אדמת קודש, אבן העזר כ״דAdmat Kodesh, Even HaEzer 24
א׳שאלה. ראובן עלה מעירו לשכון כבוד בהר שפר זו ירושלים ת"ו. והביא עמו בן אחד בחור והתחילו לבקש לו זיווגין ויקר מקרה כי עלו אורחים מעיר ראובן הנז' לעלות וליראות פה עיר הקדושה ובכללם רופא מומחה ומובהק שע"י היתה הרפואה ומתוך הדברים אמר הרופא על בן ראובן הנז' זה אינו ראוי להוליד יען חלה בחולי כבד שהיה בו סכנה ולא היה לו תרופה כי אם סם אחד הידוע אצלנו ע"פ הרפואה. אמנם השותהו פשוט לכל חכמי הרפואה שלא יוכל להוליד עוד וכן היה שלא נרפא מאותו חולי המסוכן כי אם דוקא ע"י אותו סם ועל פי הדברי' האלה נמנעו הרוצים לתת לו בתם. ויהי היום לאה אלמנת חנוך היתה לה בת קטנה כמו עשר שנים ורצתה לתת היתומה להבחור הנז' וב"ד י"ב עכבו בדבר מלתת היתומה להבחור הנז'. אחר עבוד כמה ימים הוכרחו לצאת ב"ד מן המקום ותכף ומיד השיאה האלמנה הנז' את בתה היתומה לבחור הנז' והתנה עם הבחור הנז' שאפי' יהיה אמת ויציב שהבחור הנז' לא יוליד היא מתרצית ע"מ כך. וזה להם כעשר שנים נשואים זה עם זה והנה היום עמדה היתומה הנז' ותאמר כי רצונה להתגרש ממנו שאין לו גבורת אנשים והבחור יצא לטעון כי ע"מ כן נשאה כי כך התנת לאמה בעת הנשואין אף היא תשיב אמריה שאפי' יהיה כדברו שאמה התנית עמו כן היא אינה מקבלת על עצמה תנאי זה ובעלה הבחור טוען שזה שתי שנים שבאה אמה אצלה בעיר שדר בה היום לפתות אותה לאמר שמעי נא בתי כי רוצה אני שתתגרש ממנו כי סריס הוא ואינו ראוי להוליד ויהי כי הרבתה לדבר על לב הנערה ולפתותה ותען בתה ותאמר זה היה חלקי מזלי וגורלי ומה אעשה בגרמא דנפל בחולקי כו' ואז כבר היתה עומדת על דעתה למה לא שמעה לקול אמה. הן עתה יורנו מורינו המורה אם כופין את בעלה לגרשה. ואת"ל שכופין אם תטול עיקר ותוס' או עיקר כתובה מנה ומאתים. גם טוענת היתומה שקודם הנישואין לקח בעלה איזה ספרים וכתבי הקודש מהרבנים זלה"ה בני משפחתה ורוצה אותם קודם הכל ובעלה טוען שחמותו נתנתם לו במתנה. שהראיה כשהלכה אשתו אחריו לדור בעיר אחרת לא עכבה נמצא שמעת נתינתם היה ברצונה הטוב והגמור. והיתומה היא טוענת כלום נתנה לך אמי אלא בשביל להיותי נשואה עמך עכשיו שבטלה הסיבה בטלה המסיבה. על הכל יורנו המורה לצדקה מה יהיה משפט הנער ומעשהו בתומת"ו הנז' ושכרו כפול מאת ה' כי"ר.
1
ב׳תשובה. מלתא כדנא אלבשייהו יקירא דלא לחכמים לחם כל אב בחכמה. יורה יורה ומני אזדא מלתא ובביתי אין לחם. תלמיד אל יורה באתרא דרביה היינו תנא קמא. האשל אשר בהמה עין משפט טוב לישראל מגלגל חמה חכם מהו אומר לא הביישן למד לא נצרכה אלא לפלפולא זה חלק אדם מאל חדי קב"ה בנושא ונותן בנכסי אביו קריאתה היינו הילולה ע"כ שמתי פני כחלמיש גדול העצה באשר דבר מלך שלטון עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ יעזרני על דבר כבוד שמו ויקיים בי מקרא שכתוב ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך וזה החלי בס"ד. בריש כל מראין אותה נפשי לחקור חקירה אחת אף שהיא משנה שאינה צריכה התורה נקנית בקנין אגב גררא יש לחקור אם הרופא שהשקה סם זה לבחור הנז' שנעקר ממנו אם הוא פטור מדין שמים על דם זריעותיו אם לאו ונפקא מינה להבא להמלך אנן מה נענה. ולכאורה היה נ"ל להביא ראיה לחייב את הרופא בדיני שמים מהך סוגיא דפרק שמונה שרצים דף ק"י וכוס עיקרין כו' לירקונה תרין בשכרא וליעקר. והוינן בה בתר הכי ומי שרי והא תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו כו' ומוקמינן לה במסקנה אלא באשה דלא מפקדא אפו' יע"ש. והא הכא דכוס של עיקרין זה הוא משום רפואה לירקונה ואפ"ה אסיקנא דלאיש אסור לשתותו משום סירוס ומתני' דשרי לא מתוקמה אלא באשה א"כ דון מינה לנדון דידן דאסור לרופא להשקות לחולה סם זה אפי' דאינו מכוין הרופא כי אם לרפואת החולי אפ"ה אסור מאחר שנמשך מזה שמסתרס ונעקר דהוי דומה ממש דשותה כוס של עיקרין לרפואת עצמו מן הירקון ואפילו הכי אסיקנא שאסור לשתותו א"כ ה"ה בנדון דידן שאסור וכן פסק הרמב"ם בפי"ו מהלכות איסורי ביאה וז"ל המשקה עיקרין לאדם או לשאר מינים כדי לסרסו הרי זה אסור ואין לוקין עליו כו' עד ואינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות עכ"ל וכתב ה"ה ז"ל וז"ל המשקה עיקרין כו' ושם מבואר דאסור הוא שאמרו שם לירקונה רפואה פ' ומיעקר והעמידוה באשה דוקא כו' יע"ש. וק' לע"ד טובא בדברי הרמב"ם ז"ל במאי דנקט בלישניה כדי לסרסו ה"ז אסור דמשמע דהאי דאסור היינו כשנתכון להשקות העיקרין כדי לסרסו הא אם לא נתכון לסרסו משמע דאינו אסור וקשה דמהש"ס מוכח דאף דאינו מכוון לסירוס כי אם לרפוא' דאסור מאחר שנמשך ממנו סירוס דהא כוס עיקרין אוקמוה בש"ס דהוא לירקונה ואפ"ה מסקי' התם דאסור לאיש לשתותו כדבר האמור וממשמעות דברי הרמב"ם נר' דמותר ואין אסור כי אם דוקא כשמתכוין לסרסו וה"ל לפסוק דאפי' אם מכוין לרפואה אסור. והטור נשמר מזה ופסק בכולל דאפילו דאינו מכוין כי אם לרפואה דאסור אכן דברי הרמב"ם צל"ע ולא ראיתי מי שהרגיש בזה (עיין בס' זרע אברהם א"ה סי' א'). מעתה אחזור למקומי דלכאורה היה נראה להביא ראיה לחייב את הרופא בדיני שמים. מ"מ נראה דאי מהא לא אירייא דהכא לא מיירי בחולה המוטל על ערש דוי כמ"ש מדברי ה"ה ז"ל בפ' כ"א מה' שבת דין כ"ב. משא"כ בנדון דידן דאנן קיימין בחולה שיש בו סכנה וכמו שהסכימו הרופאים אפשר לומר דפטור ומותר הרופא להשקותו סם זה להחיות את נפשו. וא"כ אין מכאן ראיה לנ"ד. גם אין להביא ראיה מהא דגרסי' בתוספתא דב"ק פ' הכונס דמני התם בני אדם הפטורים מדיני אדם ודינם מסור לשמים וזו אחד מהם רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק דפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים דלכאורה משמע דאיירי כנדון דידן ואפילו הכי אמרינן דדינו מסור לשמים. דליתא דהך תוספתא פי' הרמב"ן בס' תורת האדם דאיירי בהיכא שטעה הרופא בסמנים ובמקום שהיה לו ליתן סם המועיל נתן לו סם המזיק והזיק בזה אמרו בתוספתא דחייב בדיני שמים וכן נראה שכן מפרש לה הטור בי"ד סימן של"ו וז"ל אבל אם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם המית ונודע לו ששגג גולה ע"י כו' וכתב מרן שכ"ז הם דברי הרמב"ן בס' תורת האדם והעתיק שם כל דברי הרמב"ן יע"ש. והדרישה כתב על דין זה וז"ל ודוקא נקט טעה דאלו הזיק המזיד חייב אפילו על ידי אדם ואם לא טעה ועשה הרפואה כהוגן ומת פטור גם כן מדיני שמים שהוא לא המית אותו אלא השי"ת רצה במיתתו עכ"ל. נמצא דאין מכאן ראיה לנ"ד לחייבו בדיני שמים דבנ"ד לא טעה הרופא ואדרבה מדברי הטור שכתב בסי' זה מצאתי ידי ורגלי ללמד זכות על הרופא דנ"ד שהרי כתב הטור בתחלת דבריו וז"ל תנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה אני ונמצאתי הורג נפשות כו'. בא ללמדינו שנתנה לו רשות לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש היא והזריז הרי זה משובח ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים כו' וכעין זה כתב הטור בא"ח בה' שבת סי' שכ"ט וז"ל כל פיקוח נפש דוחה השבת והזריז ה"ז משובח כו' עד מי שנפלה עליו מפולת ספק חיי כו' ואפי' מצאוהו שהיה מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחין כו'. והא הכא במצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה ואפ"ה אמרי' דמחללין עליו את השבת החמור ושקול ככל התורה לחיי שעה ודין זה מוסכם מכל הפוסקים בלתי חולק דהסברה היא נוטה לומר דמאי נפקא לן מינא בחיי שעה ואין לחלל שבת החמור לחיי שעה ואפ"ה אמרי' דמחללין עליו את השבת החמור ועבדינן איסורא רבה כדי לתת נחת רוח לישראל שיחיה שעה אחד בעולם כ"ש וק"ו בנ"ד שע"י סם זה שנותן לו הרופא ברור לו כשמש ודאי שיחיה איפשר כמה שנים וכעובדא דנ"ד שהרי הבחור עודינו חיי ע"פ האדמה ויחיה שנים רבות בע"ה ויקיים כמה מצות אף שאי איפשר לו ע"פ הטבע לקיים מצות פרו ורבו מה בכך הרי מקיים כמה מצות אחרות ואיפשר שע"י זכות גדול יפקדוהו בפקודת ישועה ורחמים כמו שמצינו שאמ' לו ה' לאברהם מאי דעתיך דקאי צדק כו' דפשיטא דמותר לו לרופא לרפאותו ע"י סם זה ואין עליו שום עונש כלל כלל לא ואדרבא עליו נאמר והזריז הרי זה משובח ושכרו כפול ומכופל מן השמים וכל עונש שיגיע לו מזה ליתי עלי ועל צוארי ואני ערב בדבר ואכתי פש לן לברורי בנ"ד אם בחור זה שנסתרס באותו סם אי דיינין ליה כנסתרס ע"י אדם ופסול לבא בקהל או אי דייני' ליה כנסתרס בדיני שמים ומותר לבא בקהל ואין ספק אצלי דדיינינן ליה כנסתרס ע"י אדם ראיה לדבר ממה שכתב הרמב"ם בפי"ו מה' אסורי ביאה דלא מיקרי בידי שמים אלא כשנולד פצוע דכא או כרות שפכה או שנולד בלא בצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין שכל אלו בידי שמים וכשר לבא בקהל דמשמע דחוץ מאלו שמנה הוא נקרא בידי אדם ופסול ועוד זאת יתירה ראיה ברורה ממ"ש אח"כ המשקה עקרין לאדם כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין ואם איתא דבידי שמים מיקרי למה אסור הא בידי שמים הוא נעקר ולמה חייבו מכת מרדות במידי דלאו איהו קעביד אלא ודאי דבידי אדם מיקרי. ואין לומר דאין ראיה מכאן דאסור לבא בקהל דאיפשר לומר דכונת הרמב"ם הוא לפוטרו ממלקות ואיסורא בעלמא הוא דעביד האי גברא דהשקה לחברו כוס של עיקרין. ברם איהו גופיה מותר לבא בקהל דהא לא אסרה תורה פצוע דכה וכרות שפכה מלבא בקהל אלא הנעשה ע"י אדם ולא הנעשה ע"י סם הנעקר מאליו ולכן פטור ממלקות דהא ודאי בורכא דהלאו שכתב הרמב"ם שאינו לוקה עליו הוא לאו דסירוס דבארצכם לא תעשו שמוזהרים אנו שלא לסרס לא לאדם ולא לשאר מינים ומלאו זה פטרה התורה למסרס ע"י סם אכן באיסור מלבא בקהל אכתפיה רמינא דהא בידי אדם הוא ואסור כנ"ל ברור (א"ה עיין בס' זרע אברהם א"ה סי' י"א). ומ"מ קשה לי קצת בדברי הרמב"ם דהכא פי' דבידי שמים הוא דוקא באינהו גוונא או בשנולד כך או שחלה ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין באברים אלו כנז"ל דמכלל דבריו אלו נראה דבאופן אחר כגון ששמע קול רעם או זיקים או שאגת אריה וקול שחל ונסתרס שאינו נקרא בידי שמים וקשה דבפ"ח מהלכות שחיטה גבי חרותא כתב שאם צמקה הריאה בידי שמים כגון ששמעה קול רעם או ראה זיקין וכיוצא בהם שהבהמה מותרת וכת' מרן הכ"מ דס"ל להרמב"ם דאף בידי הבריות כגון שאגת אריה דמיקרי בידי שמים ונכלל בכיוצא בזה דכתב הרמב"ם ז"ל דפסק כת"ק ולא כרשב"א דס"ל דבידי הבריות דינא כבידי אדם וכ"כ הרשב"א והטור וכיון שכן דבידי שמים הוי נמי רעם וזיקין ושאגת אריה כו' א"כ קשה מדוע כתב כאן בהל' איסורי ביאה דבידי שמים לא הוי אלא אינהו שמנה ומה בין זה לזה דהא בידי שמים נזכר בש"ס באלו השני מקומות ומאין בא לו לחלק בין בידי שמים דהכא לבידי שמים דהתם והטור בסי' ה' דא"ה כתב וז"ל או שנעשה בידי שמים כגון ע"י רעם וכיוצא בו ובכלל כיוצא בו דקאמר נכנס זיקין ושאגת אריה כו' אבל הרמב"ם לא הזכיר רעם ולא כיוצא בו ואיני יודע למה ונפקא מינה לסברת הטור רעם וזיקים ושאגת אריה וקול שחל הכל נקר' בידי שמים ומותר לבא בקהל ולס' הרמב"ם שלא הזכיר אלו נראה דס"ל דנקראים בידי אדם ולענין דינא הדבר צל"ע בהא סלקינן דלכ"ע בנ"ד שהבחור נסתרס ע"י סם דמיקרי סריס אדם ופסול לבא בקהל.
2
ג׳מעתה אשובה אניף ידי להשיב על טענת היתומה על ראשון ראשון לציון ששאלה אם כופין את בעלה לגרשה מאחר שאין לו גבורת אנשים כו' דבר פשוט הוא לכל יודעי ספר דבנ"ד דפשיטא ודאי דכופין אותו להוציא מכמה טעמים ויצא הראשון דאפי' אם במונח שהבחור הלזה היה כשאר בני אדם ונשאר נשוי עם אשתו עשר שנים ולא זכו להבנות זה מזה ותבעתו אשתו לדין שיגרשנה בטענה שאין לו גבורת אנשים קי"ל דיוציא ויתן כתובה ועיקרא דהאי מלת' ילפינן לה בס"פ הבא על יבמתו וז"ל הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה אמר ר' אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי היא קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ביורה כחץ וכן פסק הרמב"ם פט"ו מה' אישות וז"ל האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים משום שלא ילדה והיא אומרת שאינה יורה כחץ שומעין לה אע"פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא בנים לזקנותה וכופין אותו להוציא' ופסקו מרן בא"ה סי' קנ"ד יע"ש. ובפי' שמועה זו אפליגו בה גאוני עולם ועיין שם בתוס' ד"ה שבינו לבינה שהאריכו בענין יע"ש והרי"ף כתב שם בסוגייא זו וז"ל וחזינן לגאון דקאמר הא דאמ"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת דוקא למשנה ראשונה דתנן בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה וחדא מיניהו השמים ביני לבינך ואידחיה לה ולא עבדינן עובדא. ואנן לא ס"ל הכי דלא אתא ר' אמי לאשמועינן דין משנה ראשונה אלא הא דר' אמי על מתני' דהכא אמרה דתנן נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה דתני עלה יוצא ויתן כתובה וקא מבעיא לן השתא היכא דשהא עמה עשר שנים ולא ילדא וקאתי ואמר מינה הוא דלאו בת אולדי הוא ולית לה על כתובה דבעינן לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי דבת אולדי וקא אמרה איהי מינך הוא דאינך יורה כחץ ואי בעית לאפיקין הב לי כתובתי מאי וקאמר ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת דאיהי קים לה בי"כ הלכך לא מצי לאפוקה עד דיהיב לה כתוב' וליכא למיחש בכי הא מלתא לשמא נתנה עיניה באחר דהא אנן מפקי' לה בע"כ אבל משנה ראשונה לאו על הדין עיקר אמרה אלא במי שלא שהתה עשר שנים וקא אתייא איהי למתבעה לאפוקה ולמיתן לה כתובה ואיהו לא בעי לאפוקה למשנה ראשונה יוצאה ונוטלת כתובה ולמשנה אחרונה חיישי' שמא עיניה נתן באחר ויעשו דרך בקשה כו' והרב הגדול מהריב"ל בח"ג סי' ג' הקשה על הרי"ף ז"ל תרתי הקושיא הראשונה היא קו' הרמב"ן והקו' שנית ז"ל ותו איכא למידק בדברי הרי"ף דכיון דתלי טעמא משום דאיהי לא תבעה למיפק לא חיישי' לשמא נתנה עינה באחר אם כן אמאי איצטריך לאוקמי לההיא בעיא באחר ששהא עשר שנים דמשמע דוקא אחר ששהתה עשר שנים הוא דקא מבעיא ליה אבל קודם ששהתה עשר שנים אינה נאמנת והרי אפילו קודם ששהתה עשר שנים נאמנת אם היא לא תבעה למיפק והרא"ש בפסקיו כתב וז"ל ויש מתרצים דבנדרים איירי כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע"כ הלכך חיישי' לשמא נתנה עיניה באחר אבל הכא מירי שהבעל רוצה ובכתוב' הוא דפליגי ולא שייך לומר עיניה נתנתה באחר וכיון דכן הוא אמאי איצטריך ליה להרי"ף לומר דקאי להיכא דשהא עשר שנים ותירץ וז"ל ואי' לומר דאין ה"נ דס"ל להרי"ף כו' יע"ש. ואנא לחיכנא עפרא מתותי גרמיה דמהריב"ל ז"ל וק"ל עליו דאי כדסבירא ליה להרב הנז' דעיקר החלוק של הרי"ף הוא בין לכשהיא תבעה למיפק דאז חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר ומכח זו הוקש' לו דאי הכי אמאי איצטריך לאוקמיה הך בעיא לאחר ששהתה עשר כו' אי הכי מדוע הרב מיהריב"ל לא הקשה להרי"ף מאנהו עובדי דמיתי תלמודא בתר הכי אשר עין בעין נראה דמירי דהיא תבעה למיפק מיניה בטענה דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה ואמר רב נחמן ודעמיה כי הא ודאי דכייפי' ופסקו הרי"ף והשתא ק' דמאי איכפת לן בטענה זו ואמאי כופין את בעלה לגרשה ניחוש שמא נתנה עיניה באחר מאחר דאי היא תבעה ובעיא היא לאפוקא נפשה ובאמת דמהנהו עובדי הויא תיובתא גמור אל הרי"ף ז"ל לפי סברת מהריב"ל מכל הצדדי' הן מדברי הש"ס הן מדברי הרי"ף מיניה וביה דדבריו סתרי אהדדי והרב הנז' עשה העלמת עין ולא הק' מאינהו עובדי ואיני יודע למה.
3
ד׳ולי ההדיוט אחר שאלת המחילה לקובל אלפא ממהריב"ל נראה לע"ד דקוטב דברי הרי"ף סובב והולך במ"ש דברים אלו דהא אפי' דאיהו לא בעא לאפוקה אנן מפקינן לה בע"כ. ועל יסוד זה בנה דבריו ז"ל והכי הוי פי' דמילתא דכששהה עשר שנים דאמרינן במשנה דכופין להוציא ולישא אשה בת בנים שכן חייבתו תורה כדיליף לה מקראי ובא לפני ב"ד לגרשה ולהוציאה בלא כתובה בטענה שאומר שממנה היא מניעת ההריון והיא אומרת דמיניה הוא דאינו יורה כחץ בזה אמר ר' אמי שהיא נאמנת משום דהיא היא נאמנת דקים ליה ביורה כחץ ואיהו לא קי"ל ולא חיישינן לשמא נתנה עיניה באחר דהא אפי' דלא בעיא איהי לאפוקה אנן מפיקינן לה בע"כ ולהכי מהימנא בטענתה דאינו יורה כחץ דלא חיישינן לשמא נתנה עיניה באחר דהא עכ"פ מוכרחת היא להתגרש מן הדין ומה לה לשקר ומאחר דקי"ל דאיהי קי"ל ביורה כחץ להכי מהימנא. משא"כ במשנה ראשונה דמיירי בתוך עשר דלא כייפינן לה להוציא ואיהי היא דתבעה למיפק מיניה ותובעת כתובתה ואיהו לא בעי לאפוקה שהרי מן הדין אינו חייב לגרשה אז ודאי דחיישינן לשמא נתנה עיניה באחר כיון שלא שהתה עשר שנים ואינו מחוייב לגרשה. והדברים ממשמשים ובאים שלזה כיון הרי"ף מדקאמר בסיום מילתא וליכא למיחש לשמא נתנה עיניה באחר דהא אנן מפקינן לה בע"כ ואי כדברי מהריב"ל וסברתו הול"ל דלא חיישי' לשמא נתנה עיניה באחר מאחר דאיהי לא תבעה למיפק שזהו עיקר טעמו של הרי"ף לדעת מהריב"ל ומדלא סיים הכי ש"מ שאין טעמו של הרי"ף כמו שהבין מהריב"ל. ובמ"ש ניחא נמי אנהו עובדי דתלמודא לדעת הרי"ף דאינהו עובדי דתלמוד' איירי כששהתה עשר שנים כמ"ש התוס' והרא"ש ומה שהצריכו לבא בטענת דבעינן חוטרה לידה ומרה לקבורה משום דאיירי שהבעל היה לו בנים מאשה אחרת או היה עקור כמ"ש התוס' והרא"ש יע"ש. (א"ה עיין במוהרי"ט צהלון סי' מ'). תו הק' מהריב"ל במ"ש רבי' ישעיה מטראני ז"ל דמשנה ראשונה היו סבורים דמפקדא אפריה ורביה וחזרו לומ' דלא מיפקדא אפ"ו ויש בין משנה ראשו' למשנה אחרו' שבמשנה ראשו' היו מפרדין אותה מיד וכיון שהיו סבורים דאשה מפקדא אפ"ו הילכך לא היו רוצים לפייסה שאפי' אם היא תתפייס הם לא יתפייסו. וכשחזרו למשנה אחרונה וסברו דאשה לא מפקדא אפ"ו הילכך התקינו שיבקשו ממנה שלא תחוש לבנים אם תתפייס הרי טוב ואם לאו אין מכרחין אותה אלא יוצא ויתן כתובה זהו תורף דברי מהר"י מטראני ז"ל והקשה עליו מהריב"ל דפשטא דמתני' לא משמע הכי אלא דבמשנה ראשונה לא חששו לשמא נתנה עיניה באחר ולמשנה אחרונה חששו. והנר' לומר דלא ק' דהיא היא דלמה למשנה ראשונה לא חששו לשמא נתנה עיניה באחר לפי שהיו סוברים דאשה מפקדא אפ"ו וכיון דמפקדא להכי לא חששו להך חששא אכן למשנה אחרונה שגמרו בדעתם לו' דאשה לא מפקדא להכי חששו לשמא נתנה עיניה באחר והכל עולה בסיגנון אחד ואחרי כתבי האלקים אינה לידי ס' נתיבות משפט דף רכ"ג ע"ד וראיתי שכונתי לדעתו בזה ושם נאמר וז"ל ואי קשה הא ק' טובא שהרי אף באומ' טמאה אני לך שאם כנים דבריה אסורה לו מן הדין וכל ימיה עומדת עמו באיסור אעפ"כ מפני חשש דשמא נתנה עיניה באחר הפקיעו צד האיסור וגזרו במשנה אחרונה שלא להאמינה והיכי תיסק אדעתין דבאומ' השמים ביני לבינך שאף לפי דבריה אין שום צד אסור בדבר מפני שיש לה טענה מעליא לא חששו לעיניה נתנה באחר ואוקמוה אדין משנה ראשונה זו כלפי לייא ולא מבעיא לדברי האומרים דאע"ג דאומ' טמאה אני לך מדינא אסירא שרו ליה רבנן ומבטלי אסור תורה משו' מגדר מלתא א"נ דאפקיענהו רבנן לקידושי מינה כו' כמ"ש הר"ן אלא אפי' למ"ש שם הר"ן בשם אחרים דמדינא אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מתחת בעלה אלא דבמשנה ראשונה תקנו להאמינה כו' ובמשנה אחרונה אוקמוה אדינא מפני החשש דשמא נתנה עיניה באחר עכ"ז ק' כו' יע"ש ואני בעניותי מודינא שקו' הרב הנז' היא עצמית דוקא לדברי האומ' דבאומ' טמאה אני לך מדינא אסרה ואפ"ה שרו ליה רבנן משום מגדר מלתא כו'. אכן לסברת האומ' דבאומ' טמאה אני לך דמדינא שריא משום דאין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה ובמשנה אחרונה אוקמוה אדין תורה וכ"ש לס' הר"ן דטעמא הוי דכל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקיענהו רבנן לקידושי מיניה ונחשבת אשה זו כפנויה שנבעלה באונס דשריא אפילו לכהן לפי שני הסברות הללו לא שייכא ק"ו הרב הנז' כלל ואשר עיני בשר לו יראה דלא ק' ולא מידי והאריכות בזה הוא ללא צורך.
4
ה׳ובהיותי קורא ושונה בסוגיא זו דשלהי נדרים ראיתי בדברי הרא"ש דברים תמוהים בעיני במ"ש שם בסיום המסכתא וז"ל והלכת' כרב המנונא מדפריך תלמודא פ' האשה שלום כו' ומפ"ב דכתובות וכן מפ' התקבל הלכתא כרב המנונא מכל הלין ראיות ועוד נרא' כו' וא"ת דהא אמרי' בשילהי הכותב גבי הוצאת גט א' רב יוסף הב"ע כשאין שם עדי גירושין דמיגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה והיאך יכול לומר לא גרשתיה כיון דמעיזה פניה לומר גרשתני מהימנא. וי"ל כגון דהוי קטטה כו' א"נ מאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת דמחמת חימוד ממון היא אומ' כן כדאמרינן פ' האשה שלום באה לב"ד ואמרה התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנים לה כתובה. תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה והרמב"ם כתב שנוטלת כתובתה מדמדמינן לה למתני' אלמא נאמנת אפי' לכתובה כדין משנה ראשונה ואיפש' דלא פליג על דברי ר"י כו' והדבר הקשה שהרי כתב הרמב"ם בפי"ו מה' אישות וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומ' לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתו' אבל אינו נותן לה התוס' כו' הרי דפליג על דברי ר"י בהדיא דלדברי ר"י כשתובעת כתובתה אינה נאמנת ולהרמב"ם אף בתובעת כתובתה נאמנת וגובה עיקר כתו' ואין לנו לשבש ולגרוס הרמב"ן במקום הרמב"ם שהרי הרב המגיד כתב בפ' הנז' דהרמב"ן ס"ל כהרמב"ם שכ"כ ולענין כתובה ג"כ הכריע הרמב"ן כדברי רבינו וצ"ע. ובמ"ש הרא"ש טעם אחר לפסוק כרב המנונא וז"ל ועוד נ"ל טעם טוב דהלכת' כרב המנונא דאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישי' שמה נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא אומ' אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מחמת בעלה להיותה באיסור א"א כל ימיה עכ"ל ומהריב"ל נתקשה הרבה בהאי טעמא דהרא"ש א' דכיון דרב המנונא גופיה קאמר דטעמא דהאשה שאמר לבעלה גרשתני מהימנא הוי משום דאיהו נמי ידע וחזקה אין האשה כו' א"כ מי הכניסו לרב למיהב טעמא אחרינא מדנפשיה ועוד דאיכא ביניהו בין הנך תרי טעמי טובא דלטעמ' דרב המנונא דחזקה באומ' אין לו גבורת אנשים כיון דאיהו נמי ידע הוי נאמנת ויוצא כו' ואילו לטעם הרא"ש דהוא יהיב מדעתיה אפי' היכא דטעין מלתא דאיהו ידע נמי אפ"ה לא מצינן למילף מגרשתני דמהמנא דשאני התם דאיכא ההיא טעמא דהרא"ש כו' יע"ש ע"כ תורף דברי מהריב"ל בח"ג סי' ק"א ותירץ שכונתו לומר דאע"ג דמכמה דוכתין מוכח דהלכתא כרב המנונא איפשר דלא מהאי טעמא המפורש בש"ס אלא מטעם אחר שכתב הרא"ש זהו תורף דבריו ומהרש"ך בח"ג סי' מ"ב תמה ע"ז דלפי טעם זה מאי פריך השמים ביני לביניך תהוי תיובתא דרב המנונא כו' דשאני גרשתני דאיכא טעמא רבה דהרא"ש יע"ש והרב משפטי צדק סי' נ"ט הרבת להשיב על דברי מהריב"ל ז"ל. והנר' לומר דהרא"ש לא בא לחדש טעם אחר מסברא דנפשיה אלא שכונתו לפ' טעם דרב המנונא דקא יהיב טעמא דאפי' למשנה אחרונה התם הוא דמשקר' דידעה דבעלה לא ידע בה. אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנה דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ואכתי ק"ל להרא"ש דדילמא תקיף לה יצרא ועיניה נתנה באחר ומשקרא לעשות נחת רוח ליצרה הזונה ומשקרא. ומידי חששה זו לא נפקא דהרי מצינו שהאדם מעיז פניו כנגד קונו למלאת תאות יצרו הרע. ואם כן איך בחזקה זו יצאה מידי חששה דשמא עיניה נתנה באחר והולכת ונשאת לאחר. ולהכי בא הרא"ש ונתן טעם לשבח בטעם דרב המנונא גופה ואמ' דבשלמא במשנה אחרונה להכי חיישינן לשמא נתנה עיניה באחר לפי שמורה היתר לעצמה ואו' אני אטעון טענה זאת דהשמי' בני לבינך ויגרשנה בעלי ואלך ואמלא תאות יצרי הרע שאני נישאת לזה שנתתי עיני עליו בהיתר אחר גירושין ולהכי חיישי' לשמה נתנה עיניה באחר ונמצא שעולה בידה המכוון שלה בהיתר ולהכי לא מהימנא דחיישי' שמה נתנה עיניה באחר משא"כ באומרת לבעלה גרשתני ליכא למיחש דמשקרא ואומ' כן לילך לינשא לאחר שנתנה עיניה בו באיסור א"א כיון דנאמנת בטענת גרשתני ואם תלך ותנשא ועדיין היא א"א ודאי שאסור גדול בידה וחלילה לבנות ישראל לעשות אסור גדול כזה ולכן מוכרחים אנו לומר דלא משקרא וליכא תו חשש לשמא נתנה היא עיניה באחר. נמצא כללן של דברים שטעם זה דיהיב הרא"ש הוא לחזק טעם דרב המנונא דלהכי לא חיישי' תו לשמא עיניה נתנה באחר מטעם דקא יהיב הרא"ש ואינו טעם אחר כמ"ש האחרונים ז"ל. ומעתה נמצא דטעמא דקאמ' רב המנונא בש"ס הוא לחלק בין המשנה אחרונה דאינה נאמנת לגרשתני דנאמנת וע"ז חילק ר' המנונא דטעם משנה אחרונה דלא מהימנא הוא משום דלא ידע בעלה ומשקרא ובאו' גרשתני לא משקרא משום דבמלתא דידע בה בעלה לא משקרא. ומפני שהוקשה לו להרא"ש דבגרשתני למה מהימנא אף דידע בעלה נימא דמשקרא למלאת תאותה דשמה נתנה עיניה באחר ומי מפיס דלא משקרא. ולהכי הרא"ש נתן טוב טעם על טעמו של רב המנונא דלהכי לא חיישי' בגרשתני לשמא נתנה עיניה באחר משום דאי משקרא והלכה ונשאת לאיש אחר נמצא איסור א"א בידה וחלילה להן לבנות ישראל לעשות איסור גדול כזה משא"כ בההיא דמשנה אחרונה דאינה היא נכשלת באיסור כלל דאם יגרשנה בעלה בהיתר היא נשאת למי שנתנה עניה בו ולהכי חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות כנ"ל.
5
ו׳ואנכי לא אוכל להמלט עדיין מפריכא שנית דפריך מהריב"ל דנ"מ בין הנך תרי טעמי טובא דלטעמא דרב המנונא דחזקה באומ' דאין לו גבורת אנשים כיון דאיהו נמי ידע נאמנת לטעם זה ויוצא וכו' ואלו לטעם זה דמוסיף הרא"ש ז"ל נראה דאפי' דטעין מלתא דידע בה הבעל דאינה נאמנת דלא דמי לגרשתני דשאני התם דאיכה תעמא רבה דהרא"ש אף לפירכא זו נלע"ד דלא פריך מידי לפי האמור. והוא דמאחר שכבר כתבתי שהרא"ש לא בא להוסיף טעם אחר מדעתו חוץ מטעם החזקה דרב המנונא אלא שעל טעם רב המנונא דחזקה ק"ל דאיך אלימא חזקה זו להתירה לשוק במידי שיש אסור ערוה מדאוריתא. וע"ז קאמר הרא"ש דלא חיישינן לשמה עיניה נתנה באחר והרי היא מותרת לכל אדם בחזקה זו משום דאנן סהדי דאינה מקלקלת עצמה לעמוד באיסור אשת איש כל ימיה כמש"ל משא"כ בהך דמשנה אחרונה שתובעת להתגרש ובהיתר הולכת ונשאת. אמור מעתה ה"נ ס"ל להרא"ש בטוענת שאין לו גבורת אנשים דמהימנא משום דטענה מלתא דידע בה בעלה וזו תובעת גט מבעלה בחזקה זו דקי"ל דאין אשה מעיזה בפני בעלה במידי דידע בה בעלה דיי לנו להאמינה לכשתטול גט מבעלה דהא אין לנו לחוש לשמה עיניה נתנה באחר כדחיישי' באו' גרשתני משום דהתם יש אסור א"א בדבר דסמכינן אדיבורה שהיא מגורשת והולכת ונשאת ע"פ דיבורה. ולהכי צריכים אנו למשכוני נפשין לטעם הרא"ש משא"כ בטוענת שאין לו ג"א דנאמנת בחזקה זו לבד משום דאף את"ל דמשקרא ועיניה נתנה באחר מה בכך הרי היא יוצאה בגט כשר כדת משה וישראל ונשאת לאשר מצאה חן בעיניה בהיתר ולא איסור. אלא דאכתי לבי מהסם דאי איתא שזו היתה כונתו א"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל שאם היתה אשה זו טוענת שאין לו גבורת אנשים וכיוצא במלתא דידע בה בעלה היתה נאמנת בהאי טענה לחוד בלתי תנאים אחרי' והא ליתא ובתשו' כלל מ"ג ברוב תשו' דאיירי דהאשה טענה דאין לו גבורת אנשים כתב שאין להאמינה כי אם בשני תנאים אחרים הא' שצריכה שתבא מחמת טענה ושניה לה שלא תתבע כתובה ושם נאמר בתשו' שנית דכלל מ"ג כתב שחילוק זה שחילק בין תבעה כתו' ללא תבעה למדו מדברי ר"י וז"ל ודבר זה אני למד מדברי ר"י פ' הבע"י על ההיא דאמרי' היא אמרה מניה וכו' ומק' ר"י כו' ואי דלא שהתה עשר שנים היכי דמי דמהימנא הא אמרי' בשלהי נדרים השמים בני לבינך דהיינו אינו יורה כחץ חזרו לומר דאינה נאמנת ותירץ כמה תירוצים וא' מהם דהכא מיירי שאינה תובעת כתו' הלכך מהימנא ובנדרים איירי בתובעת כתו' עכ"ל ולכאורה נראה שהוא ז"ל מסכים לחילוק ר"י ממה שמצינו שנסתייע מדברי ר"י וקשה טובא דאי הכי נמצאו דבריו סותרין זו את זו דהא בתשוב' הקודמת כתב מסברא דנפשיה דההיא דנדרים מיירי באינה תובעת כתו' וההיא דס"פ הבא על יבמתו מיירי שתובעת כתו' וכאן בתשו' השנית כתב ר"י הפך כנז"ל ונמצאו דבריו פלגין בהדייהו. ולפי חומר הנושא נרא' לע"ד דמה שנסתייע מדברי ר"י בתשו' השנית לאו דאיהו ס"ל כחילוק ר"י ממש דהא איהו לא ס"ל כחילוק ר"י כמ"ש בתשו' א' בהדיא הפך מס' ר"י אלא שכוונתו לומר שלמד חילוק זה בין תובעת כתובתה ללא תובעת מדברי ר"י שכן חילק ר"י וכן דייק בלישניה דקאמר ודבר זה אני למד מדברי ר"י לחלק בין תובעת כתובתה ללא תובעת. אמנם בישוב הסוגייאות פליג האי דר"י ס"ל דסוגייא דפ' הע"י מיירי כשאינה תובעת כתובתה ובנדרים תמן איירי בתובעת כתובתה ואיהו זלה"ה ודאי סבירא ליה כלפי לייא כמו שכתב בתשובה הראשונה יע"ש כן נראה לע"ד ואם לכך כיון הרא"ש מצאנו ארוכה ומרפא לחולי שכתב הרב נ"מ בדף ר"ל ע"ד שכתב על תשו' הרא"ש וז"ל ועוד זה חולי שבתשו' זו עצמה סותר חילוק זה והביא מעשה לסתור שנדון שלו הוא בטוענת שאין לו גבורת אנשי' דקי"ל לבעל בטענתה ואעפ"כ כתב דאינה נאמנת אלא באינה תובעת כתוב' ומדברי ר"י נראה דבמידי דקים ליה אפי' הובעת כתובתה מהימנא והיאך הביא ראיה מדברי ר"י אדרבה משם ראיה לסתור וכבר נתעורר ע"ז מהריב"ל בח"ג סי' ק"א דכתב ודוחק לומ' שאין לו גבורת דהיינו שאינו יורה כחץ דלא משמע הכי וכו' יע"ש והשתא נמי במ"ש אזדא לה קו' אינהו רבוותא דהרא"ש איהו ס"ל כאוקמתא קמייתא דאוקמי' בתשובה א' דכלל זה דההיא דנדרים איירי באינה תובעת כתובתה ואפי' במלתא דידע בה בעלה וכדאוקי שם ולהכי הצריך בנדונו דלא תבעה כתובה דאי תבעה כתובתה אפי' כמידי דידע בה בעלה כגון גבורת אנשים או ישען על ביתו כו' ומ"ש חילוק ר"י לאו דס"ל חילוק דר"י כמו שאמרו ר"י אלא שכונתו שלמד חילוק זה מדברי ר"י כדבר האמור ואין צורך לכפול הדברים. הקרה מלפני ס' עדות ביעקב וראה ראיתי שם בסי' ל"ו כמה דברים שכתבתי שכוונתי לדעתו תל"י יע"ש וכמה יגיעות יגע אותו צדיק לישב דברי הרא"ש יע"ש. ויש לי להשיב על דבריו בכמה פרטים ולא אוכל להתאפק לכתוב מה שיש לעמוד על דבריו מפני יראת האריכות במידי דלא נפיק לן מידי והרב הנז' חתר גם הוא לישב הסוגייאות לס' ר"י בדף פ"ז ושם נאמו וז"ל ואולם בעבור כ"ז אני אומר דהאי דקאמר ר"י דהכא מיירי שאינה תובעת כתובה כו' דה"ק שאינה תובעת גיטה וכחו' מעצמה אלא בתר שרואה היא דאיהו הבעל רוצה לגרשה וסבר להפסידה כתו' כו' עד כיון שהכא מעיקרא איהי לא אתיא לאפוקא נפשא מניה אלא איהו הוא דאתי להפיק לה ולהפסידה כתובתה מספק לאו כל כמיניה כו' עד ובנדרים מיירי שתובעת כתובתה כו' התם שאני דהיא אתייא למיפק מניה ושואלת גט כו' יע"ש. ואני בער ולא אדע איך הר' הנז' הרכיב שיטת הרי"ף ז"ל ופירשו בדברי ר"י מה שלא נזכר שם בדברי ר"י אפי' ברמז דכל כונת ר"י הוא לחלק בין אם תובעת כתובתה לכשלא תבעה כתובה בלבד ובחילוק זה יישב ר"י התרי סוגיי דלא פליגי ואם באמת היה הדבר דר"י ס"ל כסברת הרי"ף לא היה לו לר"י לחלק בין תובעת כתו' ללא תובעת בלבד ולהכחיד תחת לשונו עיקר החילוק שהוא לכשתבעה איהי למיפק לכשלא תבעה היא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה שהוא עיקר החילוק שחילק הרי"ף וכל כי האי הוה ליה לאודועי. והוא ז"ל כתב שבישוב זה הכל עולה כהוגן וכשורה כו' ואם כונתו לישב דברי הרא"ש מ"ש בתשו' ובפסקיו הן אמת שבדברי הרא"ש איפשר לישב דבריו מכח מ"ש בתשו' אף שהוא דוחק לפי שגם בדברי הרא"ש לא פורש חילוק זה אלא מכח נדון התשובה איפשר ליישב דבריו כמו שישבן הרב הנז'. מ"מ עדיין לא אעלה ארוכה ומרפא לדברי ר"י להצילו מסתירת הסוגייאות ומדבריו נראה שבא ג"כ לישב הסוגייאות אף לדעת ר"י ולא עלתה ארוכה ודבריו צל"ע ומאחרי הפרגוד ב"ק יוצאה שהרב הגדול מורינו ורבי' ה"י נתקשה אדברי ר"י דסתרי אהדדי נמי דמדברי ר"י שכתב הרא"ש משמו שחילק בין הסוגייאו' דבנדרים מיירי שתובעת כתובתה מוכרחים אנו לפרש אותה סוגייא דנדרים לדעת ר"י הכי דטעמ' דמשנה אחרונה בדשמים ביני לבינך דאינה נאמנת הוי משום שתובעת כתובתה ולהכי אינה נאמנת. מינה דבאומ' גרשתני היא נאמנת אף בתובעת כתו' דהכי אמרינן בסוף נדרים בהא דאבעיא לן באו' לבעלה גרשתני אי נאמנת או לאו ופשיט לה רב המנונא דנאמנת וז"ל ת"ש האומ' טמאה אני לך אפי' למשנה אחרונה דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דבעלה לא ידע בה וצ"ל לסברת ר"י דגבי גרשתני דבעלה ידע אף שתבעה כתובה נמי נאמנת מטעם חזקה והתם הוא דוקא בלא תבעה וזה בהכרח גמור לפ' כן לעיני בשר למו וכיון שכן הוא קשה טובא דמצינו לר"י שכתב הפך זה בפרק הכותב דף פ"ט בד"ה מיגו דרצה ר"י להעמיד הך דאומר לבעלה גרשתני כשאינה תובעת כתובתה שכ"כ בתירוצו וז"ל וי"ל דלא מהימנא אלא דוקא היכא דאינה תובעת כתו' אבל כו' וזה הפך מהמובן מדברי ר"י שהביא הרא"ש כמש"ל וא"כ נמצאו דברי ר"י דסותרות זא"ז זהו תורף קו' מ"ו ה"י לפי הנשמע ובאמת שלכאורה נראה תמיהא רבתי ואני עני הדעת תלמידו הקטן השותה בצמא את דבריו נ"ל לפי מיעוט שכלי ליישב דברי ר"י דלא סתרי אהדדי בראשית בכורי כל צריכי' אנו למשכוני נפשין ליישב דברי ר"י דלפום ריהטא נר' שדברי ר"ו מופרכים ועומדין מצד אחר דהנה לכאורה נראה שכונת ר"י דבפ' הכותב לחלק יצא דהיכא דאינה תובעת כתו' מתירין לה להנשא ונותנין לה כתו' למ' שאין נותנים לה כתובה אלא דאף להנשא אין מתירין לה ממקום שבא להביא ראיה מפרק האשה שהלכה דאמרי' התם דאם אמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנים לה כתובה ותנו לי כתוב' אף לינשא אין מתירין אותה ומשמע מדברי ר"י דהכי נמי הכא אמרי' הכי ואילו בפ' האשה שלום דף קי"ו ד"ה ולהמניא מדרב המנונא כתב שם ר"י וז"ל אומ' ר"י דהלכתא כרב המנונא כו' והדר מותיב תיובתא לנפשיה מהך סוגייא דפרק הכותב הנז"ל ותירץ וי"ל דכשתובעת כתוב' אינה נאמנת אלא דוקא לענין נשואים עכ"ד וזה מורה באצבע היפך מ"ש בפרק הכותב דאילו מהתם משמע דכשתובעת כתוב' אינה נאמנת אף לענין נשואים כנז"ל וכאן כתב להפך דלענין נישואים נאמנת ואיך יתקיימו שתי המקראות הללו בהצמדם יחד. הא אין עליך לומ' אלא דההיא דפ' האשה שלום עיקר ומינה לא תזוע דתובעת כתוב' לנישואים דוקא נאמנת ולא לכתובה. ומלתיה דר"י דפ' הכותב הכי מתרצי' לה ע"כ דהכי קאמ' דכשאינה תובעת כתו' נאמנת לכל מילי בין לכתו' בין לינשא. וכשתובע' כתו' לכתו' לא מהימנא אבל לינשא מהימנא והראיה שהביא ר"י מפר' האשה שהלכה לצדדין היא תדע לך דאין זו ראיה החלטית לדדייק דאין משם כ"כ ראיה דהא כיון דקי"ל דעיקר טעמא דמהימנא הוי משום דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה הדין נותן דאפילו תובעת כתוב' דמהימנא ומפ' האשה שלום אין ראיה דהתם קיימינן כשלא בפני בעלה אלא ודאי דראיה זו דר"י לדוגמא נקטיה לעיקר החילוק בין תבעה ללא תבעה ולא לכל מילי.
6
ז׳ואם לחשך אדם לומר דמ"ש דאמרי' דכשלא תבעה כתוב' דנאמנת לכל מילי ומדמינן לההיא דפ' האשה שהלכה וכשתבעה כתו' לא מהמנינן לה לכתו'. ולנישואין מהמני' לה ולא מדמינן בהך חלוקה לההיא דפ' האשה שהלכה. אף אתה אמור לו לאו דמהתם ילפינן לכשלא תבעה כתו' אלא דטעמא הוי דבשלמא כשלא תבעה כתו' אלא או' גרשתני דוקא דנאמנת לנישואים מטעם דחזקה להכי יהבינן לה כתו' נמי כיון דלא הורעה חזקתה כלל להכי אמרי' דכיון דחזקתה בריאה ובתוקפה עומדת דיהבינן בה כתו' נמי מטעם חזקה זו משא"כ כשתבעה כתו' דהורעה חזקתיה דחיישי' דמפני חימוד ממון אמר' כן פלגי' אדיבורא דבטענת גרשתני נאמנת מפני חזקתה ותלך ותנשא אכן לענין כתו' דהורעה חזקה משום חימוד ממון אמרי' דלא תבעה כתו' משום דהורעה חזקתה לענין זה בלבד ולאו למימרא דילפינן מהתם כי אם דוקא לכשנלמוד משם דיש חלוק בין תבעה ללא תבעה ולא לשאר מילי ואחרי הודיע לנו את כל זאת מעתה אבא היום אל העין דמאחר שכוננו דברי ר"י גם יחד והכל עולה בקנה א' ותרענה באחו ואין בין מים העליונים לתחתונים אפי' כמלא נימא. מעתה גם תמיהת מ"ו הרב הגדול שיחי' נתיישבה מאליה דבר דבור על אופנו והכי הוי תירוצא דמלתא דעד כאן לא שייכא תמיהתו של רבינו הגדול אלא כדהוה ס"ד דס"ל לר"י דכשתובעת כתו' לא שרינן לה אפי' לנישואין וכשאינה תובעת כתו' דמהימני' לה לכל מילי וכפי ס"ד זו שיכא קו' מ"ו שי' בעצם ואין צורך לכפול הדברים אכן עתה שדברי ר"י עשינו אותם חטיבא א' דבכל שני המקומות ס"ל לר"י דאף שתובעת כתו' דנאמנת לענין נישואים בלבד דנמצא דאין חילוק בענין הנישואי' בין תובע' כתו' ללא תובעת דתרוייהו מותרין לינשא לא נשאר מקום שתנוח קו מ"ו שי' דהשתא מה עדיפות יש בין לשאינה תובעת כתו' לתובעת כתו' דכולם שוין לטובה לענין נישואין ולא אומ' לי דדייק ר"י לאוקו' הך דגרשתני כשאינה תובעת לזכותה כדי שתגבה כתו' ג"כ ותו לא מידי כנ"ל. יצא מהמחובר לנ"ד שטוענת שאין לו ג"א דנאמנת וכופין אותו להוציא אכן הסכימו רוב הפוסקים ששלטה עיני בהם ואף שתובעת כו' נאמ' דליכא למיחש שמא ענ"ב בנ"ד דהא איהו מודה נמי שאין לו גבורת אנשים וליכא למיחש אלא כשאין הבעל מודה. וכי תימא ומאי אהני לן בכל מ"ש לנ"ד מאחר שכתב מרן בב"י א"ה סי' י"ז דף מ' וז"ל ובא"ח כתו' בשם הרמ"ה דכי אתמר הא דרב המנונא לאו לחומרא איתמר מיהו מסתברא דה"מ בדורות הראשונים אבל האידנא דנפישי חוצפא ופריצותא בעלמא איתרע חזקה דרב המנונא ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא עכ"ל וכן נראה שהוא דעת מהר"ם בתשו' הביאה המרדכי פ' י' יוחסין שנשאל על אשה שטוענת ישען על ביתו ולא יעמוד כו' והשיב דמדינא נאמנת מדרב המנונא כיון דידע בה בעלה לא משקרא אבל בדורות הללו שיש חציפות ועזות לא מהימנא ועוד שיש קצת סברא שמשקרת שכבר היו לו בנים מאשה אחרת ואע"ג דשמא אח"כ נתקלקל לא מהימן בדורות הללו ע"כ ועלה סמכו מהר"י ויי"ל בתשו' נ"ב ומהר"ם אלישקר סי' פ"ט ומהרדב"ז ח"א סי' קי"ח וכן נרא' שהוא דעת מהרמ"א בעל הגהה בש"ע סי' קנ"ד אלא דבהא פליגי בתראי דלס' הרב נ"מ דף רנ"ז ס"ל דמהר"ם פליג אהרמ"ה דעד כאן לא אמר מהר"ם דהאידנא איתרע חזקת רב המנונא אלא דוקא בנ"ד שטוענת ישען על ביתו כו' שכל כונתה שרוצה היא שיפטרנה בגט ועלה קאמ' דכל כה"ג בדורות הללו שרבה החוצפה דאין להאמינה דשמא ענ"ב ומעיזה למלאת תאותה אחר הגירושין אבל באומ' גרשתני אף בדורות הללו דאיכא חוצפא טובא לא חיישי' לחוצפא גדולה כזאת להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט ולהנשא לאחר ולהיות באיסור א"א כל ימיה וחילוק זה מלבד שמצד עצמו נכון עוד חזון מדברי הרא"ש שבסוף נדרי' כו'
7
ח׳מכלל דבריו למדנו דמהר"ם פליג אדינו של הרמ"ה ז"ל אבל הרמ"ה לא פליג אדינו דמהר"ם מק"ו דהשתא ומה אם הרמ"ה אפי' במקום שתשב באיסור א"א כל ימיה א' דבדורות הללו דאיכא חוצפא יתירה חיישינן דמשקרת ואינה חוששת לאיסור א"א. א"כ כ"ש בדינו של מהר"ם דלא פגעה באיסור א"א דתובעת גט היא דבדורו' הללו איכא למיחש לשמא ענ"ב ומשקרת כן נר' דעתו דהרב נ"מ ז"ל יע"ש והרב עדות ביעקב סי' ל"ו דף פ"ה כתב וז"ל דהדין עם מהריב"ל במ"ש דס' מהר"ם זו היא יחידאה באשר הרמ"ה לא א' דבריו אלא באו' גרשתני דהיא באה להפקיע עצמה בטענתה זו מן הבעל בלי גט הנה בהא הוא דסובר הרמ"ה דהאידנא דנפישא חוצפא אין לנו להאמינה דילמא משקרא שלא להרבות ממזרי' בישראל אך בשאר טענות כגון ישען על ביתו דנדון דמהר"ם דהוו מידי דידע בה בעלה איפשר דאף בזמן הזה מהימנינן לה בטענתה כו' תדע שכן דעת הרמ"ה שכ"כ ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא כלומר אפי' בדורות הללו נמי אי הלכה אשה זו וקבלה קידושין מאחר אמרי' דמהימנא להצריכה גט משני כו' יע"ש מכלל דבריו למדנו דס"ל להרב הנז' דהרמ"ה פליג אדינו דמהר"ם וס"ל בדינו דמהר"ם דאז בזמן הזה נאמנ' משום הך טעמא שכתב הרב הנז'. ואנא קטינא דלא גמירנא ולא ידענא שותא דרבנן הרי עלי לתווך השלום ביניהם בין הרמ"ה ומהר"ם ולעשותם רועים ואהובים דלא פליגי אחר שאלת המחילה מהרבנים הנז' והוא כאשר נחקור בדברי הרמ"ה והוא הלשון שהעתיק מרן הב"י שכתב א"ח בשם הרמ"ה דכי אתמר הא דרב המנונא לאו לחומרא אתמר כו' ובסיום דבריו כתב ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא דמאי חומרא זו דקאמר בין בתחילה ובין בסוף דע"כ צריכים פי' להבין דבריו.
8
ט׳ועוד זאת יתירה צריך למשכוני נפשין להבין במ"ש דהאידנ' דשכיח חוצפא דאיתרע חזקה דרב המנונא קו' טובא לע"ד דאיך הורעה כחה של חזקה זו במילי דעלמא דהא קי"ל דסוקלין ושורפים על החזקות וכמ"ש מרן דמהאי טעמא ברירא לי דמפני כן לא פסקה רבינו הגדול בשולחנו הטהור הך דהרמ"ה ואיך באומדנא בעלמא הורעה כחה של חזקה זו דרב המנונא כי על כל אלה לבי או' לי לפ' כונת הרמ"ה הכי כמ"ש דכי איתמר הא דרב המנונא לאו לחומרא איתמר הכי הוי פי' דהא עינינו הרואות שחזקה זו דקאמ' רב המנונא הוא על האומרת לבעלה גרשתני וקאמר רב המנונא דנאמנת מטעמא דחזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה והוה ס"ד דלא קא' רב המנונא דחזקה זו מועלת אלא דוקא גבי גרשתני דיש בה חומרא דא"א דאי משקרת נמצאת עומדת באיסור א"א כל ימיה ולהכי אמרי' דחזקה דאינה מעיזה בפני בעלה ומשקרת ועומדת באיסור כל ימיה אכן בשאר טענות כמו גבורת אנשי' וכיוצא דאין בדבר חומרת א"א ס"ד דלא מהימנא דאיכא חששא דענ"ב לכן להוציא מלב האומ' א' הרמ"ה דהא דרב המנונא לאו לחומרא איתמר בטענת גרשתני אלא דלכל מילי דדמו לגרשתני איתמר הא דרב המנונא חזקה דבמילת' דידע בה בעלה ודאי דלא משקרא. וחיליה דיליה הוא מהא דקא מותבינן תיובתא לרב המנונא השמים ביני לבינך דהא הכא דידע בה בעלה וקתני דאינה נאמנת ואי ס"ד דיש חילוק בין גרשתני לשאר מילי מאי קא פריך והתרצן אמאי לא השיב לו דיש חילוק זה אלא ודאי דאין חילוק בין גרשתני לשאר מילי ואחר שהרמ"ה הוציא מהלב זה דאין לחלק מדינא דגמרא כתב מיהו מסתברא דה"מ בדורות הראשונים אבל האידנא דנפיש חוצפא ופריצותא בעלמא איתרע חזקה דרב המנונא ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא. כונתו שהגם שאמרתי לך שאין הפרש בין גרשתני לשאר מילי דכל אפייא שווין מיהו הנ"מ לדורות ראשונים אז ודאי שלא היה חילוק ביניהם אבל האידנא דשכיח חוצפא ופריצות בעלמא איתרע חזקה זו דרב המנונא לשאר מילי כג"א וכיוצא אלא לחומרא פי' אלא דוקא בגרשתני דאיכא חומרא אז אמרינן חזקה זו דרב המנונא נאמנת והטעם מצוי בידינו הוא דבשלמא בשאר מילי כיון דאיכא נשים חצופות ופרוצות חיישינן לשמא ענ"ב ומורה היתר לעצמה לומר שקר כי היכי דיפטרנה בעלה בגט ותלך לינשא למי שנתנה עיניו בו ולהכי הוא דקאמר הרמ"ה דלענין זו איתרע חזקה דרב המנונא ולא עבדינן בה עובדא אכן בטענת גרשתני דאיכא חומרת א"א כל ימיה אז ודאי דחזקה זו דרב המנונא במקומה עומדת ומהמנינן ליה דלא נחשדו בנות ישראל על כך וזהו דקאמר אלא לחומרא כנ"ל לפ' דברי הרמ"ה. ועתה שא עיניך וראה שבת אחים גם יחד הרמ"ה ומהר"ם בסב' א' דהא לפי האמור גם הרמ"ה ע"כ לא קאמר דהאידנא דשכיח פרוצות דלא מהימנא ואינה מועלת לה חזקה דרב המנונא אלא לשאר מילי בטענת ג"א או ישען על ביתו וזו היא ס' מהר"ם נמי בנדון דידיה דאיירי בישען על ביתו ועלה קא' דהאידנא דשכיחי פרוצות דלא מהימנינן לה מטעם חזקה דרב המנונא מטעם האמור. אכן בגרשתני תרוייהו ס"ל דמהני ומהני חזקה דרב המנונא כדבר האמור אמנם אחרי כותבי האלקים אינה לידי ספר א"ח מכ"י ח"ב ומצאתי שכתב שם הא"ח בה' קידושין אחר ה' דפים שאחר שכתב סברת הראב"ד שחלק על הרמב"ם ז"ל על א"א שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה דהרי זו מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה כו' כרב המנונא והראב"ד חלק עליו וכתב וז"ל לא שנאמנת אלא שקידושין תופסין בה אבל אינה נאמנת לא להתירה ולא ליטול כתובה דלא א' רב המנונא למשרייה לשוק בלא גט אלא לחומרא דאי פשטה ידה וקבלא קידושין צריכה גט משני ואח"כ כתב בלשון הזה: אבל הרמ"ה פי' בפ' האומר התקבל גט דכי איתמר דרב המנונא לאו לחומרא איתמר דלא צריכה גט משני מיהו מסתברא דהא דאמרו בדורות הראשונים דלא הוו נפישי חוצפא ופריצותא. אבל האידנא דנפישי חוצפא ופריצותא בעלמא אתרע חזקה דרב המנונא ולא עבדינן עובדא אלא לחומרא שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו כו' וכשראיתי לשון זה דא"ח במקומו חזרתי בי מלפרש דברי הרמ"ה כמו שכתבתי דמדקאמר לאו לחומרא איתמר דלא צריכא גט משני מורה דאין כונת הרמ"ה כמו שכתבתי אלא כמו שהבינו הרבנים הנז' והדרי ב(ו)[י] והכי דייק פסקו דמור"ם בעל ההגה שהגיה בין בסי' קנ"ד ובין בסי' י"ז כתב בשם י"א דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאתרע חזקה זו דאינה מעיזה דמשמע ליה למור"ם דדינו דהרמ"ה איתמר בין לגרשתני ובין לשאר מילי כמו ג"א וכיוצא ולהכי הגיה בכל שני המקומות ועדיין יש לי דקדוק דק בדברי מור"ם ז"ל והוא שלאחר שהביא בתחלת לשונו סברת הראב"ד וז"ל וי"א דוקא לענין קידושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט אבל אינה נאמנת להנשא לאחר שהיא ס' הראב"ד א"כ למה לו להביא אח"כ דברי א"ח דבזמן הזה דאיכא פרוצות דאינה נאמנת אלא לחומרא שפי' לחומרא לכשקבלה קידושין מאחר שצריכה גט שהיא ס' הראב"ד ומאי נפקא לן לענין דינא דהא תרוייהו ס"ל דבזמן הזה אינה נאמנת לינשא אלא לחומרא הוא דנאמנת דצריכא גט משני והיינו הך אף שחלוקים הראב"ד והרמ"ה ז"ל בדורות הראשונים מ"מ כבר שוין בדעתם לזמן זה וא"כ כיון דכבר כתב דברי הראב"ד בתחלת דבריו תו לא היה צריך לכתוב ס' הרמ"ה. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וכבר עלה בדעתי ליישב דברי מור"ם במ"ש הב"ח שם סי' י"ז וז"ל ועוד נראה דהא דקי"ל דהאידנא איתרע חזקה אינו אלא דלכתחלה לא תנשא לאחר אא"כ הראשון נתן לה גט אבל אם כבר נשאת לשני ולא קבלה גט מבעלה הראשון מותר' לשני שהרי הרא"ש בתשו' כלל מ"ד סי' ב' פסק כו' יע"ש ועלה בדעתי לומר דלהכי הוצרך להביא דברי הרמ"ה אח"כ ללמדנו דין זה דאם כבר נשאת לשני ולא קבלה גט מבעלה הראשון דלא תצא משני מאחר דעיקר טעמא הוי משו' דשכיחי בזמן הזה פרוצו' וחצופות דהוי חששא בעלמא ולא הונח לי מתרי טעמי חדא דסברא זו דהב"ח דחוייה היא מעיקרא דהא כל ראייתו הוא מתשובת הרא"ש דכלל מ"ד ומשם אין ראיה כלל כמ"ש הרב בעל חלקת מחוקק וע"ש ועוד זאת יתירה דהרואה דברי הרמ"ה בשורשם במ"ש הא"ח יראה דהרמ"ה ס"ל כהראב"ד מדכתב ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא שה"ל כסברת הראב"ד ז"ל וכי היכי דלהראב"ד לא הותרה אשה זו לשוק כלל בלא גט שכ"כ לא להתירה כו' ה"נ ס"ל להרמ"ה דבזמן הזה דשכיחי פרוצות וכו' ואיפשר לומר שכונת מור"ם דאייתי ס' הרמ"ה הוא למי שלבו נוקפו לומר דס' הראב"ד נוכחת ומתקבלת אל הסברה וירא לנפשו שלא לעשות מעשה כהרמב"ם להכי מייתי מור"ם ז"ל סברת הרמ"ה להחזיק את לבו שהרי הרמ"ה הכי ס"ל כסבר' הרמב"ם בעיקר דינא דתלמודא והרמב"ם איירי נמי בעיקר דינא דתלמודא נמצא דהני תרי גברי רברבי שוין הם בסברא א' לעיקר דינא ואין דבריו של א' במקום שנים ואיפשר לומר שגם הרמב"ם מודה ואזיל לס' הרמ"ה ז"ל דבזמן הזה דשכיח פרוצות דלא מהימנא.
9
י׳מעתה נחזור אל המכוון דכיון דמצינו גדולי ישראל כהרדב"ז ומהרי ווייל ומהר"ם אלשקר וסיעתם שחששו לס' מהר"ם ז"ל דבטענת ישען על ביתו ולא יעמוד דלא מהימנא מי יקל ראשו כנגדם בנ"ד לומר דנאמנת וכמ"ש הרב נ"מ דף רנ"ח מ"מ נראה דאף לאינהו אשלי רברבי דחששו לס' מהר"ם בנ"ד כולם יודו לומר דנאמנת לפי דנדון דמהר"ם ז"ל איירי שהבעל מכחיש את האשה בטענה זו דאין לו ג"א ברם בנ"ד דאין הבעל מכחיש ואדרבה מודה לדבריה והרי הודאת בעל דין ודאי דאליבא דכ"ע לית דין ולית דיין דנאמנת מאחר שהבעל הוא מודה בדבר אלא שבא בטענה זו שכבר הודיע זה לחמותו ועשה תנאי זה עם חמותו קודם נישואים ונתרצת אף שאין לו גבורת אנשים כאשר הובאו דבריו בשאלה ותנאי זה אין בו מועיל שצדקה היתומ' בטענתה זו שאם נתרצית אמה היא עצמה לא נתרצית ומעיקרא לא ידעה בתנאי זה לפי מיעוט השנים שהיתה קטנה בת עשר שנים ויוציא ויתן כתובה אך עדיין טענת הבעל עומדת לנגדנו במה שטען שזה שתי שנים באה אמה לפתות את בתה שתגרשהו כי סריס הוא ואינו ראוי להוליד והשיבה הבת זה היה חלקי מזלי וגורלי ומה אעשה בגרמא דנפל בחלקי ואז כבר היתה עומדת על דעתה ולמה לא שמעה לקול אמה אלא ודאי סבירא וקבילא בהא ודאי לכאורה נראה שהדין עמו דהא קי"ל שאשה שהרשת את בעלה אחר נישואים שימנע אותה ה"ז מותר ופסקה הרמב"ם בפט"ו מהלכו' אישות ומרן בא"ה סי' ע"ו וכן הוא מוסכם מכל הפוסקים יע"ש דכוותא נמי בנ"ד שאמרה הבת לאמה זה היה חלקי וגורלי כו' דנר' מדבריה דסבירא וקבילה ומחלה עונתה לבעלה ונראה מדברי הפוסקים ז"ל בהך דינא דכיון שהרשת ומחלה עונתה לבעלה דאינה יכולה לחזור בה ומדברי הגמרא נראה שבידה למחול עונתה לבעלה אפילו לעולם דהכי אמרי' בכתובות דף ס"א על מתני' דתנן התלמידי' יוצאים שלא ברשות ומבעיא לו בש"ס ברשות כמה ותריץ כמה דבעיא האשה שפי' שכל זמן שנותנת לה אשה רשות היא יכולה ומשמע ואפי' לעולם ומלבד שכן נראה משטח דברי הש"ס גם מדברי הרמב"ם נראה כן ממ"ש בפי"ד מה' אישות וז"ל ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים שמא יבריא ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה וכ"כ ריא"ז וז"ל ואם אינו יכול לקיים עונתו אפילו בפחותה מכל העונות יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה כמו שביאר המיימוני ונראה בעיני שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא עכ"ד וק' שסוף דברי ריא"ז אלו נראה דלא כמיימוני שדברי הרמב"ם ג"כ בחולי הראוי לרפואה שכ"כ שמא יבריא וע"ז כתב שאחר ששה חדשי' יוציא ויתן כתובה וריא"ז כתב על דבריו דתמתין עד שתתרפא ועיין מ"ש הרב נתיבות משפט ז"ל דף קס"ט ואחר התירוץ קושיא זו כפי סברתו אח"כ כתב שמצא בס' אהלי תם סי' ס"ט שתירץ קו' זו וז"ל שדברי הרמב"ם הם בחולי שאינו מקבל רפואה ומ"מ תמתין ששה חדשים משום חששא רחוקה אבל דברי ריא"ז הם בחולי שיש חששה קרובה שיתרפא ע"כ. הרי שהרב הנז' אהלי תם ישב דברי הרמב"ם ז"ל בחולי שאינו מקבל רפואה לעולם ואפ"ה כתב הרמב"ם שאחר ששה חדשים או שיטול רשות ממנה או כו' והא הכא דאין לו תרופה לעולם לבא עליה וכשנוטל רשות מאשתו מהני להרמב"ם ז"ל לפי דעת ריא"ז וכיון שכן מה בין זו לזו וכשם שהאשה יש כח בידה להרשו' את בעלה שימנע את עונתה ואפי' לעולם כמ"ש ה"נ בנ"ד אמרינן דאחר דידעה מחלה עונתה לבעלה.
10
י״אוא"כ נראה שיש קצת ממשות בטענה זאת שטוען הבעל (א"ה עיין בלח"מ שם ובס' משנה למלך פ"ו מהלכו' אישות). מ"מ אחר התבוננות קצת נראה ודאי דטענה זאת שטוען הבעל אין בה מועיל מכמה טעמי חדא שאין בדברי היתומה הוכחה שנתרצית דאדרבא מכלל דבריה נשמע שבוכה ומתאנחת היא על רוע מזלה שכן אמרה לאמה זה היה חלקי מזלי וגורלי ומה אעשה בגרמא דנפל בחולקי כו' ולא דמי לההיא לאשה שהרשת את בעלה דהתם מיירי שהרשת את בעלה מרצונה הטוב והגמור דאלו ע"י פיוס או ביוש שמתביישת ממנו נראה דאינו רשות גמור כמו שנראה מדברי הרא"ש ז"ל שכתב על דברי הש"ס שאמרו שם אורחא דמלתא כמה א"ר חדש כאן וחדש בביתו שנאמר כו' וכתב הרא"ש אורחא דמלתא בכמה שלא ישאל ממנה דבר של צער דשמא אע"פי שנותנת לו רשות על ידי פיוסו או ע"י שמתביישת ממנו לבה מצטער והאי רבנן כו'. הרי שאפילו ע"י פיוס לבה מצטער אם לא ברצונה הגמור כההיא עובדא דאיתתה דר"ע דהוה ניחא לה כדי שילמוד בעלה תורה ותו דלא דמי נ"ד לההיא דהרשת לבעלה כו' דהתם איירי דבעלה חזי לה ואפי' שהרשה את בעלה שימנע ממנה אמרינן דעתה שסוברת היא שבכל שעה שתרצה להזדקק עם בעלה סמא בידה וכלי זיינא עמה ומקשטת את עצמה בכל מיני קישוטין ומשתדלתו בדברים כדי שיתן דעתו עליה ואפי' בההיא דחלה או תשש כחו נמי סוברת האשה שמא באורך הזמן יעלה ארוכה ותתקשט ויתן דעתו עליה כיון דגברא חזי לה אלא שהחולי הוא הוא המונע משא"כ בנ"ד דגברא לא חזי אף שהשיבה אותם הדברי' לאמה ונפרש אותם שהם דברי ריצוי שנתרצית אפ"ה אנן סהדי כי לא מליבה אמרה כן אלא שעצובת רוח היא בבתי גוואי ומראה פנים צהובות ולבה רע ומר על שנלכדה בכבלי העגון. ועוד זאת יתירה דלו הונח שנפרש דבריה שהם דברי רצוי שנתרצית אפ"ה אין טענה זאת של בעלה טענה משום שיכולה היא לטעון ולומר אף שנתרצתי סבורה הייתי אני שהייתי יכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל דוגמא לדבר אמרי' בפ' המדיר גבי מומין דיכלה לטעון הכי אפי' שהתנה בתחלה לדעת ר"מ דהכי גרסינן במתניתין דס"פ המדיר דף ע"ז ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס כו' בין שהיו עד שלא נישאו בין משנשאו נולדו ועל כולם אמ' ר"מ אע"פ שהתנה עמה יכול' היא שתאמר סיבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים מקבלת היא ע"כ חוץ וכו' הרי דלר"מ דס"ל דאע"פי שהתנה עמה יכולה היא לומר סבורה הייתי כו' ואע"ג דלא קי"ל בהך מתני' כר"מ אלא כרבנן דפליגי עליה מ"מ מצינן למימ' דאפי' לרבנן מודו בנ"ד דיכולה למי' סבורה הייתי כו' וכמו שאפרש לקמן.
11
י״בוהנה ראיתי להר"ן שכתב בהך מתני' וז"ל ואיכא מ"ד דכי אמרי רבנן מקבלת היא בע"כ דוקא במתנה עמה אבל ראתה אותם אע"פ שידעה יכולה היא לומר סבורה הייתי כו' ואחרים אומרים דאפי' ראתה נמי ולא התנה סברי רבנן דמקבלת היא בע"כ פי' דלרבנן אין חילוק בין מתנה לראתה דכי היכי דפליגי רבנן אר"מ במתנה ה"נ בראתה וייחס סברה זו להרמב"ם שכ"כ וכן דעת הרמב"ם בפ' כ"ה אישות ומיהו כשנולדו דברים אלו אחר שנשאה בכה"ג ודאי דכופין והיינו רישא דמתני' דקתני ואלו כופין אותו להוציא לכ"ע כו' ע"כ תורף דבריו ז"ל. והדבר הקשה בדברי הר"ן כבר קדמה הרב בעל נ"מ דף רל"ו וז"ל ולא ידעתי למה הוצרך הר"ן שם להעמיד רישא דמתני' דשנולדו אחר נישואים ולא מוקי לה אף כשהיו לו מומין אלו קודם נושואים ולא ראתה אותם ובהכי מתוקמה מתני' דקתני בין שהיו לו קודם שנישאו בין משנישאו נולדו פי' דבריו דבהכי ניחא דמתוקמא מתניתין דאיירי בכל גוונא ועל כולם א"ר מאיר דאע"פי שהתנה וכו' דמשמע דעד השתא דברי הכל היא ומצי מתוקמא לד"ה כשהיו ולא ראתה אותם וזאת התמיהא עצמה ישנה על הרמב"ם ז"ל והה"מ שנראה מדבריהם דלפי סברא זו ליכא גוונא דכופין אלא כשנולדו אח"כ עכ"ל והניח הדבר בתימה. ולי הדיוט נראה דאין כוונת הר"ן לאוקומה רישא דמתני' דקתני ואלו כופין דאיירי באחר נישואים דוקא כמו שהבין הרב הנז' ז"ל דפשיטא דמתני' יותר מתוקמא בקודם נישואים ולא ראתה דפשיטא דכופין אותו להוציא לד"ה אלא שכונת הר"ן לומ' דאף אחר נישואים נמי אם נולדו לו מומים אלו דכופין אותו להוציא לד"ה ולאפוקי ממאי דהוה ס"ד מעיקרא לומר דכי היכי דרבנן סברי בקודם נישואים בראתה דמקבלת היא בעל כרחה כיון דראתה סבירא וקבילה ה"נ הוה ס"ד לומר דאם נולדו לו אחר נישואים ס"ל לרבנן דמקבלת היא בע"כ דהא ראתה וסברה וקבלה ולאפוקי מס' זו כתב הר"ן דרבנן ס"ל נמי דאם נולדו בו המומין אחר נישואים דאפי' רבנן מודו דכופין אותו להוציא אפי' דאחר נישואים ראתה אותם בודאי וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא קודם נישואים דקי"ל דאשה דייקא ומנסבה א"כ ע"כ כשראתה המומין היה לה למחות ומדשתקה אמרי' דסברה וקבילה והוי כמו התנה עמה דסברי רבנן דמקבלת הוא בע"כ ולהכי מחלקי' בין ראתה ללא ראתה משא"כ כשנולדו בו מומין אחר הנישואים אף שראתה המומין ושתקה וישבה עמו ימים או עשור סברה אולי יכולה לסבול ולא תתגרש מבעלה דניחא לה למיתב טן דו ובכל דהו ניחא לה ולהכי שתקא מעיקרא ולבסוף נתנה עליו בקולה לאמר שאינה יכולה לסבול וכיון שכן סברי רבנן דיכולה לטעון סבורה כו' כר"מ והשתא מ"ש במתני' בין שהיו בו עד שלא נישאו ובין שהיו כו' לצדדים קתני דקודם שנישאו מיירי בשלא ראתה אותם לרבנן ולר"מ אפי' ראתה אותם דבין משנישאו נולדו מיירי בכל גוונא לד"ה וזו היתה כונתו של הר"ן לע"ד ובהכי ניחא דהרמב"ם דס"ל כסברא השנית שכתב הר"ן ז"ל דנקט מלתיה באחר נישואים בכונה מכוונת נקט הכי ללמד דעת דאפי' בתר נישואים ס"ל לרבנן דכופין אותו להוציא אף שראתה ומכ"ש בקודם נישואים ולא ראתה דלא צריכא למי' דכופין אותו להוציא דהא לא ראתה ולא ידעה במומין אלו כדי שנאמר סברה וקבילה ולהכי נקט מילתיה בלאחר נישואין.
12
י״גואף גם זאת ראיתי להרב הנז' שנצטער אותו צדיק על דברי ריא"ז וז"ל ודברי ריא"ז לא ידעתי אכנם שכתב וז"ל התנה עמה לקבל ה"ז מקבלת ואם לא התנה עמה אינה מקבלת אעפ"י שהיתה יודעת מהם מתחלה לפי שיכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל כו' ואם אומר ידעת בהם מתחלה הרי כבר נתרצית וכמי שהתנה בפי' דמי כו' ודבריו סותרים אלו את אלו וצ"ע אם לא שט"ס נפל בהם עכ"ל. גם בזה אנכי הרואה שהרב הנז' לא דק בדברי ריא"ז. שדברי ריא"ז כוננו גם יחד והכי הוי פי' דמילתא דבתחילה כתב דכשלא התנה אינה מקבלת אעפ"י דאיתבריר לן שאשה זאת ידעה במומין אלו מתחלה ושתקה מ"מ יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל. ומ"ש ואם אומ' ידעת בהם מתחלה הרי כבר נתרצית וכמי שהתנה בפי' דמי מיירי שהבעל שלח לה ע"י אחרים להודיעה שיש בו א' מהמומין אלו אם תתרצה בו וידעה ונתרצית האשה דאז הוי כמי שהתנה עמה וא"ת ומה בין ידיעה זו לתנאי דהא ידיעה זו תנאי הוי ומה בא ללמדנו וי"ל דתנאי דאמרינן במתני' הוי הכי דהתנה עמה בפי' ואמר לה דעי שיש בי מום זה ואם את רוצה אותי ומקבלת עליך שלא תתבעני לפני ב"ד לומר דאינך יכולה לקבל מום זה והרכינה בראשה זה ודאי דתנאי גמור הוי ועלה קסברי רבנן דמקבלת בע"כ משא"כ בנדון דריא"ז שלא התנה בפי' שלא תתבענו לדין אלא שהודיע לה שיש בו מום זה אם תתרצה בו ונתרצית אפי' שלא פי' שלא תתבענו לדין ע"ז כתב ריא"ז דהוי כמו תנאי אפילו שלא פי' שלא יתבענו לדין. נמצא כללן של דברים דמ"ש ריא"ז בתחלת דבריו אעפ"י שהיתה יודעת בהם מתחילה מיירי דידעא ממילא בלא הודעת בעלה לה דאז לא הוי כמו תנאי משום דיכולה לומר סבורה כו' ומ"ש בסיום דבריו מיירי דבעלה הודיעה מתחלה שיש בו מום זה אם תתרצה בו ונתרצית דהכי כתב ואם אומר ידעת בהם מתחילה הרי כבר נתרצית שפי' שהודיעה המום ואם היא מתרצית בו והודיעוה המום ואמרה הרי אני מתרצה בו וידע בעלה שנתרצית בו בכה"ג כתב ריא"ז דכמי שהתנה דמי דהא מה בין זו לתנאי גמור אלא תביעת ב"ד כדבר האמור ובהכי רווחא מלתא דריא"ז דלא פלגן בהדייהו. נקטינן מהא פלגא לס' הר"ן ז"ל שכתב על סברת הרמב"ם דאין חילוק בין התנה לראתה וידעה דעל כולן ס"ל לרבנן דמתני' דמקבלת היא בע"כ ואם נולדו לו המומין אחר נישואים ס"ל לרבנן דמתני' דאפי' ראתה והתנה עמה דאינה מקבלת בע"כ דיכולה לטעון ולומר סבורה הייתי כו' כסב' ר"מ כמש"ל ואין צורך לכפול הדברים. אם כן ה"נ בנ"ד אף אם ת"ל שדברי היתומה הוא ברצוי שנתרצית והוי כמו שהתנה עמה אפ"ה מודו רבנן דמתני' בנ"ד דיכולה לטעון ולומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל כיון דהוי רצוי זה שנתרצית אחר נישואין דאינו רצוי גמור וכמש"ל דרצוי דאחר נישואין לא הוי רצוי גמור ויכולה היא לטעון ולומר סבורה הייתי כו' ה"נ בנ"ד דהוי רצוי דאחר נישואים כדבר האמור. וכיון שכן הוא טענה זו שטען בעלה באמור דמפני מה שתקה כשבאה אמה אצלה ודברה על לב היתומה ואדרבה אמרה זה היה חלקי ומזלי וגורלי כו' כנזכר בשאלה דטענה זאת אין בה מועיל משום הך טעמא הנ"ל. וכ"ש לס' הרשב"א ודעמיה שכתבו דעד כאן לא נחלקו רבנן על ר"מ אלא בהתנה אבל אם לא התנה אף שראתה וידעה במומין דבעלה דמודו רבנן לר"מ דיכולה למטען סבורה הייתי וכו' הכי נמי בנ"ד דלא התנה עמה בעלה אלא שאמה הודיעה לבתה המום שהיה לבעלה שאינו ראוי להוליד דודאי דיכולה לומר סבורה הייתי כו' ואם כן טענה זו היא טענת הבל וריק מכל הצדדין כמ"ש. יצא מן המחובר דלכ"ע בנ"ד דכופין את בעלה לגרשה מכל הני טעמי דכתי' והוכחנו שאפי' אם במונח היה זה כשאר אינשי דעלמא אלא שטוענת אשתו שאין לו ג"א אחר ששהתה עשר שנים והוא מודה לה דפשיט' דהדין נותן דכייפי' ליה להוציא וליתן כתובה. וכ"ש למאי דכתיבנא וברירנא דאיש זה הוא סריס אדם ופסול הוא לבא בקהל דפשיטא אליבא דכ"ע דכופין אותו בשוטים לגרשה ולמיהב לה עיקר כתובה קו"ר. ולענין תוס' כתו' בהא ודאי צריכים אנו להתיישב בדבר ובהא אפליגו רבוותא בתוספות ס"פ הבע"י ד"ה כי הא ודאי כייפינן דר"ת ס"ל דכל הנך דכופין מחמתה דדוקא קו"ר אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתה למיפק לא אוסיף לה ובההיא דשהתה עשר שנים שיש לה תוס' ופי' ר"ח דההיא שאני דכיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה לעשות אם ב"ד כופין אותו משום פ"ו. ור"ת חלק עליו וכתב דלכל מילי אמרינן תנאי כתובה ככתובה וריצב"א כתב בתשו' על אשה שטוענת שאין לו גבורת אנשים כו' שאם הודה בעלה דאינו יכול לקיים לה עונה דאין לה אלא עיקר כתו' ולא תוספת דהא אין כאן חיבת ביאה ונדוניא גדולה שכותבי' לכבוד הכלה הוי כעין תוספת. ואם יכול להתקשות לכל הפחות הכנסת עטרה דיש לה תוס' נמי דהא יש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ובסיום דבריהם כתבו ומטעם שפסק ר"ת דאין תוספ' בביאה בטענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך כאן באין יכול לבעול דמדע ידיע דנשאה מתחלה לכך פי' דאפילו ר"ת מודה באינו יכול לבעול דאית לה נמי תוס' דע"מ כן נשאה וכתב לה תוס' וזלזל בנכסיו ע"כ.
13
י״דוהשתא נפקא מינה לנ"ד דלד"ה יש לה תוס' דל"מ לסברת ר"ת דס"ל דתנאי כתובה ככתו' בנ"ד נמי דכיון דיש לה עיקר כתו' הכי נמי יש לה תוס' אלא אף לסברת ר"ח דס"ל דבבאה היא בטענה דאין לה אלא קו"ר ולא תוספ' מ"מ בנ"ד מודה הוא דיש לה תוספת נמי דהא כבר כתבו התוספו' בסיום דבריהם דבאינו יכול לבעול דיש לו תוספת נמי משום דמידע ידיע דנשא' לו מתחלה לכך וזילזל בנכסיו כדבר האמו' הכא נמי בנ"ד שמודה הוא לה דאין לו ג"א ואינו יכול לבעול דודאי דשקלא מניה תוס' נמי דע"מ כן נשאה מתחלה וזלזל בנכסיו. והרמב"ם בפט"ו מה' אשות נר' להדיא דס"ל כר"ת והכי נמי ס"ל להרי"ף בס"פ הבע"י וז"ל יש מי שאומ' דכתובה זו דכייפינן לבעל בתביעת האשה קו"ר אבל תוס' לא ואע"ג דתנאי כתו' ככתובה הכא אומדן דעתא דלמיעל ולמיפק לא אקנה ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין לה כתו' קו"ר ויש להן תוס' התם בהדיא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת ה"ה והוא הראיה כו' והרבנים גדולים ועצומים מהרש"ך בראשונה סי' קע"ד, ומהר"א ששון סי' ס"ד הקשו לדעת בדברי הרי"ף ותורף קו' דמאי קא קשיא ליה להרי"ף מחברותיה דממאנת דהיינו שניה ואילונית דהתם שאני שיש להן תוספת משום שהן אינם רוצות להתגרש מרצונם אלא שב"ד כופין אותן לצאת בע"כ ולהכי דין הוא דשקלי תוס' ובכה"ג לא שייך למימר אדעתא למשקל ולמיפק לא הוסיף לה דהו"ל כמי ששהתה עשר שנים ולא ילדה דב"ד כופין אותו להוציא דחייב ליתן לה גם התוספת שהרי אינה יוצאה לרצונה וכמ"ש התוס' והרא"ש יע"ש זהו תורף קו' ז"ל. והרב נתיבות משפט ז"ל דף רכ"ד אעיל נפשיה בקופא דמחטא לתרץ הך קושי' בתרי גווני ראשונה כתב שהרי"ף חולק עם התוס' והרא"ש וס"ל דאף בכה"ג לית לה תוספ' כיון דסוף סוף אינו מוציא מרצונו אלא בכפיית ב"ד אדעתא למיפק לא הוסיף לה ואעפ"י שהיא אינה תובעת להתגרש ונסתייע מדברי הראב"ד דהכי ס"ל כו' עד אלמא דס"ל שעיקר החילוק דכל שהיא יוצאה לרצונו שהוא מוציא אותה לא שייך למימר אדעתא כו' אבל כל שהוא אינו מוציאה לרצונו בין שהיא יוצאה מעצמה בין שמוציאה מפני הדין בשניהם הדין שוה כיון דיוצאה בע"כ של בעל דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. ומ"ש בתחילת דבריו דכייפי' לבעל בתביעת האשה לאו דוקא א"נ לאו תביעת הגירושין קאמר אלא אתביעת כתו' דלקמיה קאי ולדעתי דעת הדיוט הנה מקום אתי להשיב על תירוץ זה עאכ"ו ולא אעצו' חיל מפני יראת האריכות מ"מ הדל לא ימעיט מלהקשות חדא דמי לנו בקי בחדרי דהרי"ף כהר"ן והר"ן כתב חילוק זה דהתוס' והרא"ש ז"ל ואם איתא דהרי"ף חולק עמהן לא היה נמנע מלהזכירו ותו דהלשון אינו סובל יישוב זה מדכתב דמכפינן לבעל בתביעת האשה ונחתומה מעיד עליה וכתב דלאו דוקא ועוד זאת יתירה קשה טובא במ"ש א"נ לאו אתביעת גירושין קאמר אלא אתביעת כתובה דלקמיה קאי ולא ידעתי אבינם ופי' דבריו אלו נפלאו ממני ושאר הגוף לא פלט ובתירוץ השני יותר מהמה יש להק' על דבריו ואין כאן מקומו ושעתו אם אזכה להיות לי פנאי ארחיב בו הדיבור.
14
ט״ווהעולה על רוחי לפי מיעוט שכלי אם דל הוא וחתרתי למצוא מקום לקו' הרי"ף משניה ואיילונית מהא דאמרי' פ' יש מותרות דף פ"ה וז"ל הש"ס ת"ר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה פירות מזונות ובלאו' והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא שניות מד"ס אין להו כתו' כו' והיא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא אר"ש ן' אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכ"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסול והיא פסולה וכ"מ שהוא פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתו' ומפני מה אמרו שניות מד"ס אין להן כתובה מפני שהוא כשר והיא כשירה וכ"מ שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה בכתובה ר' אומר הללו דברי תורה וד"ת אינם צריכים חיזוק והללו ד"ס וצריכים חיזוק ע"כ ופי' רש"י ד"ה קנסו אותו והאי דקנסו לשניה בכתובה כדי שלא תתעכב אצלו דכיון דלא תהוי לה כתובה שבקיה ליה ונפקא אבל הכא כו' יע"ש והר"ן כתב שם ג"כ על דברי רבינו וז"ל וד"ס צריכים חיזוק ולפיכך הפסידו ממנה כתובה דכיון דלית לה כתובה שבקא ליה ונפקא עכ"ל. והנה בודאי דפי' שבקא ליה ונפקא דכתבו רש"י והר"ן ר"ל שתובעת גט מבעלה שיוציאנה כיון דחזייא דלית לה כתובה. אמור מעתה כיון דמצינו לשניה דמחמת דאין לה כתובה תובעת גיטה היא מבעלה ואיילונית ג"כ ה"נ דתובעת גיטה דשקולים הן ויבואו שניהם ובהכי מיתוקמא שפיר דברי הרי"ף והכי הוי פי' דמילתא שהרי מתחלה כתב בשם יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבנן לבעל בתרומת האשה דייקא דמחמת תביעת האשה גטה מבעלה מחייבינן ליה לבעל גם ליתן לה כתובה היינו קו"ר אבל תוס' לא דהכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה וכיון שכן שאשה זו תובעת בפה להתגרש דין הוא דלא יהבינן לה תוספת והרר פריך ואי ק"ל מממאנת וחברותיה שהן שניה ואיילונית שאף הנה תובעין להתגרש כשרואין שאין להם כתובה ואפ"ה יש להם תוס' ותקשי לך ומה בין זו הבאה בטענה להני דהכא בבאה בטענה כייפינן ליה ב"ד לגרשה ובשביל שהיא תובעת להתגרש לא יהבינן לה תוספת והנך שניה ואיילונית כופין אותן להתגרש עפ"י ב"ד ותובעין להתגרש ואפ"ה אמרינן דיש להן תוספת ותירץ בעצם בממאנת דזלזל בנכסיו כו' ובחברותיה שעומדות לצאת וכיון שעומדות לצאת בכפיית ב"ד ע"כ שלא בטובתם לכך אף שתובעות להתגרש אינם מפסידות התוספ' דאנן סהדי דשלא ברצונם תובעות גט שהרי עינם הרואות שאסורים הן לו ולהכי תובעת גט וכיון דשלא מחמתן יוצאות אף שתובעות להתגרש לא מפסידנן להו התוס' משא"כ בבאה בטענה דברצונם יוצאות דאם רוצות לישב תחת בעליהן כמה שנים יושבות ומה שאנו כופין אותו להוציא הוא לפי שהיא הגורמת שבאת בטענה דבעינא חוטרא לידא וכיון שכן הוא דין הוא שיפסידו כתו' וההיא דשהתה עשר שנים נמי דין הוא שלא תפסיד כתו' משום דכיון דכייפינן ליה להוציא ע"פ ב"ד. ואיהי אינה מתגרשת לרצונה להכי יהבינן לה תוספ' ובהכי נתיישבו דברי הרי"ף יישוב גמור לדעתי. יצא מהכלל כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ור"ת כולהו קיימי בשיטה חדא וכיון דס"ל להתוס' דס"ל לר"ת דבאינו יכול לבעול דיש לה תוספת משום דמידע ידע שע"מ כן נשאה וזילזל בנכסיו כנז"ל ה"נ בנ"ד וכדכתיבנא ועד כאן לא קאמינא אלא במונח שהיינו מחייבו בתוספ' מכח טענתה דאין לו גבורת אנשים בלבד משא"כ בנ"ד דמלבד שיש לה טענה זו דג"א שכן טענה היתומה כאשר הובאו דבריה בשאלה ובעלה הנז' הודה ולא בוש נוסף על זה דהא אסקי' לעיל דהוא סריס אדם ופסול לבא בקהל וכבר מלתיה אמורה בהרב בעל הטורים בא"ה סי' קי"ו וז"ל הנושא נשים בעבירה כגון חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כמו אלמנה לכ"ג כו' בת ישראל לממזר ולנתין או לפצוע דכא שנשא ישראלי' אם הכיר בה יש לה עיקר כתו' ותוספת וכל תנאיה ה"נ בנ"ד דהכיר בה שהיא ישראלית והיא אסורה לו ואפי' הכי כתב לה כתובה ותוספת דודאי דזלזל בנכסיו וחייב ליתן לה כתובה ותוספת.
15
ט״זברם אכתי איכא לעיוני בהאי מילתא משום דעד כאן לא אמרו דבפצוע דכא שנשא ישראלית דבהכיר בה יש לה עיקר ותוס' אלא דבידע איהו בנפשיה דהיה פצוע דכא ופסול לבא בקהל אלא גיורת ונשא ישראלית והכיר בה שהיא ישראלית דחייב ליתן לה כתו' ותוס' דהא איהו ידע בנפשיה דשמע לה ב"ד ומפקי לה בע"כ וכשכתב לה כתו' ותוספת בזבז בנכסיו דהא כל שעתא ושעתא בעמוד והוצא קאי אכן בנ"ד דאנן סהדי דהבחור לא ידע שהיה פסול לבא בקהל ומעולם לא עלה על דעתו דבר זה הסברה נותנת דדיינינן ליה בלא הכיר בה דקי"ל דאין לה עיקר כתו' אלא תוס' בלבד וכמ"ש הטור בסי' הנז' יע"ש. ועכ"ז אני או' חייוב פרעון הכתובה אכתי אכתפיה רמיא ומתורת קנס מייתינן ליה חיובא דהא האיש הלזה כבר קדמה לו הידיעה מה שגרמו לו הרופאים בשעה שהשקו לו אותו הסם ואיהו נמי ידע בנפשיה דקימה לא היתה לו וג"א בטל ממנו וכיון שכן מדוע לא עלה על לבו לשאול ליודעי ספר מה יהיה משפטו לבנות לו בית וכי אין פחד אלקים לנגד עיניו לצרו"ר את בנות ישראל אלמנות חייות ומדחזינן דלא נתעורר על זה אמדינן דעתיה דאיהו ס"ל דמותר לו בבנות ישראל וכדחזינן כמה עקורים הם נשואים בבנות ישראל ה"נ איהו דכוותייהו ולהכי לא בא להמלך בב"ד דלפי דעתו מותר אפ"ה מותר זה קרוב למזיד ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אמרינן במכות פ' אלו הן הגולין ת"ר בשגגה פרט למזיד ופרכינן מזיד בר קטלא הוא אלא אמר רבא באומר מותר א"ל אביי אומר מותר אנוס הוא אמר רבא שאני או' אומ' מותר קרוב למזיד הוא ע"כ והרמב"ם ז"ל פ"ו מה' רוצח כתב וז"ל וכן אם נכנס לקרן זוית כו' או שנכנס בדעתו שמותר להרוג או שנתכוון להרוג כותי או בהמה ונמצא ישר' הרי כל אלו קרובים למזיד הם ואינם נלקטי' ע"כ ומ"ש קרובי' למזיד למאי הלכתא כבר פי' הדין לעיל בפ' זה דין ד' וז"ל ויש שהורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון וכו' ודינו שאינו גולה מפני שעונו חמור ואין גלות מספיק לו וכו' לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור ע"כ. הרי דאע"ג דהיה אנוס הוא בדעתו דלפי דעתו היה מותר אפ"ה אמרינן דמותר זה קרוב למזיד הוא משו' דהיה לו לעמוד בדב' ולהזה' ולא נזהר ופגע באיסור תורה ודיינינן ליה כמזיד שאם הרגו גואל הדם אין לו דמים ועונ' חמור ה"נ בנ"ד דהוה ליה למיקם עלה דמלתא ובפר' שהבחור הלזה לא היה ריק שכבר היה לומד עם רבו בבית המדרש ובנקל היה שואל מאת הת"ח על דבר זה ולא שאל ודאי דהוי קרוב למזיד ומחייבינן ליה בעיקר כתו' קו"ר דלענין התוס' פשיט' דחייב הוא לגדל פרע כמש"ל ולענין רבוי התוס' הנהוג בזמנינ' ודאי דהוי תוספ' וכמש"ל בשם ריצ"בא ונדונייא גדולה שכותבים לכבוד הכלה הוי כעין תוס' עכ"ל.
16
י״זואני בתו"מי הולך בעזר העוזר ואין בלתו שמע אשמ' צעק' הנערה ואין מושיע לה ע"ד ספרי הקדש שלקת מאחיה קודם נישואים וכנפקת ברא רוצה האשה הספרי' קודם כל דבר ובעלה הנז' ידו אוחזת בעכ"ב באומרו שחמותו נתנם לו במתנה והביא ראיה לדבריו כמ"ש בשאלה והנערה טוענת כלום נתנה לך אמי מתנה זו אלא בשביל היותי נשואה עמך כו' דמכלל דברי הנערה נראה שהיא מודה שנתנתם לו במתנ' אלא שהכל' הופכת פניה לסוב"ב ובאה בטענה דכלום נתנה אמי כו' והשתא ניחזי אנן אם טענה זו שטוענת הנערה אם היא טענ' מספקת להוציא הספרים מיד בעלה אם לאו ולכאורה נראה שהדין עם בעלה וחיליה דיליה ממ"ש התוס' שלהי הגוזל קמא גבי מאי דתנן נתן הכסף לאנשי משמר דאמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה ז"ל דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה נרא' דבנפל' מן האירוסין איירי דאי בנישואין ודאי מקדשא עצמה כדי שתהא נשואה לבעל דמ"וש אחר מיתת הבעל לא מסק' אנפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקידושי' אין לה שום טובה וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעת' דהכי לא קנה. וי"ל דהתם לא בלוקח לבדו תלוי אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקני ליה אדעת' דהכי אבל הכא בקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש עכ"ל עיין מה שהק' הרב המחבר יצ"ו ע"ז בס' זה ס"ס י"א דף ל"ז ע"ש וגברא רבא חזינא הוא הרב פ"מ בראשונו' סי' ס"ב. שהוקשה לו הצעה זו שהציעו התוס' ז"ל קודם דבאירוסין איירי ולא בנשואי' קודם וא"ת דיר' דאם לא היית' ההצעה זו לא היה מקום לקו' על דברי הש"ס ולעיני בשר למו יראה דבין הכי ובין הכי היה מקום לקו' ולא עוד אלא דנר' כלפי לייא דאדרבא על הש"ס הקו' שייכא במלואה ובהצעת התו' נראה חולשא לקו' זהו תורף דעתו ז"ל ומשום הכי יצא לידון בדבר חדש ותורף דבריו הכי הוא דכונת התו' בהצעה זו אינה להחזיק הקו' אלא להחזיק התירוץ שתירץ וכן פי' של דברים דבשלמא כשנפלה מן האירוסין יכולה היא לטעון טענה זו דאדעתא דהכי לא נתקדשתי משו' דהארוס לא קפיד בהכי דאיפשר דהארוס נמי על דעת זה קדשה דלא ניחא ליה שתפול לפני אחיו מ"ש ונמצא שדעת הארוס כדעת ארוסתו ושניהם לדעת אחד נתכוונו משא"כ בנישואין אנן סהדי דהבעל קפיד ואין דעתו מסכים לדעתה שא"ת דאיהו נמי כשקדשה וכונסה ע"מ שלא תפול לפני אחיו שהוא מ"ש נמצא דכשמת והיא יוצאה בטענה זו נמצאו כל בעילותיו שבעל בעיל' זנות למפר' וכיון שכן היא האשה גמרה ונתקדשה בהחלט כדי להיות נשואה לבעלה בהיתר גמור ובעלה לא יסכים עם מה שהיא סבורה לכן היא מבטלת דעתה מפני דעתו וגמרה ומקדשא עצמה ונשאת בלתי תנאי נמצא דבנשואין דקפיד הבעל נמצא דאינו תלוי בדעתה לבד כי אם בדעתו נמי והוי כקונה ומוכר ובאירוסין דלא קפיד הכל תלוי בדעתה לבד זהו תורף יישובו יע"ש באורך שם ומבתר כותליה נפק גברא רבא אחרינא וכלי חפץ בידו זורה ומטיל לרוח יישוב הא דהרב פ"מ ז"ל הוא הרב המובהק עדות ביעקב סי' ל"ד מתרי טעמי חדא דאין לך דוחק גדול מזה במה שהתוס' ז"ל שינו את טעמם מכל שאר המקומו' דבכל המקומות במצעם הצעה הוא לו א"ת וכאן הציעו לו י"ל ועוד אחר דאדפריך מאשה שנפלה לפני יבם מ"ש ליפרוך מאש' שנעשה בעלה עצמו מ"ש קודם שנשא דעכשיו ליכא קפידא דבעילת זנות וכו' והאריך הרב הנ"ז יע"ש והוא ז"ל כתב שהצעה זו שהציעו התוס' ז"ל כונתם להנצל מן התימה שתמהו התוספו' ז"ל פ' נערה דף מ"ז ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דאי הכי הלוקח פרה מחבירו וכו' ותירץ דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה נכנס וכו' יע"ש לכן הציעו הצעה זו בדיבור זה שכוונתם לומר דיאמנו דברי האומדנא ההיא בנפלה מן האירוסין משום דאינה נכנסת בספק משום שעדיין לא נהנית ממנו דבר אמנם מן הנשואים נכנסת בספק זה כיון דנהנית ממנו גמרא ומקדשא נפשה וא"כ אדם הלוקח פרה ונמצאת טריפה אנן סהדי שנכנס בספק ובנפלה מן הנישואים דכוות' נמי ולפי שעדיין לא יבצר מהתמיהא באם קנה אדם שום דבר מחבירו ונתקלקל שהוא באופן דהלוקח עצמו אינו מכניס עצמו בספק דומיה דנפלה מן האירוסין יבטל המקח ותירץ מה שתירץ ע"כ תורף דבריו בקיצור יע"ש באורך. ואנן גברי רברבי חזינן תיובתא לא קא חזינא דלפי ע"ד הקל נרא' דהתוס' ז"ל הוצרכו להצע הצעה זו כדי שתפול קו' בעצם דבלא הצעה זו שהציעו אין מקום לקו' כלל דהא בדסתמא דתלמודא נראה דכשהקשו בש"ס אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה נראה דבכל גוונא איירי אפי' כשנפלה מן הנישואים דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשא עצמה ואע"פי שהייתה נשואה זה כמה ימים ושנים וקבלה רוב טובה מבעלה דהשתא אם היינו מפרשים כן דברי הש"ס נמצא דאין מקום לקו' זו שהקשו התוספות לפי שהיינו מפרשים קו' דהתוספו' הכי נמי שר"ל וא"ת אדם שקנה שום דבר ונתקלקל יבטל המק' דאדעתא דהכי לא קנה הכי הוי פי' דאדם שקנה שום דבר מחבירו אפי' שנהנה מאותו דבר ימים ושנים ואח"כ נתקלקל המקח אחר זמן יבטל המקח דאדעת' דהכי לא קנה ובהכרח גמור היינו מפרשי' כן כוונת קו' דהא דומי' דנפל' מן הנישואי' הוא דכי היכי דבנפלה לה מן הנישואי' דאפי' שקיבלה הנאה מבעלה זה כמה ימים ושנים אמרינן דתיפוק בלא חליצה משו' דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ה"נ היינו מפרשים קו' התוס' ז"ל דאף אם נהנה מאותו דבר שקנה ימים ושנים ואחר זמן נתקלקל שיבטל המקח וזה אי איפש' לומר שיתבטל המקח אחר זמן מאחר שכבר נהנה מאותו המקח ואין הדעת סובלו דאי הכי נתבטל המקח וממכר מבני אדם ולכן לא היה מקום לקו' התוספו' כלל כלל לא ולהכי התוס' ז"ל הציעו הצעה זאת תחיל' דהכא איירי בנפלה לו מן האירוסין דוקא ולהכי אמדי' דעת' דכיון דמן האירוסין איירי ועדיין לא קבלה מארוסה שום טובה אמרי' דאדעתא דהכי שתיפול לפני יבם מ"ש לא קדשה עצמה כיון שעדיין לא קבלה מבעלה שום הנאה. משא"כ בנפלה מן הנשואים כיון דקבלא טובה והנאה מבעל' גמר' ומקדשה עצמה ומעתה ערכו קו' בעצם וא"ת אדם שקנה שום דבר מחברו ונתקלקל וכו' פי' שתכף ומיד כשקנה אותו דבר נתקלקל שעדיין לא נהנה מאותו דבר יבטל המקח דדמיא לנפלה לה מן האירוסין דמשום דלא קבלא עדיין שום טובה והנאה מבעלה אמרינן דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה ה"נ דכוותא באדם שקנה שום דבר מחבירו ועדיין לא נהנה מאותו דבר נימא דיבטל המקח ותירץ דהתם לאו בלוקח בלחוד וכו' זה נר' לע"ד שהייתה כונת התו' להציע הצעה זו לערוך הקו' בעצם וכעין זה כתבו התוס' ז"ל ב"פ נערה דף מ"ז ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אלא דתמיהא לי טובא במ"ש שם וז"ל והא דפריך בסוף הגוזל קמא מיבמה שנפלה לפני מ"ש דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה אע"ג דבאותו ספק מסתמ' היתה נכנסת בשע' הקידושין די"ל וכו' והשתא ק' טובא דלפי מ"ש התוס' ס"פ הגוזל קמא דדוקא מן האירוסין הוא דפריך הש"ס דאדעתא דהכי לא קדש' עצמה מש"כ מן הנישואים וכו' כנז"ל א"כ אין מקום לקו' בפ' נערה דשאני התם דמן האירוסין איירי ואינה נכנסת בספק כיון שלא קבלה הנאה ממנו כנז"ל ואיך כתבו כאן בפ' נערה אע"ג דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת על ההיא דס"פ הגוזל קמא אמת דזו היא ס' התרצן שתירץ בס"פ הגוזל דמינח ניח' לה בכל דהו אכן ס' המקשה דפריך התם לא כן סבר אחרי כתבי אינה לידי ס' חידושי הרב ברוך אנגיל בשיטתו לכתו' וראה ראיתי שהרגיש הרב בזה והניח הדבר בצ"ע יע"ש והרב בעל עדות ביעקב ז"ל אחר שנשא ונתן בדברי הפוסקים ז"ל בנ"ד כתב בס' ל"ד דף ע"ז וז"ל והנה זאת תורת העולה על שלחן מלכים האדירים האלה דבמידי דאיכ' דעת מקנה וקונ' או נותן ומקבל או מקדש ומתקדש' לעולם לא אזלינן בתר דעת הלוקח הבא לבטל המקח או הנותן לבטל המתנה או וכו' אלא לעולם אמדינן דעת המוכר והמקבל והמקדש ולא סגי בלא תנאה ול"מ היכא דהלוקח נכנס בספק כגון לוקח פרה או הנותן נכנס ליתנו אפי' בספק וכו' דפשיטא דאין לבטל המקח או המתנה בלא תנאה וכו' יע"ש א"כ דון מנה לנ"ד דאם הנער' נכנסת בספק דשמא לא ניחה לה בתנאה שהתנית אמה עם בעלה שאף שאי' ראוי הוא להוליד שנתרצית להשיא בתה אליו ותתבענ' לדין שיגרשנה כמו שנפל אמת במקרה ואפ"ה נתנה לו הספרים במתנה בסתם בלתי תנאי דלאו כל כמינה לטעון ולחזור בה ולומר שלא נתנה לו הספרים כי אם דוקא כ"ז שישאר נשוי עם בתה לבטל כח המקבל מהטעם הנז' ולפי זה נשארו הספרים מוחזקים לחתנה עד הנה כתבתי עפ"י טענ' בתה כאשר הובאו דבריה בשאלה דנראה לפי דברי הבת שאמה נתנה לחתנה הספרים במתנה כמו שכתבנו לעיל.
17
י״חאכן בתר דאתברי' לן מפי אם הנער' ששאלנו את פיה אם אמת היה הדבר שנתנה את הספרים לחתנה במתנה כמאמר בתה אם לאו והשיבה שח"ו שמעול' לא עלתה על דעתה ליתנ' במתנה כי אם דוקא בתורת שאלה נתנתם לו לעשות עמו צדק' בכל עת ובעת הצורך תחזור ותקחם ממנו ותמכרם לזון עצמ' שענייה בת מלכים ויועצי ארץ היא ומה שאמ' חתנה שלא תבעה הספרים ממנו בנסיעתו מכאן אמרה שהבל יפצה פיהו שכבר יש לה עדים שכששלח אחר חפצו ואשתו תבעה הספרי' מבתה ולא רצתה אמו ליתן הספרים יען שבנה ג"כ היה לו ספרים הרבה שקנה לעצמו ואין מי שיבחין ויכיר הספרים להבדיל בין ספרי חמותו להספרים שקנה לעצמו ולהכי לא יכלה ליקח הספרים שלה ומפני סיבה זו הסיעו כל הספרים מהכא להתם וע"ז יש לה עדים בדבר ועל כל אלה היא מקבלת חרם סתם ע"כ דבריה. וכיון שכן פשיטא ודאי דמחוייב הוא להחזיר ספרים למקומה ואחריות הדרך עליו בלי ספק קם דינא דפשיטא דכופין אותו להוציא אפי' בשוטין כיון דהוא בכלל לא יבא פצוע דכא בקהל ה' ואסור הוא בישראלית כי אם בגיורת בדוקא וכו' ולענין עיקר כתובה קו"ר פשיטא נמי דחייב ליתן כמש"ל מטעמא דקרוב למזיד הוא ולענין התוספת מכל שכן שחייב ליתן כמו שכתבנו לעיל ועוד זאת יתירה מדכתב הרמב"ם בפרק ששה עשר שם שכתב פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקה שנאמר לא יבא פצוע דכא וכו' נראה מדבריו דסריס אדם גם כן בעילה הוא. ועיין בהרב המגיד וכבר כתבנו בשם ריצב"א דאפי' בקשוי כל דהו בהכנסת העטרה אפילו דאינו יכול למרק דיש לה תוספ' מאח' דאית ליה הנאת ביאה כי על כן על כורחין צריך לומר דמ"ש בשאלה שטוענת שאין לו גבור' אנשים פירוש שאינו יכול להולי'.
18
י״טכי על כל אלה הבחור הלז חייב לגרשה מדין תורה וליתן לה כתובת' ותוספ' עד סוף פרוטה אחרונ' בלי מגרעת וכל שכן הספרים שבידו המה בתורת שאלה כנזכר לעיל להלכה ולמעשה בהסכמת מורינו הרב הגדול מארי דאברהם יהיה בעזרו ואם יסכים עמי אני הקטן שבתלמידיו אהיה סניף כי היכי דלמטי ליה שיבא מכשורא ואם לא יסכים מ"ו דברי לעו והיה כלא היו וצור ישר' יצילנו משגיאות ויאיר עני במאו' תורתו כה דברי לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט (עיין בספר זרע אברהם א"ע סי' י"א וי"ב).
19
