אדמת קודש, חושן משפט ע״וAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 76
א׳שאלה ראובן שמינוהו הק"ק בשירות אחד דהיינו שיהיה שוחט קבוע ובשכר טרחו פטרוהו ממסים וארנוניות והטלות וקבעו לו שכר ידוע מדי שבת בשבתו. וגם נתחייבו לתת לו בכל שנה ושנה זהוב אחד לסייוע הכרג"א ככתוב ומפורש בשטר שבידו וחתמו בו רוב בנין ורוב מנין. ואחר ימים מינו את ראובן הנז' להיות ש"ץ קבוע ופטרוהו ג"כ ממסי' וארנוניות כו' וגם נתחייבו הק"ק לפרוע בעד ראובן הנז' הכרג"א מש' עד ספ"ק ככתוב ומפורש בשטר שבידו חתום בו רוב בנין ורוב מנין החתומים בשטר הא'. וראובן הנז' בראותו שהק"ק היו פורעי' בעדו הכרג"א מש' ויתר הזהוב שהיו נותנים לו בכל שנה ושנה לשמעון אחיו וכך היו עושים הק"ק והיו נותנים הזהוב לשמעון בכל שנה. ויהי כי ארכו הימים מינו הק"ק ג"כ לשמעון אחי ראובן הנז' לש"ץ קבוע וכתבו לו שטר ופטרו את שמעון ג"כ ממסי' כו' וגם נתחייבו הק"ק לפרוע בעד שמעון הנז' הכרג"א מש' עד ספ"ק מעתה חזר ראו' ותבע מהק"ק שיתנו לו הזהוב שחייבי' לו מכח השטר הא' באמור כי עד עתה ויתר אותו לשמעון אחיו אך עתה שכבר הק"ק פורעי' בעד אחיו הכרג"א מש' רוצה ראובן שיתנו לו הזהוב. וימאנו טובי העיר לתת לראו' הנז' הזהוב באו' כי כי כבר פורעי' בעדו הכרג"א עד ספ"ק והם כשנתחייבו לתת לו הזהוב הוא לסיוע הכרג"א אבל לא נתחייבו שיתנו לו הזהוב שיאכל וישתה בדמי הזהוב. וראו' טוען מכח לשון השטר הא' שבידו שכתוב בו ומחוייבים הק"ק לתת לראובן הנז' זהוב א' בכל שנה לסייוע הכרג"א חייוב גמור ושלם בלי שום דחייה וטענה ותואנה כלל ועיקר. ומדהוכפל הלשון דחיה וטענה ותואנה דמה דחיה יש מאחר שנתחייבו חייוב גמור. אלא שכונתם רצויה שאף אם יארע לראו' נדון כזה שיפרעו לו הכרג"א ממקום אחר שעם כ"ז נתחייבו ליתן לראו' הזהוב בלי שום דחיה וטענה מטענות הנז'. ועוד טוען ראו' שאם כדבריהם למה עד עתה היו נותנים הזהוב לשמעון אחיו ולא ערערו בדבר. והם השיבו לראובן שבמתנה היו נותנים הזהוב לשמעון אחיו ולא מכח וותרנותו. עוד טוען ראובן דלמה יגרע הוא מחבירו שהרי מנהג העיר משנים קדמוניות שכל שממנים אותו הק"ק לש"ץ קבוע פורעים לו הכרג"א מש' וכן עושים עד היום. אמור מעתה כשהק"ק פורעים בעדו הכרג"א דהיינו זהוב א' על שירות הא' וזהוב א' על שירות השני נמצא שנגרע ערכו מערך חביריו. והם משיבים לו שהכרג"א שפורעי' בעדו מש' הוא מכח שטר מנוייו לש"ץ ולא נגרע מערכו דבר וראו' טוען א"כ הזהוב שבשטר הא' שאין רוצים ליתנו לו גזל הוא בידם. מעתה יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה.
1
ב׳תשובה ראיתי חד מחברייא שכתב שהדין עם טובי העיר ותורף ראייתו ממה שפסקו כל הפוסקי' ובכללם הטור ומרן בשלחן הטהור בחה"מ סי' של"ז וז"ל הטור פועל שאמר לבעל הבית תן לאשתי ולבני מה שהיה לי לאכול או קצת ממנו אין שומעין לו שלא זכתה תורה אלא מה שיאכל הוא ואינו יכול לזכותו לאחר ואפי' נזיר כו' אין שומעין לו ויש אומרים שאם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו לפי שכבר זכה בו בעצמו ונראה שאפי' הכי אינו יכול ליתנו לאשתו ולבניו עכ"ל הטור ופסק' מרן בשולחנו הטהור. הרי בהדייא שאפי' נטלו בידו לאכול פסק הטור ומרן שאין לו רשות ליתנו לאשתו ולבניו א"כ הוא הדין והוא הטע' בנדון דידן שהדין עם טובי העיר שידם אוחזת בע"כב שלא ליתן הזהו' לראו' כדי שיפרע הכרג"א לבנו או לזולתו כי לראובן עצמו זיכו הזהוב לסיוע הכרג"א ולא לבנו כסברת הטור. ולדידי חזי לי שאין הנדון דומה לראיה מתרי טעמי חדא דשנייא ההיא שהיא גזרת הכתוב שזכתה תורה לו ולא לזולתו ומש"כ בנדון דידן. ותו דאדרבא מהכא איכא הוכחה וסייעתא שהדין עם ראובן דהא בעייא היא בהשוכר את הפועלים דף צ"ב וז"ל איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נפק' מינה דאמ' תנו לאשתי ולבני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו ואי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ולבניו לא זכי להו רחמנא מאי כו' ופרש"י ז"ל משלו הוא אוכל תוס' שכר היא שהוסיפה לו תורה או משל שמים במתנת ג"ח כשאר מתנות עניים יהבינן להו כי היכי דידו ליתן שכרו לכל מי שירצה עכ"ל. הא קמן דהיה הוא אמינ' דמשלו הוא אוכל דהוי תוספת שכר שהוסיפה לו תורה על שכירותו דהיה יכול ליתן לאשתו ולבניו כי היכי דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה כמו שפרש"י. ברם השתא דהסכימו כל הפוסקים ז"ל לפסוק כמאן דאמ' דמשל שמים הוא אוכל לכן פסקו דאין לו רשות ליתן לאשתו ולבניו. א"כ אין לך ראיה גדולה מזו שראובן יכול ליתן הזהוב לבנו או לכל מי שירצה דמשלו הוא אוכל וזהוב זה הוא תוספת שכר שהוסיפו לו הק"ק על שכירותו וכן מוכח לשון השטר שכתוב בו ומחוייבים הק"ק לתת לכל א' מהשוחטים זהוב אחד בכל שנה מלבד השכירות הקבוע להם מדי שבת בשבתו כל ימי היותם שוחטים לצורך צבור כי עול צבור הם נושאים כו' הרי בהדיא מפורש שהוא תוס' השכירות וכיון שכן הוא אם שכיר הוא בא בשכרו ונותנו לכל מי שירצה דמיו כמו שפרש"י וכן מצאתי בשלטי הגבורי' פ' הפועלים ד"ה ואפי' נזיר וכו' ונראה דדוקא בכי האי גוונא דזכי משולחן גבוה אבל בעלמא כגון שכיר שהתנה עם בעל הבית שיתן לו מזונות דע"פ התנאי הוא זוכה מצי שפיר למשקל פרה דידיה ולמיהב יתה לאשתו ולבניו ובכמה דברים אשכחינן דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני עכ"ל. הרי מפורש בהדיא כמש"ל דיכול ראובן ליתן הזהוב שלו לבנו או לכל מי שירצה. ומה שטען ראו' דמלשון השטר דיש לו זכיה בזהוב דמדהוכפל לשון השטר שכתוב בו בלי שום דחיה וטענה ותואנה כלל ועיקר וכלל כי מה דחיה וטענה שייך בדבר שנתחייבו חייוב גמור אלא שכונתם רצויה לומר שאף אם יארע לראובן מאורע כזה שיפטרו אותו מן הכרג"א באיזה אופן שיהיה בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אפ"ה נתחייבו הק"ק בחייוב גמור ליתן לו זהוב אחד בכל שנה ואין להם לדחותו בטענה זו שכבר הוא פטור מן הכרג"א ממקום אחר וע"ד זה הוכפל הלשון לומ' בלי שום דחיה וטענה ותואנה כלל.
2
ג׳הנה הדברים ממשמשים ובאים שראובן בא לטעון מכח לישנא יתירה דאמרי' בש"ס דלישנא יתירה לטפויי אתא דהכי איתא בשלהי פ' יש נוחלין גבי שכיב מרע שאמ' תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו וכן לאשתו וכן לב"ח שאם אמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ומקשה בש"ס ודילמא בראוי לו מחובו קא' ותירץ רב הונא הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירה דתנן ולא את הבור כו' ומודה ר"ע בזמן שא"ל חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך וקא' לטפויי מלתא קא אתי הכא נמי כו' ופסקו כל גדולי הפוסקים הלכתא כר"ע דלישנא יתירא לטפויי אתא בין לש"מ שא' תנו מאתים זוז לפ' בני בכור בראוי לו וכן אם אמר לאשתו ג"כ כה"ג וכן לב"ח. וכן גבי המוכר את הבית דאם אמר חוץ מאלו דאין צריך ליקח לו דרך כר"ע דס"ל דלישנא יתירא אמרי' בכולהו דלטפויי אתא וכן בההיא דערכין האו' מלא קומתי עלי דנותן אפי' שרביט הנכפף דאוקמי' בש"ס דר"י ס"ל כר"ע דדייק לישנא יתירא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' ערכין דין ו'. וכן אמרי' בנזיר דף ז' גבי האומר הריני נזיר ל' יום ויום אחד דהוי נזיר שתים משום דרב ס"ל כר"ע ולישנא יתירה לטפויי אתא וכן פסקו הרבה מן הפוסקי' דהוי נזיר שתים משום לישנא יתירא דקיימא לן בעלמא דהלכה כר' עקיבא. זולת הרמב"ם דפסק דלא כר' עקיבא דאי אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד דהוי נזיר ל"א יום וכבר תמה עליו הרב הגדול לח"מ ועשה הגהה בלשון הרמב"ם אך הרב הגדול מוהרי"ט יישב דברי הרמב"ם בלי שום הגהה יע"ש.
3
ד׳מעתה ראובן הנז' בכח ובטענה זאת דלישנא יתירה דשטרא טוען שיתנו לו הק"ק הזהוב עכ"פ הן אמת שלכאורה נראה שהדין עמו ויש סעד לתומכו מדבר מהרי"ק בשורש עשר ובשורש י"ב דדיין בנדון דידיה דדמייא ממש לנדון דידן ומשום כפל לשון השטר פסק דהוי לישנא יתירה לטפויי אתא יע"ש ובכמ' גדולי המורי' ראיתי ג"כ שמפני כפל הלשון ואפי' יתור אות אחת כתבו דהוי לישנא יתירה לטפויי הוא דאתא ועיין בס' משפט צדק סי' י"ו ונ"ט ופ"ד שנשתמש בלישנא יתירה אפי' בכתבים הנשלחי' בין אדם לחבירו ובגזר' הדיינים אבל ראיתי תשובה להרשב"א זל"הה שנשאל על ענין זה והביא דבריו הריב"ש סי' ר"ז וז"ל ועוד שהרשב"א כתב בתשובה דהאי דינא דכל דאמר מילתא דלא צריך לטפויי קא אתי והשיב ז"ל דאין בידינו כ"כ לדון בדמיונות אלא במקום שאמר וכו' להלן בס"ד נעתיק התשובה באורך ותשובה זו הביא קצת ממנה הרב הגדול מוהריב"ל ז"ל בח"א סי' ק"א וכתב עליה הרב וז"ל הנה הרב סגר לנו הדלת ולא נתן רשות להשתמש בלישניה יתירה דשטרא אלא מאותם שנאמרו בתלמוד וכו' יע"ש. ועל תשובה זאת כמה דיות נשתפכו כמה קולמוסי' נשתברו לזווגן עם שאר תשובותיו שנראות שסותרות זו את זו התשוב' הראשונ' שממנה הוקשא למוהריב"ל היא התשובה שהביא מרן בח"ה סי' של"ג מחודשים ג' שנשאל הרשב"א ז"ל על עשרה תלמידים ששכרו רב אחד בעשרה ליטרא והתנו בניהם שכל מי שימרוד מללמוד יפרוע שכר כל השנה ונסתלק אחד מן התלמידי' ולא רצה לפרוע וכו' והשיב תוך התשובה כתב וז"ל ועוד דכיון שהתנה מתחילה וכו' נ"ל שהוא חייב לשלם משום תנאו ואי אמרת א"כ לא היה צריך תנאי שאפי' לא התנה כך הוא דינו וכיון דלא צריך ואמר לטפויי אתא וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכו' והניחה הרב בתימא והרב הגדול מוהרי"ט בשניות בח"ה סי' קי"ט מצא תשובה אחרת סותרת זאת ותשובה זו הביאה מרן ז"ל בח"ה סי' ע"ב על ראו' שמשכן עלייתו לשמעון בנכיית' וכו' יע"ש וחילק הרב ז"ל דכל שלא בא הלשון דרך חייוב ולא תנאי אלא מדרך פי' וע"פי שלא היה צריך לפרש לא דייקינן לישנא דטופיינ' בשטרא דאמרי' דלשופרא דשטרא כתבינהו כדכתבינן תאלין ודקלין לשופרא דשטרא אבל כשבא להתנות או להתחייב בדבר ודאי יש לנו לומר שחיוב חדש הוא ולא מה שמחוייב ועומד דהיינו ממש ההיא דיש נוחלין לפלוני בע"ח כראוי לו דחוץ מחובו קאמר ובאותה התשובה שלמד ממנה היא היא וכו' יע"ש. ואני הדל בדעתי לא זכיתי להבין אמרותיו הטהורת מקוצר השגתי שמכלל דברי הרשב"א נראה דאין להשתמש בלישנא יתירה אלא בהנך דאתפרשו בגמ' דוקא אבל אם יבוא לפנינו מציאות שדומה למציאו' הש"ס אין בנו כח לדמות מילתא למילתא שכן כתב בפי' וז"ל והלכך אנן לא בקיאינן במלתא שפיר ולא עבדינן בה עובדא אלא בהנך דאתפרשו בגמ' ואין חילוק בין שיהיה חייוב או פי' זהו פשטן של דברי הרשב"א ז"ל לפי קוצר השגתי וכמו שכתב הרב הגדול מוהריב"ל שהרשב"א סגר לנו את הדלת ואין בנו כח בדורותינו לדון בדמיונו' כלל. דומה לזה הקשא הרב המובהק כמהר"ש ן' חסון בפסקי' ס' בית שלמה בח"ה סי' כ"ד על מה שרצה מוהרש"ך בחלק ראשון ס"ב ליישב דבר הרשב"א שלא יהיו סותרות זו את זו ותורף דבריו דלא כתב הרשב"א שאין ללמוד מדמיונות היינו דוקא כשהלשון כפול אבל עיקר התנאי הוצרך ליכתב אלא שכפל את דבריו אבל כשלשון התנאי לא היה נצרך ליכתב כלל כההיא דחוץ מאלו ודאי דלכ"ע אמרי' לטפויי אתא ודימה לההיא דבור ודות כשאמר חוץ מאלו דהוי לישנא יתיר' דלא צריך כלל אבל בכפל לא אמרי' הכי והאריך הרב הרבה בזה יע"ש. וכתב עליו הרב בית שלמה ונר' לדעתי שאעפ"י שדבריו נכונים ומסתבר טעמיה מ"מ לא נמלט הרב מסתירת דברי הרשב"א משום דלהרשב"א סתם שאלו באיזה ענין ראוי להשתמש במילתא דלא צריך דלטפויי אתא והשיב דאין כח בידינו לדון בדמיונות כו' ואם כדברי הרב היה ראוי שישיב שנשתמש באופן שחלק הרב ומדלא השיב הרב זה אלא אדרבא השיב שאין כח בידינו כו' נר' שביד חכמי הגמ' היה כח בידם לדון בדמיונות אבל בנו אין כח בידינו ועל זה כתב דבזמן הזה לא בקיאינן ולא עבדינן עובדא כלל יע"ש ובסוף עלתה הסכמתו שתשובה זו אינה מהרשב"א ודקדק כן מדברי הרב מוהריב"ל והכריח שתשו' זו היא מא' מן הגדולים לא מהרשב"א ז"ל. ובודאי נ"ל שהרב לא ראה תשובה זו בס' תולדות אדם להרשב"א סי' ע"ד וגם נעלם ממנו תשובת הריב"ש שהביא תשובה זו בהדיא משם הרשב"א ומי לנו גדול כהריב"ש שהעיד שהיא מהרשב"א ז"ל.
4
ה׳וראיתי להרב הגדול בעל שער אפרים סי' קכ"ט שרצה לישב תשו' הרשב"א דהך תשו' שכתב שאין לדון בדמיונות אלא במקום שאינו דומה מכל הצדדים למה דאמרי' בש"ס פ' המוכר וההיא תשו' שהביא מרן סי' ע"ב דדייק הרשב"א לישנא יתירה לטפויי ההיא ודאי דומה ממש למ"ש ר"ע בגמ' ואיפשר דעדיף יותר כו' יע"ש. ויש לי קצת עייון בדבריו ז"ל דלכאורה נר' דיש להקשות כמו שהקשינו על דברי מהרי"ט דהא בהדיא כתב הרשב"א שאין בנו כח לדון בדמיונות כלל כו' ולא עבדינן עובדא אלא בהנך דאיתפרשו בש"ס דאינון ההיא חוץ מאלו. הרי בהדיא מפורש בדבריו דאפי' דדמין קצת לההיא דחוץ מאלו לא עבדינן שהרי כתב אעפ"י שמן הדין סתמו כפי' וההיא דחוץ מאלו מן הדין ג"כ סתמו כפי' ואפ"ה כתב דלא עבדינן עובדא אלא בהנך דאיתפרשו בש"ס דוקא. עוד ראיתי בדברי הרב שכתב על מה שהקשו לו להרב הגדול מהרי"ט בח"מ סי' פ"א על מה שפסק הרמב"ם פ"ג מה' נזירות דפסק דלא כר"ע גבי מי שאמר הריני נזיר ל' יום ויום א' דהוי נזיר ל"א יום. והוא היפך מסקנת הש"ס דא' רב דהוי נזיר שתים דרב ס"ל כר"ע דלישנא יתירא לטפויי אתא. והרב בעל כ"מ הרגיש בדבר וכמש"ל. והרב הגדול מהרי"ט ז"ל יישב לפי דעתו הרחבה מני ים. והרב הכהן הגדול ז"ל יישב דהרמב"ם פסק כירוש' כו' ולבסוף כתב וז"ל מ"מ הו"ל לפסוק כתלמודא דידן ולא כירוש' וחילק בדבר וזה לשון חילוקו ואיפשר לחלק דההוא דנזיר לא דמי כלל לכל הנך דאמרי' בגמ' הא מני ר"ע היא דאבוהון דכולהו הוא הא דאמרינן בגמ' גבי המוכר את הבית וא' חוץ מבור ודות כו' וזהו לישנא יתירא ובאים לדין המוכר והלוקח ואי אמרי' דלישנא יתירא לאו לטפויי אתא אז הוא חוב לא' משני הבעלי דינים ובזה מודה ר"ע דלישנא יתירא לטפויי קאתי. ומזה נלמד לשאר מקומות כיוצא בזה גבי אם אמר תנו מאתים זוז כו' משא"כ כאן בהא דנזיר דאין כאן שום טענה בין שני הבעלי דינים כו' יע"ש. וברירא לי מלתא שתלמיד טועה כתב חילוק זה שאין בו לא טעם ולא ריח וחס ליה לכהנה רבה שיצא מפי קדוש דברים כאלו ואין צורך להאריך בדבר. והן היום זכינו למאורי אור חלק שני מהרב הגדול מהרח"ש שם ראיתי בדברות קדשו סי' ל"ד שהביא הנך תשו' הרשב"א דנראות כסותרות זו את זו. והביא חילוק שחילק מהרש"ך כמש"ל. וחלק עליו הרב הנז' וז"ל ולי הצעיר יראה אחר המחילה רבא דליתא להך חילוקא דהך תשו' דאין לנו לילך בדמיונות אלא במקום שאמרו כו' והביאה הריב"ש ז"ל סי' ר"ז מדבריו שם נראה דבתנאי שאינו צריך דבלאו הכי משתמע הוא שכתב הרשב"א דאין לנו לדון בדמיונות. וז"ל הרשב"א האי דינא דכל מלתא דלא צריך כו' והשיב שאין בנו כח לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו שהרי היה לנו לומ' וכו' אע"פ שמן הדין סתמו כפי' כדאמרי' פ' המוכר את הבית וכו' אע"פ שלא נכתב הוא שכתב דאין כח בידינו לדון בדמיונו' אלא במקום שאמרו אמרו, ובמקו' שלא אמרו לא אמרו, ולא בקיאינן והתימא מהרב מהרש"ך שהביא תשובה זו כמו שכתוב בדברי הריב"ש. ואדרבא יראה לי בחינה להיפך במקום שכתו' תנאי דלא צריך דמן הדין סתמו כפי' הוא שכתב דלא דיינינן לטפויי די"ל דלשופרא דשטרא כתביה אבל במקום שנכתב התנאי בפי' והוכפל דבזה לא שייך לו' לשופרא דשטרא אמרי' שפיר דלטפויי אתא כו' וכן הסכימה דעתו דעת עליון דבהוכפל הלשון אמרי' דלטפויי אתא אליבא דכ"ע. ומה אעשה כי קצור קצרה דעתי כי דברי הרב נפלאו ממני ולא זכיתי להבין נועם דבריו ולחיכנא עפר דתותי רגליו ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים אומ' אני שחילוק הרב אין הדעת סובלו כי איך איפשר שבעיקר הדין המפורש בתלמוד שהוא כשנכתב בשטר דבר שלא היה צריך לכותבו כההיא דחוץ מאלו כתב הרשב"א שאם בא יבא לפנינו נדון דומה לזה דאין בנו כח לדון בדמיונו' כיון דלא בקיאינן השתא לא עבדינן עובדא אע"פ שהוא דומה ממש לההיא דהש"ס לחוץ מאלו. והיאך יסבול הדעת לומר דכשהוכפל לשון התנאי דמפני כפל הלשון נאמר דלטפויי אתא ונוציא ממון מזה ונתן לזה מכח כפל הלשון בדבר שאין לו שורש בתלמוד כלל. ועוד שהרי מצאנו תשוב' א' להרשב"א היפך דברי הרב והרב הנז' בעצמו העתיק אותה להלן והביאה מרן סי' רי"ד וז"ל ומה שטוען ראובן על השנות בשטר מלת לעולם פעמים דלטפויי אתא אינה טעמא שלא אמרו אלא במה שהוא עצמו משוייר וזה בא וטפי מלתא ושיירו בפי' באומ' חוץ מאלו וכן באו' ע"מ שדיוטא עליונה שלי שהדיוטא כבר היתה משויירת בסתם וכן כו' אבל כאן צריך היה לו' לעולם לשופרא דשטרא כו' יע"ש. הרי בהדייא דהרשב"א ס"ל דבהוכפל הלשון דלא אמרי' דלטפויי אתא אלא דלשופרא דשטרא ואין צורך עוד להאריך בדבר שבודאי תשו' זאת סותרת חילוק הרב הנז'. ולדעתי דעת הדיוט נרא' לי לישב דברי הרשב"א כי היכי דלא להוי סתרי אהדדי אף שידעתי שדעתי קצרה. מ"מ ע"כ צריך למשכוני נפשין ולישב דברי הרשב"א שלא יהיו מנגדות זו את זו הנה ההיא תשו' דעשרה תלמידים כבר כתב הרב הכהן הגדול בעל שער אפרים ז"ל דהך תשו' אינה מהרשב"א ז"ל שכן היא כתובה בס' תולדות אדם ואיפשר שהיא מהרמב"ן גם ההיא תשו' שהביא מרן סי' רי"ד על השנות בשטר לעולם פעמים. כבר גם כן יישב אותה הרב הכהן הגדול הנז' וז"ל וי"ל דמ"ש הרשב"א זו ר"ל דאף אם נאמר בכל מקום דאמרי' לישנא יתירה לטפויי אתא מ"מ בזה במה שכתב בשטר מלת לעולם פעמים לא אמרינן דלטפויי מלתא קאתי עכ"ל ואין זה דוחק. ברם אותה תשו' שהביא מרן סוף סי' ע"ב שנשאל הרשב"א על ראובן שמשכן עלייתו לשמעון בנכייתא וכו' שסיים שם בסוף דבריו וז"ל ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוספת ענין אלא לשופרא דשטרא וכדאמרי' פ' המוכר את הבית לא היא דכל היכא דאיכ' למילף מן התנאי ילפי'. דודאי תשו' זו סותרת בהדייא לההיא תשו' שכתב שאין בנו כח לדון בדמיונות וכיון דלא בקיאינן דלא עבדינן עובדא ולא אמרי' דלישנא יתירא לטפויי אתא כלל אלא במקום שאמרו אמרו ובמקום שלא אמרו אנן לא עבדי' עובדא כלל כו'. ובתשו' זו כתב להיפך ותשו' זו אליבא דכ"ע היא מדברי הרשב"א. אשר ע"כ לבי אומ' לי שגם תשובה זו מיושבת ואין ממנה שום סתירה כפי מה שאני מבין מתוך דברי הרשב"א שלפי קוצר דעתי נ"ל שהרשב"א הרגיש בקו' ויישבה במתק לשונו לשון הזהב במ"ש ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוספת ענין אלא לשופרא דשטרא וכדאמרי' וכו' לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן כו' ופי' דבריו לדעתי כך הם דלא תיקשי לך שדברי סתרי אהדדי. ותירץ במתק לשונו לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן. ותורף כונתו לפי ע"ד כך היא דמאי דאמרי' דאין כח בידינו לדרוש לישנא יתירא לומ' דלטפויי אתא הוא כשאנו רוצים להוסיף דבר מחודש בתנאי מה שלא היה מובן מן התנאי אילו לא נכתב בשטר כההיא דחוץ מאלו דאילו לא נכתב התנאי היה צריך ליקח לו דרך לס' ר"ע וכשכתב חוץ מאלו אתא לטפויי בתנאי דבר מחודש דאין צריך ליקח לו דרך דאי לאו הכי למאי כתביה אבל בנדון זה שאפי' לא נכתב התנאי מן הדין הוא שיכול להשכירה לכל מי שירצה ואפי' לסיעה גדולה אלא שצריך לב"ד לראות שלא יגיע לו הפסד ס"ל להרשב"א שמועיל כתיב' התנאי בשטר שאין נזקקין ב"ד לראות אם יגיע לו הפסד אם לאו שלדבר קטן כזה אמרי' דלישנא יתירה לטפויי אתה מאחר שאינו תוספת מחודש בתנאי מאי דלא הוה מעיקרא כלל וזהו כונתו באו' לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן ועיין במרן סי' שט"ו שהביא הך תשו' יותר באורך. וראיתי להרב הגדול בעל פני משה ח"ב סי' ס"ג שחלק על מה שרצה לחלק ה' ברוך ברזילי נ"ע שכתב דכל היכא דאיכא לישנא יתיר' בדוכתא דליכא שום חולק בדבר דנימא דאיצטריך ההוא לישנא יתירא לאפוקי סברת החולק ההוא כו' אבל כו' כשאין שם שום חולק אז לא אמרי' דלטפויי אתא כו' ובהכי סלקן לה תשו' הרשב"א כהוגן ולא סגר לנו הדלת כמ"ש מהריב"ל זהו תורף דברי הרב וחלק עליו הרב פ"מ הנז' וז"ל ואחר המחילה או' לכ"ת דאשינויי לא סמכינן הרי התשו' שכתב הרשב"א שעליה כת' מהריב"ל שסגר לנו הדלת דבריו ברור מללו שאין לדון בלישניה יתירא אלא דוקא אותם שהוזכרו בתלמוד דמשמע מינא דאף בדומים אין לנו לדון בלישנא יתירא ואם איתא לדמעכ"ת הרי יש לנו רשות לדין בדומה כל היכא דליכא שום חולק בדבר כו' והרשב"א ז"ל סגר לנו את הדרך שכתב דדוקא אותם שהוזכרו בתלמוד בדוקא והבו דלא לוסיף עלה ועל דרך זה הקשתי למהרש"ך ז"ל במה שרצה לחלק כו' יע"ש. וקשה לי טובא ע"ד ז"ל שלכאורה נראה שלא זכר ש"ר החילוק שחילק בח' א סי' ס"ה ותורף חילוקו דכל היכא דאיכא למילף מעין המאורע ומעניינו של שטר אם בשטר ההוא יש לשון מיותר דאיכא למילף דבר הדומה לגופו של שטר ההוא ילפינן מיניה כגון ההוא דחוץ מבור ודות וכו' בכגון דא אמרי' דלטפויי אתא ולא לשופרא דשטרא אלא היכא דליכא למילף מידי מעין המאורע מהיתור ההוא וכו' ובחילוק זה יישב תשו' הרשב"א יע"ש. ומה יענה באותה תשו' שהקשה ממנה להרב ברוך ברזילי נ"ע שכתב הרשב"א דאין בידינו כח לדון בדמיונות כו' דלדידיה מי ניחא. ואגב גררא ראיתי בהרב שנתקשו בדברי הטור וז"ל אמנם מדי דברי בענין רגע אדבר אנכי רואה בדברי הטור בח"מ סי' רי"ו דברים מגומגים קצת דכלל ותני הך מימרא דדקלין והוצין וההיא דריש פ' המוכר האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למכת' ולא שיירית בזביני כלום קדמי ועל שתי המימרות כתב שטוב לו לכתוב. והרואה יראה בגמר' דלא ראי זה כראי זה דאילו בהמוכר את השדה לשופרא דשטרא הוא דצריך לכתוב כן קני לך תאלין דקלין והוצין. ואילו בממרא האחרת מדינא צריך לכתו' ולא שיירית בזביני קדמי כלום כו' יע"ש מה שדחק עצמו הרב לתרץ דברי הטור. ולדידי חזי לי דהטור נמשך אחר סב' אביו הרא"ש שכך נרא' מריהטא דלישניה שכתב בריש פ' המוכר ע"מ שרצה להכריח דאי איכא דוכתא דקרו לבית בית ולבירה בירה אע"ג שכתב לו ולא שיירת בזביני כלום דבית זבין ליה בירה לא זבין ליה כיון שאין בירה בכלל בית. וכתב ז"ל ראיה לזה וז"ל תדע לך דאמרי' לקמן האי מאן דמזבין ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא כו' ולא אמרי' דאהני מאי דכת' ליה ולא שיירית בזביני כלום למיקני בור ודות דהא ודאי רגילים לכתבו כדאמרי' הכא האי מאי דזבין מידי לחבריה צריך למכת' ליה ולא שיירית בזביני אילין כלום כו' יע"ש דמדכתב רגילים לכותבו ש"מ דס"ל דלא מדינא דגמ' הוא דמצרכינן לכתבו ואחריו נגרר הטור בנו כי כן דרכו תמיד וא"ח ולהרא"ש מנא ליה הא עיין בש"ס ותמצא שיש סמך לדעתו ז"ל.
5
ו׳אחר ימים זיכני ה' ובא לידי ס' מגיד מראשית ושם ראיתי תשו' להרב המופלא כמהר"ח אלפאנדארי ה"י לח"מ סי' ו' שתמה על הרב פ"מ כמש"ל ובדברי קדשו כתוב לאמר אבל הרב בעל פ"מ שם בח"ב סי' ס"ג מקהי אקהוי ע"ד הרב ברוך ברזילי נ"ע דהיכי מצינן לחלוקי למדרש לישנא יתירא מאחר שהרשב"א סגר לנו הדלת ותמה על מהרש"ך שחילק ג"כ יע"ש ודבר שנצטער בו אותו צדיק נכשל בו בח"א סי' ס"ה שהוא ז"ל חילק בין תשו' הרשב"א יע"ש. וגם העיר שהרב כמהר"א ן' חיים תמה ג"כ על הרב בעל פ"מ. עוד תמה על הרב ע"מ שרצה לחלק בין מימרי התלמוד ומצא סעד לדבריו מדברי הר"ן ז"ל שהביא מרן סימן רמ"ח יע"ש דאשתמי' ליה תשו' הרשב"א בס' תולדות אדם סי' ע"ד שהרשב"א חילק חילוק הרב ודחהו מכח מימרא דתנו מנה לפ' ב"ח כראוי לו יע"ש. גם הר"ן תלמיד הרשב"א לא שלטא עינו בה וצ"ע עכ"ל. וראיתי תשובה להרב הגדול מר דודו בתשובה ז' שרצה להוכיח בדבריו כי נעמו וכל הפוסקים שרצו לחלק חלוקים בתשובות הרשב"א וז"ל ואתה בני צללת בים הגדול בדבר שאין אדם יוצא בה ידי חובתו אפי' כגרגיר חרדל וכבר נודע כמה דיות נשתפכו וכמה קולמוסים נשתברו ליישב תשובות הרשב"א על מכונותם וכל אחד מהגדולים אשר בכל דור ודור חתרו להשיב ולא יכולו אמנם דרך כלל מה שזה ימים פליאה דעת ממני כי רואה אני כי ע"פ התירוצי' הנאמרים בזה כל חד לפום חורפיה אכתי לא אפרק מחולשא שדברי הרשב"א ז"ל סתם לנו את הדרך ואנינו מניח לנו לשאל כמו שיראה המעיין בס' תולדות אדם ס' ע"ד שכתב הרשב"א באורך וכלל דבריו כי אינו גזרת הכתו' כי אם מלתא בטעמא קאמ' ורוצה אני להעתיק דבריו כי תורה היא וללמוד אני צריך ומעתיק כל לשון התשובה הנה כל חכם לב יראה דמחמת כי לא מצא חילוק בין האי דרבי עקיבא להאי דרבי יאודה וסגר לנו הדלת וכתב דלא בקיאינן למעבד בה עובדא א"כ אם הוא לא מצא חילוק יסגור על איש ומי יפתחא ואנן מה נענה בתריה ר' [לא] שנאה כו' ואם איתה לכל הני חלוקים דכתבו רבנן בתראי איך נעלמו ממנו ולא מצא אפי' אחד מהם ואי משום דמצינו להרשב"א שנשתמש בלישנא יתרי כי על כל פנים צריכים ישוב כו'. באופן פליאה דעת ממני ומה גם על אחרון הגאונים מוהרי"ט שחלק בין תנאי וחייוב למה שהוא פירוש ואתמהא דא"כ איך הרשב"א ז"ל כתב דאין אנו בקיאים דמה בקיאות גדול צריך לחלק חלוק כזה. והיא ממש התמיהה עצמה שתמהתי על הרב הגדול מוהרי"ט כמש"ל יע"ש. וחזר וכתב הרב הנז' וז"ל באופן אין לנו לומר בזה אלא מ"ש הרב אביך שמצא בגיליון כתוב בשם רבו הרב הגדול מוהרימ"ט ז"ל כו' והדברים ראויים למי שאמרם דודאי חלוק גדול יש וכל אותם תשובות שראינו שנשתמש הרשב"א דלישנא יתירה לטפויי כונתו לומר דהלשון כולל והא הני לישנא יתירה לומר דגם זה הוי בכלל תנאו אבל היכא דאין משמע' אותו הלשון כולל לא אמרי' לטפויי אלא דוקא מה שנא' בגמ' כו' עכ"ל. ושמחתי כעל כל הון שמצאתי לי רב שכונתי קצת לדעתו שבכלל דבריו דברי וכמש"ל.
6
ז׳מעתה אין לנו אלא פשט דברי הרשב"א שכתב שאין כח בידינו לדון בדמיונות ולהשתמש בלישנא יתירה לטפויי אתא כלל דלא בקיאינן כלל וכמ"ש הריב"ש ומוהריב"ל דהרשב"א סגר עלינו המדבר ואם הוא סגר מי יפתח וכיון שכן הוא ממילא נתבטלה טענת ראובן שטען שרוצה לזכות משום לישנא יתירה דאם הרשב"א ז"ל דרב גובריה ורב חיליה כתב דאין בידינו כח לדון בלישנא יתירה דלטפויי אתא כי אם אותם שנזכרו בתלמוד דוקא והבו דלא לוסיף עלה דהשתא לא בקיאי' ולא עבדי' עובדא כלל ואנן מה נעניה אבתריה בעניות דעתינו ומי האיש אשר יערב אל לבו בזמננו לדון בלישני יתירי דשטרא ע"כ טענה זו של ראו' אינה טענה מספקת בזהוב משום לישנא יתירה שבשטר.
7
ח׳אמנם ראיתי תשו' א' להרב הגדול מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ל"א שמכלל דברו' קדשו יש ראיה לזכות את ראובן הנז' בזהוב שבשטרו הא' אף שאין הנדון של הרב דומה לנ"ד ממש. וז"ל השאלה שאלת רחל יש לה חזקת בית באסכנדריא והיא במצרים ושלח ראו' שליח לשכור אותה במצרים והשליח עשה שליחותו ושכר הבית ממנה לשני שנים בשטר וקודם שעשה השליח שליחותו במצרים מצא ראו' הנז' שם באסכנדריא מורשה א' של רחל ושכר ממנו הבית לשנה א'. ועתה טוענת רחל הנז' ששכירות השליח בטל הוא ושאין לו כי אם שכירות שנה א' ששכר מהמורש' שלה לפי ששכירות הזה קדם כו' וראו' טוען כי הוא זכה בשכירות שנה א' מכחו ובשנה השניה מכח שלוחו כו'. תשו' גרסי' בקדושין ובמציעא ובבתרא פ' הספינה א' רבה כל דבר שבמידה ושבמנין ושבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ופי' הרשב"א דלאו בטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת כו' ואין חילוק בין דבר שאיפשר להשלים ובין דבר שאי איפשר להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה. וכתב ז"ל בחידושיו פ' בית כור דכן דעת הר"י ן' מיגאש וכ"כ פ' האיש מקדש וז"ל כו' ובפ' בית כור כתב הרשב"א דמהאי טעמא דאמרי' בדבר שאיפשר להשלים הוא הדין והוא הטעם בדבר שאי אפשר להשלים יע"ש. וכתב משם ה"ה ז"ל שכן דעת הרמב"ם בפט"ו ובפ' כ"ח מה' מכירה. וכתב הר"ן ז"ל בקדושין דלפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצתה יוצאת מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח תתקיים בשאר וכתב הרב ז"ל שכ"כ הרשב"א בפ' בית כור ובקדושין כו' ולפי שיטה זו כתב הרב שהדין עם ראו' יע"ש אבל אחרים פי' דמאי חוזר דקא' רבא היינו בטול מקח ודוקא כגון שאי איפשר להשלים הא איפשר להשלים משלים כיצד כו' וזו היא דעת הרמב"ן וכתב הר"ן דלפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו. וכ"כ הרשב"א בפ' בית כור עכ"ל הרב ז"ל. ועד לא אתינא למסקנא דמילתא ערבוב דברים קא חזינא בהאי מילתא דלפום פירושא קמא שכתב הרב דחוזר דקא' רבא לפי פי' הרשב"א שפי' דלאו ביטול מקח אלא אונאה חוזרת ואין חילוק בין בדבר שאיפשר להשלים ובין דבר שאי איפשר להשלים. כתב הרב שכ"כ הרשב"א ז"ל פ' בית כור ובפ' האיש מקדש. ובאמת שבפ' בית כור חיפשתי בחידושי הרשב"א ולא מצאתי רמז בדברי הרשב"א מדברים הללו. אמנם אם דברים הללו הם פ' האיש מקדש איפשר ובע"ה לא זכינו לחדושי קדושין ברם הר"ן בקדושין כ"כ בשם הרשב"א יע"ש. מ"מ דברי הרשב"א סתרי אהדדי שלפי דברי הר"ן שכתב בשם הרשב"א ז"ל דס"ל דחוזר דקא' רבא דלאו בטול מקח קאמר אלא אונאה חוזר ואין חילוק בין דבר שאיפשר להשלים ובין דבר שאי אפש' להשלים. ובפ' בית כור כ' וז"ל והוי יודע דההיא גופא דא' רבא דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים שפי' בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים וחילק בין דבר שאיפשר להשלים כגון פירות וכיוצא דמשלים ובין דבר שאי איפשר להשלים כגון בית ושדה וכיוצא דבטל מקח. הרי הסתירה מבוארת דבחידושי קדושין כתב דאין הפרש בין דבר שאיפשר להשלים ובין דבר שאי איפשר להשלים דבכולהו לא הוי בטול מקח אלא המקח קיים ואונאה חוזרת. ואילו בפ' בית כור חילק דבדבר שאיפשר להשלים קנה המקח וחוזר אונאה ובדבר שאי איפשר להשלים דהוי בטול מקח. ויותר יגדל התימה על הרב בצלאל שהביא השני סברות המנגדות זו את זו ועם כל א' משני הסברות הסכים דעת הרשב"א והעלים עין חכמתו הרמה מן ההרגש המפורסם. איך שיהיה הן דברי הרשב"א הן דברי הרב צ"ע. ולפום מסקנא דמילתא דאסיק הרב דעכ"פ הדין עם ראובן דלא מיבעיא לשיטה ראשונה כו' אלא אפי' לשיטה שניה אפי' הכי זכה ראובן בדינו בשכירות של שתי שנים דהו"ל כאילו אמר שתי שני' אני משכיר לך השנה שכבר הושכר לך מקודם ועוד שנה אחרת דהו"ל שתי שנים זהו תורף מסקנת הרב ז"ל. מעתה דון מינה לנ"ד ג"כ שראו' הנז' זכה בשכירות הן בשכר הכתוב בשטר הראשון שהוא הזהוב שנתחייבו ליתן לו שכר חלף עבודתו עבודת השחיטה הן בשכר שטר השני שנתחייבו לפרוע בעדו הכרג"א משו' חלפי עבודתו שעומד ומשרת לפני עליון דהו"ל כאלו כתבו לו בפי' בשטר הב' שמלבד השכירות הא' עוד נתחייבו בשכירות שני. ומנא אמינה האי מלתא שפטור הכרג"א שכתבו לו בשטר השני דהוי מדין שכירות אמינה דהך מלתא נלמד מתורתו של הריב"ש שהשיב לדייני אלקולינייא על ש"ץ אשר שלחו ולקחוהו מארצו לש"ץ והתנו עמו בכל חיזוקי סופר לפוטרו ממסי' כו' וכרג"א ושימש ג' שנים ואחר עבור ג' שנים חזרו ומנוה ובשטר ולא הזכירו פטור המסי' וכרג"א והש"צ טוען שעל תנאי הא' נכנס וכו' והשיב באורך ובא"ד כתב וז"ל ואם לא יתברר הדבר אלא ששכרוהו סתם אז צריך לעיין אל המנהג דבענין שכירות פועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה כדתנן פ' השוכר את הפועלים וכו' יע"ש באורך הרי לך שהריב"ש ס"ל דפטור הקהל שפוטרי' את הש"ץ מדין שכירות הוי.
8
ט׳אמור מעתה דשפיר יש לנו לדון בנ"ד דהוי משום שכירו' מנדון הרב בצלאל. גם מהרי"ק שורש מ"ד כתב שהש"ץ במקום כהנים הן עומדים המקריבים תמידין כסידרן והיו נוטלי' כ"ד מתנות כהונה בשכרן יע"ש. גם מהריט"ץ סי' ק"ד כתב הוסיף לו שגם במקום לויים הן עומדים שהם ג"כ משוררין לפני ה' וכשם שהלויים היו נוטלי' שכרן כמאמר הכתוב ולבני לוי הנה נתתי וגו' חלף עבודתם וגו' ומטעם זה ערער על הק"ק אנדרינופלא שהיו רוצים ליקח מס מש"ץ עשיר כו' יע"ש ופטר הרב ז"ל את הש"ץ מהמס מהטעם הנז"ל שפיטור המס זהו שכרן יע"ש באורך.
9
י׳וראיתי להרב הגדול מהרשד"ם בח"ד סי' שע"א תשוב' א' דמות ראיה לנדון דידן ותורף שאלתו על ראובן שפטרוהו הקהל שלו ממסי' ומן הגרגרים שמטילי' אפי' הבעלי תורה בשכר טרחו במעשה העריכה והם נתחייבו לפרוע חלק המגיע לו. ואחר כך קבלוהו עליהם שאר הקהלות שיטפל בעריכה ובשכר טרחו פטרוהו ג"כ מכל מיני מסים באופן שלא יפרעו בעדו הקהל שלו. ומעתה תובע ראובן מהקהל שלו שיתנו לו הדמי' שנתחייבו לפרוע בעדו לשאר קהלות כי כבר פטור ועומד בלאו הכי משאר הקהלות כו' יע"ש. והשיב הרב הנז' שהדין עם ראו' ופשיטא שחייבים אנשי קהלתו להשלים ולפרוע לראו' הנז' כל מה שהגיע להם ריוח מצד העדר המסי' והשכלת ראו' הגרגרים והביא כמה ראיות לזכות לראו' ובאמת שיש לי משא ומתן בראיותיו ומה אעשה שאין הפנאי מסכים וצרות הזמן מבית ומחוץ צרות תכופות זו לזו הן הן מבלבלי' דעתי סוף דבר ראיה אחרונה שהביא הרב ז"ל היא מההיא דמציעא פ' המפקיד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דא' ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים אר"י א' שמואל הלכה כר"י וכן פסקו כל הפוסקי' דהלכה כר"י. וכתב הרב הנז' וז"ל והכא נמי בנ"ד איך איפשר ירצו הק"ק להרויח מעות בגופו של ראובן שהרי ר"י לא רצה שיעשה הלה סחורה בפרת חבירו והלכה כמותו יסבול הדעת שיעשו סחורה וירויחו בגופו ממש וזה לא יתכן כו' יע"ש. אמור מעתה לנ"ד דאיך איפשר שירצו הק"ק לעשות סחורה בגופו של ראו' וירויחו הם הזהוב לעצמם. אף שיש לב"ד לחלוק ולו' דשניא ההיא מנ"ד דנדון הרב דומה ממש לההיא דר"י לפי שהם שתי קהלות ונמצא שהקהל שלו מרויחים ועושים סחורה בגופו של ראו' ומפני כן דין הוא שיתנו לראובן מה שהרויחו בגופו של ראו'. משא"כ בנ"ד שהכל קהל א' הוא ולא דמיא לההי' דר"י מ"מ לפי הטעם של ר"י הדין עם ראו' ובפרט שראו' בא בטענה חזקה שלמה יגרע הוא מחביריו הש"ץ כאשר הובא דבריו בשאלה שלפי טענה זו הדין עמו דהיאך הקהל ירצו לעשות סחורה בגופו וירויחו הזהוב שנתחייבו בשטר הא' מאחר שהמנהג הוא שפורעים לכל ש"ץ גרירה הכרג"א מש' ומה נשתנה הוא מחביריו שנמצא לפי דבריהם שעושי' סחורה בגופו של ראו' וכן לא יעשה וא"כ פשיטא ודאי שהדין עם ראו' עוד נ"ל להביא ראיה ממקום אחר שהדין עם ראו' ממה ששנינו במשנה ריש פ' הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר ופסקה עמו כו' חייב לזונה ה' שנים לא יאמר כו' וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא א' זנה וא' נותן לה דמי מזונות ניסת הבעל נותן לה מזונות והם נותנים לה דמי מזונות כו' ופסקו כל הפוסקים כסתם משנה זאת ובכללם הרמב"ם פי"א מה' מכירה ופ' כ"ג מה' אישות דין י"ז וז"ל הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קדושין אבל כו' וראיתי למרן שהקשה על דין זה וז"ל הנושא את כו' והוא שיתנו כו' איכא למידק דהא בגמ' לא אוקימנא האי מתניתין בשיטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר"ל אבל לר"י לא צריך לאוקומיה בהכי ומאחר דקי"ל כר"י למה כתב רבי' אוקמתא דאוקי' לבר פלוגתיה עכ"ל. ואני בעניותי נראה דמי שידקדק היטב בדברי הש"ס אין כאן מקום לקו' הרב וכמו שיר' המעיין בבעית הגמ' שאחורי דף זה על הא דרב גידל דבעי רב אשי דברים הללו נתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב ואין כאן מקום להאריך למעיין בש"ס ודוק.
10
י״איצא מן הכלל ללמד לנ"ד שהדין עם ראו' הנז' שהרי הושוו כל הפוסקים לדעת א' לפסוק כסתם מתני' דלא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות וכן אם ניסת ששניהם נותנים לה דמי מזונות וכתבו התוס' וז"ל הבעל חייב במזונותיה ס"ד דלא מחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר הוי כאילו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל דהבעל חייב במזונותיה. וגם רש"י כתב באותה פיסק' לא יאמרו כו' ההוא גברא דאוגר רחיה לחבריה כו' דס' רבינא למימר היינו מתני' לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כא' אלא א' זנה וא' נותן לה דמי מזונות. פי' רש"י א' זנה וא' נותן לה דמי מזונות ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק לה דמים מתחילה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהן כשיש לה מזונות ממקום אחר כו'. א"כ דון מינה לנ"ד שהדין עם ראו' שמחוייבין הקהל ליתן לראו' הזהוב עכ"פ ואינם יכולים לפטור עצמן ולדחות את ראו' בטענה זו לו' דהם פסקו לו מעות לכרג"א וכבר הכרג"א בא לה ממקום אחר. דמכאן ראיה גמורה לסתור טענה זו שהרי כאן פסקו לה מזונות ואפ"ה כשהיא נזונית ממקום אחר חייבוהו לאחר שיתן לה דמי מזונות. ונ"ד דומה ממש לנדון זה ופשיטא שמחוייבים הק"ק ליתן לו הזהוב בכל שנה ושנה ככתוב בשטר וזה פשוט לע"ד וצור ישר' יצילינו משגיאות כמאמר נז"י שגיאו' מי יבין הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
11
