אדמת קודש, אבן העזר נ״גAdmat Kodesh, Even HaEzer 53
א׳שאלה ראובן היה לו מעות במקום בטוח לריוח היום בשטר כתו' וחתום על שמו וכשהגיע שמעון בנו לפ' הנושא עלה ברצונו לתת לבנו חלק מהמעות בתורת קונטאנטי וכדי להעלות שכר לבנו בכל שנה ושנה ע"פ דין התורה שלא יהא באותו שכר נידנוד איסור רבית ח"ו מכר ראו' לבנו קרקע שהיה לו מאחוזת אבותיו מכירה גמורה וחלוטה כדת בשטר גמור וחתום בעדים כשרים ואח"כ חזר ראובן ושכר אותו קרקע משמעון בנו בכ"כ לשנה ונשא שמעון אשה. ויהי כמשלש חדשים הוכה שמעון במגיפה ונפטר לב"ע וחיי אריכי לכל ישראל שבק. ובאתה אלמנתו לגבות כתוב' ממעות הקונטאנטי שנתן חמיה לבנו. וראובן פשט לה את הרגל וטוען שלא נתן הקונטאנטי הלז אלא ע"מ שיהנה בנו מהם ושיש לו עמוד של שיש טהור ליסמך עליו הם דברי הגאון מור"ם בעל ההגהה בא"ה סי' נ"ג וז"ל ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו וכו' ושאל השואל הדין עם מי משניהם כי המשפט לאלקים הוא והצדיקו את הצדיק בדינו ויבא שכמ"ה.
1
ב׳תשובה ראובן הלז ידעתיו כי ירא את ה' מנעוריו וחלילה וחס ליה שיעלה על הדעת שממונו חביב עליו יותר מנפשו. אלא שכך היא ויסתו של זקן וכסיל להביא עצות מרחוק כי יחם לבב אנוש בעידן ריתחא והירא את דבר ה' פונה אליו ועושה רצון יוצרו. הן אמת שדברי מור"ם הן הנה דברי ההגהות מרדכי סי' תת"ט וז"ל כתב תלמידו של מהר"ם וז"ל מה שתיקן ר"ת להחזיר הנדוניא לאב לא על הבת לבד תיקן אלא אף על מיתת הבן תיקן ומה שלא הזכיר הבן משום דבצרפת נוהגות הבנות ליתן הנדונייא ולא החתן אבל אם היה הבן נותן הנדונייא ומת תוך השנה הנדונייא חוזרת גם לאביו וכן דנתי לפני מהר"י והודה לדברי עכ"ל. גם במרדכי פ' נערה סי' רי"ב וז"ל ומצאתי תשו' רב ממגנצא שהקהלות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נישואין ונפטר לעולמו א' מהם בלא זרע בתוך שנתם שיחזרו חצי הנדונייא ליורשי המת ע"כ לשונו יע"ש. וראיתי בהרב חלקת מחוקק שתמה על דברי מור"ם דלדינא דגמ' נראה פשוט שמיד כשנכנס הבן זכה בגרן שלו ואם מת גובה האשה כתו' מנכסים אלו שהם עדיין ביד האב וליכא עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת דלא דמו האומדנות להדדי דכאן בפוסק נדוניא לבנו מדין הגמר' זוכה האשה מיד דהחתן מקני לה הכתו' בחיבת לילה הא'. וכתב שם ועיין בהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ד ובסייום דבריו כתב וז"ל רק מן התקנה שתיקנו להחזיר תוך שנה הא' ותקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת הפוסקים כו' וע"כ אני תמה על הרב שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו על דברי ר"ת שהם מיירו מדינא ולא מן התקנה עכ"ל. והדין עמו בכל מה שהשיג על מור"ם בזה ואח"כ הביא דברי מהרי"ל ז"ל שנסתפק בעיקר תקנת ר"ת אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתו' מן הנדן שנתן לו אביו ומסיק שם דלא ברירא ליה התקנה וכ"ז שלא יתברר לא עבדינן עובדא לאפוקי זכיית כתו' האשה. ועי"ש שהביא מהרי"ל הך תשו' של מהר"ר עזריאל והביא ג"כ דברי המרדכי דפרק נערה דרב מגנצא כלו' שנחלקו הראשונים אם תקנת ר"ת היה גם כן על האיש או לא ומ"ה כתב דאין ברירא בדבר. באופן שאין לדברי מור"ם הללו שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו משען ומשענה לסמוך עליו אפי' מן התקנה כיון שבתקנ' עצמה שאנו למדין ממנה אין ברירה דזה או' בכה וזה אומ' בכה וכיון שאין יסוד אין בניין וכיון שכן ראו' שרוצה להפקיע זכות האשה משום דמסתמיך ואזיל ע"ד מור"ם אין זו סמיכה בריאה וחזקה משום דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה. ועוד זאת יתירה אף אם במונח שתקנה זו הוברר לנו שהיה מן התקנות של ר"ת בירור גמור ושלם אפ"ה אין לנו להניח ס' רש"י והרמב"ם והר"ן והטור וסיעתן שפשטה הוראתם בכל ישראל ובפרט אנו בני א"י שקבלנו על עצמינו הוראות הרמב"ם ומרן כנגד חכמי ישראל ולעשות כתקנת ר"ת שלא קבלו עליהם אבותינו ואבות אבותינו. ואנו אין לנו אלא דברי ן' עמרם הוא מרן הקדוש וסיעתו החולקים על ר"ת בפרט הלז. וגדולה מזו מצינו ס' לגאון שהפוסק מעות לבתו לנדוניא דקנתה הבת אף שלא נשאת וס' זו הביאה רבינו בעל הטורים בא"ה סי' נ"ג משם ר' האיי גאון וז"ל הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אפי' יש לו אח והיא זקוקה לו אינו זוכה במה שפסק שיכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ואין לך וכתב הרמב"ם וכן הפוסק מעות לבנו לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס וכתב רבינו האיי דוקא בפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן עכ"ל. וכתב א"א הרא"ש משמע מתוך דבריו שאם מת החתן אפי' לא יבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל וכו' אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק עכ"ל. וכתב בתשוב' מהר"ש הלוי באח"ה סי' ה' ע"ד רבינו האיי וז"ל ולכאורה נראה דרבינו האיי דס"ל דהפוסק לבתו קנתה הבת אע"פ שמת החתן ה"ה יהיה הפוסק לבנו אע"פ שמתה הכלה קנה הבן שהרי לבנו פסק ואפ"י שהגאון לא הזכיר אלא בתו אינו מדוייק משום דנקט היותר מורגל ומצוי שפוסקים לבנות נדוניא אבל ה"ה לבנים וטעמא משום דבחתנו דוקא אמרי' כל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס אבל בבנו ובבתו דדעתו של אדם קרובה אצלם אעפ"י שפסק בשעת קדושין דעתו להקנות להם אף אם לא יכנסו וכמו שמצינו דאין אדם מקנה לעובר אבל אם היה העובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכמ"ש הטור ח"מ סי' ר"י כו' יע"ש.
2
ג׳הרי שכתב דהגאון ס"ל דהפוסק מעות לבנו ולבתו דקנו אף שלא הגיעו לפ' הכונס ומכ"ש בנ"ד שכנס הבן ושמח את אשתו אשר לקח דפשי' ודאי דקנה הבן והקנה לאשתו ודין הוא שתגבה כתו' מהמעות. ובדרך אגב ראיתי למהר"ש הלוי ז"ל בתשו' הנז' שהוקשה בעיניו מה שהבין הרא"ש בדעת הגאון מדברי הה"מ ז"ל בפכ"ג מה' אישות יע"ש. ואח"כ כתב וז"ל הן אמת כי לשון הגאון הציקתו להרא"ש ז"ל שאם כונת הגאון היה לו' שהפוסק לבתו והיא מתייבמת עם השני אינו יכול לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' לא היה לו לו' קנתה הבת שאינו קונה אותן הבת ואין לייחס הקניין אל הבת כמו שמצינו במתני' שלא ייחס הקניין אל הבת דהכי תנן יכול האב לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך משמע שכל הדברים הן לאמרי' בערך היבם וכך הי"לל לאחיך רוצה וכו' ומדלא כתב כן אלא תלה הכל בבת שכתב קנתה ואינו יכול לו' לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם החתן דמ"מ לבתו פסק וקנתה כו' נר' דס"ל לגאון דהקנין הוא שהבת קנתה אותו פסוק ואפי' אם לא תנשא עם השני ומתה יירשנה בנה אותו הפיסוק כו' יע"ש. ואני עני ואביון לא מצאתי טעם בעיקר בדבריו אלו כלל דאיך הי"ל להגאון לייחס הדבר אל היבם דהלא אין יכול לומ' לאחיך הייתי רוצה ליתן משום דפסיקתו היתה לבתו ולא לחתנו וכיון שכן יבם מאי בעי הכא ואיך יכול לטעון ולו' לחמיו תן לי מה שפסקתה הא לא פסק לא לו ולא לאחיו אלא לבתו דוקא. ואין לו דמיון למתני' דפ' מציאת האשה דתנן הפוסק מעות לחתנו ומת דיכול לו' ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך דהתם הפוסק מעות לחתנו תנן ולא לבתו דסד"א כיון דיבם במקום את קאי יזכה היבם במה שפסק לאחיו קמ"ל דאפ"ה אינו זוכה היבם משום דיכול לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך ולכן שפיר ייחס אבידת הקנין ליבם. משא"כ בפוסק מעות לבתו דוקא להכי לא ייחס הקנין ליבם אלא לבת. וכיון שכן מה שרצה הרב להשוות נדון הגאון להך מתני דהפוסק מעות לחתנו לא דמו הא להא כי גבה טורא בנייהו כדאמרן. ואין ספק אצלי שהרב ז"ל מעולם לא בא לידי מדה זו אלא מכח לשון הרא"ש במ"ש אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחן ייבמה אחיו עכ"ל. דמלשון זה משמע שהיבם הוא התובע ומ"ה כתב הרב מ"ש. ולי הדיוט נראה דאי משום הא לא ארייא דלע"ד נראה דמ"ש הרא"ש אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך כו' שהוא לשון מושאל וכונתו רצויה דר"ל שאינו יכול האב לומר לבת שמעולם לא פסק לתת מתנה זו אלא דוקא אם הייתה נישאת לבעל הראשון ועכשיו שיתייבמ' לאחיו אינו רוצה ליתן לה מה שפסק כדרך מה שאמרו גבי הפוסק מעות לחתנו ומת דיכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך. דהכא אינו יכול לטעון כן לבת משום דהכא שאני דמה שפסק היה לבת והרי הבת קיימת לפניו וקנתה כשנתייבמה עכ"פ שהרי יבם זה במקום אח קאי והרי הוא כאילו אחיו היה חי וקיים דכשנישאת לו היתה זוכה ה"נ עכשיו הרי היא זוכה ג"כ מאחר שהיא קיימת והפסוק היה לה ולא לבעלה הראשון וזהו מ"ש ולא פקעי הקדושין שמכחן ייבמה אחיו שר"ל שכיון שייבמה אחיו חשבינן לה כאילו נשאת לבעלה הראשון וקנתה הבת כשנתייבמה כנ"ל לפ' דברי הרא"ש ז"ל. ואני אפרש דעת הרא"ש לדעתי הקצרה. אך ורק תחילת דבר צריך אני להעתיק דברי הרא"ש כמו שכתובי' ככתבם וכלשונם בפסקיו מילה במילה וז"ל בפסקיו עלה דהך מתני' דפוסק מעו' לחתנו. ירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הם תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקא' פוסק ולא קא' כשפסק. ופי' רב האיי גאון ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שא"צ בשעת קדושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין עם החתן דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה כך מצאתי כתוב. ונ"ל שלא ביאר הכותב יפה דמשמע דאם מת החתן אפי' לא ייבמה אחיו שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאידך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין עכ"ל בפסקיו אות באות מילה במילה יע"ש. וביאור דבריו לע"ד כך הם שאחר שהעתיק לשון הירושלמי כתב וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקאמר פוסק ולא קאמר כשפסק משמע שר"ל שכל הפוסק סתם אינו אלא ע"מ לכנוס דאי איתא שדעת בר קפרא הוא שר"ל דהכא שאני שפסק בפי' בשע' קדושין ע"מ לכנוס הכי הול"ל לבר קפרא כשפסק ע"מ לכנוס שר"ל בשפסק בפי' ע"מ לכנוס ומדלא נקט כי האי לישנא כשפסק אלא פוסק כונתו דבר קפרא לומר שכל הפוסק סתם אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ואחר שהוכיח כן שכך הוא פי' הירושלמי בודאי ולאפוקי ממ"ש הה"מ בפכ"ג מהלכות אישות בפי' אחר שכתב הרי"ף ז"ל ש"מ בר קפרא דמתני איירי בשפסק בהידייא יע"ש. הביא מה שמצא כתוב משם רבינו האיי ע"ד הירושלמי וכתב ופי' ר' האיי ודוקא בפוסק לחתנו אבל וכו' כך מצאתי כתוב ונ"ל שלא ביאר הכותב יפה כו' כונתו היא שלא ביאר הכותב מה ששמע משם רבינו האיי יפה משום שאם הדברים כפשטן וככתבם יש במשמע דאם מת החתן אפי' לא ייבמה שחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והמשמעו' דלא נפקא לן מתחילת דבריו ממ"ש ודוקא בפוסק לחתנו שאיפשר שר"ל דמאי דדייקינן מפוסק דנקט בר קפרא שר"ל כל הפוסק סתם היינו דוקא בפוסק לחתנו בההיא הוא דאמרינן דלא זכה היבם משום דמצי למימר לאחיך הייתי רוצה כו' משום דכיון דכל הפוסק ע"ד לכנוס הוא פוסק וכיון שלא כנסה הא' לא זכה היבם. אבל אם פסק לבתו ומת החתן קנתה הבת עכ"פ משום דלא אמרינן גבי בתו כל הפוסק ע"ד לכנוס הוא פוסק. גם מאמצע דבריו יש במשמע כן ממ"ש אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נישואין החתן כו' דמדקאמר לידי נישואי החתן ולא קאמ' לידי נישואין סתם משמע לידי נישואי החתן הראשון וכמ"ש הר"ן בהידייא כן בשם רבינו האיי והביאו מרן בב"י יע"ש. וכל זה גרם הכותב שלא ביאר דברי רבינו האיי והניח מקום לטעו' בדבריו וע"ז כתב הרא"ש שאע"פ שיש במשמע כן בדברי רבינו האיי מ"מ לא מסתבר כלל וחס ליה לר' האיי שיסבור כן משום שכבר הוכיח מכח השינוי דפוסק לכשפסק שר"ל כל הפוסק ע"מ לכנוס דכללא הוא לכל הפוסק בין לחתנו ובין לבנו ולבתו שאינו פוסק אלא ע"מ לכנוס ובת זו כיון שלא כנסה ראשון גם שני לא קנתה אלא א"כ נתייבמה כיון שהיבם במקו' אחיו הוא וקדושי אחיו עומדין לו לאדם זה ובאותה שעה שנתייבמה קנתה הבת ואי לאו לא. ומאי דקאמר רבינו האיי ודוקא בפוסק לחתנו וכו' הוא בא להבדיל בין אם המקבל המתנה מת או עודינו חי וקיים ומאי דקאמר לידי נישואי דחתן פי' חתן כל דהו והיינו אפי' חתן שני ולא חתן הראשון דוקא קאמר.
3
ד׳גם את זה ראיתי שם בתשוב' מהר"ש הלוי בתשוב' שאחר תשו' הנז' והיא תשו' מהרח"ש שכתב אחר שהעתיק דברי הרא"ש מ"ש בנו הריב"ה בא"ה סי' נ"ג וכתב עליהם וז"ל והגיע דברי' הללו לא רישא ספייהו ולא ספייהו רישא דממ"ש בתחיל' וז"ל משמע מדבריו שאם מת החתן אפי' לא ייבמה אחיו שחייב כו' והא לא מסתבר שודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש אותו ממון משמע שלא מיעט רק כשלא נשאת כלל ומתה שלא יירש הבן אותו ממון. הא אם נשאת לאחר אחר שמת החתן חייב ליתן לבתו כיון שנשאת וממ"ש אח"כ אבל אם נתייבמה כו' שהרי לבתו פסק ולא פקעי קדושין שמכחם ייבמה אחיו משמע דוקא ליבם שבא מכח קדושין של אחיו ולא פקעי קדושין כו' הא אם נשאת לאחר שאינו יבם אינו חייב ליתן עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נראה לע"ד דל"ק לא רישא לסיפא ולא סיפא לרישא והוא דכבר הוכחתי למעלה דהרא"ש ז"ל מכח שינוי לשון דבר קפרא דשני פוסק ע"מ לכנוס דמדנקט בר קפרא פוסק ולא א' כשפסק שמעינן מינה שר"ל כל הפוסק ע"מ לכנוס וכללא כייל לכל הפוסק בין לבנו בין לבתו כמדובר ונפקא מינא דאם פסק לבתו אם נשאת בין לחתן הראשון ובין לחתן שני שאינו יבם כלו' דאם החתן הא' לא היה לו אח לייבמה והלכה והייתה לאיש אחר קנתה המתנה בשעה שכנסה שני ואם לא נשאת לשני כלל אפי' שהיה לה לבת בן לא יירש אותו ממון כיון שלא נשאת לא לא' ולא לשני אבל אם נשאת לאיש אחר ודאי דקנתה הבת אותו ממון באותה שעה שנישא' וכן אם פסק לבנו ומתה כלתו קודם שיכנוס אותה לא זכה במתנה עד שישא אחרת ואם אחרת יקח לו זכה במה שפסק לו אביו ואם לא לא כמו הפוסק לבתו דכי היכי בפוסק לבתו אמרי' אם נשאת לאיש אחר וכ"ש אם נפלה לפני יבם ויבמה השני שקנאה ה"נ גבי פוסק לבנו כשנשא אשה אחרת קנה וטעמא דמילתא משום הך כללא דכייל ותני בר קפרא פוסק ולא תני כשפסק דלישנא דפוסק משמע כל דפוס' כדמשמ' כמדובר. ואחר הצעה זו דברי הרא"ש ז"ל מתוקנים ומתוקי' מדבש דהרא"ש ז"ל כלכל את דבריו תחילה וכתב ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו ממון רמז במאמ' זה לאשה דלא נפלה ליבם ולא רצתה להנשא לאחר דלא קנתה דפסוק שפסק לה אביה כיון שלא נשאת כלל לא עם הראשון ולא עם אחר ואפי' אם יש לה בן שלא יירש הבן אותו ממון. ואח"כ חזר הרא"ש לנדון שלפניו לדברי הגאון רבי' האיי ז"ל דקאי באשה שנפלה לפני יבם שכתב דאם הפסוק היה לבתו ולא לחתנו דקנתה הבת וע"ז כתב הרא"ש אבל אם נתייבמה וכו' שר"ל שאם בת זו שפסק לה אביה לא נתייבמה לייבם ודאי דהגאון ז"ל ס"ל דלא קנתה הבת כלל דהא כללא כייל ותני בר קפרא הפוסק ע"מ לכנוס. אבל אם נתייבמה ודאי דקנת' הבת וכו' דהרי לבתו פסק והרי נתקיים התנאי דע"מ לכנוס ואח"כ כתב ולא פקעו קדושי ראשון שמכחם יבמה אחיו. רמז לנו במאמר זה שאשה זו יפה כחה מאשה דעלמא משום דכיון דיבם זה אשר לקחה לו לאש' הוא בא מכח קדושי אחיו ובמקום אח קאי הרי היא כמו שנשאת לראשון שהוא חי וקיים בשעת הפסוק ואם היה חי הראשון והיה כונסה לית דין ולית דיין שיאמר שלא קנתה הבת עכ"פ ה"נ כשנתייבמה ליבם קנת' עכ"פ באין או' ואין דברים ומילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה דאם אשה שלא נפלה לפני יבם אפ"ה אמרי' דאם נשאת לאיש אחר דקנתה המתנה בשעה שנשאת משום דהרי נתקיים התנאי דע"מ לכנוס א"כ כ"ש כשנפלה לפני יבם דהוי כאילו כנסה הראשון דודאי קנתה הבת המתנה בשעה שנתייבמה כנ"ל לפ' דברי הרא"ש ז"ל ליישבם לפע"ד הקצרה דוק. עוד כתב הרב הנז' שם וז"ל וכן נר' דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהפוסק לבתו ומתייבמת עם השני לא קנתה וחולק על הרא"ש ז"ל שהרי הרמב"ם השוה דין הפוסק לבתו עם הפוסק לחתנו וכמו דבחתנו לא זכה היבם ה"נ בבתו לא זכתה בהיותה מתייבמת. ויש לתמוה על הרב הגדול הב"י ז"ל איך לא כתב ע"ד הרא"ש שכתב אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך וכו' והרי"ף והרמב"ם חולקי' עליו וצ"לע עכ"ל. ואני או' אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשו' דלע"ד נר' דהרמב"ם והרא"ש ז"ל הם אהובים וריעים גם בדבר הזה ומי גילה לו רז זה דהרמב"ם והרא"ש פליגי דהרמב"ם ס"ל דהפוסק לבתו ונתייבמה דלא קנתה הבת דאי משום הך טעמא דיהיב מדהשוה הרמב"ם דין פוסק לבתו עם פוסק לחתנו. לדידי חזי לי דלא השוה הרמב"ם אותם אלא ללמד דעת את העם נתכוון ליתן הבדל בין אם המקבל מתנה עודינו חי לכשמת. והילך לשון הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה מתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבן לא קנה עד שיכנוס אותה בעלה שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה לפני אחיו ליבם יכול האב לו' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ואפי' כו'. והה"מ הביא לשון הירושלמי דהקשו ולא הן הדברים הנקנים באמיר' תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס וכתו' בהלכות פי' כל הפוסק כו' עד ודברי ההלכות ורבי' עיקר יע"ש. דון מינה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כתירוץ בר קפרא שכ"כ בפי' שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס. ונמצא שהרמב"ם והרא"ש כולם שוין לטובה בפי' הירושלמי ואין בהם דין חלוקה כלל ומה שדיקדק הרב שנראה שהרמב"ם השוה דין פוסק לחתנו לפוסק לבתו לא היא דלא להשוותן נתכוון אלא שמתחילה כתב דין הפוסק מעות לבתו או לבנו דלא קנו עד שינשאו משום דאמרי' דעת הפוסק שלא פסק אלא ע"מ לכנוס וקנתה הבת אע"פ שמת בעלה וגם הבן קנה אע"פ שמתה אשתו והטעם כיון שהבן והבת הם חיים וקיימים וקיימו תנאים לכנוס להכי קנו ודין זה למדו מהירושל' מדתני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס כנז"ל ואח"כ כתב הרמב"ם לפיכך הפוסק לחתנו כו' כונתו דבזה לא יקשה בעיניך מ"ש חז"ל הפוסק מעות לחתנו שיכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולא לך לפי שהפסק היה לחתן והחתן שהיה לו לקבל המתנה כבר מת ואע"פ שאחיו קם תחתיו ליבום ליבום הוא קם במקו' אחיו ולא ליירש מה שפסק לאחיו כיון שאחיו שפסקו לו איננו חי לקח אותו אלקים משא"כ בשפסק לבתו בשעה שנתקדשה לראובן שאף שמת ראובן קודם שכנסה קנתה היא הממון שהרי לבתו פסק ובלבד שתנשא לאחר ולהכי הרמב"ם עריב ותני להו בהדי הדדי הך דפוסק לבתו עם ההיא דפוסק לחתנו לומ' דמדין פוסק לבתו אנו למדין טוב טעם ודעת לפוסק לחתנו כו' וכיון שכן ודאי דהרמב"ם ס"ל דכשהבת נתייבמה ליבם פשיט' דקנתה דמ"ש דלא קנתה הבת היינו דוקא כשלא נשאת כלל אחר שמתה בעלה הראשון שנתקדשה לו ולא כנסה אבל אם נשאת בין אם נשאת לאחר כשלא נפלה לפני יבם ובין כשנפלה לפני יבם ונתייבמה לו ודאי דקנתה האשה עכ"פ כס' הרא"ש. ובהכי ניחא נמי מה שנצטער אותו צדיק לישב דברי הרמב"ם דלמה תלי תניא בדלא תניא כאשר הק' אח"כ יע"ש דבכונה מכוונת הניח דין המשנה באחרונה כדי ללמדנו טעם מ"ש בדין המשנ' דהפוסק מעות לחתנו שיכול לומ' לאחיו הייתי רוצה ליתן ולא לך דמדין הפוסק לבתו למדנו טעם ודעת לההיא דהפוסק מעו' לחתנו כמדובר. גם לפי מ"ש איפשר לומר דלא פליג סתם דין שסתם מרן בשולחן הטהור סי' נ"ב ליש מי שאו' שכתב אח"כ וז"ל מרן הקדוש האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה מתנה עד שיכנוס אותה בעלה וכן הבת לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס לפי' הפוסק מעות לחתנו כו' יש מי שאומר שהפוסק לבתו כגון שא' בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי קנתה הבת לענין שאם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעי הקדושין שמכחם יבמה אחיו עכ"ל. ואיפשר לפר' דברי מרן באופן זה דמרן מילי מילי קתני דמ"ש בדין הא' האב שפסק ע"י בתו כו' מיירי שפסק לחתנו מעות כדי שישא בתו וע"י בתו ר"ל בשביל בתו שע"י ובשביל הכל ענין א'. וכן מצאתי שפי' הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל וז"ל האב שפסק ע"י בתו כלו' שפסק לחתנו לנדון כשישא בתו משא"כ כשפסק לבתו ממש אז הדין כמבואר בסעיף שאחר זה עכ"ל הרב ח"מ יע"ש. ודעתו לומר דלא פליגי סתם דין זה עם יש מי שאומר אך הרב בית שמואל אחר שכ"ס כתב דממ"ש מרן אח"כ לפי' הפוסק מעות לחתנו נר' דפליגי. וידעתי בני ידעתי שכ"ז היא משנה שאינה צריכה לנ"ד מ"מ נקוט מיהא פלגא דלכ"ע ס"ל דהפוסק מעות לחתנו או לבנו או לבתו וכנסו זכו בפסוק כשכנסו. אמור מעתה בנ"ד דאם מה שנתן ראובן לבנו היה בשעת הקדושין דהן הן הדברים הנקנים באמירה פשיטא ודאי שזכה בנו תכף ואין צריך בזה לא שטר ולא קנין וכ"ש אם היה הפיסוק בשטר וקנין ובא הבן לכלל נישואין דפשיטא ודאי שכבר בן ראובן זכה באותה מתנה ומוחזק מיקרי ואלמנתו גובה כתו' ממעות אלו וכ"ש בנדון זה שמכר ראובן לבנו קרקע מאחוזת אבותיו לבנו והלך הבן והחזיק בקרקע בפני אביו כדין וכהלכה בודאי דלית דין ולית דיין שיאמר שלא תגבה אלמנתו מנכסי בעלה במה שקנה והחזיק בעלה בעודינו חי באומדנא בעלמא ואם ראובן הנז' ידו אוחזת בעכ"ב שלא תגבה האלמנה מהמעות הנז' וחישב עם קוניהו ואם יתיר לה פסת יד עליו תבא ברכת טוב ויוצרו יחונהו ויפקדהו בפקודת ישועה ורחמים כי"ר נאום הצעיר נסים חיים משה מזרחי ס"ט.
4
