אדמת קודש, חושן משפט ע״דAdmat Kodesh, Choshen Mishpat 74
א׳שאלה זו נשלחה מאת רבני ק"ק מנטוב"א ה"י והשאלה באה בדרך לנגדה אך תורף השאלה אשר יאמר כי הוא זה.
1
ב׳שאלה להיות זה ימים רבים של צער באורך הגלות פעם אח' גזרו מלכות יון שבאיטליא על ישראל ועל רבנן שלא יעסק בתורה ובעבודה זו תפלה ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו והפגינו ביום ובלילה לאמר לא בני איש א' אנחנו מה נשתנינו אנו מכל אומה ולשון ותעל שועתם אל האל' מן העבודה ויתן אותם לרחמי' לפני כל שוביהם ופייסו את האיש אדוני הארץ ברצי כסף בסך מסויים ואז נתנו להם השררה רשות לגור בארץ ולשמור חוקי האל' בפרהסיא וישימיה לחק על ישראל שבכל עשר שנים מהיום ההוא והלאה שיתנו להם אותו סך וחוזרים ונותנים להם לישראל רשות שישמרו תורת מרע"ה והשררה נותנים רשות לשרי עם קודש העומדים על הפקודים להטיל מס הלז על כל היאודים הדרים באותו פ' ובאותו מקום כאשר יכשר בעיניה' ולא יוכל שום יהודי להמחות דבריהם ובו בפרק נמצאו רבנים גדולים ושרים רבים ונכבדים ונתוועדו יחד והם סידרו סדר המס היאך יתנהג ותיקנו סדרם כאשר נר' בעין חכמתם ובתרי הסכמות באלה ובשבועה וקבלו עליהם ועל זרעם אחריה' להתנהג עפ"י הסכמתן ובכלל התקנות שבהסכמתן היה שיפרעו מס אפי' מנכסים שהם חוץ לעיר אף שלא ראו פני העיר וכן היה נוהג תמיד זה ימים ושנים קרוב לצ' שנה ולא נמצא מי שערער בדבר אלא שלפעמים על ממון זה שלא ראו פני העיר פעם היו מעלים עליהם המס ופעם היו מורידין הכל לפי הזמן. והן עתה ארבעה אנשים גבירים מפורעי המס שהיה להם מעות מחוץ לעיר יצאו נצבים נצבו כמו נד ולקחו עצמן לצד א' ומיאנו לפרוע פרעות בישראל על הנכסים שמחוץ לעיר וטענו שרצונם לברור להם ב"ד מאיזה מקום שירצו וירדו לדין עם הוועד הכללי ושרי עם קדש טוענים שאין כח בידם לבטל ההסכמה הנעשת מימי קדם בשבועה ובכל אלות הברית החתומים בה רבנים וגאונים ואינם מחייבין לירד עמהם לדין לפני שום ב"ד יהיה מי שיהיה זהו תורף השאלה בדרך קצר' ולהורות נתן בלבם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו ושכמ"ה.
2
ג׳תשובה ראיתי דברי השאלה ואת אשר נגזר עליה מהרבנים המובהקים מארי דאתרא דכל רז לא אניס להו וליקטו במלקט ראיות ברורות כשמש בתקופת תמוז לזכות את הרבים ולבטל דברי המערערין נשלחו דבריה' לרבני ודייני גולה דבכל אתר ואת' וקיימו את דבריה' בסמוכין דרבנן ודאורייתא ובקלין וחמורין. והן היום נתגלגל הדבר ועלו באו כל דבריהם לבית מדרשינו זה מקדש מעט חבילות חבילות אלו ואלו דברי אל' חיים להקים דגל התורה דין אמת לאמיתו כותלי בית מדרשינו האירו לפני בעלי תריסין וברכו בתורה תחילה ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו וכולי יומא לא פסוק תורה מפומייהו משבחין ומפארין. ושם ראינו דכל חד מינייהו מיהדר מפרר וזורה לרוח ומטיל לים טענ' הקמי' על עם ה' הרבים בטענה דרווחא להכי ופסידא להאי מהדרין מן המהדרין. ואישור מוסיף דברים שמשה מפי עצמו אמרן הוא הרב המובהק בנן של קדושים הוא הרב כמהרמ"ח ה"י בירר דרך לעצמו להפיץ ולהדיח טענת הארבעה אנשי' שטענו שרוצים להתדיין עם הרבים לפני ב"ד שמחוץ לעיר והוא אסף קבץ דברי ראשונים ואחרונים אשר כזוהר הרקיע מן הדין מזהירי"ן ואישו"ר כולל הוא הגאון המופ' כמהר"ד אופנהים ה"י שהביא בכתב יד הקדש על העליונה כל טענות הארבעה אנשים נצים וביטל כל טענותם א' לא' ממקרא ומשנה ותלמוד בבלי וירושלמי ומפוסקים ראשונים גם אחרונים ויבא וישב על באר עשק אשרי הדור ואשרי העם שככה לו המסתופפין בצלו השומעין את חכמתו אפרוש כפי יאריך ימים על ממלכתו עד כי יבא שילה תמידין כסדרן וישראל במעמד ולויים בשירן. הנה שורת הדין היה נותן שלא להניף תנופת הקולמוס בשום פרט מהפרטים שהרי הרבנים הנז' ה"י כבר ערכו שלחן מלכים ורוח ה' דיבר בם והושוו כל הדיעות ובהסכמה אחת עלו ובאו לזכות את הרבים ולבטל דברי היחיד בראיות בריאות וחזקות כראי מוצק ודבריהם כד"ת שאינן צריכין חיזוק ועלינו להודות ולהסכים כהסכמתן כיאודה ועוד לקרא ותו לא מידי. אלא שכך היא דרכה של תורה מוסיפין וגורעין ודורשין כתרי אותיות לחדש דבר או חצי דבר אפי' כ"ד וחדי קב"ה בפלפולא וזה ראיתי בדברות המ"מ בדף מ"א ע"ב שהוקשה לו דברי הרשב"א דנראות כסותרות זו את זו. דמתשו' שהביא מרן הקדוש בי"ד ס"ס רכ"ח וז"ל שאלת אם הסכימו הקהל לעשות תקנות והסכמות עליהם ויש א' מהקהל שמוחה תשוב' כו' גם הרא"ם בתשו' סי' נ"ז הביא תשו' אחרת מהרשב"א כו' יע"ש דמכל אלו התשו' נראה בהדייא דס"ל להרשב"א שיש כח לרבים לעכב ליחיד ואפי' אינו במעמדן. ותשו' אחרת ג"כ הביא מרן שם בסי' הנז"ל המתחלת שאלה אם רצו הקהל להחרים ובא יחיד ואמר אני מוציא עצמי מזה החרם ואח"כ באו הקהל והחרימו סתם ולא הוציאוהו. תשו' דעתי הוא שהציבור יכולים להכריח היחיד להיות בהסכמתן כו'. ואילו בתשו' אחרת שהביא מהרשד"ם משם הרשב"א בח"א סי' קס"ח וז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שאין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כולן לא מה שהסכימו מקצתן ואפי' היתה הולכת אחר הרוב כו' דנר' דאין ביד הרבים לכוף את היחיד אם לא היה במעמד כולן. ודבריו אלו הן הפך התשובה הנז"ל. ויישב דבריו הרב הנז' בחילוק זה בין אם ההסכמו' הן למיגדר מלתא דמצוה או אפי' לדבר הרשות אבל הא מיהא איכא תקנתא לבני העיר ובאופן זה הוא דאמר הרשב"א באותן התשוב' שאין צריך הסכמת כולן אלא שיכולין הרבים לכוף ליחידים. אך התשו' שהביא מהרשד"ם ז"ל משמו מיירי שההסכמה הוא לבלתי הועיל ע"ד תשו' הרמב"ם כמש"ל ע"כ תורף יישובו יע"ש. ולי הדיוט נראה דאין צורך ליישוב זה דלמדקדק באותן שתי תשו' שכתב מרן בשמו וגם התשו' שהביא הרא"ם בשמו מיירי בהסכמה בחרם כנר' בהדיא בדבריו בכל הג' תשובות יע"ש. והשתא כיון שהיתה ההסכמה בחרם דאלים כח החרם שחל בע"כ ואף ג"כ אם לא נמצא שם בשעת הטלת החרם וכמ"ש הרמב"ן במשפטי החרם להכי כתב שיכולין הרבים להכריח את היחיד לקבל גזרתם. אך בתשו' שהביא מהרשד"ם משמו איירי שהיא הסכמה בלבד בלא חרם ולהכי הצריך הרשב"א ז"ל שתהיה ההסכמה במעמד כולן ולא במקצתן כיון שאין באותה הסכמה חרם כנ"ל יישוב נכון יותר מיישוב שישב הרב מ"מ דוק. ובין הכי והכי עלה בידינו לנ"ד לכולהו פי' שאין כח ביד היחידים המערערין הארבעה אנשים לומר שאינם מקבלין הסכמת רבני מתא דק"ק מאנטובה לפי פי' הרב מ"מ ביישוב תשו' הרשב"א ז"ל מאחר שההסכמה היא לתיקון העיר שיוכלו ללמוד תורה ולעבוד ה' בפומבי גם לפי היישוב שנלע"ד אין כח ביד המערערין לומ' אין אנו מקבלין החרם שהחרימו רבני מתא דכיון שחידשו את התקנה בחרם אריא דחרם רביע עלייהו בע"כ. וגדולה מזו כתבו הפוסקים ופסקו מרן הקדוש בי"ד סי' רכ"ח וז"ל הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא וע"כ חל עליו תקנ' הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם עכ"ל. וכיון שכן אף שיתברר הדבר שהתקנה א' שהתקינו הראשונים לא היה בחרם אפ"ה כיון שעמדו רבני מתא שבזמנם וחידשו התקנה בחרם הרי החרם חל עליהם בע"כ. ודברי מרן הנז' הן הנה דברי רש"י בתשו' והביאה המרדכי בפ"ק דשבועות וז"ל ועל אותו ששמע הציבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם ונשבע שלא לקבל גזרתם ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיים גזרתם או לאו תשו' כך ראיתי שהנשבע לעבור ע"ד ציבור נשבע לשוא הוא ואילו התרו בו חייב מלקות מדאורייתא וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ואינו נפטר מגזרת הקהל אף על פי שקדמה שבועתו לשבועתם כו' יע"ש והרא"ם בתשו' הנז"ל כתב על תשו' זו דמיירי שגזרת הציבור היתה ע"ד הרשו' דהכי משמ' מלישנא דממשמשין עליו לגזור כו' ומשמע נמי שגזרתם לא היתה אלא עליו בלבד. ולאפרושי מאיסורא ליכא למימר ונשבע שלא לקיים דהא כבר מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשמע נמי שהחרם חל עליו בע"כ מדאמ' שנשבע לשוא ואילו התרו בו חייב מלקות מדאורייתא יע"ש באורך. וכן נראה שהוא דעת הרב הגדול מהר"י טיטאצק שהסכים לדברי הרשב"א והריב"ש שנשבע שלא ליכנס בתקנות הקהל ובחרמי ציבור שצריך שאלת חכם והביא דבריו הר' המחבר תומת ישרים סי' רי"ג דף קי"ב ע"ד וז"ל בא"ד וגדולה מזו שאפי' קדמה השבועה להסכמ' היתה השבועה נידחית מפני ההסכמה והיה חייב לישאל על השבוע' וההסכמה תהיה קיימת וכ"כ הרמב"ן בתשו' שאלה וז"ל ציבור שמתקנים תקנות לצורך הציבור כו' והיא התשו' אשר כתבתיה לעיל בשם הרשב"א שהוא ז"ל העתיק כל דברי התשוב' הנז"ל בדברים נוספים ואני קצרתי. ואח"כ כתב גם הסמ"ג במצות שבועה סי' רל"ח שם ד' חילוקים בשבועת שוא והחילוק הג' הוא הנשבע לבטל את המצוות כגון שנשבע שלא ילבש ציצית ותפילין ושלא ישב בסוכת בחג ושלא יאכל מצה בליל פסח והורה גאון שבכלל זה הנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל כו' וכ"כ ת"ה סי' רפ"א וכ"כ המרדכי פ"ג דשבועות בשם ראבי"ה וז"ל ויש מעמיקים לסתור עצה ולסתור את הדת ואמרו שצריך לפרש הכל בחרם וטועים כו' ויש מחמיצין שאור ונשבעין תחילה שלא יזהרו בחרמות וכשמחרימין שוב או' דאין שבועה חלה על השבועה וכ"ש ששגגתן עולה זדון שכן מצינו בפרקין שבוע' שלא אוכלנה שבועה אכלה עובר משום שבועת ביטוי ומסקי' דאף משום שבועת שוא עובר עכ"ד. הרי בהדיא שאינם פטורין מההסכמות לא מהא' ולא מהב' בעבור שבועת' ואדרבא חייבין לישאל עליה והחוט המשולש שנשאל על שבועתו והחכם שהתירו עשה כהוגן וכשורה מה שהיו מחוייבים לעשות כדת וכהלכה עכ"ל. הרי לך בהדיא שהרב הנז' הסכימה דעתו שצריך שאלת חכם. גם הרב הנז' כתב בתשו' הנז' למעלה דף קי"א ע"ג שמצא תשו' להרשב"ץ ארוכה שנשאל על הסכמ' קדומ' שהיו רוב הקהל רוצים לבטלה ויש קצת יחידים מוחין בדבר והשיב דע שיש יכולת ביד רוב הקהל במעמד טובי העיר להסיע על קצתן ולקבוע חרמות ושמתות לעובר על גזרתם ואין רשות ביד היחיד לומר איני נכלל בזאת ההסכמה ובזה החרם ובכל מקום היחיד בטל במיעוטו ומשועבד לרבים שהרי מנודה לעיר אחרת כמו שהמנודה לנשיא מנודה לכל ישראל כי יש רשות בבני העיר על היחיד כרשות הנשיא על כל ישראל וכמו שהנשיא יכול לתקן תקנות ולהחרים וא"א לישר' להסתלק ולהוציא עצמן מכלל תקנותיו וגזרותיו כן בני העיר על כל הדרים באותה העיר ושייכי בכראג"ה בהדייהו והולכים במנהגם ובתקנותיהם ובהסכמותיהם וכבר זה אינו צריך סעד ומוכרח הוא ממקומו. מ"מ מצינו בזה סעד בתשוב' הגאונים ז"ל כו' וגם ראיה מדברי רז"ל באגדה שאמרו שם כי השבטים החרימו בניהם שלא יגלו מכירת יוסף וראובן לא היה שם וא' הילד איננו והגידו לו המעשה והחרם ושתק ע"כ באגדה ורא' מכאן עוד שאותם שלא היו בשעת החרם עם הקהל ובאו שם אחר מכאן הם נכללין באותו חרם שהרי לא היה עמהם ראו' באותה שעה וכיון שבא והודיעוהו החרם שתק מפני החרם שחל עליו כיון שעמד עמהם והיה יחיד אצל רבים וכן נראה מהחרם שהחרים שאול שחל על יהונתן אף שלא היה שם וכ"כ הרשב"א כו' ועוד מוכח בגמ' פ' אין מעמידין דבענין גזירת ציבור אם הרוב מהם יכולים בה גוזרים אותה ואין המיעוט שאינו יכול לעמוד באותה הגזירה יכולים לעכב דרובם ככולם כדאיתה התם עכ"ל הנצרך לעניינינו. יצא מהמחובר דלכולהו תנאי ואימוראי אין כח ביד הד' אנשים המערערין להוציא עצמן מן הכלל והחרם שהחרימו רבני מתא הנמצאים היום ה"י דהא אפי' אם נשבעו קודם החרם שהחרימו רבני מתא כשחידשו תקנה הקדומה אפ"ה החרם חל עליהם בע"כ כנז"ל ומכ"ש שהאנשים הללו לא נשבעו קודם החרם אלא אדרבא הם היו ונמצאו שם באותו מעמד ושמעו ושתקו ולא ערערו בדבר שם באותו מעמד ודאי שקבלו עליהם התקנה והחרם חל עליהם מאותה שעה ואילך והערעור שערערו אח"כ בטל הוא כחרס הנשבר. והשתא כיון שכן הוא תו אין צריכין לישא וליתן במחלוקת הפוסקים בטעות רווחא להאי ופסידא להאי דכיון שנעשית התקנה בחרם אף דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי צריך לקיים התקנה מכח החרם שהוא מדאורייתא. וכן מצאתי להרב דרכי נועם בתשו' לחשן המשפט סי' ל"ח דף רנ"ד שכתב בשם מהרשד"ם וז"ל וכתב שמהרשד"ם ס' דאף במלתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי היחידים כפופין לרוב בפרט במקום שתקנתם והסכמתם הוא בחרם דהו"ל ספיק' דאוריית' ע"כ והם דברי הרב פ"מ בח"א סי' ד' שכתב משם מהרשד"ם ז"ל בי"ד סי' קי"ח ובח"מ סי' ק"ח וגם בתשו' אחרת לו נרא' שסותר את דבריו וס"ל דאין כח לרוב לכוף במקום דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי כבר תיקן דבר זה מהריב"ל בספרו דף מ"ג דהתם מיירי כשתקנתם לית בה חרם אבל במקום דאיכ' חרם אע"ג דהוי במקום בה שום מיגדר מלתא הו"ל ספק חרם ויש לחוש לדברי הגדולי' דסברי דלעולם תקנת הרוב קיימא ואפי' במקום דאיכא פסידא להאי כו'. גם הרב מ"ץ יישב דאין לתמוה מסתירות הנמצאות בתשו' מהרשד"ם דבילדותו שנה כך ובזקנותו שנה באופן אחר וס"ל דהרוב יכולי' לכוף את המיעוט אך מה שנלע"ד והוא האמת בדברי הרב מהרב"ע דמהרשד"ם גופיה ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן כיון דחזה דהן רבים הסוברים דתקנת הרוב קיימת אפי' במקום דאיכא פסיד' להאי ורווחא להאי ולכך היכא דאיכא חרם חשש להחמיר דהו"ל ספיקא דאורייתא וא"כ בנ"ד כו' יע"ש. ועל תשוב' זו סמך ידו הרב דרכי נועם שם וכתב כלל העולה מכל מה שכתבנו שכל תקנה והסכמה אשר מסכימי' בה כו' עד ואם יש באותה הסכמ' חרם אע"ג דמטי פסידא להאי ורווחא להאי יש לחוש לסוברים דיכולין הרוב לכוף את המיעוט ומשום חומר החרם יש להכריח המיעוט שיהיו כפופין לרוב בני העיר או לרוב בני האומנות עכ"ל יע"ש. דבר הלמד מעניינו דבכל תקנה שיש בה חרם אף דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי חל עליהם על כל בני העיר תקנת הקהל מכח החרם שהוא מדאורייתא. וא"כ הכא בנ"ד שבהסכמה איכא תקנה גדולה לבני העיר שיוכלו לדור בארץ ההיא ולא ילכו מדחי אל דחי וגם שהיא ג"כ מצוה כדי שיניחו אותם להגות בתורת ה' ולקיים מצוותיה בפומבי ולעבוד עבודה זו תפלה שהיא מצות עשה מה' ובמקום קרבן קאי דודאי בכי האי גוונא מודה הרשב"א דיש כח ביד הרבים לענו' נפש היחיד לקיים גזרתם ותקנתם ובפרט אם התקנה היתה בחרם שחל על המיעוט בע"פ.
3
ד׳אמנם אכתי צריך להתיישב בדבר מבטן מי יצא לנו שהחרם הוא מן התורה. ראשון לציו"ן האשל הגדול הרשב"א הביא דבריו מהריב"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהנדוי הוא מדרבנן והחרם הוא מדאורייתא וכל ספק שיסתפק בו הולכים להחמיר יע"ש. ובמודפסות סי' תקצ"א כתב וז"ל ולענין מה ששאלת שהיה הדבר ספק אם להתר אם לאיסור כו'. דע כי זו ספקא דאורייתא הוא דאסור לעבור על החרם ד"ה כי בכל המקומות והגלי' משביעין ומחרימין אנו ויש כאן שבועה גם כי ארור יש בו שבועה כדאיתא בשילהי שבועת העדות אסור להקל עליו לכתחילה עד שיתברר לכם היתרא דכל ספקא דאורייתא לחומרא עכ"ל. וכ"נ מדבריו בתשו' ש'. וכן נר' מתשו' אחרת הביאה מרן הקדוש בח"מ סי' ל"ד שכתב שם והעובר על החרם שאמרת כו' יע"ש. וכלשון הזה הורגלו כל האחרונים לומר דספק חרם הוא דאורייתא כאשר נכתוב קצת מלשונם להלן בס"ד. והנה ראשון לציון ראיתי בתשו' הרב לחם רב סי' רי"א שכתב שם בא"ד וז"ל ואף אם נאמר דהדבר ספק אם בהסכמה יש חרם ס' חרם להחמיר וכמ"ש הרשב"א סי' תרצ"א והעתיק התשו' הנז"ל ואח"כ כתב וז"ל נר' משם דחרם ראוי להחמיר בספקו. איברא דנר' משם דהטעם הוא משו' דבכל חרם מזכירין בו לשון שבועה שאומרים משביעין אנו ועוד שאומרים בו לשון ארור אבל מלשון חרם עצמו נר' ודאי מדבריו אלו שאין להחמיר בספקו וכ"נ כו' וא"כ לפ"ז אין ראוי להחמיר בספקו אלא לאותם ששמעו החרם וענו אמן דבשבועת ביטוי כשהוא מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום והיינו הצד החמור שיש בחרם משא"כ בשבועה כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' קע"ב וז"ל ויש צד חמור בחרם משא"כ בשבועה שהמושבע מפי אחרים כו' אבל בחרם אעפ"י שלא קבל עליו כו' וא"כ כיון דטעמא דהרשב"א לא הוי אלא משום שרגילים להזכיר בו שבועה בחרם א"כ דוקא למי שענה אמן אבל לא לאשר לא ענה ולדורות הבאים שמן התורה אינו כלום אעפ"י שיש קצת תימה על הרשב"א ז"ל איך לא ביאר זה מ"מ עכ"פ נמשך כן מדבריו וא"כ לפי זה אעפ"י שהיה חרם בהסכמה בנ"ד אזלינן להקל לדידן דלא שמיע לן החרם ואין לנו איסור מן התורה זה היה נר' לכאורה ע"כ. הנה למה שדיקדק הרב הנז' דלמה תלה הטעם משו' שנהגו להזכיר שבועה שאומרים משביעין אנו ומחרימין מגלה מסתורין אני שדברי הרב לחם רב הנז' מאיש לוקחו הוא הרב הגדול מהריב"ל בח"א דף קמ"ח ע"ד וכתב שם וז"ל והואיל ואתא לידן האי תשו' דהרשב"א אמינא בה מילתא דנר' מדבריו דהחרם אינו דבר תורה לדון בספקו לחומרא אלא מטעם דהרגילו לומ' משביעין אנו ומחרימין. ועוד דנר' מדבריו דאע"ג דלא אמרו משביעין אנו אלא מחרימין אנו לחוד אפ"ה הוא דבר תורה משום דאמרי' בשילהי שבועת העדות ארור יש בו משו' שבועה ומשום קללה ומשום נידוי והרא"ש פי' כו' עד וכיון דכן הוא נר' דדוקא לישנא דארור הוא דאיתנהו ביה כל הני משום דאשכחן ארור בכל הני קראי אבל לישנא דחרם נהי דדומה לארור מ"מ מה בכך הרי ארור דומה לקללה ואי לאו דאשכחן אלה יעמדו על הקללה וכתי' ארור האיש, לא הוה אמרי' דהמקלל חבירו בארור ה"ז עובר בעשה. ואי לומר דהיו מרגלים לו' משביעין ומחרימין ומאררין לזה כתב הרשב"א בתשו' גם כי ארור יש בו שבועה גם במ"ש הרשב"א דספק חרם להחמיר מטעם שהרגילו לומר אנו משביעין צ"ע שהרי כתב הרמב"ם פ"ב דשבועות דהמושבע מפי אחרים צריך שיענה אמן כו' וכיון דכן הוא היה נר' לכאו' דלדברי הרשב"א דכתב דטעם ספק חרם להחמיר הוי מטעם שהרגילו לו' משביעין אנו לא הוי כשתיקה אלא שיענו אמן או דבר שעניינו כענין אמן והנה נר' עכ"ל. עיניך לנוכח יביטו שהרב מהריב"ל ערך שלחן ובא הרב לחם רב וסידר בה את הלחם ואתמהא איך הכחידו תחת לשונו ואת שמו לא הגיד והוא פלאי. ואני בעניי אחר החבטה בקרקע ושאלת מחילת עלמין מהרבנים הנז' לא הונח ולא שוה לי כל מה שכתבו הרבני' הנז' בכונת דברי הרשב"א ולבבי לא כן יחשוב. תחילת דבר אגיד את הרשום בכתב שעולה מעין חכמתם דברי הרשב"א ז"ל במ"ש במקום אחר דלא כתוב בס' הישר במיוחסות סי' ר"פ וז"ל שם עוד השיב הרב במקום אחר וז"ל אותם בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנידוי והחרם חייבים הם לנהוג נידוי וחרם אם עברו דבר מכל כו' ואין אדם צריך לענות אמן במה שהציבור מנדין ומחרימין ולא במה שהם משביעין על גזירותם כיון שרוב הציבור מסכימין וראיה לדבר ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם כו' עכ"ל הרשב"א. ואח"כ כתב הרמב"ן וז"ל ואע"ג שאין דבריו צריכין חיזוק כי אע"פ שארז"ל גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון גבי מושבע מפי אחרים אינו חייב אלא א"כ ענה אמן כדאי' מ' שבועות היינו מושבע מפי יחידים כלומר מפי התובעים אבל מפי הציבור דלמה שיסכימו הציבור והרוב לאו כל כמינייהו בין יענו אמן ובין לא יענו כו' יע"ש באורך. ותשובה זו הביאה מרן הקדוש בי"ד סי' רכ"ח יע"ש. הן אמת דק' בעיני דברי הרמב"ן הללו לזווגן עם מ"ש הוא עצמו במשפט החרם שכתב שם בא"ד וז"ל אבל ב"ד או ציבור וכן יחידים שאמרו משביעים אנו שלא יעשה א' ממנו כך וכך הרי זה שבועת ביטוי מפי אחרים וכל העונה אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו במזיד חייב מלקות בשוגג קרבן עולה ויורד וצריך שאלת חכם כו' וכל שלא ענה אמן אינו חייב בה כלום שאין לך מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דחייב אלא במושבע מפי אחרים בשבועת העדות עכ"ל. הרי דדבריו סותרות זל"ז. ואין לומר דלדברי הרשב"א הוא דקא' דשבועת הרבים אין צריך שיענו אמן וליה לא ס"ל דהרואה יר' בדבריו שם דמהדר לקיים דברי הרשב"א ולקיימן ולחזקן נרא' דהכי ס"ל נמי. וע"כ הדוחק נ"ל שמ"ש בתשו' סי' ר"פ הוא מיירי בהסכמת הציבור שהסכימו בחרם ובשבועה כגון שאמרו מחרימין ומשביעין אנו ובהאי הוא דקאמ' הרמב"ן דאין צריך שיענו אמן כיון דכללו בדבר חרם ובחרם אין צריך שיענו אמן שע"כ הוא חל עליהם כאשר כתב הוא ז"ל במשפט החרם ומ"ש כאן במשפט החרם מיירי בשבועת הרבים שהשביעו דווקא שאמרו משביעין אנו שלא יעשה א' ממנו כך וכך ולא הזכירו חרם כלל לכן הצריך הרב שם שיענו אמן וכל שלא ענה אמן אינו חייב כלום זה נלע"ד ע"צ הדוחק. אמנם אכתי לבי נוקפי והנה הרמב"ן במשפט החרם כתב שם שיש הפרש בין חרמי ממון לחרמי הגוף שחרמי ממון הוא מן התורה משום הכי אך כל חרם אשר יחרם איש לה' כו' והם לכהן כשאר סתם נכסי חרם ואם פי' לבדק הבית הם לבד"ה וצריכים קבלה והתרת חכם כו' יע"ש באורך. אבל כשאו' כל זה הלשון על אדם והם חרמי ביטוי הגוף כלו' שאומר כל העושה כך וכך יהיה בחרם דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה ופי' לנו כו' והחרם הזה הוא מענין הנידוי והשמתה המוזכרים והמפורשים במ' משקין ויש צד חמור בחרם משא"כ בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבוע' ביטוי אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו ואע"פי שלא היה שם בשעת הגזרה כו' וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינם שהן רשאין להסיע על קצתן ולהחרים כו' ונמצא העובר על החרם כעובר על השבו' והחרם נכנס ברמ"ח איבריו וכלהו את עציו ואת אבניו כו' עד ואם הוא מקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה וכו' עד נמצאו ד' דברים בחרם שאין בשבועות ונדרי' שאינו צריך להוציא מפיו ושהוא חל בע"כ ושלא בפניו והעובר עליו פורש מן הציבור כדיני הנידוי ויותר מהם שהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים כו' והעתקתי קצת מדבריו מפני שיש ללמוד מהם כמה עניינים כדי להשוות דעת התלמיד הוא הרשב"א לדעת רבו הרמב"ן שכולם הסכימו לדעת אחד דחרם ביטוי הגוף הוא דאורייתא ולכן בכל ספק שיסתפק בו אזלי' לחומרא כמ"ש הרשב"א סי' תקצ"א הנז"ל. עוד כתב הרמב"ן במשפט החרם וז"ל בא"ד ועכשיו שנהגו אבותינו לומ' מחרימין אנו ומשביעין שלא יעשה אדם דבר פלו' וכל העובר ועושה ארור הוא. הרי זה ברור שזה שבועת ביטוי וחרם והרי העובר מתחייב בחומר שניהם כו' הרי מבורר בדבריו ז"ל שבזמנו וזמן תלמידו הרשב"א ז"ל ששניהם בזמן א' היו נוהגים לומר בהסכמה מחרימין ומשביעין אנו וכל העובר ועושה ארור הוא. ואע"ג שהרשב"א ז"ל לא סיים שם בדבריו שהיו נוהגים לומר וכל העובר ארור הוא מ"מ סתמו כפי'. אמור מעתה שדברי הרשב"א בתשו' דסי' תקצ"א הנז"ל מבוארת מעצמה כי מה שהשיב הרשב"א כי זו ספיקא דאורייתא הדין עמו שהסכים לס' רבו הרמב"ן שהחרם הוא דבר תורה ומה שהוסיף לומ' בכל המקומות הרגילו לומר מחרימין ומשביעין אנו ויש כאן שבועה ר"ל שכיון שבזמנו הרגילו לומ' מחרימין ומשביעין אנו שנותני' על העובר חומר שניהם כמ"ש הרמב"ן כנז"ל. עוד הוסיף לומר גם כי ארור יש בו שבועה כדאמרי' כו' שרצה לרמוז לנו שגם בהסכמתן היו אומרים וכל העובר ועושה יהיה בארור כמ"ש הרמב"ן שכן נהגו לומ' כלשון הזה כמש"ל ולכן כתב הרשב"א ז"ל גם כי ארור יש בו שבועה שר"ל שכיון שהנהיגו לומר כן שכל העובר קם בארור והרי ארור יש בו שבועה ג"כ וכיון שכן אף שלא היו מזכירין בגזרתם שבועה משביעין אנו אלא שהיו אומרים מחרימין אנו בלבד והיו מסיימי' ואומרי' וכל העובר ועושה יהיה ארור דכיון שהזכירו ארור לבסוף הרי יש כאן חרם ושבועה והעובר מתחייב בחומר שניהם כמש"ל. אמור מעתה שדברי הרב ודברי התלמיד עולות בקנה אחד וכיון שכן סרו מהר תלונות מהריב"ל שהלין על הרשב"א כי מה שהק' בתחילה דמשמע מדבריו דהחרם אינו דבר תורה אלא מטעם שאמרו ומשביעין אנו הא לאו הכי שלא הזכירו שבועה אין החרם ד"ת וממ"ש אח"כ נראה להיפך כנז"ל לפי מ"ש ליתא דיודה הרשב"א דלשון חרם לחוד הוי מן התורה ומ"ש שהרגילו לומר משביעין נ"ל שכיון שנהגו כן בזמנו לומר משביעין ג"כ נותנים על העובר חומר שניהם ומ"ש אח"כ גם כי ארור כו' ר"ל שאף שלא היו מסדירין שבועה ומשביעין אנו יש לדון על העובר חומר שניהם כדבר האמור לפי שהזכירו ארור לבסוף ומ"ש הרב מהריב"ל בדרך אפשר שהיו אומרים מחרימין ומשביעין ומאררין הוא האמת כמש"ל אלא שהרב הנז' לא שלטה עינו בדברי הרמב"ן במשפט החרם גם מה שתמה עוד דעל השבועה שצריך שיאמרו אמן והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בה' שבועות אין ספק שנעלם ממנו דברי הרמב"ן במשפטי החרם הנז"ל ובדברי הרשב"א בתשו' הרמב"ן סי' ר"פ הנז"ל כמש"ל.
4
ה׳אמנם בעוד לחלוחית של דיו בידי משוונן נפשין הדרנא ממש"ל בפשיטות גמור דהרמב"ן ז"ל ס"ל דהחרם הוא מן התורה מעתה אגיד דאין ולא ורפיא בידי לפי דבריו הערוכים לפני במשפט החרם דאנכי הרואה שפעם אחת נראה מדבריו שהחרם הוא מן התורה ופעם א' נראה מדבריו שהוא מדרבנן דממ"ש בתחילת דבריו וז"ל אלא הוו יודעים שלשונות הרבה אמורים בתורה בענין קבלת איסור והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מלשונות שהן תולדות לאלה כגון מבטא ואיסר וקונם כו' נראה שהחרם הוא מן התורה כמו שבועה ונדר. ולא עוד אלא שנראה מדבריו אלה שאף הנדוי הוא מן התורה ג"כ. וכן משמע מדבריו ג"כ ממ"ש אח"כ והחרם הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים כו' משמע שהחרם והנדוי הם שוין ובא"ד שם נראה להפך דמ"ש בין חרמי ממון לחרמי ביטוי כתב וז"ל אבל כשאומר כל זה הלשון על אדם והם חרמי ביטוי הגוף כו' דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה ופי' לנו כו' ואח"כ הביא הפסוקים מדברי קבלה יע"ש. הרי שכתב החרם אינו מן התורה אלא מדברי קבלה ואח"כ חזר בו וכתב וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג איסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת סנדל כו' עד ואם הוא מקל בראשו בדברי' האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה. הרי נראה שהחרם הוא ד"ת שהעובר עליו ומיקל ראשו הוי עובר על דברי תורה. גם ממ"ש אחר כך וז"ל ועוד אמרו ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה ופי' הדבר כו' עד והנדוי האמור כאן נראה שהוא חרם אלא שלא הקפידו בכאן להפריש בין לשון מנודה למוחרם וכן לפעמים השמתא תשמש בגמ' פעמים לנדוי ופעמים לחרם עכ"ל. הרי ממ"ש שנדוי זה שכללוהו בארור הוא החרם דוקא ולא הנדוי נראה שהחרם הוא ד"ת כמו שארור הוא דבר תורה שאסור לו לאדם לקלל את חבירו בארור מן התורה וכמ"ש הרא"ש ז"ל מ"ש. ומתשובה סי' רס"ג נראה להפך שנשאל אם המנודה הוא מן התורה או מדרבנן נ"מ לפרוש ממנו. והשיב דיני המנודה אינו דברי תורה שא"כ לא היו יכולים להקל על נדויו כו' ולפיכך כל תיקו הנאמר בו פ' אלו מגלחין לקולא כמ"ש הרי"ף בהלכותיו אלא דברי קבלה הם אורו ארור יושביה והוא הנדוי וכמ"ש ארור בו נדוי כו' יע"ש. הרי מבואר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ואנו למדין אותו מדברי קבלה מדרבנן מיקרי. ואין לומר דאין סתירה מכאן למ"ש במשפטי החרם משום דמ"ש כאן בתשו' זו מיירי לדיני נידוי שאסור לישב בארבע אמותיו וכיוצא מדיני המנודה דהאי הוא דהוי מדרבנן אמנם עיקר נדוי הוי מן התורה כמ"ש במשפט החרם. דהא ליתא משום דא"כ הרי דבריו סותרין זה את זה דבמשפט החרם השוה החרם לנדוי כמש"ל וכתב שאם המוחרם רצה להקל בדברים האסורים לו שהוא עובר ע"ד תורה כמש"ל והוא היפך מ"ש בתשו' הנז"ל אלא ודאי שמוכרחין אנו לומ' כי היכי דלא ליהוו דבריו סותרין אהדדי שמ"ש בתשו' הוא על עיקר נדוי וכיון שכן הדרא קושיא לדוכת'. תו ק' לי דבתשו' הביא ראיה דנדוי הוא מדרבנן ממ"ש בש"ס ארור בו נדוי כו' ואילו במשפט החרם כתב דמ"ש בש"ס ארור בן נדוי הוא ר"ל חרם ואינו נדוי ממ"ש והרי דבריו פלגן בהדייהו.
5
ו׳ובחפשי באמתחות האחרונים ראיתי בס' הנדפס מחדש שמו משפטים ישרים בתשו' מהר"ש חסון בתשו' מ"ב דף ל"ז שכירכר כמה כירכורים לומר דנדוי הוי דאורייתא אלא שדיני נדוי ודיני המוחרם הוי מדרבנן והביא ראיה מתשוב' זו דהרמב"ן יע"ש. ותמה אני עליו איך לא שת לבו לדברי הרמב"ן ז"ל דבמשפט החרם שהורה גבר לומ' שדיני המוחרם הוי ד"ת כמש"ל. ומ"ש הרב הנז' דע"כ לא אמ' הרמב"ן ז"ל בתשובה דנדוי הוי מדרבנן שר"ל לדיני נדוי דוקא אבל עיקר נדוי הוא מן התורה ליתא ויגיד עליו ריעו הוא הרשב"א הובאו דבריו בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"א כלל ה' סי' ל"ה שכתב בשם הרשב"א ז"ל שהנדוי הוא מדרבנן והחרם הוא מדאורייתא וכל ספק שיסתפק בו הולכים בו להחמיר כנז"ל. וסתמו כפי' דעל עיקר נדוי וחרם קאמר ולא על דיני נדוי וחרם כמ"ש הרב הנז' וכ"כ הרב מוהר"ם מפדואה שהביא בתשו' סי' ע' וז"ל שם ובנדוי ראוי להקל דנדוי דרבנן הוא וכ"כ הרמב"ן בתשו' סי' רס"ג וכן נוהגים דברי הרי"ף שכתב גם הוא דבכל הנך בעיי דפ' א"מ שנשארו בתיקו אזלי' לקולא ופסקי' בכ"מ כהרי"ף כמ"ש מהר"ם פ' נערה וגם הרא"ש בתרא הוא עכ"ל. ועוד שנה פ' זה בתשו' שאחר זה סי' ע"א אלא ששם הפליג לומר שאף החרם הוי מדרבנן שכ"כ שם וז"ל יש לנו להקל ולא להחמיר לא מכח חרם כו' כאשר בנדוי יש לנו להכריע כדברי הרא"ש והרי"ף ז"ל שפסקו להקל בנדוי בכל אותם תיקו דפ' אלו מגלחין באשר נדוי דרבנן הוא והרא"ש בתרא הוא ומימיו אנו שותים וגם דברי הרי"ף מסמרות קבעו בהם לפסוק כמוהו כמ"ש מהר"ם כו' ולא נראה לחלק בין נדוי לחרם באלה מדלא שמו הפוסקים המקילין בנדוי הפרש בין נדוי לחרם כמו ששמו להזכיר ההבדל שביניהם בתורה ובמלאכה שהמנודה שונה ושונים לו כו' מוחרם לא שונה ולא שונים לו כו' אלא ודאי ס"ל ששניהם מדרבנן ובשניהם מקילין בכל אותם תיקו כי שניהם מדברי קבלה ממקרא א' דרשו אורו ארור כדאי' פ' א"מ וכ"נ מתשו' הרמב"ם סי' רס"ג שהשיב מדרבנן הוא הנדוי ותלה הדבר בפסוק זה עכ"ד יע"ש. הנה במ"ש דהחרם ג"כ הוא מדרבנן בזה לא הודו לו חביריו וכבר תפסו עליו מקצת מהאחרונים הלא היא בספרתם. אמנם הא מיהא נקוט פלגא שהוא ז"ל הבין בדברי הרמ"בן בתשוב' אעיקר הנידוי הוא דקאמר דהוי מדרבנן לא על דיני הנידוי כמ"ש הרב הנז' ז"ל. וכן נר' לכאור' דהכי ס"ל למהריק"ו שורש כ"ה דעיקר הנדוי הוא מדרבנן כמ"ש שם בא"ד וז"ל וכ"ש לדברי הרי"ף ז"ל דס"ל דעיקר נדוי דרבנן הו' ומשום הכי פסק לקולא בכל הני בעיי דמנודה דפ' אלו מגלחין עכ"ל. והרב הנז' הביאו למעלה יע"ש דמכל הני רבוותא מוכח דעיקר הנדוי הוי מדרבנן ולא כמ"ש הרב הנז' דבדיני נדוי הוא דאמרו דהוי מדרבנן אמנם עיקר נדוי הוי דאורייתא דליתא אלא אכתי לא איתברר לן בדברי מהריק"ו אי ס"ל בחרם דהוי דאורייתא או דרבנן משו' דשורש זה דסי' כ"ה נראה מבין ריסי עיניו דגם החרם הוי מדרבנן דהא נדון דידיה היה שהאשל הגדול מהר"ם ס"ל ז"ל כתב על מהרר"י דורינג ז"ל נדויים וחרמות ע"ע ממון והרב מהר"ם ביני ביני נתבקש בישיבה של מעלה והיה לבו נוקפו של מהרר"י דורינג על אותו נידוי וחרם שכתב עליו מהר"ם ס"ל ז"ל ושאל ענין זה ממהריק"ו ונשא ונתן בדבר ועלה קאמ' וכ"ש לדברי הרי"ף דס"ל דעיקר נדוי הוי מדרבנן כו' כנז"ל הרי שהיה בענין חרם וכ"כ בסיום דבריו שם ששמע שמהר"ם מחל לו למהרר"י אותה תביעה מעשרה זהובים אשר עליה נעשו כל החרמות האלו כו' דגם מכאן נראה מדבריו שהיה חרם בענין ואפ"ה אמר שיש להקל בדבר כס' מהר"ם מפדואה הנז"ל ואילו בשורש קכ"ו נראה דס"ל למהריק"ו דהחרם הוי מן התורה שכתב שם בא"ד וז"ל הרי לך דאע"ג שעובר על החרם בשביל ממון שאינו רוצה לפרוע אפילו שהוא עובר על דברי תורה אפ"ה לא חשיב עד חמס ליפסל לעדות עכ"ד. הרי מכאן נר' בהדיא מדבריו שהעובר על החרם הוי עובר על ד"ת והוא היפך מהמובן משורש כ"ה הנז"ל.
6
ז׳אחרי כותבי נגלו אלי דברי אלקים חיים הוא הרב הגדול מהראנ"ח בשניות סי' ס"ב שנסתפק הוא גם בדעת הרשב"א דמדבריו שכתב בתשו' שדין המנודה אינו דין תורה שא"כ לא היו יכולין לא להקל ולא להחמיר על נדויו ולפיכך תיקו דנאמר בו אזלי' לקולא ודקדק כן מההיא עובדא דר"א כו' יע"ש. ונר' דה"ה לחרם שהחרם ג"כ יכולים להקל ולהחמיר כמו הנדוי. ועוד דמפסוק א' למדו שניהם בפ' אלו מגלחין. ומתשו' הרשב"א הנז"ל דסי' תקצ"א נר' מדבריו בהדיא דחרם הוי מן התורה ולפיכך פסק באותה תשובה דספק חרם אזלינן לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא וכן נר' מדבריו בתשו' ש' הנז"ל. גם דעת הרמב"ן במשפט החרם לכאורה נר' דחרם מדאורייתא יע"ש. באופן דאין ולאו ורפיא בידיה בדעת הרשב"א בדין החרם אי הוי מדאורייתא או מדרבנן. ואף שהוא כתב דהרמב"ן ס"ל דחרם הוי מדאורייתא. מ"מ לי הדיוט נר' דאין בדברי הרמב"ן הכרח וכמש"ל ואין צורך לכפול הדברים. ואפשר לומר דלהכי דייק בלישניה לומר דלכאורה נר' דס"ל דהחרם הוי מדאורייתא ולא כתב הדבר בפשיטות. וספק זה בעצמו נסתפק בדברי הריב"ש בתשו' דסי' קצ"ה לתשו' דסי' שנ"ה שהם דברים מנגדים זה את זה והרב מצא תרופה לדברי הריב"ש ותורף יישובו דהריב"ש ס"ל דחרם ונדוי הוי מדאורייתא אמנם דיני המוחרם והמנודה בכל פרטיו הוי מדרבנן לדעת הריב"ש וכמ"ש בתשו' משפטים ישרים הנז"ל. ולבסוף כתב ומכל הנז' עלה בידינו ספק בחרם ונדוי אם הוו מדרבנן או מן התורה ע"כ יע"ש. ועוד שנה ופי' ישוב זה בדברי הריב"ש ז"ל שם בסימן ע"א יעויין שם באורך. והנראה שהרב מהר"ש חסון בתשו' הנז"ל בס' משפטים ישרים ראה דברי מהראנ"ח בתשו' אלו שיישב כן לדעת הריב"ש ועשה עצמו כאלו לא ידעו ואת שמו לא הזכיר והוא תפס במושלם ובהחלט גמור יישוב זה דס"ל כולהו תנאי ואימוראי וכבר כתבתי לעיל שאי אפשר להתייחס ס' זו לכולהו בכלל אמנם יישוב זה לא יתייחס כי אם דוקא לס' הריב"ש שכן נר' מדבריו וכמ"ש הרב הנז' שם ולא לזולתו. ומלבד מש"ל שאי אפשר לייחס דברים הללו להרמב"ן מהטעם שכ"ל. עוד אנכי הרואה חדשים מקרוב בדברי ה' מהראנ"ח בתשו' ע"ה הנז"ל שכתב שם וז"ל והרמב"ן בס' תורת האדם כתב וז"ל ועוד אני סומך ע"ד הגאוני' דמשמע בכ"מ דענין הנדוי כדין האבלות הוא ובגמ' משמע שאבילותו של מנודה מן התורה הוא מדא' מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן מ' שנה שהיו ישר' במדבר מנודים היו לשמים והיו משלחים קרבנותיהם. ואי מדרבנן אכתי לא תקון אבלות וכ"ש דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני אלא משמע דמדאורייתא נהוג אבלות המנודה וכ"ש באבל ממש עכ"ל. הרי לך בהדיא דהרמב"ן ס"ל דדיני אבלות המנודה הוי מדאורייתא ולא מדרבנן ולא כמו שעלתה ע"ד דמהר"ש חסון לומ' ע"ד הרמב"ן ולא נתייחס ס' זו אלא להריב"ש ולהר"ן וכמ"ש מהראנ"ח שם ולא לזולתם. ובהיותי שונה פ' זה ראיתי למרן שפסק בשלחן הטהור י"ד סי' ר"ח ס"ד וז"ל מי שעבר על נדוי אין צריך לנהוג איסו' כימים שנהג בהם היתר מפני שנדוי הוא דרבנן עכ"ל והרב ב"ח תמה עליו ממ"ש בסי' של"ד סכ"ח וז"ל אם זלזל בנדויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר קודם שיתירוהו עכ"ל הרי שדבריו סותרות זה את זה. ותירוצו של הב"ח לא עלה כהוגן שהוא ר"ל דמ"ש מרן בסי' ר"ח מיירי שעבר בענין שאי אפשר לו לקיום נדרו כגון שנדר מהדגן שאי אפשר לו לחיות בלא דגן וכיוצא יע"ש וכבר תפס עליו מר חתנו הרב ט"ז ז"ל יע"ש והניח דבריו בצ"ע. גם הרב הש"ך תפס עליו ודחה יישובו וטעמו ונימוקו עמו יע"ש. והרב הש"ך יישב דברי מרן באופן אחר ונראה לי לתרץ שהרי דין זה הוא לקוח מדברי הריב"ש ז"ל סי' שצ"ה וז"ל שאין צריך לנהוג דין נדוי כלל אפי' שעה א' דקי"ל דבנדרים דרבנן אין קונסין. וה"נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ובנדוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירין לו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהם היתר עכ"ל. ור"ל שאם זלזל בדיני נדוי שלא נהג בדברי' שהמנודה חייב לנהוג בהם ליכא אלא מדרבנן. אבל אם קבל עליו דבר בנדוי ובחרם ועבר על הדבר ההוא א"כ הוא מדאורייתא שהרי נדוי וחרם גופיה דאורייתא היא והילכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימי' שנהג בו היתר וא"כ בס' של"ד ס' כ"ח מיירי בהך סיפא דהריב"ש דהיינו שזילזל בנדוי ועבר על דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנדוי וזה דין אמת לאמיתו לדעת הריב"ש וכמ"ש מהראנ"ח כן כנז"ל שהוא מוכרח לפ' כן דעת הריב"ש. מ"מ אכתי לא כלכל הרב הנז' שיבת מרן הקדוש כל הצורך ביישוב זה חדא שאם כונת מרן כמ"ש הש"ך הו"ל לפ' דבריו בסי' ר"ח ולומר בדין אם עבר על נדויו כו' משום דדיני המנודה הוא מדרבנן כמו שדיקדק הריב"ש בלשונו שהדברים שהמנודה חייב לנהוג כו' שבזה הורה לדעת שדיני המנודה שהוא חייב לנהוג בהם הם מדרבנן אמנם הנדוי עצמו הוא מן התורה כמו החרם. וכיון שכן לס' הש"ך אם לכך נתכוון מרן כך היל"ל כמ"ש הריב"ש כאמור. ותו שאם כדברי הרב הנז' אם לכך נתכוין מרן ז"ל הי"ל להחליף את דבריו דבסי' ר"ח הו"ל למינקט בלישניה כמ"ש בסי' של"ד אם זלזל ושם בסי' של"ד הו"ל אם עבר על חרמו ונדויו כו' ואם היה מחליף הלשון היה צודק יותר ישוב הרב הש"ך ז"ל סוף דבר דברי מרן הקדוש עדיין מגומגמים אצלי.
7
ח׳וידעתי גם ידעתי שיצאתי חוץ מהמרכז דבנ"ד אין ספק שארבעה אנשים הללו נאסרו ידיהם ורגליהם בנחושתי' ובכבלי ברזל דחרם שהחרימו רבני מתא היום מחדש לחזק התקנה הקדומה במסמרו' ברזל והני גברי כיון ששם היו ושם נמצאו בשעת החרם שהחרימו הרבנים ה"י חל עליהם החרם ועל זרעם אחריהם ובמארה הם נארים אם יתנו כתף סוררת בדבר. וגדולה מזו כתב הרמב"ן ז"ל בתשו' דאותם בני אדם שלא היו בעיר בשעת הנדוי והחרם אפ"ה חייבין לנהוג בתקנת ציבור ואם עברו נכשלו ואין אדם צריך לענות אמן במה שהציבור מחרימין או מנדין או משביעין וכן אם מקצת מוחין בחרם כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאה כיון שרוב ציבור מסכימין ואפי' יהא הדבר שלא כדין כיון שיראה להם בדין רשאין ובלבד בהסכמת אדם חשוב עכ"ל. והביאה מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ח יע"ש. כבר רמזתי תשו' זו למעלה שהיא תשו' הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל הביא לו סמוכות כמש"ל. הרי שאפי' אם לא היו נמצאים אלו הד' אנשים בשעת ההסכמה והחרם אלא שבאו אחר מעשה אפ"ה חל עליהם חיוב לקיים גזרת הצבור וחרמים ואם עברו נכשלו. כ"ש בנ"ד שנמצאו אנשים הללו בשעת הטלת החרם הרי אריא דחרם רביע עלייהו והם מעוטא דמעוטא שהרי כתב שאפילו אם מקצת הקהל מיחו דאין מועלת המחאתם כנגד הרוב ה"נ בנ"ד חומר החרם שהוא מדאורייתא אכיתפייהו רמיא. ואף שכל שלא הושוו כל הדיעות להסכים בפשיטות גמור דהחרם הוא מדאורייתא אלא אין ולאו ורפיא בידייהו מ"מ כל היד המרבה לבדוק בפסקי האחרונים יר' שהם ס"ל דהחרם הוא מדאורייתא בפשיטות גמור ולא אעצור חיל לחבר' ולהזכיר את שמם בפרט ועיין בהרב המאסף בעל כנה"ג ומשם באר"ה . והשתא כיון דס"ל דהחרם הוא דבר תורה אין להם לאנשים הללו דרך לנטות ימין ושמאל מהחרם שהחרימו מחדש רבני מתא ה"י. וכ"ש דלדעתי התקנה הראשונה שהתקינו דורות הראשונים לקדושים אשר בארץ ודאי שהיתה התקנה בחרם כיון שהיתה תקנתם לקיום התורה והעבודה ורוצי' היו שתהיה קיימת לעד להם ולזרעם אחריהם אין ספק בדבר שהתקנה היתה בחרם. וכ"ש שאיפשר לפ' כן בדברי השאלה כאשר כתבתי בראשית אמרי דאיפשר לפרש דבריהם כמ"ש וכמו שענו הרבנים אשר קדמונו דאי' לפ' דקאי נמי גם על החרם הנז"ל. ואם נפשך לומר שהדבר שקול הרי ספק חרם לפנינו ואזלי' בו לחומרא. וכיון שכן האנשים הללו המתלוננים הרי נכשלו בשתי חרמות א' ודאי וא' ספק והרי הם ברשת הנח"ש עד שיחזרו בהם וישתתפו בתקנת הציבור ובגזרתם וצריכים הם כפרה על פ' העבור וישובו אל ה' וירחמם ועליהם תבא ברכת טוב כי"ר.
8
