אדמת קודש, אבן העזר נ״דAdmat Kodesh, Even HaEzer 54
א׳שאלה בענין ההקדשות שהקדיש מהר"י לב אשכנזי זה כמה שנים א' בקושט' יע"א תחילה והב' באזמיר יע"א כנודע ולא נמצא לו מעות אחרים ונפטר לכ"ע וחיי לרבנן שבק וכתו' אשתו היתה אלף גרוש' ולא נמצא אחריו מעות אחרים לכדי שתגבה כתו' מהם אלמנת הרב הנז' ז"ל וע"כ נפשה לשאול הגיעה אם הקדש כזה מפקיע מידי שעבוד וב"ד י"ב השיבו שאין הקדש כזה מפקיע מידי שעבוד שהוא הקדש דמים כנודע וע"כ שאלה האש' לת"ח שיפסקו לה מזונות מא' מאלו ההקדשות והת"ח לא רצו ליתן לה מזונות ומפני זה באה האשה לפני ב"ד לתבוע כתו' שיגבו לה כתו' מא' משתי ההקדשות וב"ד שבפע"הק נדרשו לבקשתה והגבו לה שתגבה מההקדש שבקושט' יע"א. וב"ד י"ב שבקוש' הורו שאין לה לגבו' מהקדש שבקושט' כי אם דווקא מהקדש שבאזמי' וב"ד י"ב שבפעה"ק הודו להוראת ב"ד שבקוש' וביני ביני נמשך הזמן כמו ג' שנים ומחצה שלא נהנית האשה מהפירות אפי' פ"ק ועתה שואלת האשה כל הפירות של כל הג' שנים מיום שתבעה הכתובה לפני ב"ד י"ב שבפעה"ק שלפר' וזכתה בפירו' ממעות אזמיר ואת"ל שלא זכתה בפירות של כל הג' שנים כי אם דווקא מיום שיצאה ההוראה מב"ד שבקושט' דהיינו פירו' של שנה א' אך הב' שנים שקודם ההוראה לא זכתה וזכו הת"ח. אכתי שואלת האשה שהפירות של השתי שנים היא תהיה נוטלת בשביל מזונות משום דמה שתבעה כתו' בב"ד היא מדוחק שלא היו רוצים ליתן לה מזונות וכיון שתביעתה היא מדוחק לא הפסידה מזונות כמ"ש מרן בש"ע א"ה סי' צ"ג. עוד טוענת שהששה חדשים הם לה לפי שהיו חייבי' ככוללות אזמיר לשלוח לבעלה בעודנו חי ולא שלחו ותטלם בחשבון מזונות על הכל יורינו המורה לצדקה אם הדין עמה אם לאו ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה נרא' לע"ד להשיב בענין על ראשון ראשון הנה לטענת הראשונה שטענה לאה על פירות ששה חדשים הראשונים שהיו חייבים ק"ק אזמיר יע"א בחיי בעלה שעדיין לא היה לו מקו' להקדש לחול עד לאחר מיתה שהן שלה ודאי שטענה זו היא טענה אלימתה וזכתה בהן באין אומר ואין דברים ונוטלתן בעד מזונותיה לפרנס עצמה בימי אלמנותה ויעלו לה בכלל מזונותיה שקצבו לה ב"ד י"ב מיום פטירת בעלה לב"ע עד יום שתבעה כתו' בפני ב"ד. אמנם במה שטענה לאה לגבות הפירות כל הג' שנים שעברו מיום שהגבו לה ב"ד אשר פע"הק ממעות קושט' יע"א. והת"ח נצבו כמו נד וטענו שאין לה לגבות הפירות כי אם מיום אשר יצאה הוראת קושט' שתגבה ממעות שבאזמיר יע"א שהם פירות של שנה א' הנה הגם בטענה זו לכאורה היה נראה שיש פנים לומ' שהדין עמה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכדמות ראיה שממ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מלוה ולוה וז"ל ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומוכרי' בהכרזה וב"ד שהכריזוה כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או' כו' הרי מכרן קיים אבל אם לא בדק בשומא ולא כתבו אגרת ביקורת שהיא דיקדוק השומא וההכרזה וטעו והותירו שהות או פחתו שהות מכרן בטל וכך אם מכרו קרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה וטעו שתות כו' מכרן בטל אעפ"י שהכריזו כו' אזיהו העת שאינן צריכין הכרזה בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך כו' וכן ב"ד שמכרו דברים שאינן טעונים הכרזה וטעו בשתות מכרן בטל ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין כו'. דבר הלמד מעניינו שכל דבר שהב"ד דיקדקו ובדקו יפה עד שידם מגעת להעמיד דבר על בוריו על פי הדין אע"פי שטעות יצאה מתחת ידם באיזה צד בא' מן הצדדים אפ"ה דינם דין שהרי כתב הרמב"ם בדין זה שלפנינו שאם ב"ד הכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או ששוה מאתים במנה דמכרן קיים אף בנ"ד נמי איכא למימר ה"נ דמאחר שב"ד שבע"הק ת"ו כשתבעה מ' לאה כתו' לפניהם שלחו שמאי' מב"ד הצדק לשום כל כלי ביתה וכל הנמצא אתה בבית תחת ידה ורשותה והשביעוה כראוי כדין וכהלכה אף שטעו והגבוה מעות שבקושטאנטינ' לפי שלא ראו נוסח השטר שעשה בעלה כשהקדיש מעות אלו שבקושט' יע"א. ואלו ראו השטר ההוא לא היו מגבין לא ממעות שבקושט' כי אם ממעות שבאזמיר מ"מ אף שאח"כ ידעו שטעו מ"מ לא מפני זה נסתר כל המעשה שעשו אלא אמרי' שמה שעשו עשוי וגבייתם גבייה לענין שממקום שיש לה לגבות מן הדין זכתה מאותה שעה למפרע בקרן ובפירות כן היה נ"ל לכאורה.
2
ג׳אמנם כד דייקי' שפיר הא לא מילתא היא וכלפי לייא אית לן לאוכוחי מהא משום דע"כ לא אמרי' הכא דאם טעו ב"ד ומכרו שוה מנה במאתים או ר' במנה דמכרן קיים אלא משום דכבר הכריזו כראוי ודקדקו בשומא וכתבו אגרת ביקורת וכיון שעשו כל מה שעליהם לעשות מן הדין אלא שבמכירה טעו ומכרו שוה מאתים במנה שטעות כזה לא מידם היתה ומאיליו בא ואמטו להכי מכרן קיים לפי שלא טעו בעיקר הדין משא"כ בנ"ד שטעו בעיקר הדין וכשהגבו לה ב"ד ממעות קושט' לאו מידי דמששא אית במה דהגבו לה דהוי כמי שאסף רוח בחפניו ודאי דאין גבייתן גבייה לזכות בפירות דאזמיר מאותה שעה דכמאן דלא הגבוה דמי ואינה אוכלת בפירות כי אם דוקא מעת שיצאה הוראה מרבני קושט' שתגבה כתו' ממעות דאזמיר יע"א דהו"ל כמי שהגבו לה באותה שעה דמי ומשם ואילך אוכלת פירות ולא מקדמת דנא. ותו דכיון דאחר ששמעו ב"ד הצדק שבפע"הק הוראת ב"ד הצדק שבקושט' יע"א וישרו דבריהם בעיניהם והודו שטעו נעשו כמי שטעו בדבר משנה דחוזר וכמ"ש הטור בח"מ סי' כ"ה וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי מי שטועה בדברי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשאמרו לו פסק הגאונים ישר בעיניו טועה בדבר משנה הוא ול"מ כו' עד ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכו' כתב הרמ"ה דיינא דטעה ולא הספיק התובע לאפוקי מיניה דנתבע עד דאיתברר דטעה ל"ש הדיוט ל"ש מומחה ל"ש שטעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת כל כמה דלא זכי תובע בממונו הדר דינא ואפי' זכי בפלגא ופש פלגא גבי אידך דהוא פלגא דזכי בה אם טעה בשיקול הדעת זכה כו' ואידך פלגא דפש גביה ל"ש טעה בדבר משנה ל"ש טעה בשיקול הדעת ל"ש מומחה ול"ש הדיוט לא מפקי' מיניה דחזינן בההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כו' וא"א הרא"ש כתב בזה כו' יע"ש וראה ראיתי להרב הגדול מהריב"ל בח"ג סי' ל"ב שנסתפק בהך עובדא דההוא גברא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי שאחר שהביא הך עובדא ומ"ש עלה הרי"ף דבהך עובדא לא טעה ר"י ברבי יוסי לא בדבר משנה ולא בשיקול הדעת דטעה בשיקול הדעת היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך כו' ואילו שקול הדעת דאיפליגו בה ר"י בר' יוסי ור' חייא ליכא ראיה לר' חייא לברורי בה טענתה דר"י בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי בה טעותה דר"י כר' יוסי ולברורי טעותיה ומ"ה קאמר כבר הורה זקן הלכך ליכא למיגמר מההוא למי שטעה בשיקול הדעת שאינו חוזר. כתב ויש להסתפק בההיא עובדא במ"ש כבר הורה זקן אי הוי אפי' בההיא פלגא דפש גבייהו. ומדברי הרמ"ה שמעי' תרתי שכתב בעל הטורים וז"ל דיינא שטעה כו' והעתיק כל דברי הרמ"ה הנז"ל עד ילפי' מיניה תרתי חדא דס"ל דלא כרב האלפסי שכתב דההיא עובדא דעכברא דשכיב אדינרי לאו טועה בשיקול הדעת אלא מלתא באנפי נפשה ועוד שמעי' מיניה דמאי דקאמר כבר הורה זקן על ההוא פלגא דיהבי להו קאמר ולא על פלגא דפש להו גבייהו קאמר עכ"ל. ואיני יודע במה נסתפק הר' הנז' דהא בהדייא אמרו בש"ס א"ל ניזיל וניהדר א"ל לא כבר הורה זקן ופי' רש"י ניזיל וניהדר נשלם החצי שקבלנו עכ"ל משמע שהתובעים הן הנה ששאלו אם יחזירו החצי שקבלו נמצא שע"ז השיב להם ר' חייא שאינם חייבים להשיב לפי שכבר הורה זקן וכיון שהורה זקן אינם חייבין להשיב מההוא פלגא שיקבלו וא"כ מהיכא לו' דכשא' ר"ח כבר הורה זקן אפי' לפלגא דפש גבייהו ואף לפי גרסת הרב הנז' דגריס הכי אי הכי ניהדר לן ההוא פלגא דיהבינן שכן נר' שכן היתה גרסתו בש"ס אפ"ה שפיר שהנתבעים שאלו לר"ח א"ה ניהדר לן אותו פלגא דיהבינן שיחזרו להם התובעים מה שלקחו מן היורשים אפ"ה כשאמר לו ר"ח כבר הורה זקן ודאי שכוונתו לו' שאינם חייבין להחזיר לפי שכבר הורה זקן ומעולם אין להסתפק במה שאמר ר"ח כבר הורה זקן אפי' בההוא פלגא דפש גביה במידי שלא שאלו לה התובעים ולא הנתבעים לפי חילוף הגרסאות ודבריו נפלאו ממני. עלה בידינו לנ"ד דודאי הדר דינא כיון ששמעו מה שפסקו רבני קושט' ה"י והודו לדבריהם ואילו אם היה נגלה לשון השטר של הקדש שהקדיש' המקדיש בקושט' לשני דייני' דפע"הק ודאי שלא היו פוסקי' שתגבה האשה כתו' מהקדש שהקדיש המקדיש בקושט' וכיון שכן אין ספ' דאלי' דכ"ע דהדר דינא ומיום שהסכימו רבני קושט' שהאשה תגבה כתוב' מהקדש שבאזמיר מאותה שעה דוקא זכתה האשה במעות שבאזמיר לגוביינא הן ופירותיה ולא קודם לכן משום דהדר דינא ומה שפסקו לה ב"ד שבפ"עק היה כלא היה ועדיין לא זכתה במעות שבאזמיר כלל כלל לא. ואתיא נמי במה מצינו להרא"ש והריב"ה בנו הביא דבריו בה' גביית מלוה סי' ק"ג ופסקו מרן הקדוש שם וז"ל קרקע שעשו ב"ד שומא והכרזה להוריד בה המלוה ואירע שנשתהא זמן שלא הורידוהו בו כל זמן שלא החליטו ב"ד הקרקע למלוה אי אייקר או זיל ברשותא דלוה קאי וצריך לעשות שומא אחרת והכרזה אחרת עכ"ל וכמדומה שדברי הרא"ש הללו הם מוסכמי' לכ"ע שלא מצינו מי שנחלק עליו. ואגב אגלה אזן המעיין שאין דעתי נוחה במה שכתב הרב ב"ח בסי' הנז' על נוסח שטר השומא שכתב הטור שכותבי' ב"ד כשמורידין המלוה לנכסי הלוה שכתב שם הב"ח ע"מ שכתב הטור בנוסח ושדרנא מב"ד תלתא אינשי מהימני וז"ל הב"ח נר' מלשון זה דבשעה שיחליטו הב"ד הנכסים למלוה ויחזיקו בהם צריכים לשלוח ג' שמאים לראות הקרקע שמא השביחה מאליה ונתייקרה דכל שבח שיגיע בנכסים מקמיה שיחזיקוהו הב"ד בקרקע ברשותה דלוה קאי וכדכתב הרא"ש ז"ל בתשו' בסמוך סעיף י"א עכ"ל. והיא היא התשו' הנז"ל ואחר המחילה רבה לא דק בזה דאם אמ' הרא"ש דאי אייקור וזל דברשותה דלוה קאי היינו דוקא בנשתהה הזמן שלא הורידוהו בו מיד אחר ההכרזה והשומא אמנם כשלא נשתהא אלא שהורידוהו מיד אחר ההכרזה והשומא לא קא'. אחרי כותבי ראיתי להרב גידולי תרומה בשער ג' חלק ג' שתמה ג"כ ע"ד הרב ב"ח שכת' נוסח זה שכתב הטור אות באות ותמה על שומא שנייה זו למה יע"ש וכתב שם בסוף דף י"ו ע"א וז"ל והכא לא שייכא אותה תשו' דמייתי הטור בשם אביו הרא"ש שכת' בכלל פ"א על קרקע שעשו בו שומא והכרזה ואירע שנשתהה ששה חדשים שלא הורידו בו המלוה כו' עד דודאי הכא לאו בנשתהא קיימי' עכ"ל יע"ש והדין עמו ודברי הב"ח צ"ת. ש"מ שמעי' מהכא לנ"ד וכי היכי דהתם אף שב"ד עשו הכרזה ושומא מ"מ כל עוד שלא הורידוהו ולא החליטו הקרקע ב"ד למלוה אי אייקור ברשות הלוה אייקור. ה"נ בנ"ד אע"ג שב"ד י"ב עשו כל שבידם לעשו' ונשתהה הענין שלא בא הדבר לידי גבייה מפני עיכוב ב"ד שבקושט' שעיכבו בדבר דין הוא שלא תזכה האשה בפירות אלא מעת שהוחלט לה ע"פ ד"ת ולא מקדמת דנא. והנה לך ראיה אחרת מכרחת לומר שלא זכתה לאה בפירות המעות דאזמיר יע"א אלא משעה שהגבו לה ב"ד י"ב שבקושט' יע"א והוא מההיא עובדא דס"פ הנושא את האשה דף ק"ד ע"ב וז"ל חמתיה דרבי חייא אריכא וכו' עד כתב לה אדרכתא אנכסיה אתא לקמיה דרבא א"ל תיזיל אדרכת' אישקול מיומא דשלמי יומי מכרזתא עד השתא א"ל ה"מ היכא דלא כתי' טעותא באדרכתא אבל היכא דכתי' טעותא באדרכתא לית לן בה א"ל והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא א"ל רבא בהא ליכא למימר ט"ס הוא דבהא אפי' רבה בר שילא טעי מעיקרא הוא סבר הני והני דידיה מ"ל מהני מ"ל מהני ולא היא זמנין דאזלה ומשבחא להו ובעלה מכספי וא"ל שקול דידך והב לי דידי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא עכ"ל ואעתיק קצת מפי' רש"י וז"ל אישקול פרי מיום שמצאתי שדה משדות המת והראתי אדרכתא שבידי לב"ד ושמאוה והכריזו עליה ל' יום כמשפט כו' אבל היכא דאדרכתא בטעות כתי' לא זכיה בה עד דמטיא ארעא לידך שהרי מכח אדרכתא שמאוה ב"ד והכריזו וכו' בהא רבא בר שילא שצוה ליכתוב ליך אדרכתא טעה וסבור שתגבה מנכסים שלו כו' יע"ש והרמב"ם בפ' י"ב מהלכות מלוה ולוה ובטור ח"מ ס"ס ק"ט כתבו וז"ל וכשכותבים האדרכתא על נכסי יתומים כו' כותבים בה והכרנו שהנכסים האלו הן של פ' המת ואם לא כתבו כך הרי אדרכתא זו פסולה ואין אוכלים בה פירות אפי' לאחר ששלמו ההכרזות עכ"ל. וכן פסק הרב בעל התרומות שער ג' ח"ב סי' ג' אלא שבאו דבריו בדרך ארוכה יע"ש. וכן נראה מדברי הרי"ף ס"פ הנושא אלא שגירסא אחרת היא בש"ס במקום א"ל ליזיל וליהדר לי פרי כו' היה גורס הכי איזיל איהדר פירי מההוא יומא עד השתא והר"ן פי' דהוא לשונו דרבי חדא אריכא שהיה רוצה להחזיר הפירות שאכל עד היום וכן פי' בהא א"ל האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא פי' דא"ל רבא לר"ח אריכא לא מחייבת למיהדר לפי שנכתבה האדרכתא על שדות שלך וכו' יע"ש ולא פי' יותר ולא ידעתי איך יפרש עפ"י זה א"ל אישקיל מיומ' דשלמי ימי אכרזתא עד השתא דשם מוכרח שהן דברי האלמנה דמכח לשון זה דסיפא מוכרח שגם שאר א"ל האמור בש"ס הן הנה דברי האלמנה כלל הדברים האלה וכחיזיון הוא המאורע שלפנינו דשקולים הם ויבואו גם שניהם דהא נדון שלפנינו היה שב"ד דהכא טעו והיו סבורי' דהשני הקדשו' שוים היו לענין שתגבה מ' לאה כתו' מהם לפי שהם לא ראו לשון שטר ההקדש שהקדיש בעלה בקושט' אלא שטר ההקדש שהקדיש באזמיר אותו בלבד הוא שראו וחשבו שההקדש שהקדיש בקושט' היה כזה וע"ז כשבאה האשה לתבוע כתוב' ושאלה האשה אם ההקדש כזה מפקיע מידי שיעבוד ואם אינו מפקיע מידי שיעבוד מאיזה מהן תגבה וב"ד י"ב השיבו לה שאין הקדש דמים מפקיע מידי שיעבוד ולענין מאיזה מהן תגבה כתוב' תלו הבחיר' בידה והיא ביררה לעצמה לגבות מהקדש שבקושט' וע"ז כתבו לה ב"ד שתגבה ממעות שבקושט' יע"א. וזה דומה לטעות שטעה רבה בר שילא שכתב האדרכתא סתם לפי שהיה סבור כיון שכל השדות היו של ר"ח אריכא אפי' שדות שירש מאחיו דהני והני דידיה הוו. ה"נ בנ"ד טעו ב"ד טעות כזה והשתא כי היכי דהתם אמרי' שכיון שטעה רבה בר שילא בכתי' אדרכתא ומ"ה אמרו שלא זכתה האלמנה בפירות אפילו מדי שלמו ימי האכרזתה אלא עד דמטיא ארעא ליד האשה וכמ"ש רש"י כנז"ל. ה"נ בנ"ד ששטר הנדונייא היא בטעות דין הוא שאין לה זכיה בפירות אלא מזמן שכתבו רבני קושט' שתגבה ממעות אזמיר והלאה ולא מקודם לכן לפי שגביית כתו' שהיגבו לה ב"ד לא מהניא מידי. ולדידי חזי לי שצריך ב"ד שבקושט' יכתבו לה גבייה מחדש כנ"ל וכמדומה לי שהיא ראיה שאין עליה תשובה.
3
ד׳ומה שטענה עוד לאה שהשנ' שנשארה אלמנה מעת שהגבו לה ב"ד י"ב עד שנשאת שרוצה ליטול הפירות בעד מזונותיה יען כי מה שתבעה כתו' לפני ב"ד היה באונס מפני שלא היו רוצים ליתן לה מזונות ונמצא שאין תביעתה מפסדת מזונותיה. בזה נר' שטענתה היא טענה שכן כתב הטור בא"ה סי' צ"ג וז"ל אלמנה שתבעה כתו' בב"ד אין לה עוד מזונות אפי' לא פרעוה כו' ואפי' בב"ד לה הפסידה אא"כ תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרימו' וא"ל פ' חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתו' או כיוצא בזה לא הפסידה מזונות עכ"ל. וכתב מרן הקדוש ז"ל שם שהם דברי הרא"ש ז"ל דמפיק לה מדברי הירושלמי שאמרו שם ובלבד מן השופי וכו' יע"ש. אמנם הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הביאו הירושלמי הזה והשמיטוהו וטעמם משום שכיון בגמ' דידן לא מפליג בהכי משמע דסבר דאין חילוק בדבר וכו'. יע"ש. ומצאתי לרבן של בני גולה מהרדב"ז ז"ל במודפסות סי' ע' שנשאל על אשה שתבעה כתו' בב"ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתו' לא היתה ראויה להגבות בה וכתב דאע"ג דמ"ה מגבין לה ק"ר מפני שהוא תנאי ב"ד אפי"ה לא אבדה מזונותיה משום דאנוסה היא שחשבה שיש לה כתו' כדי לינשא ונמצא שאין לה אלא דבר מועט ודמיא להא דגרסי' בירושלמי פ' אלמ' ניזונית רב יהודה בשם רב אמר תובעת כתו' בב"ד אבדה מזונותיה אר"י ובלבד מן השופי וכו' והביאו המרדכי פ' נערה שנתפתת' הרי לך בהדיא שאע"פי שתבעה כתובתה לפי שחשבה להנשא לר' בוא בר כהן חשיב לה כאנוסה והחזירה למזונותיה כ"ש בנ"ד שחשבה ליטול כתו' ואינה נוטלת כי אם קו"ר דחזו לה מן הדין מתנאי ב"ד ולאו מידי יהבינן לה מכח כתו' הילכך אין לך אונס גדול מזה ולא אבדה מזונותיה עכ"ל. הרי שהרב הנז' ז"ל למד מדברי הירושלמי לענין אחר שלא דבר הירושלמי ודימה ענין לענין וחשיב לה לאשה לנדון דידיה לאנוסה לענין דלא אבדה מזונותיה וטעמא דמלתא הוא משום דאונס זה היה בגופה וכמ"ש מו' הרב המופלא בתשו' זרע אברהם בחלק השייך לח"מ סי' עשירי וז"ל שם בא"ד ובר מן דין כו' חדא דאין לדמות אונסים אהדדי כי אם כשיהיו שוים תחת סוג א' והנה אונסים שמצינו שאינה מאבדת מזונותיה הם שהאונס הם בגופה כגון שרימוה פ' תובע אותך להנשא לו. או שאין לה מזונות ומצערין אותה עליהם וכיוצא דהוו צערא דגופא אמנם וכו' יע"ש. ה"נ בנדון דהרב הרדב"ז הוי אונס דצערא דגופה נמי שחשבה בדעתה כשתבעה כתוב' שהיה עולה בידה לגבות כל כתו' לילך לינשא אמנם השתא דלא יהבינן לה מידי ודאי דאין לך אונס גדול מזה ולא אבדה מזונותיה. אמור מעתה כ"ש בנ"ד דבשביל מזונות שלא היו רוצים ליתן לה לפי שהיו אומרים לה דאין לה שום זכייה כלל בשתי ההקדשות שהקדיש בעלה ולכן הוכרח' לתבוע כתו' כדי לידע מאיזה מהם היא זוכה כדי לזון ולפרנס את עצמה בהא ודאי דלכ"ע אנוסה מיקרי ולא אבדה מזונותיה. ובהיותי עוסק בנדון זה ראה ראיתי בתשו' הרב גינת ורדים חלק ח"מ סי' כ"ד וכ"ה שתמהו רבני מצרים ה"ה הרב בעל הספר וכמהרר"י הלוי על מעשה ב"ד שעשו רבני ירושלם באלמנה שבאה לפניהם לתבוע כתובתה אך לא היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה והשביעוה ופסקו לה מזונות וע"ז תמהו רבני מצרים על מעשה ב"ד הלז מ"מ הרמב"ם פר' י"ח מהלכות אישות וז"ל אלמנה שאין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובה או מכרה או משכנה אותה ואע"פ שלא טען היורש טוענין אנו לו ואו' לה הביאי כתובתיך והשבעי נטלי כתו' עכ"ל. גם הטור סי' י"ט דבריו יע"ש ופסקו מרן בשולחנו הטהור שם יע"ש. הרי דלכ"ע דכשאין כתובה יוצאת מתחת ידיה דאין לה מזונות יע"ש. והרב כמהר"י הלוי בסי' כ"ה לישב תמיהא זו כתב וז"ל ושמא אפשר לומר דכוונת הב"ד היא דבשבועה יש לה מזונות ואע"ג דבכ"מ כתב דצריך להגיה והשבעי והיינו לומר שאע"פ שתביא שטר כתוב' דליכא למיחש שמחלה או שמכרה מ"מ צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום אבל בשבועה לחודה לית לה מזונות מ"מ כיון דבב"י לא כתב כלום משמע דניחא ליה בגירסת הטור וגם בש"ע לא העתיק לשון הרמב"ם כולו בשלימות משמע שדעתו לפסוק דבחדא מינייהו סגי או בהבאת כתוב' או בשבועה שלא מכרה ולא מחלה עכ"ל. ואנכי לא ידעתי מה הועילו חכמים בתקנתם דאם המעשה אשר בא לפני ב"ד הצדק שבירושלם היה שהאל' היתה באה לתבוע מזונות בלבד יתכן לומר שכונת ב"ד היה דסברי רבנן דבשבועה בלחוד יש לה מזונות וכמ"ש הרב הנז' שם. אך כיון שהמעשה שהיה לא כך היה אלא שהאלמנה באה לתבוע כתובה שיגבו לה ב"ד וקי"ל שכיון שתבעה כתוב' בב"ד אף שלא פרעוה אבדה מזונותיה לכ"ע מ"ל אם השביעוה או לא השביעוה הרי כבר אבדה מזונותיה בתביעת גביית כתו' והרב המחבר ז"ל בסי' כ"ו תמה על תשו' מהרדב"ז הנז"ל שאחר שהביא דברי מהרדב"ז תמה עליו וז"ל ומאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינהו דאישתמיט ליה למרן תלמוד ערוך דפר' השולח דף ל"ה ע"א תנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו להשביעה פי' רש"י והיתה מפסדת כתו' ובגמ' אמרי' רב לא מגבי כתו' לארמלתא פי' והיתה מפסדת כתו' דהא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה. תו מייתי התם עובד' ההיא דאתיא לקמיה דרבא בר רב הונא א"ל מה איעביד דרב לא מגבי כתו' לארמלתא א"ל הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאר"י אמר שמואל התובעת כתו' בב"ד אין לה מזונות ע"כ. הרי בהדיא דלא כרדב"ז דהא הכא היתה אנוסה שחשבה שהגבוה כתו' ולא הגבוה ואע"פ כן אבדה מזונותיה וכן פסק הטור להדיא שאע"פ שלא פרעוה כתובתה כו' עכ"ל. והרב כמהר"י הלוי תירץ שם בתשוב' סי' כ"ז וז"ל ולע"ד נראה לומר דהתם שאני משום שמה שלא הגבו לה כתובה הוא משום חששא דשמא נתקבלה כתובתה ואינה נאמנת בשבועה וכיון שכן לא שייך למימר אנוסה היא דמה אונס יש לה הרי כתובה בידה וכיון שכן מנין לה מזונות כו' ומסתמא כשבאה לב"ד ותבעה וא"ל הרי כתובה בידיך ובפרט שראינו שלא נשבעה כההיא עובדא דמייתי התם דקפצה ונשבעה איכא אומדנא דמוכח דקפצה ונשבעה מאיליה משא"כ הכא בנדון דהרב מהרדב"ז דלא מגבינן לה וכיון שכן נשארת קרחת מכאן ומכאן בלי כתובה ובלי מזונות אנוסה היא ויש לה מזונות עכ"ל. והנה הרואה יראה שנכנס הרב בפרצה דחוקה לתרץ קושי' הרב ואין צורך להאריך ואם בדרך דוחק יותר היה נראה לע"ד לתרץ קושי' זו בדרך אחר יותר צלולה מזאת והוא דאיכא לפלוגי בין זה לזה דההיא עובדא דתלמודא שאני דאינה אנוסה כ"כ משו' דבידה היה לילך לפני ב"ד אחר ויגבו לה כתובה משום דלא מצינו בש"ס שבימי רב שלא היו מגבין לאלמ' כתובה כל בתי דינים שהיו באותו הזמן כי אם דוקא בב"ד של רב לא היו מגבין לאלמנה כתובה אך בשאר בתי דינים פשיטא שהיו מגבין וכיון שכן שבידה היה לילך לב"ד אחר והיו מגבין לה כתובה לכן לא נקראת אנוסה ולכן אבדה מזונותיה בתביעת כתו' משא"כ בנדון דמהרדב"ז שאי איפ' שתגבה כתובה כלל בכל ב"ד שבעולם ואי אמרי' שתאבד גם המזונות בתביעה זו נמצאת אשה זו קרחת מכאן ומכאן לא כתובה ולא מזונות ואילו ידעה אלמנה זו כן לא היתה תובעת כלל הלכך נמצאת אשה זאת אנוסה למפרע ולהכי פסק מהרדב"ז שיש לה מזונות דהיא אנוסה ודמיא לההיא דירושלמי שרימוה שהיתה נשאת לר"בא הכהן ונמצאת אנוסה למפרע והחזירוה למזונותיה ה"נ בנדון דהרב כן היה נראה לי ליישב אף שלא ימלט מדוחק ג"כ. אמנם נראה לע"ד לישב הדבר יישוב נכון והוא במ"ש שם הרב המחבר בסי' כ"ח וז"ל בא"ד ומ"ש מעכ"ת להליץ בעד הרדב"ז כו' איברא דמיטיבותיה דמר עלן אנהיר לן לעיינין דאייתי לן מתניתא שכתב הרא"ש ז"ל ס"פ נערה דף קכ"ח ע"ג וז"ל א"ר יאודה אש' התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ומשעת תביעה אבדה מזונותיה אפי' לא פרעו לה כדאיתא בגיטין פ' השולח. ובירושלמי ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס וכו' והשתא עכ"ל דכיון דהרא"ש מייתי הא דפ' השולח והירושלמי הוה ס"ל להרא"ש ז"ל דלא פליגי אהדדי ולכן צריכין אנו לחלק דלעולם בתובעת משופי אבדה מזונות אע"פי שלא פרעו לה ואין לזכותה לו' שהיא מוטעת שחשבה שיפרעו לה ולא פרעו לה. אמנם בשלא תבעה משופי שהטעוה או מפני הדוחק וכעובדא דירושלמי לא אבדה מזונותיה וזו דרך ישרה לקיים שתי מימרות אלו דפ' השולח ודירושלמי שכתבם וצירפם יחד הרא"ש ומלתא בטעמא הוי כו' והשתא ק' טובא על הרדב"ז ז"ל דבנ"ד תבעה כתובה משופי אלא שלא הגבוה וקאמרי דיש לה מזונות דלא אתי לא כהרי"ף ולא כהרמב"ם ולא כהרא"ש ז"ל כו' ונדון דהרדב"ז תבעה משופי כו' עכ"ל. ואני א"ל מטיבותיה דמר עלן אנהיר לן עיינין דתירץ דברי הרא"ש ובהך תירוצא מצינו מקום לתרץ גם דברי מהרדב"ז אע"פ שהוא ז"ל הניחם בתימה. אך צריך להעתיק קצת מדברי מהרדב"ז ז"ל וז"ל שם כא"ד תו איכא טעמא אחרינא כיון דאתם הפצרתם בה והיא לא תבעה כתובה מלתא דפשיטא היא דלא הפסידה מזונותיה דיש לה מתנאי ב"ד אפי' שלא כתבו לה כתו' כלל וכיון שאין לה במה להנשא לא תנשא לעולם ונמצאת אוכלת מזונות כל ימיה והיתומים מפסידי' לפי שראיתי את הכתו' והיא מועטת ובשנה א' או שנה וחצי צריך לה מזונות כפי שיעור כתובה ואפי' שהיה שלא מן הדין לגבות בשטר כזה לתקנת היתומים רואה אני להגבותה דמהאי טעמא כו' ואע"ג דאין טעם זה מדינא יש להם כח לב"ד כו' ואפי' תבעה כתובתה אומר אני דלא הפסידה מזונותיה דכיון דלא מגבינן לה ואע"גב דמגבינן לה ר' שיש לה מתנאי ב"ד אפ"ה יש לה מזונות דאנוסה היא שחשבה שיש לה כתובה כדי לינשא ונמצא דאין לה אלא דבר מועט ודמיא להא דגרסי' בירושלמי פ' אלמנה ניזונית כו' והעתיק כל דברי הירושלמי שהביא הרא"ש עד הרי לך בהדיא שאפי' שתבעה כתובה לפי שחשבה להינשא לר' בון הכהן וחשיב לה כאנוסה והחזירוה למזונותיה כ"ש בנ"ד שחשבה ליטול כתו' ואינה נוטלת כלום אלא מאתים דחזו לה הלכך אין לך אונס גדול מזה ולא יאבדה מזונותיה וכיון שכן דטבא ליתמי עבדינן להו ותיטול כתוב' ותסתלק עכ"ל. מעתה אני תמה על הרב הנז' שראה דברי מהרדב"ז להקשות עליו ולא שת לבו לראות כל דבריו שהרי מדברי מהרדב"ז נראה שאלמנה שבאה לתבוע כתובה לפניו לא תבעה מעצמה משופי אלא שהפצירו בה עד בוש שתתבע כתובתה כמו שכתו' בשאלה וז"ל אם אנחנו השיאנוה עצה שתגבה כתו' לתועלת היתומים והסכימה למה שאמרנו אם נקראת תובעת כתובה כלו' לכדי שתפסיד מזונותיה. וע"כ השיב הרב הנז' לצד א' דכיון שהם הפצירו בה והיא לא תבעה כתו' פי' שלא תבעה כתו' מעצמה ומשופי דאינה מפסדת מזונו' דכיון שאין במה להנשא ואוכלת מזונות כל ימיה ומפסידין היתומים. ואחר כך אמר ואפילו תבעה היא כתוב' אומר אני דלא הפסידה כתוב' כו' מטעם דאנוסה היא פי' דבריו אלו שהרב הנז' בא להשיב למה ששאל השואל דמאחר שהם השיאוה עצה שתתבע כתובה אם נקראת תובעת כתובה ועל זה השיב שאפילו שתבעה כתובה אפ"ה לא אבדה מזונותיה ובא בטענה אחרת משם אנוסה כלומר מלבד טעם הראשון שאמר לעיל דאינה מפסדת מזונות משום דלא תבעה מעצמה ומשופי וכיון שאין לה במה להינשא נמצאת מפסידין היתומים ומשום תקנת היתומים כדבר האמור. עוד הוסיף נופך וטעם אחר לומר דלא אבדה מזונות משום שתבעה כתובה והוו משום דחשבינן לה אנוסה בההיא עובדא דירושלמי שרימוה ה"נ בנ"ד שהפצירו בה והוכרחה במעשיה לתבוע כתו' לא הפסידה מזונותיה משום דלא תבעה מעצמה ובשופי. וכיון שכן הרי החילוק מבואר מעצמו דהכא בנדון דמהרדב"ז שאני שתבעה מחמת ההפצרה ולא המירה כבוד בעלה מדעתה ומרצונה משופי ולהכי דין הוא שלא תפסיד מזונות משום דאנוסה היא משא"כ בההיא עובדא דפרק השולח שתבעה כתובה מדעתה ומרצונה משופי להכי אמרו התם שאבדה מזונותיה בתביעת כתובה וכמ"ש הר' הנז' בחילוק שחילק בדברי הרא"ש שהביא הירושלמי וההיא דהשולח כנז"ל. והשתא הדרן לדינא דנ"ד דהעולה על השולחן משופרי שופרי ממאי דכתיב' דלאה צדקה בטענתה שטענה דלא אבדה מזונותיה מיום התביעה משום דאנוסה היתה באותה שעה שלא היו רוצים ליתן לה מזונות וכיון שכן לא אבדה מזונותיה.
4
ה׳ברם כד דייקי' שפיר לאה הנז' אבדה מזונותיה משום דמצינו להרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהרא"ש כמ"ש מרן ז"ל שם בב"י שממה שמצינו להרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דברי הירושל' הנז' משמע דס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ופשיטא דבתר הרי"ף והרמב"ם אזלינן ותו דמרן בשולחן הטהור הביא סבר' הרי"ף והרמב"ם סתמא וס' הרא"ש ובנו ז"ל בשם י"א וכלל גדול הוא בדברי מרן דהלכה כסתם וכ"כ הרב הגדול בעל כנה"ג בח' א"ח בכלל הפוסקים כלל מ"ו ועיין בהגהות הרב הנז' ז"ל בא"ח בה' שבת סי' שי"ח יע"ש. ועיין בתשו' מהרי"ט ח"ב ח' א"ח סי' א' שכתבו כלל זה על דברי מרן. והר"ש הלוי בתשו' השייכי לח"מ סי' ל'. והשתא כיון שגדולי ישראל הנז' הסכימו בנדון זה דאשה שתבעה כתובתה דאבדה מזונותיה ולא חילקו בדבר כוותייהו נקטי'. וכן פסק מר"ן סתם בסי' צ"ג בח' א"ה וז"ל אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות אפי' לא פרעוה. וכתב בית שמואל אפי' לא פרעוה היינו אם פרעוה אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות ומביאו בשם מהרש"ך יע"ש. וכיון שכן נר' שבאה לידי גבייה אח"כ ודאי שאבדה מזונותיה מיום התביעה.
5
ו׳כלל העולה דלאה הלז לקתה בכפלים דלענין גבית כתובה לא זכתה במעות אזמיר בקרן ובפירות מיום שהגבו לה ב"ד דהכא אלא מיום שיצאה ההוראה מרבני קושטאנדינא יע"א שתגבה ממעות אזמיר דוקא ולא מקודם לכן שלא זכתה בפירות דביני ביני כמש"ל וגם אבדה מזונותיה מיום שתבעה כתוב' בב"ד והמקום ימלא חסרונה כנ"ל להלכה.
6
