אדמת קודש, חושן משפט נ״טAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 59
א׳שאלה ראובן ושמעון שהיו להם תביעות זה על זה מסך ט' גרו' אריות ובאו שניהם לדין לפני ב"ד י"ב ונתפשרו ביניהם לפני ב"ד בקנין בת"כ שיפרע הנתבע לתובעו סך עשרה גרו' אריות בעד הט"ו גרו' ונתרצו ברצון טוב בפשרה בלתי שום אונס ואחר ימים חזר בו הנתבע מהקנין שנטל לפני ב"ד. מעתה התובע ג"כ רוצה לחזור בו ולשאול מהנתבע כל הט"ו גרו' אך נפשו לשאול הגיעה דאם פטור ומותר מן הקנין שנטל לפני ב"ד בת"כ כיון שחבירו הנתבע עבר על הקנין כיון שכן אין עליו חייוב הקנין או אם עדיין הוא בנחושתיים בכבלי הקנין ואינו יכול לחזור בו יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה זו אינה צריכה לפנים הלא היא כתובה על ספר בספרי הפוסקים ודברי תורה עניים במקום א' ועשירים במקום אחר אף שלא נמצא הדבר מפו' בענין קנין פשרה מ"מ כבר פתרון הדבר נמצא בדברי מרן הקדוש ביתה יוסף בי"ד סי' רכ"ח וסי' רל"ו בענין נדר ושבועה וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר א' מהם על השבועה השני פטור ואינו צריך התרה כו'. וכתב מור"ם בהגה וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשו' דבר הגון שלא לדבר עם פ' ועבר א' מהם השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא כשאינם תלויים זה בזה אבל אם תלויים זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לא"י והא' עובר וק' לשני לילך לבדו פטור ג"כ וכמש"ל סי' רכ"ח עכ"ל א"כ ה"ה בנ"ד שראובן ושמעון נשבעו זה לזה ותלויים זה בזה דפשיטא דלכ"ע דכשעבר הא' על שבועתו נפטר השני מהשבועה בלא התרה. ומקור דין זה הורה גבר מרן הקדוש בב"י שהוא מימרת רבינו ירוחם שהביא ראיה מפ"ק דסוטה יע"ש. ואני הדל חזרתי בכל חיבור כמעט ולא מצאתי כלשון שכתב מרן הקדוש בשמו אך את זה מצאתי בר"י בחלק אדם וחוה נתיב י"ד חלק ז' וז"ל שנים שנשבעו לעשות דבר א' והא' מהם עבר על השבועה הב' נפטר ואין צריך התר' מן השבועה כך כתבו המפרשי' וראיה מדוד ע"ה כשהלך להלחם עם הארמים א"ל הסנהדרין כיון שהם עברו הברית שכרת יעקב עם לבן הארמי בימי בלעם היו פטורין ישראל לעוברו כדאית' במדרש תהילים במזמור מכתם לדוד בהצותו את ארם כו' עכ"ל. וכיוצא בזה כתבו התוספות במ' קמא דף ל"ח ד"ה נשא משה ק"ו כו' יע"ש שכיוצא בזה הביא ר"ח ממדרש פרשת ויצא יע"ש. והוזקקתי להעתיק דברי ר"י כולו לפי שמרן הקדוש כתב שראית ר"י היא מפ"ק דסוטה סתם. ומפני כן הש"ך כתב שראית ר"י היא משבועת אברהם אבינו ע"ה עם אבימלך שנשבעו זה לזה להיות שלום ביניהם ואחר כך עברו הפלשתים על השבועה ונפטרו גם ישראל מן השבועה ונלחם שמשון עמהם עכ"ל. והוא בפ"ק דסוטה דף ט' וז"ל והוא יחל להושיע את ישראל אר"ח בר חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתי' אם תשקור לי ולניני ולנכדי ופרש"י ז"ל הוחלה שבועתו של אבימלך בטלה לשון לא יחל דברו לפי שהם עברו על השבועה תחילה עכ"ל. אך הט"ז כתב שראית ר"י שהיא מפ"ק דסוטה היא מדאמרי' התם שא' משה ליוסף הגיע השבוע' שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיע השבועה שהשבעת את ישר' אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקים משבועתך עכ"ל והוא בפ"ק דסוטה דף י"ג. אמנם עם הש"ך יש לי עליו תרעומת דברים במ"ש על דברי מור"ם ז"ל וז"ל השני חייב לקיים שבועתו כו' ומזה משמע דלא כתשובת המבי"ט סי' רס"ד דף קכ"ד ע"ד על עשרה שנשבעו שלא להסכי' ושלא לחתום בשום הסכמה מהקהלות ומת א' מהם נפטרו כולם עי"ש עכ"ל. כל השומע פורש על שמע ואו' לא ידענו מה היה לו להש"ך להפריד בין שני ריעים מור"ם והמבי"ט דפלגן בהדייהו ולע"ד נראה דלא פליגי ותרענה באח"ו דהא המבי"ט בסייום דבריו באר היטיב ולא איירי בנדון דמור"ם ז"ל שכ"כ וז"ל בא"ד ונ"ל דלא דמי להסכמת ציבור שפרנסי הקהל וכו' על אבל בנ"ד שעשרה בני אדם שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום כו' כיון שנפטר א' מהם נתבטלה השבועה שכולם נשבעו יחד כל א' לדעת חבירו ולא יגמרו שום דבר אלא בהסכמת כולם אחר משא ומתן במעמד א' וכיון שנפטר א' מהם לא יהיה המשא ומתן שלם ואינו במעמד א' ואולי זה היה או איזה טעם במעמדם שהיה נכשר בעיני הכל וכ"כ הרא"ש כו' יע"ש. העיני בשר למו יראה שאין נדון הרב המבי"ט כנדון דמור"ם ורב המרחק ביניהם דנדון דהמבי"ט הוא שנשבעו העשרה זה לזה בקשר אמיץ וחזק ותלה כל א' בדעת חביריו כאשר ירא' הרוא' בשאלה הד' לעיל בתשו' רס"א וא"כ צדקו דבריו שהביא ראיה לנדונו בתחילת שאלה ד' מדברי ר' ירוחם ומהרא"ש ז"ל דשייכי לנדונו ממש דכי הדדי נינהו יע"ש. אכן נדון דמור"ם לא דמי לנדון דהמבי"ט כלל דהא נדון דמור"ם הוי בשנים שנשבעו לעשות דבר א' כגון שלא לדבר עם פ' דאינם תלויין זה בזה וע"ז פסק מור"ם דאם הא' עבר על שבועתו ודבר לא מפני כן הותר לו לשני לדבר עם אותו פ' לכן כתב שהשני חייב לקיים שבועתו משום דאינו תלוי עם חבירו ובנדון כזה דמור"ם פשי' דהמבי"ט מורה למור"ם דהב' חייב לקיים שבועתו דהא לא תלו עצמן זה בזה כשנשבעו. ולא דמי לנדונו דהמבי"ט דהתם חלו עצמן זה בזה כשנשבעו ולהכי פטר הרב המבי"ט כשנפטר א' מהם וכמ"ש נמצא דלא פלגי אהדדי דהא בנדון דהמבי"ט מור"ם כבר גילה דעתו שמודה ואזיל דהשני פטור ומותר והאריכות עוד בזה הן דברי מותר. ואין ספק אצלי שהש"ך לא שלטה עינו עין הבדולח בסייום דברי המבי"ט דוק. ובין הכי והכי נראה לע"ד דט"ס נפל בדפוס בדברי מרן הקדוש הב"י שכתב דין זה משם ר"י וכתב שהביא ראיה מפ"ק דסוטה ואח"כ הביא תשו' הרב משאנץ וכ"ז אינו בדברי ר"י כי הדין דשנים שנשבעו זה לזה והביא ראיה משבועת יעקב עם לבן כנז"ל והיא מן המדרש ולא מפ"ק דסוטה לכן נ"ל לגרוס רבי' ירוחם הגהות המרדכי בספ"ק דשבועות דהמרדכי הביא ראיה מפ"ק דסוטה משבועת אבימלך לאברהם כנז' וגם הביא תוך דיבור תשו' הרב משאנץ. והכי נמי צ"ל בסייום דבריו ודברי ר"י והגהות המרדכי נכונים כו'. וכשראיתי דברי ההגהות המרדכי הנז' שומה זו עלתה על לבי במ"ש יש לדקדק דשני אנשים שנשבעו זה לזה כו' תמהתי מראות דתנא אהיכא קאי במאי דקאמ' יש לדקדק כו' דאי מהראיה דפ"ק דסוטה כו' ק' דלמה כתב דיש לדקדק דהלא ראיה גמורה היא ואי לא אהיכא קאי. והעולה על רוחי לקשר ולשלב דבריו עם תשו' הגאונים דממנה היה מסיים. אף שידעתי מן הדוחק שיש על קשר זה עכ"ז נתתי אל לבי לכותבו והשומע ישמע והחדל יחדל וז"ל תשובת הגאונים דכל נדר וכל שבועה בכל ענין לדבר מצוה יש לה היתר מדפריך לר"י פ' אלו הן הלוקין והאיכא אונס שגירשה והדירה ע"ד רבים שעכשיו ביטל עשה שבה דאין לה היתר ואם איתא שום נדר או שבועה בלא הפרה לימא ליה סתם עכ"ל.
2
ג׳ודבריהם כגחלי אש עוממות וצריכין נפחא בר נפחא דמאי האי שכתבו דכל נדר או שבועה בכל ענין לדבר מצוה יש לה התרה דמשמע דאין היתר לנדרים ולשבועות אלא לדבר מצוה דוק' אבל לא לדבר הרשות וזה היפך מקרא שכתו' איש כי ידור נדר וגו' ודרשו רז"ל הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ביחיד מומחה או בג' הדיוטות ולכל מילי איתמר וזה פשוט ממקרא ומכמה משניות שבמסכת נדרים. ואי מייתי לדבר מצוה גם זה פשוט בכמה מקומות בש"ס דנדרים ולא אעצור חיל לחברם. וא"כ מה צורך היה להם לההיא סוגיא דפ' אלו הן הלוקין והש"ס דנדרים מלא על כל גדותיו מזה. ופתרון דבריהם ז"ל נראה לע"ד דפי' דבריהם הכי הוא דלדבר מצוה בין נדר ושבועה יש לה היתר בכל ענין פי' אף אם נשבע לדעת חבירו דמפליגין בדבר הרשות בין אם קבל טובה ללא קבל טובה מחבירו לענין להתירו שלא בפניו וכמ"ש מור"ם ז"ל בי"ד סי' רכ"ח סעיף נ"ג דלדבר מצוה מתירין לו אף שלא בפני חבירו וכ"כ מרן הקדוש ביתה יוסף בשם התוספות ז"ל ומייתי ראית הגאונים לדבר מהך סוגיא דפ' אלו הן הלוקין גבי אונס שגירשה דלא משכחת לה דלוקה אלא כשהדירה ע"ד רבים דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה. ואף שמרן פסק שע"ד רבים נמי יש לו התרה כשהוא לדבר מצוה הגאונים חולקים על סבר' זו וכמו שחלק על מרן הט"ז יע"ש. נמצא דסבירא להו להגאונים מכח סוגיא זו דע"ד רבים דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה אך כשהוא לדעת חבירו ס"ל דיש לו התרה לדבר מצוה מסוגייא זו דפר' אלו הן הלוקין דהא הכא אוקי הש"ס דלא משכחת לה מלקות גבי אונס כי אם דוקא כשנדר ע"ד רבים דביטל העשה דולו תהיה לאשה ואם איתא דאיכא שום נדר או שבועה דאין לה הפרה לימא סתם פי' דאי איתא דמשכחת שום נדר ושבועה דאין לה היתר חוץ מנשבע ע"ד רבים וכגון הנשבע לדעת חבירו וכמ"ש הש"ס הול"ל כאוקמתא קמא דמשכחת לה שנשבע ע"ד חבירו אלא ודאי דלדבר מצוה יש לה היתר אפי' נשבע ע"ד חבירו ומ"ש בש"ס הניחא למ"ד הנשבע לדעת חבירו דאין לו התרה אלא למ"ד כו' לאו למימרא דס"ל דגם לדבר מצוה דאין לו התרה אלא דודאי דאפי' להאי מ"ד ס"ל דיש לו התרה לדבר מצוה אלא משום דניחא ליה לתלמוד' לאוקומי בנשבע ע"ד רבים דאין לו התרה לכ"ע אפי' לדבר מצוה וההיא דאונס נמי הוא דבר מצוה כדי שקיים העשה דולו תהיה לאשה הרי דמסוגייא זו יש ללמוד שני דברים הא' דע"ד רבים דאין לו התרה אפי' לדבר מצוה ונלמד עוד דע"ד חבירו יש לו התרה לדבר מצוה מדאוקי הש"ס דלקי כשנשבע ע"ד רבים משמע דעל דעת חבירו יש לו היתר לפי שהוא לדבר מצוה כאמור ואף שלא פי' דבריהם הגאונים כמצטרך מ"מ ילמד סתום מן המפו' שהיא הסוגיא שהביאו הגאונים ממנה ראיה המוזכר בשאלה ע"ד חבירו וע"ד רבים זה נרא' לי לישב דעת הגאונים לפי ע"ד.
3
ד׳מעתה המרדכי ז"ל ראה תשו' הגאוני' ז"ל שהביאו ראיה מהך סוגייא דפ' אלו הן הלוקין לעניין היתר נדר מצוה אף אם נדר ע"ד חבירו והמרדכי ז"ל נמי רצה לידון בדב' חרש מכח סוגייא זו לפרט אחר והוא לשנים שנשבעו זה לזה שאם הא' עבר על השבועה השני נפטר מאיליו מאותה שבוע' בלא התרה וע"ז כתב ויש לדקדק כלו' שאיפשר נמי ללמוד מהך סוגייא דין שנים שנשבעו. והוא ממה מצינו באונס הזה דהוא תלוי ועומד לעניין מלקות באופן נדרו אשר נדר דאם תלה נדרו ע"ד רבים דאין לו התרה לכ"ע דלוקה משום דבנדר זה ביטל העשה דולו תהיה לאשה. ואם אופן נדרו היה ע"ד חבירו דאית ליה התרה אלי' דמ"ד אינו לוקה דהא יכול הוא לקיים שבועתו שנשבע מהר סיני דולו תהיה לאשה והרי אשתו אגיד' ביה דאינה יכולה לינשא לאחר משום דאכתי יכול הוא להשאל על שבועתו ולחזור לקחתה לו לאשה ולקיים העשה דולו תהיה לאשה המושבע בעלה עליה מהר סיני משא"כ כשנדר ע"ד רבים דאין לו התרה שעבר על שבועתו דעליה רמיא מהר סיני דלוקה הוא ואשתו מותרת לכל אדם ולא אגידה ביה כלל. דבר הלמד מעניינו דמפני שאונס זה עבר על שבועתו שנשבע עליה מהר סיני מפני נדרו אשר נדר ע"ד רבים הותר' אנוסתו לשוק ולהכי דן דינו המרדכי ז"ל לשנים שנשבעו זה לזה דאם עבר הא' על שבועתו נפטר השני מהשבועה בלא התרה. ואף שאין הנושאים שווין דאילו באונס אין על אשה שבועת הר סיני שתהיה לו לאשה בע"כ דהא קיי"ל דאם האנוסה אמרה לא בעינא ליה הרשות בידה וזה פשוט ובפוסקי' ז"ל. ודין המרדכי השבועה רמיא אכתפיה דתרוויהו וכיון שכן אין הנושאי' שווין. מ"מ יש ללמוד קצת ראיה לדין זה דמכיון דאם רצתה האשה לחזור להיות נשואה לאונס אגידה ביה וכשנדר ע"ד רבים ועבר וביטל העשה המושבע עליו מהר סיני אף שהיא רצונה וחפצה לחזור לו אפי' הכי מפני נדרו אשר נדר וביטל העשה האשה זו מותרת לכל אדם וניתר האגד שביניה' ה"נ בשנים שנשבעו זה לזה והרי הם קשורים יחד באגד א' כשהא' התיר האגד בעוברו על השבועה נפטר השני ג"כ. ולפי שהמרדכי ז"ל ראה בעצמו חולשת הראיה שאינה ראיה גמורה לנדונו דלא דמיין אהדדי דמיון גמור לכן אזר כגבר חלציו והביא ראיה עצמית מההיא דפ"ק דסוטה דהויה ראיה גמורה ודמיין אהדדי דשמשון עם פלישתים היא ראיה נוכחת לנדונו דמיון גמור. ואח"כ הביא תשו' הרב משאנץ ז"ל וז"ל תשו' הרב משאנץ אמנם כך היתה קבלה בידי בעניין שדוכי איש ואשה שקיבלו עליהם חרם תקנת קהלות לינשא לאחר זמן דמי שיעכב והעביר המועד אסור להנש' לאחר ומי שאין מעכב מותר ואין צריך התרת חכם וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו עד שבא לי זקן א' וא"ל כי שניהם אסורי' ולא הרויח מי שאינו מעכב אלא בתשומת יד ונמתי לו יבינו דבריך כשקיבלו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי ובין כך ובין כך כיון שנשא הא' אפי' שנשא באיסור שכנגדו מותר לאלתר ואין צריך התר' ושלום עכ"ל. וראיתי בפוסקי' ז"ל שנתעצמו להבין המחלוקת שבין הרב משאנץ ובין הזקן במאי פליגי כאשר יבא דבריהם בס"ד. ותחילה אבאר דבריהם מאשר חנני ה' כאשר נדקדק בלשון תשו' משאנץ ז"ל שכתב איש ואשה שקבלו עליהם חרם תקנת הקהלות לינשא לאחר זמן כו' דמדקאמר לאחר זמן נר' שמה שקבלו עליהם חרם הקהלו' הוא לינשא זה לזה לאחר זמן פי' שאחר זמן ינשאו זה לזה למעוטי קודם הזמן אשר קבעו עליהם אין עליהם חייוב שבועה לינשא זה לזה לכן פסק הרב משאנץ שבהגיע הזמן אשר קבעו ביניהם חל חייוב השבוע' על שניהם ואם א' מהם מעכב לינשא ועבר על שבועתו שכנגדו נפטר ומותר לינשא והמעכב אסור לו לינשא מאחר שעבר על השבועה משום שלא יהיה חוטא נשכר. והזקן נחלק עליו וא' ששניהם אסורין וטעם הזקן הוא משום שכיון שהתנאי היה שינשאו זה לזה לאחר זמן ולא קבעו יום נועד ביניהם דאילו היו קובעים יום נועד ביניהם ועבר הא' היום נועד איפשר שהיה מסכים לפסק דהרב משאנץ דאם עבר א' מהם על השבו' השני נפטר דכיון דתלו עצמן זה בזה דין הוא דהשני נפטר. משא"כ עתה שהתנאי שהתנו ביניהם היה לינשא לאחר זמן ולא קבעו יום נועד א"כ מאי איכפת לן מזה שעבר המועד שביניה' אכתי כל יומא יומא זימניה הוא ובידו לתקן את אשר עוות וכיון שבידו לתקן לכן אמאי חבירו נפטר ומי פטרו לזה נמצא דפליג הזקן עם הרב משאנץ בתרתי' חדא דהעובר המועד לא' נפטר משבועה כיון דאכתי בידו לתקן וכיון שכן מן הדין הוא אסור ולא משום קנסא כדי שלא יהיה חוטא נשכר כסב' הרב משאנץ וכיון דמן הדין העובר המועד עדיין באיסורו עומד א"כ גם שכנגדו עדיין באיסורו עומד מן הדין ולכן כת' ששניה' הן אסורין . וחזר הרב משאנץ והודה לדברי הזקן אם היה שהחרם שקבלו עליהם בסתם. משא"כ עתה בנ"ד דכשהתנו ביניהם בתחילה פי' דבריהם דמי שעבר המועד יהיה הוא אסור וחבירו מותר וכיון שכן התנו מתחילה לכן פסק הרב משאנץ דמי שעבר המועד הוא לבדו יאסר וחבירו נפטר משום שכן התני ביניהם תחילה ואין לאחר תנאי כלום. האלקים אנה לידי תשו' מהר"ם מפדואה ז"ל וראיתי בכללות דבריו שכוונתי לדעתו דעת עליון שכתב דטעם הזקן הוא משום דאף אם הא' העביר המועד עדיין איפשר לתקן את אשר עוות אולי ישוב וניחם על הרעה ויסכים לינשא ולכך שכנגדו לא הותר משבועתו כיון שהדבר תלוי ועומד ולכן כתב אח"כ הזקן דאם עבר ונשא אשה דאס נפטר משבועתו השכנגדו והטע' דאז לא ניתן לחזרה זהו תורף דעתו יע"ש והרואה יראה דאין קייום לדברי הרב הנז' אם לא שהבין בפי' דברי הזקן כמש"ל דוק.
4
ה׳הנה עד עתה גזרנו או' שהרב משאנץ ז"ל מודה הוא לס' הזקן ז"ל בסתם ומה שנחלק עליו הוא לפי שנדונו היה במפ' שפי' כן והתנה בתחי' המאמר דמי שיעכב יאסר כמדובר ברם אכתי לא איתבריר לן ס' הזקן במפרש מאי דעתיה דיש לדון ולו' דהזקן הנז' הוה שמיע ליה דנדונו היה במפרש כמאמר' תחילה דמי שיעכב יאסר ושכנגדו יהיה פטור ומותר ואפ"ה חלק עליו הזקן ואמר ששניהם אסורין מטעם הנז'. או יש לנו לדון ולו' דלא סיימוה קמיה דהנדון היה במפרש ולהכי גזר או' הזקן דשניהם אסורין משום דסבור היה דהנדון היה בסתם דאילו הוה שמיע ליה דהנדון היה במפ' היה מסכים לס' הרב משאנץ באופן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וכעת אין בידי להכריע. ואיפשר דמדלא מצינו שחלק על הרב משאנץ כשא"ל יבינו דבריך כו' ומדשתק הזקן ש"מ דהודה לדבריו דשתיקה כהודאה דמיא. והנגלות לנו הוא דהרב משאנץ הודה ולא בוש לס' הזקן לאם היה הדבר בסתם. תו יש לחקור אם הזקן הנז' אם מודה לדין המרדכי הנז"ל אם לאו דיש פנים לכאן ולכאן דאיפשר לדון ולו' דהזקן מודה לדין המרדכי בשנים שנשבעו זה לזה דאם הא' עבר השני נפטר משום דעד כאן לא חלק על הרב משאנץ אלא משום התנאי שעשו בין האיש והאשה בשבועה נקטו בלישנייהו לאחר זמן ולא שמו יום נועד לדבר וכמש"ל. הא אם לא אמרו כן לאחר זמן אלא נשבעו זה לזה בסתם איפשר לו' דהזקן מודה הוא לדין המרדכי דשכנגדו פטור מן השבועה בלא התרה. או כלך לדרך אחרת לו' דהזקן פליג בדין המרדכי ממה מצינו שעכ"פ חלק הזקן עם הרב משאנץ בסתם ואם דינו דמרדכי הוא בסתם פשיטא שחולק עליו בדינו כמו שחולק עם הרב משאנץ בסתם והרב משאנץ הודה לדבריו שהדין עמו אם היה הנדון בסתם. וכיון שכן נמצא שגם הרב משאנץ חלוק עם המרדכי דהא הרב משאנץ הודה לדברי הזקן אם היה הנדון בסתם ואם דברי המרדכי הם בסתם נמצא שהרב משאנץ חלוק עליו. והדרך הישרה שיבור לו האדם דהזקן מודה לדינו דהמרדכי אלא דנר' דאיפשר לו' דהמרדכי לא אמר דינו אלא כשקבעו זמן ביניהם והיינו שנים שנשבעו זה לזה דהיינו דרך משל לעלות לא"י בירח אדר והא' עבר על שבועתו ולא רצה לעלות לא"י באדר ועבר הזמן השני פטור ואין צריך התרה. ומוכרח הענין לפרש כן דאי לא תימא הכי אלא שהתנו לאחר זמן כלו' לאחר ירח אדר נשבעו לעלות לא"י א"כ למה פטר המרדכי ז"ל לשכנגדו דהא אכתי כל יומא ויומא זימניה הוא ואיפשר שהמעכב יחזור בו וניחם על הרעה ויתקן את אשר קלקל וכיון שכן איך פטר המרדכי לשכנגדו בלא התרה וכס' הזקן לדעת מהר"ם מפדואה כנז"ל והיא סברא ישרה ונוכחת והרב משאנץ הודה לס' הזקן אלא ודאי דהמרדכי לא א' דינו אלא כשקבעו זמן כדבר האמור ועבר הא' על שבועתו דהשתא ודאי אין בידו לתקן דמאי דהוה הוה וכיון שכן הוא דבהכי איירי המרדכי פשיטא דהזקן יודה לדין המרדכי דשכנגדו פטור מן השבועה משום דמאחר שעבר זמנו הא' אין עוד תקנה בדבר ומה שחלק הזקן עם הרב משאנץ הוא לפי דהתם עדיין יש בידו לתקן כל יומא ויומא כמש"ל והרב משאנץ נמי פשיט' דיודה לדין המרדכי במכ"ש דהשתא ומה אם הרב משאנץ פטר לשכנגדו אפי' בתנאי דלאחר זמן כ"ש וק"ו בנדון המרדכי דאיירי כשקבעו זמן ידוע ביניהם.
5
ו׳כלל העולה דדין המרדכי הוא מוסכם מכל הפוסקים מהזקן וכ"ש מהרב משאנץ. אכן אכתי מספקא לן אם בנדון דהרב משאנץ אם המרדכי ג"כ יודה לדין הרב משאנץ או לא ואם ולאו ורפיא בידי. ומכאן מודעא רבא למעיין בדברי מרן הקדוש בב"י סי' רל"ו דלא ס"ל כדעת הזקן כדפי' מהר"ם מפדואה שכן נר' ממ"ש וז"ל ודברי ר"י בשם המפרשים ודברי קבלת הרב משאנץ נכונים ודברי הזקן ההוא כו' יע"ש הרי שמרן הבין שהזקן חולק עם שניהם והשוה דין המרדכי שהיא ס' ר"י עם הרב משאנץ מוכרח שלא רצה להבין דברי הזקן כמש"ל. ומהרשד"ם בח' י"ד סי' פ"ח הסכימה דעתו דעת עליון לו' דהזקן הנז' מודה הוא לדין המרדכי ז"ל בשנים שנשבעו זה לזה כו' משום דחדא שבועה הוי משא"כ בנדון דהרב משאנץ דתרי שבועי הויין שכ"כ וז"ל ונראה שהזקן לא פליג ע"מ שכתב בראשונה בשני אנשים שנשבעו כו' אלא שדעת הרב משאנץ היה דבענין שידוכין כיון שעבר הזמן מי שלא עיכב פטור משום דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אישתבע וכי כו'. אבל הזקן השיב לו מה שאמרנו דכיון דשני שבועות נינהו חדא מציאות הנישואין שנית זמן הנישואין אפי' שעבר א' מהם זמן הנישואין לא בשביל זה נפטר השני מן השבועה השנית כנ"ל ובזה אין הזקן חולק על הדין הנז"ל כו' יע"ש.
6
ז׳ואני בער ולא אדע מה ראה הרב להשוות דעת הזקן לדעת המרדכי ובדין הרב משאנץ עשאן חלוקים דעדיין יש לבע"ד לו' דהמרדכי והזקן חלוקין הן וממקום שבא הרב לפ' ולו' דטעמא שחלק הזקן עם הרב משאנץ לפי שעשאן שבועות שתים חדא מציאות הנישואין והשנית זמן הנישואין. ה"נ איכא למימר בנדון המרדכי דהן שבועות שתים דרך משל בשנים שנשבעו זה לזה לילך לא"י לזמן פ' כנדון דהרא"ש דאיכא נמי תרי שבועי חדא שנשבעו זה לזה לילך לא"י והשני' קביעות הזמן דאי לא קבעו זמן מה שייך לו' ועבר הא' על השבועה הא אכתי לא נקרא עובר על השבוע' דכל יומא ויומא זימניה הוא ובידו לקיים את שבועתו. דוגמא לדבר באונס שגירש ונדר במידי דיכיל לאיתשיל על נדרו דאינו לוקה משום דלא ביטל העשה. א"כ הכא נמי הכי הוא. אלא ודאי מדנקט המרדכי בלישניה ועבר הא' על שבועתו נר' דאיירי כשקבעו זמן. וא"כ מה בין זו לזו והנושאים שווין ואיך הרב הנז' החליט הדבר בנדון המרדכי לו' דלא היה בין שניהם כי אם שבועה א'. והא משכחת לה בשבועות שתים וא"כ ק' מה ראה הרב הנז' לחלק בין זה לזה והדבר צל"ת. והרב הגדול פני משה בשנייות סי' כ"ד פנה לסובב ובא לו להסכים דעת הזקן עם המרדכי ע"פ חילוק מהריב"ל בח"א סי' ל"ו שחילק בין חרם לשבועה דבשבועה הוא דקא' הרא"ש דבשעבר הא' נפטר הב' אבל בחרם לא וכ"כ מהרש"ך בראשונות סי' קי"ב יע"ש ועפ"י חילוק זה כתב הרב פ"מ וז"ל א"כ אליבייהו או' אני שאינו חולק הזקן עם אותה שכתב קודם בסמוך המרדכי בדין שנים שנשבעו זה לזה כו' דבהא מודה הזקן דאיהו לא איירי אלא בקבלת חרם דבה איירי הרב משאנץ ועלה הוא דפליג הזקן אבל לגבי חלוק' השבועה דאיירי בה קודם בסמוך אף הזקן יודה לפי דעת הרב מהריב"ל ומהרש"ך עכ"ל. ואח"כ כתב הרב הנז' טעם ההיפרש שיש בין שבועה לחרם שהרב מהריב"ל לא פי' וז"ל והנלע"ד שטעמו דשאר שבועה דאינהו נשבעו מדעתם אז שייך לומר דאדעתא שא' יעבור על שבועתו לא נשבעו. אבל בחרם ותקנת ציבור כעין ההיא דמיירי מהריב"ל ז"ל בחרם ותקנת העיר לארטה וכן ההי' דמהרש"ך דח"א סי' קי"ב שכתבנו דמיירי ג"כ בחרם ציבור כו' והטעם דלב ב"ד מתנה עליהם שיהיה חרם קיים אף אם עברו קצתן. נפקא מינה דבשנים שקבלו עליה' חרם בינם לבין עצמן כההיא דהרב משאנץ דחזרה דינם לענין שנים שנשבעו כו' וע"כ כתב מרן דס' הרב משאנץ וס' ר"י נכונים בטעמם דדא ודאי אחד היא וכפי זה מ"ש בס' הזקן דלדעת מהריב"ל בשבועה יודה הוא דחוי מעקרו עכ"ל. הנה אף שדברי הרב הנז' נכונים בטעמן אמנם אכתי ק' דמה בצע שהר' הנז' הסכים דעת הזקן עם ס' המרדכי והרב משאנץ נמצ' חולק עם מהריב"ל לפי דבריו דלדעת מהריב"ל יש חילוק בין שבוע' לחרם דבחרם אף שעברו מקצתן לא הותרו הנשאר. ולדעת הרב משאנץ אין חילוק בין שבועה לחרם דכולן שווין בדין זה שאם עבר הא' נפטר האחר בין משבו' וחרם. וכפי טעמו נמי שנתן טעם כעיקר להבדיל בין שבועה לחרם כנזכ' ומההבדל שבין שניהם יצא לדון דאם שנים קבלו עליהם חרם בינם לבין עצמן כנדון דהרב משאנץ דחזר הדין לשנים שנשבעו זה לזה דאם הא' עבר על השבועה ה"נ אם עבר הא' על החרם שכנגדו נפטר וזה הדין יוצא מהבעייא שבין שבועה לחרם וכמש"ל משם הרב הנז' ז"ל.
7
ח׳מעתה מוכרחים אנו לומר דהמבי"ט בסי' רס"ד בתשוב' דפליג אמוהריב"ל ומהרש"ך דהא נדון דהמבי"ט איירי שקבלו עליהם חרם שלא לחתום וכו' כנז"ל ואפ"ה פטר המבי"ט להנשארים מן החרם מאחר שנפטר א' מהם ולכאורה נראה דפליג המבי"ט אמהריב"ל ומהרש"ך אלא דבנקל יכולים אנו לומ' דלא פליג המבי"ט משום דהתם בנדונו איירי בי' בני אדם שקבלו עליהם חרם בינם לבין עצמן יע"ש וכיחידים דמו וחזר הדין לשנים שנשבעו. משא"כ בנדון דמהריב"ל ומהרש"ך והרב משאנץ דאיירי בחרם ציבור וכדיהיב' הרב פ"מ ז"ל טעמא כנז'. אכן ודאי דהמבי"ט פליג עם הרב משאנץ ודעמיה ז"ל איברא על הזקן הנז' יש לתמוה לפי ס' הרב פ"מ שפי' שכונת הזקן שא' ששניהם אסורי' לפי שהעובר עבר על החרם דתקנת קהלות שקבלו עליהם וכיון שהיה עסק חרם מסכים ואזיל לס' מהריב"ל דבחרם אף שעברו מקצתן לא הותרו הנשארים וא"כ ק' טובא לתרוייהו בין למהריב"ל בין להרב משאנץ ז"ל ההיא כריתת ברית שכרת אבימלך עם א"א ע"ה אם תשקור לי ולניני ולנכדי דהשתא לדעתם ז"ל במאי מתוקמ' דאי לא הוה ביניהם כי אם דוקא שבועה לבד. הא קי"ל דאין שבועה חלה על הנולדים ואין אנו צריכין עוד לטעם הש"ס דפ"ק דסוטה שדרשו על פסוק דוהוא יחל להושיע וגו' ופי' רש"י הוחלה השבועה של אבימלך לפי שהן עברו על השבועה תחילה. ועדיפא מינה הול"ל דאין השבועה חלה על הנולדים לכן הותר לו לשמשון להלחם עם הפלשתים. ומדברי הש"ס נראה דאם הפלשתים לא היו עוברים על השבועה תחילה עדיין היה איסור השבו' במקומה לעדי עד. ואמאי הא קי"ל דאין השבועה חלה על הנולדים וכבר זה ימים נשאלה שאלה זו בבית מדרשינו ולא חלו בה ידים עד שמצאנו להרמב"ן בפי' על התורה שנרגש בזה וישב שהכריתת ברית זו היה ע"י חרם וכיון שהיה בחרם הא קי"ל דהחרם חל על הנולדים והביא ראיה לדבר יע"ש. וכן פסק מרן בשולחן בי"ד סי' רכ"ח. מעתה ע"כ לפי ס' הרמב"ן הא דאמרי' בש"ס דסוטה דהוחלה שבועתו של אבימלך שבוע' דנקט לאו דוקא. וכיון שכן מוכרח הדבר מעצמו כסב' הרמב"ן ז"ל דאלת"ה ק'. אמור מעתה ק' לאינהו רברוותא מהריב"ל והרב משאנץ ומהרש"ך דס"ל לכולהו דבחרם אף אם עבר א' מהם החרם במקומו עומד ולא הותרו הנשארים א"כ ק' להו שמשון איך הותר לו להלחם עם פלשתים הלא אם הם עברו את החרם לא מפני כן נתבטל החרם לגבי ישר' וא"כ היכי אמרי' בש"ס הוחלה שבועתו של אבימלך לדעת הרמב"ן שהיה ע"י חרם אף שידעתי בינ"י ידעתי מה שיש להשיב והוא דע"כ לא אמרו אינהו רברוותא דבחרם אף שעברו מקצתן דלא נתבטל החרם לגבי שאר אינשיה דהיינו דוקא בחרמי ציבור משום דלב ב"ד מתנה עליהן. אכן בחרם יחידים שקבלו עליהם בינם לבין עצמן חזר הדין לשנים שנשבעו זה לזה וכמש"ל משם הרב פ"מ וא"כ הכא בחרם זה שקבלו א"א ע"ה ואבימלך יחידים היו ולא ציבור ולכן אם לא היה שהפלשתים עברו על החרם תחילה לא היה מותר לשמשון להלחם עם פלשתים. מ"מ עכ"ז עדיין לא נתקררה דעתי בתשו' זו דאי חשבי' חרם זה דא"א ע"ה עם אבימלך לחרם יחידים א"כ נמצא דחרם זה שקבלו עליהם לא אלים כ"כ כחרמי ציבור אלא דיינינן ליה כשבועה וכיון החרם זה נגרע מערכו הוא. א"כ הדרא קו' קמייתא לדוכתא דהיכי חל על הנולדים אף היה חרם דהא חרם זה כדין שבועה דייני' ליה וכי היכי דקי"ל דאין השבועה חל על הנולדים ה"נ בחרם זה דין הוא שלא יהא חל על הנולדים ומה שיש לישב לא נפלא ממני ואינו נח לי וכעת הדבר צל"ת. עוד ראיתי למהרשד"ם בתשוב' דשייכי לי"ד סי' קכ"א שנרא' מדבריו דלא ס"ל כאינהו. רברוותא שנשאל על עיר א' שקבלו עליהם חמשה ממונים לדון קצת דינים לכל הקהל לזמן מוגבל בהסכמה וחרם ובתוך הזמן חלף והלך לו א' מהממונים לא"י וקרא ערער ביניהם לו' שמאז אשר הלך א' מהממונים נתפרדה החבילה ופטורים הם מההסכמה והחרם. והשיב הרב הנז' שהדין עמהם וז"ל בא"ד וכיון שהלך א' מהם נתפרדה החבילה ונתבטל החרם וחרם אין כאן ושבועה אין כאן. עוד חזר ושנה בסייום דבריו וז"ל ואע"פ דמעיקרא קבלו התקנה בחומרת חרם כיון שהלך א' מהממונים נסתלק החרם ואין כאן אלא דבר הרשות וכו' זהו תורף דבריו הנצרך. הרי לך בהדייא דפליג עם אינהו רברוותא הנז' דסברי מרנן דבחרמי ציבור אף אם מקצתן עברו על החרם לא מפני כן נתבטל החרם לגבי הנשארים. דהא בנדון דמהרשד"ם היה חרם ציבור ואפ"ה כתב שכיון שא' מהם הלך נתבטל החרם ואין כאן לא חרם ולא שבועה. ויש לישב ודוק ועיין בתשו' תורת חסד סי' כ"ה ויש מה לישא וליתן בדבריו ואין כאן מקומו. יצא מהמחובר לנ"ד דלכ"ע דהתובע יכול לחזור בו ופטור הוא מהקנין שנטל בת"כ מאחר שחבירו עבר על קניינו והן תלויין זה בזה דאי איפשר לקיים הא' את שבועתו אם לא יקיים את שכנגדו וכיון שעבר הא' הב' פטור לכ"ע כן נ"ל להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאות כמא' נז"י שגיאות מי יבין כ"ד עבד נרצע לכל יודעי דת ודין והוא הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
8
