס"ל ודאי דמתני' לא מיירי בגבוי ואבוד וכן קו' על הרב ג"ת שתירץ כן עכ"ל. ומאד נפלאתי על הרב ז"ל שלפי ע"ד נר' דאין השגה כלל על הש"ך ז"ל שדברי הש"ך ז"ל מיוסדים על אדני פז דהן אמת שדברי הרב פרח מ"א ז"ל ברור מיללו דאוקמתא דאוקי הש"ס דמיירי בגבוי ואבוד לא איצטרי' אלא לרבא דאילו לר' הושעיא דאוקי בסגן אף באינו גבוי ואבוד וכמ"ש הרב ז"ל. מ"מ הש"ך ז"ל דייק מדברי הש"ס דמשמע דהגמ' ס"ל דהך מתני' דשוקל לו את שקלו מיירי בגבוי ואבוד לכ"ע בהכרח דאי לא תימא הכי למה הקשו בש"ס משוקל לו את שקלו דהיאך מותר והא קא מהני ליה דאם לא היה זה שוקל בשבילו היו ממשכני' אותו וכס' הירושלמי. ואדרבא מצינו מהש"ס כתב בפשיטו' גמור שהוא מותר דמתני' איירי בגבוי ואבוד משמע בהידייא דתלמוד' דידן הכי פשיט' ליה דמתני' איירי בגבוי ואבוד דוקא לכ"ע בלא חולק ע"ז. וא"כ נמצא דתלמודא דידן פליג אירושלמי דאוקי הך מתני' באופן דאם לא היה זה שוקל היו ממשכני' אותו דלא איירי בגבוי ואבוד. וכיון שכן תירוץ הש"ך והג"ה ז"ל עומדין במקומן ציבייונם ובקומתן ואפי' כל רוחות שבעולם אינם מזיזין אותם ממקומם כנלע"ד. עוד הרב ז"ל רדף אחר הש"ך ז"ל כאשר ירדוף הקורא כד ניים ושכיב על יישוב השני שייש' הש"ך וז"ל תו כתב שם דלפי הנר' לו מסקנת הירושלמי גופיה דב"ח דוחק חייב לשלם ומייתי לשון הירושלמי כמ"ש לעיל ואח"כ כתב וז"ל וכו' עד ע"כ ותמהני דלפי' זה נמצא פליג הירושלמי דכתו' אירושלמי דנדרים וסוגיין לשון א' עלה לתרי סוגיי ואין כאן שום שינוי בנדרים אלא הראיה דשוקל לו את שקלו דסמך על מה שכתו' בכתובות דהא בכתו' דעת שפתיו ברור מללו דפטור דקא' הדא אמרה ואפי' בב"ח דוחק והת' שנינו וכו' עד ואיך איפשר לפ' ההיא דכתו' דמיירי שכבר הפריש ונתן ביד כהן וא"כ בבע"ח דוחק חייב כיון שא' הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק וכו' יע"ש. ואני בעוניי הכנותי לבי להבין דבריו ולא עלתה לי. דהא תרי סוגיי כי הדדי נינהו אלא שחיסר לשון ההיא ראיה דנדרים והחיסרון נר' לעין כל כאשר עיני המעיין תחזנה משרים. והפי' שפי' הש"ך ז"ל בההיא דכתו' יותר מתיישב פי' בסוגייא דנדרים בריוח. ומה שנדחק מלשון הירושלמי דקא' הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק היה לפום הס"ד אמנם לפי המסקנא דמשני הירושלמי כשלא בא לידו כלום שפי' כמו שפי' הש"ך ז"ל שהפריש קרבנותיו ונאבדו מיד כהן דתו לא מחייב בע"ה והיינו כס' תלמודא דידן באבוד וגבוי א"כ נמצא דקם דינא לפום מסקנא דבבע"ח דוחק חיי' ונהפוך הוא ממאי דהוה ס"ל להירושלמי לס"ד למילף מההיא דנדרים דבבע"ח דוחק שהוא פטור. כלל הדברים דתרי סוגיי הירושלמי לא פליגי אהדדי דפי' הנאמר בסוגיי' דכתו' יצדק יותר ויותר בסוגייא דנדרים. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל שדימה לעשות מחלוקת בין השתי סוגייות והן ריעים ושוין כפי פי' הש"ך ז"ל ודבריו צ"ע הן לא כהתה עיני דכל מה שכתבנו בעניין זה דבע"ח דוחק היא משנה שאינ' צריכ' לנ"ד כי על כל אלה קצור קצרה ידי מלכתו' עוד בדב' הזה. ואבא היום אל עין משפט השייך לנ"ד בטענת ה"ר אברהם שרצה לפטור עצמו מדין נתפס על חבירו וזה לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חובל ומזיק מי שנתפס על חבירו וכו' וכתב הה"מ ז"ל וז"ל מי שנתפס וכו' ירושלמי וכו' ונ"ל דטעם אלו מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו וא"כ אינו בדין שיפסיד זה ואולי זהו שאמרו פ' הגוזל דבר מתא אבר מתא מיעבט אלא שאין נר' כן מלשון הגמ' ולא כן פירשו ז"ל ואיפשר לו' שכיון שהם חוקי המלך וכו'. והנה טרם בואי להבין כונת הרב המגיד זלה"ה. צריך למשכוני נפשי' להשכיל ולהבין לדעת על מה השמיט מה שאמרו בש"ס גבי כרג"א דאי חליף פי' שאינו נתפס על חבירו דכיון דאיפייס מלכא איפייס כדאי' בהגוזל בתרא דף קי"ג והרמב"ם ז"ל לא הזכיר חילוק זה כלל. ולא נעלם מן העין דוחק תירוץ מרן ז"ל הכ"מ בזה יע"ש ותמיהא לי על הש"ך ז"ל בסי' קכ"ח שתמה על מהרש"ל ז"ל שקשה על הטור והרמב"ם ז"ל שלא הזכירו חילוק זה וכתב הש"ך ז"ל דאישתמיטיתא למהרש"ל ז"ל דהטור כבר הזכיר חילוק זה בסי' שס"ט והדין עימו בזה. אך במה שתמ' מהרש"ל ז"ל על הרמב"ם ז"ל דלמה לא הזכיר חילוק זה כתב הש"ך ז"ל שכבר הוא רמוז בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בכל שנה ושנה שהוא תירוץ מרן ז"ל הכ"מ כנר' מבין ריסי עיניו דתירו' מרן ז"ל הוא תירץ מרווח ויישוב נכון בדברי הרמב"ם ז"ל עד שמכח זה תמה על מהרש"ל ז"ל והמעיין יר' שמיתוך דוחק כתב מרן ז"ל תירוץ זה שלע"ד נר' דאפי' ברמז אין לו שחר בדברי הרמב"ם ז"ל. ומה תמיהא זו על מהר"של דודאי מהר"של כבר ראה תירוץ מרן ז"ל ולא נתחוורו דבריו בעיניו ולכן תמה על הרמב"ם ולא עלה על שפתו תירוץ מרן מרוב דוחקו.
3
ד׳עוד צריך ליישב דעת הרמב"ם ז"ל במ"ש בה' גזיל' ואבידה וז"ל מלך ששם מס על כל בני העיר וכו' או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שיהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכו' יע"ש. וקשה דהא בהגוזל בתרא חילקו בין שותף לאריס בלי חולק בדבר. ולמה הרמב"ם ז"ל לא חילק בין שותף לאריס אלא אדרבה כתב שבין שיהיה בעל השדה בין שאינו בעל השדה. וכמו שהק' הרב בעל לחם משנה ותירוצו דחוק יע"ש. ולפי קוצר ע"ד נר' ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט חילוקי הש"ס הכל בסקירא א'. דגרסי' בהגוזל א' רבא האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא. והנ"מ שותפא אבל אריסא אריסותיה דקא מפיק. וא' רבא בר מתא אבר מתא מעבט והנ"מ דבדלא דארעא וברג"א דהאי שתא אבל שתא דחליף הואיל ואפייס מכל' חליף עכ"ל הש"ס. והוקשה לו להרמב"ם ז"ל דלכאור' נר' דדברי רבא פלגן בהדייהו דמתחילה חילק רבא בין שותף לאריס משום שהאריס אין לו חלק בקרקע. וא"כ היכי מתוקמא מ"ש רבא אחרי כן דבר מתא אבר מתא מעבט והנ"מ דרבלא דארעה שהוא מס הקרקע וכמו שפי' רש"י ז"ל דמשמע אפי' אינו שותף מדסתם דבריו וא' דבר מתא מעבט דדוחק לו' שדבריו אלו הן על השותף מתרי טעמי חדא דאם כונתו כך היא נמצאו דבריו כפולים בעניין מס הקרקע. שנית דהא סתמא קא' ולא היה לו לסתום אלא לפ'. ומכח קו' זו נר' לדעתו דעת עליון דדברי רבא לא סתרי אהדדי. דס"ל דהנ"מ הן הנה דברי סתמא דתלמודא. פי' דרבא בין במימרא קמיתא ובין בתרייתא לאו חילק כלל. אלא הכי קא' א' רבא האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא ע"כ דברי רבא ותו לא. והנ"מ שותפ' וכו' הוא חילוק סתמא דתלמודא ובזה ניחא דדברי רבא לא סתרן אהדדי. והן לא כהתה עיני מהקושי דא"כ סוף דברי רבא הן כפולים ומה בא ללמדנו תו במימרא השנית. אלא הא לא קשיא ולא מידי דהרמב"ם ז"ל גריס בגירסת רבו הרי"ף ז"ל דגריס במימרא השנית דא' רבא שכן הוא בגירסת הרי"ף שלפנינו דאמר רבא בר מתא וכו'. והרמב"ם ז"ל פסק כדברי רבא בשתי המימרות סתם שלא חילק. ולכן שם בה' גזילה כתב סתם בין שיהיה בעל השדה ובין שלא יהיה בעל השדה כס' רבא שלא חילק. וכן בה' חובל לא חילק בין כרג"א אי חליף שתא אי לא חליף כס' רבא שלא חילק. וא"ח דמאחר שדברי רבא הן סתם למה פסק כחילוק הש"ס בכרג"א שלא הוזכר בדברי רבא. י"ל דהרמב"ם הוכרח לפסוק הך דכרג"א מכח הירושלמי וכדבע"י למימר לקמן וכיון דהירושלמי לא חילק הוא ז"ל ג"כ לא חילק. נמצא כללן של דברים שמפני שראה הרמב"ם ז"ל דדברי רבא סתרי פסק דברי רבא כסכינ' חריפא שדברי רבא הן עד חילוק הנ"מ והנ"מ הנה דברי סתמ' דתלמודא. ועדיין לא נס לחי לחלוחית הדעת שצריך להביא ראיה מהש"ס היכן מצינו כיוצא בדבר שמכח קו' פסקי' למילתא בסכינא חריפא פשפשתי ומצאתי דוגמא לדבר בספר יבין שמועה דף ק"ב ע"ב ד"ה בפ' טרף בקלפי שיש מקומות ששואל האמורא בעיא א' וצ"ל שאין כל הבעיא לשון האמורא אלא שקצתה לשון הש"ס והביא ראיה מההיא דפ"ק דנדרים דבעי רבינא הזמינו לב"ה או לבית המרחץ. ובפ"ק דשבת אמרינן דמרחץ פשיטא ליה יע"ש. הרי לך דוגמא לדבר.
4
ה׳מעתה חל עלינו חובת ביאור דברי הר"מ שדבריו צריכים ביאור שהן כדברי ספר החתום וכל דבריו נאמרים בצדק ודרשי' בהו חסירות ויתרות. ונר' לע"ד שכונתו רצויה לתרץ קו' שהוק' למרן דלמה לא חילק בכה"ג חילוק הש"ס כדבר האמור. וע"ז כתב וז"ל ואולי זהו מה שאמרו פ' הגוזל דבר מתא אבר מתא מעבט. פיי דהרמב"ם פסק סתם כדברי רבא שלא חילק בדבר כמש"ל. והדר קא' שאין נר' כן מלשון הש"ס. פי' שהיותר פשוט בדברי הש"ס שהחילוק רבה אמרו ועוד שלא פי' כן המפרשים ז"ל. פי' שכל המפרשים פי' דברי רבא לענין שיש רשות ביד גבאי המלך לתפוש א' על חבירו אבל לא פי' אם חייב חבירו לשלם לנתפס או אם פטור. וא"כ דין זה שכתב הרמב"ם מי שנתפס על חבירו בארנונא ובמס הקצוב שחיי' חבירו לשלם לנתפס נמצא שאין לו שורש בתלמוד' דידן. וכיון שכן איפשר דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא פורש דין זה בגמ'. והדר קא' בדרך איפשר וז"ל ואיפשר לו' שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אפילו לקחם המלך מזה שלא כדין ואין צריך לו' כו' כונתו לו' דאיפשר לו' דלא פליגי תלמודא דידן אירושלמי דגם תלמודא דידן הכי ס"ל ג"כ כס' הירושלמי דחייב חבירו לשלם לנתפס דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ונלמד מדין הש"ס דטעמא מאי אמרי בש"ס דיש רשות לגבאי המלך לתפוס א' על חבירו ודאי דטעמ' הוי משום דהוי גזרת מלך וחוקו לתפוס א' על חבירו אפי' שלא כדין כגון מס הקרקעות שהוא דברלא דארעא. וא"כ מכ"ש שחוק המלך לתפוס א' על חבירו בענין ארנונה וכרג"א דהוי כדין. וכיון שכן הדבר שהן חוקי המלך פשיטא דתלמודא דידן הכי ס"ל ג"כ שחבירו חייב לשלם לנתפס כס' הירושלמי ושוין הם. וכתבו גולגולת א' מהם כו' פי' שהרמב"ם בחכמתו הביא חלוקה א' הנז' בירושלמי שהיא ארנונה שלא נזכרה בש"ס דילן. ועוד הביא חלוקה השנית שהיא הכרג"א הנז' בש"ס דילן והיא ג"כ הגולגולת הנז' בירושלמי להודיענו דש"ס דילן לא פליג הירושלמי ושוין הם בדיעות. אחרי כותבי ראה ראיתי להרב הגדול מהר"א ששון שפי' דברי הרב המגיד קרוב לדרך זה יע"ש סי' ע"ו. וא"כ לפי פי' זה שכתבתי בדברי הרב המגיד נמצא דהדרא קו' לדוכתי' מפני מה הרמב"ם לא חילק בכרג"א אי חליף שתא אי לא מאחר שלפי דעתו הכל דברי רבא. ובמש"ל ליישב דברי ה"ה נ"ל לתרץ מה שהק' הש"ך סי' קכ"ח על מור"ם בעל ההגהה וז"ל וי"א דאין אדם נתפס בעד מס חבירו אלא קודם שנתפייס המלך אבל אם כבר נתפייס המלך אין אדם נתפס על חבירו עכ"ל ההגהה. וכתב הש"ך וז"ל לא ידענא למה כתב הרב דין זה בשם י"א וגם תמה על הב"י והסמ"ע ז"ל שלפי ע"ד ש"ס ערוך הוא פ' הגוזל בתרא א' רבא בר מתא אבר מתא מעבט והנ"מ בברלא וכרג"א דהאי שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף עכ"ל. ולכאורה נר' שהדין עמו גם הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ז הביא דברי הש"ך וכתב שבלי ספק שהיא קושיא גדולה יע"ש ולפום מאי דכתי' נר' שאין כ"כ תפיסה דמתלמודא דידן דא' רבא בר מתא אבר מתא מעבט ליכא הוכחה לדין ההגה' דהא המפרשי' פי' לענין שיש רשות לגבאי המלך ושם נא' בכרג"א דאי חליף שתא חליף שאין לו עוד רשות למשכן הא' על חבירו וכמש"ל והרב מור"ם שכתב דין זה בשם י"א אין לו שייכות בדברי הש"ס דברי מור"ם קאי על דברי מרן שכתב שאם נתפס על חבירו במס הקצוב וכרג"א דחייב חבירו לשלם וע"ז כתב מור"ם שאם נתפייס המלך דתו אינו חייב לשלם לנתפס מטעם דאין אדם נתפס על חבירו ומסברא דנפשיה קא"ל. וכיון שכן אין כ"כ תפיסה על הרבנים הנז'.
5
ו׳אמנם ראיתי תשו' להרשב"א שנר' מדבריו שמסכים לדעת הש"ך ותשו' זו הביאה מרן סי' קס"ג מחודשים ט' וז"ל ובתשובה כתב על ראובן ושמעון שהיו דרים בבית סמוך להגמון בע"כ של הגמון ובאו לוי ויאודה באותו בית בפורים ועשו שחוק ואמרו הגוים שאותו שחוק היה נגד דתם וההגמון העליל את הקהל על אותו שחוק כו' עד ועוד שאפילו עשו דבר שיתחייבו עליו מן הדין והטיל ההגמון העונש על הציבור ונתנו לו ממון וסילקוהו אינם חייבים לשלם לקהל דאין אדם נתפס על חבירו וחייב לשלם לו אלא בארנון וגולגולת כדאי' בירוש' ובפ' הגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מעבט והנ"י דברלא דארעא וכרג"א דשתא אבל שתא דחליף חליף עכ"ל. הרי מפורש בהדי' דהרשב"א הביא ראיה לנתפס על חבירו שחבירו חייב לשלם מההיא דהגוזל ומשם למד ג"כ לענין דאי איפייס מלכא חליף כס' הש"ך. ומי לנו גדול בישראל כהרשב"א דהכי ס"ל בסוגיא דהגוזל וא"כ חזר הדין שתמיהת הש"ך קיימת ברם במעט קט מהעיון נראה לפ' דברי הרשב"א הכי דהרשב"א רצה לפטור את יאודה ולוי בא' מב' טענות ראשונה שלפי דברי הירושלמי דקאמר דאין לך מי שנתפס על חבירו וחייב לשלם אלא בארנון ובגולגולת דפשיטא דיהודא ולוי פטורין מלשלם ועוד טענה שנית כיון שכבר נתנו הקהל ממון להגמון ופטרוהו ונתפייס ברצי כסף אין להם עוד דין ודברים על יאודה ולוי לתופסם ולחייבם לשלם. וע"ז מייתי ראיה מהגוזל דבר מתא אבר מתא מיעבט דאמרי' אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף דאין עוד רשות לגבאי המלך לתפוס א' על חבירו וק"ו הדברים ומה התם שהוא גבאי המלך וידו כיד המלך אמרי' כיון דאיפייס המלך תו אין רשות בידו לתפוס אחד על חבירו. ומכ"ש הכא דהקהל אינם גבאי המלך ואין כחם ככוחו דפשיטא ודאי דכיון דאיפייס ההגמון וסילקוהו בממון דתו אין כח בידם לתפוס את יאודה ולוי ולחייבם שיפרעו מה שהפסידו הם דאין אדם נתפס על חבירו כנ"ל. וראיתי להרב הגדול מהריט"ץ בתשו' סי' רכ"א שהרבה להשיב על דברי הרב המגיד ואעתיק קצת מלשונו וז"ל דלכאורה עיקר דברי ה"ה אינם מובנים. ראשונה דהיכי קאמר דאינו נר' כן מלשון הגמר' ולא כן פי' ז"ל זה אינו שהרי הכל הושוו בפי' זה בר מתא אבר מתא מיעבט וכן תמצא שפי' רש"י אע"פ שפי' שהוא ממונה של המלך שיכול לקחת מזה על חבירו בודאי שר"ל וזה שלקחו ממנו יחזור ויקח מחבירו שלקחו ממנו וא"כ היכי קאמ' שלא פי' כן זה אין פוצה פה ומצפצף לפ' פי' אחר בזה ועוד מה שא' שאינו נראה כן מלשון הגמ' למה אינו נראה כן ואדרבה לישנא הכי מוכח כו' יע"ש. ומכיר אני בעצמי שאיני כדאי לחלוק על דבריו ולכן לא אאריך לכתו' מה שיש בלבי לחלוק עליו. אך לא אעצור כח ע"מ שרצה לפ' דברי הרב המגיד ז"ל שפי' דמאי דקא' ה"ה ואיפשר כו' דהיינו דברלא דארעא דמתחילה עלה בדעתו של ה"ה דהברלא דארע' ותלמודא דידן היינו ארנונא דהירושלמי שהוא ארוחה ומשאת ואח"כ כתב ה"ה שלא פי' כן המפרשים אלא שהוא מס הקרקע. ואני אומר חלילה חלילה שפי' זה עלה בדעתו של הרב המגיד אפי' בחלום לומר דדברלא היינו ארנונא ובפרט כמה שפי' עוד דברי ה"ה שכת' שהם חוקי המלך שר"ל מזון למלך כמו הטריפני לחם חוקי שדברים כאלו לא נתנו ליכתב בספר. סוף דבר לא זכיתי להבין דבריו בזה מראש ועד סוף כי כולה מקשה א' בעיני ועיין בס' פרח מ"א ח"ב סי' פז מה שפי' ג"כ לישב דברי ה"ה ז"ל ויש מקום לפלפל בדבריו מ"מ אין אין הפנאי מסכים.
6
ז׳יצא מהמחובר דכל אפייא שווין ובהסכמ' עלו כל הפוסקי' כולם פה א' עונים ואומרים דאין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם אלא בארנון ובגולגולת. והאריכות בזה הוא ללא צורך לנ"ד דבנ"ד אם סולימאן הכהן היה נתפס על חבירו אז פשיטא ודאי דלית דינא ולית דיינא שחביריו השותפי' היו פטורין. אכן בנ"ד שהיו שותפים ונתפס שותף אחד מחמת השותפות ובטענת הר' סולימאן הנז' לכאורה נרא' דהדין עמו דאין זה נקרא נתפס על חבירו. ומכאן והלאה נעתיק עצמינו. לסעיף הב' הנה כפי טענה שטוען הר' סולימאן נר' ודאי שחייבי' השותפי' בהפסדו ובפרט שחייבי' מחמת התנאי שהתנו בתחילת השותפות שכל מין נזק שיארע לא' מהשותפים מסי' השותפות שיהיה ההפסד מהאמצע וכל השותפים מודים שכן היה דפשיטא ודאי שחייבים כולם בהפסד והאריכות בזה הוא ללא צורך ועדיפא מינה כתב הרא"ש והביאו הטור בסי' צ"ג ופסקו מרן בשולחן הטהור וז"ל הרא"ש שאלה ראו' ושמעון שהיו שותפי' מתעסקי' יחד והלך שמעון ונשאר ראובן מתעסק וקנה בגדים מגוי ומכרן ללוי ולוי הקונה ממנו יצא לגוי במעות ועשה ראובן עוד שטר לגוי על עצמו שאם לא יפרע לו לוי לזמן שקבע לו שיפרע לו הוא אח"כ חלקו ראו' ושמעון השותפות ובקש ראובן משמעון שיעשה לו שטר על עצמו שאם לא יתן לוי לגוי המעות ויצטרך הוא לפרוע לגוי שיפרע לו שמעון חלקו מכל מה שיפרע לגוי ומכל שוחד והוצאה שיצטרך לעשות ע"ז ושמעון או' כו' אחר שראובן הוצרך לעשות עליו שטר בעסק השותפות ובתועלת שניהם ואילו היה שם שמעון שותפו שמה היה צריך גם הוא ליכנס עמו בשטר וכו' יראה ששמעון חייב לעשות עליו שטר לראובן שאם יברר עליו ראו' בעדים שלא פרע לוי לגוי ויצטרך ראובן לפרוע לגוי שיפרע שמעון חלקו אבל בענין מה שהטעה לגוים בחשבון גם לענין המשכונות שהיו בידו בעודם שותפי' כתב הרא"ש שאינו חייב לעשות עליו שטר בדברים הללו כו' יע"ש. והחילוק שבין חלוקה הא' לב' שבדין הא' פסק הרא"ש שחייב שמעון לכתו' שטר לראובן. ובענין טעות הגויים והמשכונות פסק שאינו חייב שמעון לעשות שטר לראובן על אלו הדברים. ראיתי להרב הגדול מוהרשד"ם בחושן המשפט סי' ק"ס וז"ל ומ"ה כתבתי כאן אילו הג' חלוקות כדי שיראה המעיין שדיני ממונו' תלוים בחוט השערה שהרי יש ליראות מ"ש החלק הא' מב' חלוקות האחרות כו' אלא שנר' דבשלמא וכו' ותורף דבריו בקיצור כתב גם כן בסי' קפ"ח וז"ל שם אלא שבשאלה הא' שראו' עשה שטר ושמעון היה עושה שטר אילו נמצא שם עתה ג"כ יעשה שטר אך בתנאי התביעות שאין שטר על ראו' גם שמעון לא יעשו שטר ומ"מ חייב לפרעם חלקו כמו חברו עכ"ל. ובסימן ק"ס סיים וז"ל גם אני אומר דיש לחלק בנ"ד ולומר דל"מ השתא שלא היה אותו שהוציא ההוצאה שמעון השותף דפשיטא שאין ראובן חייב לפרוע כי מה שאנו מחייבים בנ"ד דהרא"ש היינו דבר שמן הדין אינו של השותפין. והנה ראובן נתן לשמעון כי חשב שיהיה שלהם אח"כ נמצא למפרע דאינו כן נמצא שהחלק המגיע לשמעון טעות היא ומתנה בטעות אינו כלום כו' יע"ש. וגימגום דברים קא חזינא במ"ש כי הטעות שהטעה ראובן לגוים במעות החשבון דהוי דבר שמן הדין אינו של שותפות ודברים אלו קשים להולמם דהא קי"ל דאפי' אם גנב או גזל א' מהשותפין שצריך לחלוק עם חברו וכן כתב הרב בעל ההגהה וז"ל וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חברו ואם הפסיד בגנבה ההפסד לעצמו ודוקא אם הפסיד קודם שנודע לחברו אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואח"כ העלילו עליו וכן אם קנה גניבה וחלק עם השותף ובא אח"כ העליל' ההפסד ג"כ לאמצע מאחר שנתרצה למעשיו. והם דברי הגהות מימוניות ספ"ח מהלכות שותפין והביאו מרן באיזה מחודשים לו' שלמדו דין זה מהירושלמי יע"ש גם מהרשד"ם עצמן כתב דין זה בסי' קס"ח יע"ש. וכיון שכן היאך כתב בדין זה שהטעה לגוים בחשבון דהוי דבר שמן הדין אינו של השותפין והא אפי' בגניבה וגזילה אמרינן דבהא הוא דהוי של השותפין אע"גב דהוי איסורא דאסור לגזול לכותי כל שהוא מדין תורה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' גזילה ואבידה ואפי' הכי אמרינן דאם גזל א' מן השותפין שצריך לחלוק עם חברו וכ"ש בטעות הגוי דשרי מדין תורה וכמו שכת' מרן שם דטעות הגוי מותר מדין תורה יע"ש. דומיא לזה ראיתי במוהרש"ך חלק א' סי' צ"א שנשאל על ראובן ושמעון שהיו שותפין והטעה ראובן בחשבון לערילי' וטען שמעון שיחלוק עמו במעות אשר הרויח מהטעיות והביא ראיה שמעון מדברי הטור סי' קע"ח משותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו שהוא לאמצע. גם הביא ראיה עוד שמעון מההיא דאם גנב או גזל א' מהשותפי' שצריך לחלוק עם השותפים וכמש"ל. והרב נסתפק אם השותפים יש להם דין שליח דכתבו התוס' בשם ר"י בפ' אלמנה ניזונת דף צ"ח דאם שלח שליח לקבל מעות מהכותי וטעה הכותי ונתן לו יותר דפסק ר"י דהכל לשליח היפך ס' ר"ת וכן פסק הרא"ש והטור כר"י וכן פסק מרן בשולחן סי' קפ"ג והרב בתחילת דבר חילק בין שותף לשליח ונסתייע מתשוב' הרא"ש הנז' ששאל שמעון מראובן שיעשה לו שטר על טעות החשבון שעשה לגויים. והשיב הרא"ש ז"ל שאינו חייב לעשות לו שטר והכריח הרב מתשו' זו דמדינא הוי הטעות לאמצע דאי לאו הכי עדיין יכול לטעון כיון דמדינא הטעו' שלי הוא ורציתי לוותר לך ולהכניס מעות הטעות באמצע אך אמנם הבטיחיני בשטר ואח"כ צידד להפך יע"ש באורך. הרי לך בהדייא דלכאורה נראה דהדעת נותן שטעות הגויים הוי לאמצע מדינא כמו שנראה מראיית השואל ומתשובת מוהרש"ך. וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דאיהך כתב מוהרשד"ם דטעות הגוי הוי דבר שמן הדין אינו של השותפין. אלא דאפשר לומר דמוהרשד"ם ס"ל דהשותפין דינם שוה לשליח וכדאשכחן דלכמה מילין שוין השותפין לשליח וא' מהמקומות הך דינא שהביא השואל במוהרש"ך וז"ל הטור והרא"ש שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו המכס ומחל לו הוי לאמצע כאילו הוא שילוחם לבקש בשביל כולם עכ"ל הטור בסי' קע"ח. הרי לך בהדייא שדימו דין השותף לשליח וכי היכי דלגבי שליח קי"ל כר"י דהטעות לשליח ולא למשלח מדינא ה"ה גבי שותף נמי דאינו לאמצע מדינא זו נ"ל דהכי ס"ל למוהרשד"ם והתימה על מוהרש"ך דנסתפק בזה בראותו ראיה זו שהביא השואל. וסוף דבר עלתה הסכמת מוהרשד"ם בסי' קפ"ח וז"ל ואם כן זכינו לדין שמכל הצדדין השותפים חייבים אע"פ שחלקו כיון שהאונס בא בזמן השותפות נמצא מאותה שעה חל ההוצאה על השותפין עכ"ל. והדברים ק"ו ומה התם בנדון מהרשד"ם ז"ל שכבר חלקו השותפות ופנה כל אחד מקומו אפי' הכי חייב מוהרשד"ם לשותפין מטענה כיון שהאונס בא בזמן השותפו' ומחמת התנאי. וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיין הן שותפים ועדיין לא חלקו וגם היה התנאי ביניהם דפשיטא ודאי דהשותפין חייבי' לשלם מן האמצע ואין מי שיחלוק בזה ואין צורך להאריך כלל כי מוסכם מכל הפוסקים ומה בצע שנעתיק ספרים והאריך במקום שאמרו לקצר כל זה כתבנו כפי טענת הר' סולימאן שטען טענה זו.
7
ח׳האמנם טענת הר' אברהם במקומה עומדת ככותל לפניו. באומרו שאין טענה זו טענה שהרי עלילה זו לא באה מחמת השותפות אלא מפני שסירב הר' סולימאן עם משרת הדיין והתריס כנגדו עד שעלה עשן באפו והעליל עליו עלילה זו. נמצא שהעלילה זו לא באה מחמת השותפות אלא דאיהו דאפסיד אנפשיה ומזלו גרם ומה לו ולצרה. ומעתה נבא אל הסניף הג' יגעתי ומצאתי להרב הגדול מוהריב"ל ח"ב סי' ע"ג שנשאל תורף השאלה כך היא ראובן ושמעון היו שותפי' בין לריוח בין להפסד ויקר מקרה שראובן היה בחנות והנה לקראתו בא ישמעאל א' כנגדו מחרף ומגדף ומעליל עליו עלילות ובודה דברים מלבו והוליכוהו בערכאותיהם והפסיד ראובן מ"ב זהובים ופרע שמעון ההפסד מן האמצע ולתקופת השנה פרדו איש מעל אחיו מהשותפו' ולא הזכיר שמעון ממון ההפסד ואחר ימים בא שמעון ושאל כ"א זהובים מראובן שא' ששאל את לומדי תורה והורו לו ששמעון אינו חייב בהפסד כלל ומה שלא שאל עד עתה הוא מפני שהיה טועה בדין וחשב שהיה חייב גם הוא בהפסד. ועוד טוען שהעלילה זו לא היה בסחורה עד שיתחייב עליו מפני התנאי והרב הנז' הרבה להשיב וצידד צדדים לזכות את שמעון ולסוף עלתה הסכמתו לפטור את ראובן וז"ל וא"כ זכינו לדין דאפי' לס' ר"ת בנ"ד דליכא רגלים לדבר דטעה בדין אמרי' דלא טעה ומחל לו ואין לו לשמעון שום תביעה על ראובן הנז' כיון ששתק בשעת חלוקת השותפי' ונתן לו כל חלקו ולאו כל כמיניה למימר טעיתי בדין עכ"ל. מכאן יש הוכחה לנ"ד דעד כאן לא פסיק ותני דראובן פטור אלא משום הך טעמא דאמרינן דכיון ששתק בשעת חלוקת השותפות ונתן לו כל חלקו אין בידו לומ' טעיתי בדין. הא לאו הכי דעדיין לא חלקו השותפות היה חייב ראובן לתת לו כ"א זהובים מפני טענת שמעון שטען שהעלילה לא בא לו בממון השותפות והיא טענה אלימתא וכמו שהורו לו המורים שאע"פ שהתנו ביניהם שיהיה ההפסד למחצ' לא יועיל רק על ההפסד אשר יקרה בסחורות אבל אם יעללו עליו ויצטרך לפזר אינו מן התנאי. וא"כ דון מינה לנ"ד כיון שהעלילה היתה חיצונית שאינה בסחורת השותפות דודאי הדין נותן שהשותפין פטורים הן כל יקר ראתה עיני להרב הגדול מוהר"א ששון בסי' פ"ה ובסי' קע"ב שהביא תשובה זו של מוהריב"ל ונדון השאלה היא על עלילת השר של המשי שהעליל על א' מהשותפים על שלא רצה לקנות המשי ושאלה זו הביאה מוהרשד"ם באורך בסי' קפ"ח ומוהרש"ך ח"א סי' נ"ו ונסתפק מוהרשד"ם כמה ספיקות יע"ש. ותו כתב וז"ל תו צריך להתיישב אם העלילה היתה על ראובן לבדו אבל היתה מחמת השותפין דרך משל בנ"ד מחמת שלא רצה ראובן ליקנות משי להשותפין העליל מה שהעליל אם נאמר שחייבים השותפים או לא. ונראה לי קצת ראיה לזה דאינם חייבים השותפין דלא עדיף מנשבה יע"ש. ואח"כ כתב ונראה לי קצת ראיה לזה ממוהריב"ל ממה שלא הזכיר שם זה החילו לחייב את השותפין מטעמא שהעלילה היתה מחמת השותפות או לא היתה ולא חקר וצדד בזה כלל רק מטעם המחילה משמע דפשיטא ליה דבכל גונא פטור השותף דדבר כזה לא היה לו להכחידו תחת לשונו וכן מוהרשד"ם בזאת השאלה עצמה לא הזכיר כלל בזה רק חייוב תנאי השביה עכ"ל. ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לפי ע"ד אין מדברי מהריב"ל ראיה כלל דמה שלא הביא חילוק זה לחייב את השותפי' אם היתה העלילה מחמת השותפות או לא היתה והשותפי' פטורין הוא מפני דמספקא ליה אם העלילה לא היתה מחמת השותפות כלל כמובן מתוך דברי השואל. או איפשר לפ' שהעלילה היתה מחמת השותפות וכיון שהדבר שקול אם יהיה כך או כך הניח את הספק ותפס את הודאי מדין מחילה וכיון שכן אין משם ראיה ונראה לע"ד שהרב הרגיש בעצמו שאין הכרח ברור בדברי מהריב"ל ומפני זה כתב וז"ל ונ"ל קצת ראיה לזה ממהריב"ל ולא הביא דבריו לראיה גמורה דוק. אמנם הראיה שהביא אח"כ מתשו' הרא"ש ודאי שהיא ראיה גמורה ואין לפקפק בה שהיא ראיה עצומה וברורה כשמש בצהרים והיא התשו' הנז' למעלה יע"ש וז"ל מדהוצרך הרב לכתוב שני דברים הא' שיברר ראו' בעדים שלא פרע היהודי שקנה הבגד לגוי. והב' שיצטרך ראו' לפרוע משמע דלא סגי בחדא כו' עד אבל אם לא יברר כן בעדים אלא שאיפשר שפרע היהודי שקנה הבגד לגוי. אם יצטרך ראובן לחזור ולפרוע לא מפני זה יתחייב שמעון שהרי זו עלילת דברים ומה לו ולצרה ואף על פי שהיתה העלילה מחמת קנין הבגדים שהיו מעסק השותפות וטעמא ודאי כדכתי' דבעי' שהעלילה תהיה בסחורת השותפות עצמה לא במה שנמשך לא מן השותפי' כו' עכ"ל. וחילוק זה שכתב מהרא"ש אות באות כתב אותו הסמ"ע מסברא דנפשיה סי' צ"ג ס"ק ל"א וז"ל בעדי' שלא פרעו לוי כו' משמע דאם אין לראובן ראיה בעדים שלא פרעו אע"פ שיש לו עדים שראובן הוצרך לפרוע אין שמעון חייב לשלם לו אלא אם לא פרעו לוי שאיפשר שלוי כבר פרעו והגוי בא בעלילה על ראו' ואין אדם נתפס על חבירו וכמ"ש המחבר ומור"ם ז"ל לקמן בסי' קכ"ח יע"ש עכ"ל. וראה ראיתי להרב מפרחי כהונה פרח מטה אהרן בח"א סי' ע"ד שהעתיק דברי הסמ"ע ודברי מהרא"ש ז"ל ותחילה השוה את דמותיהן לדעת א' ואח"כ עשאן חולקי' זה עם זה וז"ל אלא שממה שכתב בסוף הדברים נראה שהוא חולק על דברי הסמ"ע שכתב אחר זה וז"ל וטעמא ודאי כדכתי' דבעי' שהעלילה תהיה בסחורת השותפות עצמה לא במה שנמשך לא' מן השותפי' בסי' השותפות עכ"ל ז"ל ואלו בסמ"ע לא חילק כלל אלא כל שהיא עלילה אמרי' אין לך נתפס על חבירו כו' ובין כך ובין כך ראוי להבין דבריו מאי קא' ומציאות החילוק מהו ונר' כו' יע"ש. ואני בענייותי אין דעתי מסכמת למ"ש הרב פרח מטה אהרן שהרב מהרא"ש חולק עם הסמ"ע דלא פלגן בהדייהו דהא כתב הסמ"ע וז"ל והגוי בא בעלילה על ראובן ואין אדם נתפס על חבירו לאו למימר' דכל שהוא עלילה אמרי' אין לך נתפס על חבירו ואפי' אם העליל' תהיה בסחורת השותפות עצמה וכמ"ש הרב הנז' אלא דהסמ"ע איהו גופה הכי ס"ל כס' מהרא"ש דאם העלילה תהיה בשותפות פי' בסחורת השותפות. ודאי דהשותפי' חייבים ומ"ש הסמ"ע והגוי בא בעלילה על ראובן ואין אדם נתפס וכו' קושטא דמלתא קאמר דהא אם הביא ראובן ראיה בעדי' שלוי לא פרע לגוי והוצרך ראו' לגדל פרע משלו אזי לא נקרא שהגוי בא בעלילה על ראובן דדינא קא תבע לפי השטר שבידו שאם לא יפרע לו לוי לזמן קצוב שנתחייב ראובן לפרוע פרעות לגוי ואינו נקרא עלילה משא"כ אם לא הביא ראובן עדים שלוי לא פרע לגוי והוצרך ראובן לפרוע אז ודאי בשם עלילה יקרא דחיישינן שמא לוי פרע לגוי וממון זה שלקח מראובן הוא בעלילה. ולעולם דס"ל דאם עלילה כזה באה בסחורת השותפו' עצמה דחייבי' השותפין ומאן לימא לן לאפושי פלוגתא בין הני רברוותא ויכולים להיות ריעים זה לזה.
8
ט׳וחזר הדין שה"ר אברהם דינא קא תבע בטענה זאת שטען שעליל' שהעלילו על ה"ר סולימאן לא היתה בסחורת השותפות עצמה כדי שיתחייבו לשלם מהאמצע אלא שהעלילה היא חיצונית מפני שסירב ללכת עם משרת הדיין והתריס כנגדו עד שחמתו בערה בו והעליל מה שהעליל. ובודאי שטענה זאת היא טענה אלימתא לפטור עצמו מן התשלומין לכ"ע. ואף שטענה זאת נמשכה לו מסיבת השותפות ולדעת מהרש"ך בתשו' ח"א סי' נ"ו בשאלת המשי נר' מדבריו דחייבים השותפים שכן כתב וז"ל שאם יתברר שסיבת עלילה זאת היתה מחמת משטמת השר על שלא רצה ליקח ממנו משי כפי הערך שהוא היה רוצה דלאו דינא ולא דיינא מחייבים שאר השותפים לפרוע חלקם עכ"ל ז"ל. וא"כ דון מינה לנ"ד ג"כ שהעלילה היתה מסי' השותפות וא"כ לפי סברת הרב בנ"ד יהיו השותפין חייבים. מ"מ אני או' שסברת הרב היא סברא יחידית. ועוד שהרב בעצמו מצינו במקום אחר שסתר סברא זו בסי' פ"א מחלק הנז' יע"ש. וכל האחרונים השיגו עליו. א"כ אין לסמוך על דבריו בזה. דהא אשכחיה כמה רברוותא דפליגי בהדיה. ה"ה הראשון שבקדושה הוא הרא"ש שכן נר' מאותה תשובה הנז"ל כדדייק מינה הרב מהרא"ש. שני שבראשון הוא הרב הגדול מהריב"ל לפי דעת מהרא"ש. וכן נר' מדברי הרב הגדול מהרשד"ם בתשו' המשי. והרב הגדול מהרא"ש כתב כן בהדיא היפך סברת מהרש"ך. וכן דעת הרב בני שמואל סי' ל' וכן נר' שהוא דעת הסמ"ע וכן מסכים הרב פרח מטה אהרן וכיון דכל הני רברוותא הסכימה דעתן היפך ס' מהרש"ך דאף אם העלילה באה מחמת השותפות דפטורים השותפין הכי נקיטי' וכיון שכן.
9
י׳קם דינא דסולימאן לבדו יפסיד מעות עלילה זו מכיסו וממונו וכל שאר השותפין פטורין לגמרי. ואם אחיו רוצים להשתתף בצרתו ולהפסיד עמו הוי ויתור גמור ומכיסם וממונם יפסידו הממון ולא מממון השותפות. באופן שעכ"פ אברהם הנז' שאינו רוצה לותר הדין עמו ופטיר ועטיר כן נ"ל להלכה ולא למעשה הצעיר חיים משה מזרחי ס"ט.
10
י״אומידי חפשי באמתחות הפוסקים ראיתי תשו' דשייכא לנ"ד דלעיל מהרב הגדול מהרי"ט בראשונות סי' קכ"ד שאלה ראובן היה פ"אטור בויניצייא כו' יע"ש. תשובה לכאורה היה נר' כו' והעמידוה בירושלמי אפילו בבע"ח דוחק מימר אמר מיפייס הוינא עד דמחיל ואפי' בבע"ח שיש בידו משכון אמרי' מפייס הוינא ליה עד דיהיב משכוני ומייתי נמי התם אין לך נתפס על חבירו וחייב אלא בארנונא וגולגלתא כו' יע"ש ולקוצר דעתי אחר החבטה בקרקע דן אנכי במ"ש דאסי' בבע"ח דוחק מימר אמר מפייס הוינא עד דמחיל ומש"ה פטור דהא לא משמע כן בירושלמי אלא דהאי טעמא דמפייס הוינא ליה שייך גבי בע"ח שאינו דוחק ואפי' אי אית ליה משכון נמי יכיל למימר ליה מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. משא"כ גבי בע"ח דוחק דלא שייך האי טעמא דהא איפייסו ליה ולא איפייס אלחישו ליה ולא אילחש וא"כ ק' איך כתב האי טעמא דמפייס גבי בע"ח דוחק. ויגיד עליו ריעו הוא הר"ן והביא דבריו מרן סי' קכ"ח וז"ל ואמרי' בירושלמי שאפילו שהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפ"ה פטור עכ"ל. ודברי הר"ן יותר מבוארים בפ' אין בין המודר דף ל"ג ע"ב ד"ה ולענין הלכה קיימא לן כחנן הילכך הפורע חוב של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי ואפי' בבע"ח דוחק נמי דליכא למימר דטעמא דחנן משום דמצי א"ל מפייס הוינא ליה והוה מחיל ליה דהא מתני' דשוקל לו את שקלו אתיא לן שפיר כחנן אע"ג דלא מצי אמר שימחלו לו הגזברים עכ"ל. הרי הדבר ברור כשמש בחצי היום שאין פיטור בע"ח דוחק משום טעמא דמפייס כו'. ואם יאמר האומר שאין אלו אלא דקדוקי עניות בדברי הרב ומאחר שהראיה לנ"ד היא נכונה אין לדקדק בדבריו כ"כ. או' אני שחלילה על הרב לו' שלא דק שכל דבריו הן נאמרים במדה במשקל ויש לדקדק בהן בחסירות ויתירות ואין בהם נפתל ועקש. ועוד שהרב שנה בפרק זה פעמים שלש במ"ש דההיא דהירושלמי לא פליגא אהא דפ' הכונס דההיא כשיש לו טענה ליפטר מאותה תביעה שנתפס חבירו עליה ויכול לו' שלא הנאו כלום כו' הרי שחזר הרב וכלל כולהו בחד כללא בין בע"ח שאינו דוחק ובין בע"ח דוחק דטעמא דפטירי משום שיש להם טענה זו דמפייס הוינא ליפטר. ועוד בה שלשיה שכתב וז"ל אבל בשאר מילי אעפ"י שנתפס בע"כ והלה או' שהיה לו טענה להפטר לא מחייבי' לפרוע דלא שבקת חיי לכל בריה שאם אתה או' משתעבד' כל אלם שיש לו תביעה על חבירו יניח ב"ח שיודע שימסור עצמו על ממונו וילך להתגרות עם אחרים. ואם חוזרים הם על זה ונפרעים ממנו לא ימסרו עצמן עליו. אבל זה שלא נשא ונתן כו' ואותו טעם שא' בירוש' מפייס הוינא ליה אינה טענה עקרית אלא שזה עונשו של עושה שלא ברשות שתהא ידו על התחתונה דמי אמר לו שיפרע כיוצא כו' עכ"ל. ועל דברים הללו דן אנכי בקרקע לפני כסא תורתו. דהיאך כתב שטענת הירושלמי דמפייס הוינא ליה אינה טענה עיקרית. וטענתו שכתב הוא ז"ל נר' מדבריו שהיא עיקרית. דלפי ע"ד מוכרחים אנו לו' שטענת הירוש' היא טענה עיקרית דמסתבר טעמא דבשלמא לפי טעם הירושלמי הסברא נותנת שהיא טענה אלימתא שהרי או' לו זה למה פרעת בשבילי וגרמת לי נזק גדול כ"כ דאיפשר דבע"ח שלי הייתי מתחנן לפניו שיראה דוחקי וצערי וירחם עלי ויוותר לי החוב שאני חייב לו ואפי' אם יש בידו משכון שאיפשר שבראות דוחקי יתגלגלו רחמיו עלי ויהיב לי משכוני. וב"ח דוחק ס"ל לירושלמי דלא פלוג רבנן וקנסו אף אם היה ב"ח דוחק דלא שייך ביה מפייס הוינא ליה דפטור אטו אם יפרע לב"ח שאינו דוחק דהתם איפשר דבפייוס דברים היה מוותר לו החוב ונמצא זה שבא ופרע בשבילו הזיקו נזק גמור ולכן פטרוהו מלשלם. אבל לפי טענת הרב שהיא דלא שבקת חיי דכל אלם שיש לו תביעה על חבירו יניח ב"ח כו' וילך להתגרות עם אחרים ואם חוזרי' הם על זה ונפרעים ממנו לא ימסרו עצמן עליו ע"כ. אינה טענה מספקת לדעתי דממה נפשך חייב זה או אינו חייב. ודאי דחייב לו זה הממון ומן הדין חייב הוא לתשלומין. וא"כ הוא אם אלם זה ילך ויתבע לאחרים מה בכך יפרע לו זה האחר לב"ח זה ויחזור ויתפרע מחבירו מאחר שהוא חייב לו מן הדין וליכא טעמא דמפייס הוינא ליה וכי עבדי רבנן תקנתא לאינשיה שיאכלו ממון שאינו שלהם.
11
י״בברם לפי טענת הירושל' לא עבדו רבנן תקנתא לאינשי שיאכלו גם אכול ממון שאינו שלהם. אלא דקנס קנסי' ליה שלא יתפרע שאם יתפרע הוי נזק גמור שגרם זה לחבירו שאיפשר דמפייס הוה מפייס ליה ומוותר לו החוב. וכיון שכן טענת הירושלמי לפי קוצר ע"ד נראה שהיא טענה עיקרית וטענה שכתב הרב ז"ל צ"ע לדעתי. ואיפשר ליישב דבריו שהרב לא בא לעקור טענת הירושלמי כלל דמי הוא זה שיחלוק על הירושלמי. אלא שכוונתו לו' דזה וזה גורם הוא שעיקר הדברים שראו חכמים לפטור את זה מהתשלומין הוי מהאי טעמא שכתב הרב וגם מטעם מפייס הוינא אלא שהירוש' לא ביאר הפטור העיקרי כי אם מטעם מפייס זה נר' לי בדוחק ומ"מ הקו' הראשונה לא זזה ממקומה.
12
