אדמת קודש, חושן משפט ע״הAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 75
א׳שאלה ראובן ושמעון שוחטי העיר ומוכרי בשר בחנות ואירע שביום א' שחטו שור א' ובדקו אותו ונמצא כשר ומכרהו בחנות ויהי ממחרת נמצא המסס נקוב במקום שעושה אותו טריפה ומש"ה הכריזו ע"פ ב"ד י"ב שכל מי שנמצא בביתו בשר שור שקנה מאתמול שהוא טרף וכל הנמצא אתו בשר החזירהו לחנות לראו' ושמעון הנז' ושואלים מהם שיחזירו להם מעות כנגד מה שיחזירו מהבשר וראובן ושמעון הנז' טוענים שהשור אינו שלהם אלא של הגוי הקצב ומה להם להפסיד ומזלם גרם מעתה שאל השואל הדין עם מי ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה כבר נפלאה שאלה זו לפני מארי דארעא דישראל מורינו ורבינו מופת הדור רבינו הגדול המופלא שבסנהדרין ופרקא להאי מלתא כלאחר יד באשר ה' אתו ומי יבא אחר המלך ודבר שפתים אך למחסור וערכי עלי ידעתי ומעיד על עצמי שאני קטן שבתלמידיו על כן אותותי אלה יתנו עדיהן ויצדקו ועד בשחק נאמן שמשנת חסידים שמתי לנגד עיני ולא הבישן למד ותורה היא וללמוד אני צריך ותו דגרסי' פ' הדר בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ופי' רש"י בדרבנן כגון עירוב חצירות שבקינן לעשות כהוראתו והדר מותבינן ליה ללמוד. ורבן של בני גולה מוהרדב"ז ז"ל במודפסות סי' י"ט פי' להאי מלתא הכי וז"ל בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועשה מעשה וא' מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אם המעשה הוא מדאורייתא מותבי' והדר עבדינן ואם מדרבנן הוא עבדינן והדר מותבי' עכ"ל וזה החלי בס"ד. הנה תחלת המחשבה עלה בדעתי לומ' שראובן ושמעון הנז' הם היו חייבי לגדל פרע למחזירי הבשר לפי שיווי הבשר הנמצא בידו לפי מ"ש מרן בשולחנו דח"מ סי' רל"ד וז"ל וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמי' כו' אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו הדמים עכ"ל. ומכח דין זה עלה בדעתי לחייבם לראובן ושמעון הנז' לפי שהייתי סבור דסתם מוכר שכתב מרן איירי בכל גוונא בין שמכר מפרותיו ובין כשלא היו מפרותיו כנ"ד ואחרי העיון ראיתי שטעות הוא בידי משום דהכא מיירי שהפירות הם של המוכר דומיא דבכור שכתב מרן בתחילת הסי' משא"כ בנ"ד ועוד היתה זאת יתירה דהכא מיירי שידע המוכר שהיתה בהמה זאת טריפה או פירות הללו היו אסורים קודם שמכרם ולהכי קנסינן ליה שיחזיר המעות משום קנס וכמ"ש הר"ן פ' המוכר פירות וז"ל דף ר"ב בכור כו' וכן הדין בקצב שמכר טרפה לישראל במזיד דקנסינן ליה אבל לא קנסינן ליה במה שהוא של עצמו ולפיכך מה שלא אכל יחזיר לו הבשר ע"כ יע"ש משא"כ בנ"ד שלא ידעו ראובן ושמעון המוכרים מהטרפות כלל כי אם אחרי נמכר ולכן אין בנו עסק בדין זה דאין להם השואה א' בעולם. ואפנה על ימין להפך בזכות המוכרים ה"י ואביט ואין עוזר למצוא להם מקום פטור ולא מצאתי כי אם אחד המיוחד מגדולי האחרוני' הוא הריב"ש בשי' קס"ט בא"ד שהמדקדק בדבריו ימצא פטור למוכרים ה"י שכתב ע"מ שטען ר' יהושע אשבלי השוחט בסימן... שהפרה והעור של אותו היום היה של הגוי וברשותו היו המעות והמשכונות כו' יע"ש. והמוקדמים בכלל טענותיהם השיבו לו על טענה הנז' ששקר היה דאם איתא שהפרה היתה של הגוי איך אמר ר"י הנז' להנער כששאל לו שיתן לו ליטרה מן הבשר בעבור הטובה שעשה לו אז השיב לו ר"י הנז' אני אעשה כרצונך ואם היתה הפרה של הגוי כדברי ר"י היה לו לנער לשאול מן הגוי ומה לו לר"י להשיב לו אני אעשה כרצונך כל הטענות אלו הם בסי' תצ"ז ועל הטענה הנז' השיב הרב הנז' בסי' תצ"ט וז"ל ואין למוקדמין להאמינו במה שטען שהיתה הפרה של הגוי כיון שהוא קבל המשכונות והגוי הוא שבידו וגם שבשעה שבדק נראה שהודה שהיתה שלו ממה שאמ' לקצב שהיה שואל לו מן הבשר אני אעשה כרצונך ועל כיוצא בזה אמרו בכתובות ההוא תולה מעותיו בגוי הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן עכ"ל. ממוצא דבר דייקינן דטעמא דהתם שלא הועילה טענת ר"י במה שטען שהפרה היתה של הגוי לפטור עצמו היה לפי שמעשיו שעשה הוכיח סופו על תחילתו ששקר ענה בטענה זו שהרי עינינו הרואות שלקח המשכונות ועוד במה שנדר לו לקצב לתת לו ליטרה בשר שזה מורה באצבע שהפרה היתה שלו ולא של הגוי כמו שטען הא לאו הכי שלא היה סתירה לטענה זו מחמת מעשיו משמע שיש כדאי בטענה זו שטען שהיתה של גוי לפטור עצמו מן התשלומין דון מינה לנ"ד דבנ"ד הכל יודעין שהשור היה של הגוי הקצב שמפני טענה זו יש לפטור את המוכרים מן התשלומים וכמו שטענו המוכרים ה"י. ברם כד דייקינן שפיר אין מכאן הוכחה וראיה ברורה לפטור את המוכרים מלשלם דאי מהך דיוקא דדייקנא מדברי הריב"ש אין ראיה כ"כ דאין הכי נמי שהריב"ש סובר דבהך טענה שטען ר"י שהיתה הפרה של הגוי אין בה מועיל לפטור עצמו אפי' אין בה שום סתירה אלא דעדיפא מינה נקט דבנדון דידיה שיש מעשים שסותרי' טענה זו שאין להאמינו כמדובר שם. ולכן האחרונים לא עשו שום פרכוס לדקדק כן בדברי ריב"ש ז"ל דנפקא מינה לענין דינא כנ"ד ובפרט מרן בב"י דחה"מ סי' רל"ד ובב"י די"ד סי' קי"ט שהביא דברי הריב"ש וסתם ולא פי' ועיין בהט"ז בי"ד סי' קי"ט שכתב ס"ק י"ג וז"ל משא"כ לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אין מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע"ג שגם הוא נתהנה עכ"ל וכ"כ שם הש"ך וז"ל בסעיף כ"ט ולפע"ד אין זו סברא כלל דכיון שהבשר קיים למה לא יבטל המקח הלא אין לך מום גדול מזה ומה לו ללוקח בזה שלא ידע המוכר מהמום עכ"ל יע"ש.
2
ג׳איברא דמצאתי למוכרים מקום פטור ממה שפסק מרן שם סי' רל"ב דין י"ח וז"ל המוכר דבר שיש בו מום כו' כיצד המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו כו' ואם היה המוכר סירסור נשבע היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזיר ללוקח הא' והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו והוא לשון הרמב"ם פי"ו מה' מכירה כלשון רבינו ז"ל והטור חלק על הרמב"ם וז"ל ואינו נראה כן מההוא עובדא דאפטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני ומת ואסקינא שהמוכר חייב לשלם ליתמי אע"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואיפשר שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם וכ"כ א"א הרא"ש בתשו' עכ"ל גם הרב המגיד כתב וביאור המעשה לדברי רבינו צ"ע. גם מרן בב"י ובכ"מ נכנס בפרצה דחוקה לפ' דברי הש"ס לדעת הרמב"ם שפי' דס"ל להרמב"ם ז"ל דשקול יתמי זוזי מניה לאו שקול ממש אלא כיון דמוכר קמן תו ליכא פסידא ליתמי כו' יע"ש ואין לך דוחק גדול מזה והב"ח ז"ל תירץ דהרמב"ם מיירי בדלא מסרו הלוקח לבקרא אלא הוא עצמו הניחו בין בהמותיו לשומרם ומ"ה קאמ' דנשבע הספסר ונפטר כו' יע"ש ובדרך זו דרך הרב מהרש"ך בח"א סי' י"ט יע"ש והרב פ"מ ח"ב סי' נ"ה. והדרישה דחה ג"כ פי' הב"ח והדין עמו לכן הרב הנז' פי' פי' אחר בש"ס שהתלמוד מחמת שראה דברי הש"ס שהיו רוצים לפטור הבקרא. קא מתמא דהיאך ס"ד שהבקרא יהיה פטור לגמרי כיון שהוא ש"ש של היתומים וקל"מ תלמודא דרך שקלא וטריא דאיפשר דמיירי דאין ליתומי' הפסד דנמצא דמוכר ושקול יתמי זוזי מניה כו' עד אלא ע"כ צ"ל דמיירי דמוכר הזה לא היה אלא ספסר וא"כ א"א לו' שנשתלמו היתומי' ממנו דהא הוא לא פשע כו' יע"ש. ואני תמה עליו דאיך קאמ' דמאי דקאמ' תלמודא דשקול יתמי זוזי מיניה היא דרך שקלא וטריא ולמסקנת הש"ס אסיקנא דלא שקיל כו' דהא ענין זה היה מעשה ואינו מימרת אמורא דאיפשר לפ' דבריו כך או כך וכיון דהיה מעשה שאירע בעולם מוכרחים אנו לפ' דכשאמרו בש"ס דשקול יתמי זוזי ממארי דתורא דהכי הוה עובדא ומעש' שהיה כך היה וא"כ פי' ז"ל דחוק בעניי מכל הפי' שפי' הפוסקים הנז' ולי הדיוט נראה לפ' דמה שאמרו בש"ס דשקול יתמי זוזי ממארי דתורא פי' שלקחו ממש מעות ממארי דתורא אך שלא לקחו המעות מפני תביעת השור אלא דמיירי שלקחו היתומים ממארי דתורא מעות בתורת הלואה לפי שעדיין לא היה נודע להם שהאפטרופוס קנה השור או לא קנה ואחר שלקחו המעות בהלואה נודע להם מהשור שקנה האפטרו' ומת ועכבו המעות בידם ובזה מדוייק לישנא דתלמודא דקאמ' ושקול זוזי מיניה ואם היה שהמעות שלקחו היה דמי השור הכי הול"ל שקול זוזיהו מניה או ושקול דמי תורא מיניה ומדלא קאמ' הכי ש"מ דשקול זוזי מיני' הוי פי' שלקחו מעות היתומים ממארי דתור' בתורת הלואה וכשנודע להם הענין רצו לעכב המעות ומאן טעין מארי דתורא קא טעין דאבעי ליה לאודועי והדר מק' דאין זו טענה דהא איהו מידע ידע דמקח טעות ומתרצינן דאיירי בספסירא דזבין מהכא וזבין להכא הלכך משתבע ספסירא דלא הוה ידע ומפטר והיתומים חייבים לשלם לספסידא המעו' אשר לקחו ממנו בהלואה וא"כ נמצאו היתומי' מפסידים דהאפטרופא הוא פטור והספסירא נמי פטור בשבו' מעתה חוזרים היתומים ונפרעים מהבקרא שהוא ש"ש שלהם דמי בשר בזול לפי שכבר יש להם טענה כל דהו בהדי תורא אוקמתיה אוכלא שדאי ליה ולא הוה מפרש לא להך עובדא הכי ובהכי ניחא פסקו של הרמב"ם כנלע"ד. ובהיותי קורא ושונה בפסקו של הר' פ"מ ח"ב סי' נ"ה ראיתי את תמה אשר על רבינו ירוחם במשרים נתיב ט' ח"ב על מה שכתבו הפוסקים במוכר שור לחבירו ונמצא טריפה שאם הוגלד פי המכה וקנאו תוך ג' ימים דהוי מקח טעות וחוזר שכתב ר"י עלה וז"ל ודוקא מי שהבהמה שלו אבל סרסור דקונה מזה ומוכר לזה משתבע דלא ידע ומפטר ותמה עליו הר' הנז' וז"ל ולע"ד אלו אינם אלא דברי תימה דאף לפי דברי הרמב"ם שפטר את הספסר בההוא דפ' המפקיד דזבין תורא הטעם הוא משום דהיה לו ללוקח לבדוק אם היו לו טוחנות ומשום פשיעת הלוקח מכי מטי עלה דמלתא כמפורש בדבריו אבל כאן דלא שייכא בדיקת הבהמה בחייה היאך יבדקנה אם טריפה למה לא יהיה חייב הספסר ומ"ש ספסר מבע"ה דהא בטרפות הבהמה גם בע"ה לא ידע ועל הכל חייב א"כ ספסר נמי לחייבי וכנראה שלזה כיון מרן בב"י שכתב וז"ל וצ"ע אם יש לחלק בין הא לההיא דהמפקיד ולע"ד אינה צריכה רבה ולא עיון דהדבר פשוט הוא דבנדון טרפות ליכא הפרש בין בע"ה לספסר עכ"ל הרב הנז'. ואני תמה ביותר על ר"י במ"ש דהסרסור משתבע דלא ידע דהיכי משתבע במידי דלא ידע ועסק שבועה זו אין לה שום אופן שתתקיים בעולם.
3
ד׳ומעתה נחזור לנ"ד דכפי פסקו של הרמב"ם ומרן שפטרו את הסרסור מלשלם ה"ה הכא בנ"ד שהמוכרי' הנז' שודאי פטורים ג"כ מלשלם דדין סרסור יש להם שלוקחים בשר מהקצבים גויים במשקל ומוכרים להיהודים במשקל ופטורים נמי משבועה דהא אנן סהדי שלא ידעו מטרפות זה כלל מכאן היה נ"ל ללמד זכות עליהם ולפוטרם. מ"מ אכתי לבי מהסם בזה דאין מכאן כ"כ ראיה לפוטרם דהא מצינו למרן בב"י שם בסי' רל"ב שמשכן עצמו להשוות סברת הרא"ש לס' הרמב"ם ז"ל דכפי דברי הטור נראה שחולקים זה עם זה שכן הטור ז"ל אחר שחלק עם הרמב"ם שפטר את הסרסור כתב וז"ל וכן כתב א"א הרא"ש בתשוב' שכתב המוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינם ראויים לאכילה אע"פ שלא הכיר בהם המוכר הוי מקח טעות אע"פ שקנאם גם הוא ונתאנה מ"מ בשביל זה אין לו להונות את אחרים עכ"ל וכתב מרן בב"י וז"ל ומשמע מדברי רבינו שהרמב"ם חולק על דין זה וכ"כ החכם המרשים ולי נר' דאין הנדון דומה לראיה דע"כ לא קא' הרמב"ם דישבע המוכר שלא ידע ויפטר אלא מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור גם כן מחזירו לבעלים כמבואר בדבריו אבל במוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות דלא שייך האי טעמא דהא אין אדם עשוי לבקע בצים אלא בשעה שהוא צריך להם מודה הרמב"ם דהוי מקח טעות עכ"ל ולהכי מרן פסק בשולחן השני דינים דינו של הרמב"ם ודינו של הרא"ש ולשיטתיה אזיל דלא פליגי כדבר האמור והשתא כפי חילוק זה שחילק מרן כנז"ל מתהפך הוא נ"ד ונראה דהמוכרים הנז' חייבים לשלם דדמי למוכר בצים מוזרות דפסקי' דהוי מקח טעות וחוזר אע"פ שגם המוכר נתאנה שלא הכיר בהם ואפ"ה הוי מקח טעות ואפי' הרמב"ם מודה בדין זה ומטעמא דכתב מרן דאין אדם עשוי לבקע בצים אלא בשעה שהוא צריך להם הכי נמי בנ"ד אע"פ שהמוכרי' הנז' נתאנו בהם בעת שלקחו הבשר מהקצב אפי' הכי הוי מקח טעות וחייבים לשלם דהא נ"ד נמי אין לבדוק בכל האברים המטריפות את הבהמה כי אם דוקא בריאה מפני שעלולה היא בסירכות ואם הם נתאנו אין להם להנות לאחרי' דדוק' גבי שור דהוה ליה ללוקח לבדוק אית ליה ככי ושיני ולהחזירו קודם שימות ולא בדק בההיא אמרי' דאיהו הוא הלוקח דאפסיד אנפשיה משום דהוי מלתא דשייך ביה בדיקה. ברם במלתא דלא שייך ביה בדיקה ללוקח כבצים וכנ"ד אמרינן דאף על גב דהמוכר נתאנה אין לו למוכר להונות לאחרים ולהכי הוי מקח טעות וחייבים המוכרי' לשלם ולזה דעתי נוטה שחייבים המוכרים לשלם דמי בשר הטריפה לבעלים והם יקחו בשר הטריפה כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי בעלי ההוראה כה דברי העלוב ממקרי הזמן לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
4
