אדמת קודש, אורח חיים ט״וAdmat Kodesh, Orach Chayim 15
א׳ענוותך תרבני אשר שמת אל לבך את הדבר הקשה בנר חנוכה וברוב מבינתך נשאת ונתת באמונה פלפלת בחכמה כיד ה' הטובה עליך ושאלת ממני חביבי אחוה דעי גם אני לשנו' פ' הכות' ולהפיק רצונך אמרתי אשימ' עיני עליו אף שאין ידיעתי מכרעת. ובדברי קדשך כתוב אלא שעל הראשונים נ"ע אנו מצטערים דהרי בירושלמי דר"פ לולב הגזול הלכה ה' אמרו איזו היא גזולה פסולה כל שהוא נכנס לתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עבד מטלא גו שוקא עבר ר"ש בן לקיש אמר ליה מאן שרא לך ע"כ וצריך לדעת דמה בין זו לטלית ואמאי העלו כל הראשונים להתיר נגד הירושלמי הלזו ע"כ. ולדידי חזי לי דהראשונים ז"ל לא נר' בעיניהם לפסוק כירוש' משום דפליג אתלמודא דידן דהא כתב רש"י לטעמייהו דרבנן דמכשירין בסוכה גזולה בר"ה אבל גזל עצים כו' ודאמרינן בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה מיירי בגוזל סוכה העשוייה בראש העגלה ובראש הספינה דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע כו' יע"ש הרי דמפורש בהדיא דפליג תלמודא דידן אירושלמי ואין צורך להאריך ולהכי הראשונים לא חשו לדברי הירוש'.
1
ב׳ברם אי ק' הא ק' ודאי על מור"ם בהגה בה' סוכה סי' תרל"ז שכתב מיהו לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו יע"ש. וכמו שהק' כת"ר שנראה שפסק כהירושלמי. ועוד הוספת על השמועה להק' על מור"ם דלמה גבי טלית שאולה לא הגיה מור"ם דנראה דהודה לפסקו של מרן ומה בין זו לזו. ותו יש לתמוה על מור"ם ואמאי כתב דלכתחילה אסור דמשמע דהא בדיעבד שפיר דמי ואילו מדברי הירוש' הנז"ל משמע דאף בדיעבד אסור עכ"ד ה"י. והנראה לפי קוצר דעתי דמור"ם נמי הכי ס"ל דאין לפסוק כהירושלמי הנז' משום דפליג אתלמודא דידן ולא הביא הך סוגיא דהירוש' הנז' לענין דינא דמדינא דגמ' דידן ודאי דשרי אלא דמ"מ משום חומרא בעלמא נקטיה ולהכי אתי שפיר שלא אסר מור"ם משום חומרא כי אם דוקא לכתחילה דאסור ליכנס בסוכתו של חבירו שלא מדעתו מאחר שלדעת הירו' הוי איסור דסוכה גזולה אף דאנן לא קי"ל הכי. מ"מ לכתחילה יש לאסור משום חומרא ברם בדיעבד אין איסור בדבר מאחר דמדינא דגמרא אין איסור. ובהכי ניחא נמי שלא הגיה מור"ם בהל' ציצית גבי טלית שאולה לפי דהכא דמצינו בירושלמי דיש איסור גזל גמור בנכנס בסוכת חבירו שלא מדעתו אף דאנן לא קי"ל הכי מ"מ יש להחמיר בדבר ולא אהני לן טעמא דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה כו' משא"כ בדין טלית שאולה דאינו גזל גמור דהא לא נתכוון זה כי אם לשאלה ואף דקי"ל דשואל שלא מדעת גזלן הוי מ"מ אהני לן טעמא דניחא ליה לאיניש וכו' לאפקועי הך דשאלה דהוי משום לתא דגזל ולהכי לא הגיה מור"ם ז"ל זה נראה לע"ד בכוונת דברי מור"ם ז"ל.
2
ג׳אכן לבי לא כן יחשוב דיכול אני לקרב הלבבות ולהשות הדיעות ועלי לעשותם ריעים ואהובים הירושל' עם תלמודא דידן דלא פליגי דכל טצדקי דמצינן למעבד שלא ירבו המחלוקות עבדינן אף נכניס עצמנו בפירצה דחוקה. מעתה לבי אומר לי דהירוש' הלז איפשר לו' דס"ל כתלמודא דידן דלא משכח' סוכה גזולה פסולה כי אם דוקא בסוכה העשוייה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון דאינה מחוברת לקרקע שייך בהו דין גזולה. משא"כ כשמחוברת לקרקע דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת וכמ"ש שם רש"י והכי מפורש שם בירוש' דאייתי לעיל מניה פלוגתא בסוכה גזולה דאית דתני פסולה ואית דתני כשרה ומפרש הירוש' למאן דתני כשרה דהוי כשגזל קרקע ולהכי ס"ל דכשרה משום הא דקי"ל דקרקע אינה נגזלת ואח"כ מייתי הירוש' רבנן אלי' דר' יוחנן דפליגי אאינהו תנאי וסברי דבין זה ובין זה פסולה פי' בין גזל קרקע ובין גזל עצים ועשאם סוכה דפסולה. ובתר הכי קאמר הירוש' איזו היא סוכה גזולה פסולה כל שהוא נכנס לתוך סוכת של חבירו שלא מדעתו כהדא גמליאל זוגא עבד מטלא בשוקא עבר ר"ש ן' לקיש א"ל מאן שרא לך ע"כ. והשתא ניחזי אנן אמאן קבעי הירוש' איזוהי סוכה גזולה פסולה דאי ארבנן אלי' דר"י מאי בעי הא אינהו אמרי רבנן דבין זה ובין זה פסולה. אלא ודאי דקאי אדלעיל מיניה להך תנא דמכשיר היכי משכחת לה לדידהו סוכה גזולה פסולה ואוקמוה כגון שנכנס לתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו ואייתי הך עובדא דגמליאל זוגא עבד מטלא בשוקא פי' שעשאה בעגלה בר"ה דאין סברא לו' שעשאה ממש מחוברת בקרקע דר"ה חדא דפשיטא דבני ר"ה יכולים לעכב בידו דאי הוי ר"ה דרובא גוים פשיטא דברצונם עבד ומחלו ליה דמסתמא כל שהוא דרך רשות הרבים לא מחלי. אלא ודאי דסוכה זו עשאה בראש העגלה המונחת בר"ה ועשה סוכה זו גמליאל זוגא לעת הצורך אם יצטרך לילך ממקום למקום שלא ישב בלא סוכה ועבר בה רשב"ל. פי' שנכנס בסוכה זו רשב"ל שלא מדעת גמליאל זוגא וע"כ א"ל גמליאל זוגא לרשב"ל מאן שרא לך להכנס בסוכה זו שלא מדעתי דהוי סוכה גזולה כיון שאינה מחוברת לקרקע. ואם פי' זה אמתי הוא בירוש' נמצאו הירוש' ותלמודא דידן ריעים ואהובים דסוכה פסולה לא משכחת לה בגזולה אלא בכי האי גוונא כשעשאה בראש העגלה. זה נ"ל לדחוק עצמנו ולפרש דברי הירו'. אכן מה נעשה שאין כן דעת מור"ם כי אם כמש"ל. ובמש"ל הוסרו והודחו התמיהות שתמה כת"ר הן על מור"ם והן על מרן ז"ל. ואתה קדוש כתבת וז"ל ופירוקא דהדין מלתא בתרי גווני זה יצא ראשונה ליישוב דעת מרן דס"ל דע"כ לא התירו להתעטף בטלית חבירו אלא דוקא בטליתות שהניחום בב"ה וכו' עד אבל ליכנס לביתו וליטול טליתו בלא דעתו גם מרן יסבור דאסו' כו' ועל יסוד זה בנית ועלית למרום זהו דעתך דעת עליון. ולדידי לא חזי לי מתרי טעמי חדא דכל כי האי מלתא הו"ל למרן לפרש את דבריו דנפק' מינה לענין דינא דאם נכנס לביתו של חבירו ונתעטף בטליתו שלא מדעתו דאסור. ואין דרכו דמרן ז"ל לסתום את דבריו אלא לפרש.
3
ד׳ותו דהרא"ש ז"ל בפ' כל הבשר סתמא קאמר דהכי כתב ונהגו להתעטף בטליתות של חבירו אפי' בלא ידיעה וסמכו ע"ז דניחא ליה לאניש וכו' דמשמע דבכל גוונא התיר וכך הם דברי בנו הטור ז"ל וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליה י"א שהוא מותר דניחא ליה לאניש וכו' וכן הוא דברי הסמ"ק שהביא מרן ז"ל שכ"ב יש לברך על טלית חבירו אפי' וכו' ואפי' בלא רשות וכו' הרי נמי דסתמא קאמר ומאי דמסתמיך מר ואתי ממ"ש הנ"י ור"י ז"ל דאיירי בטליתות שהניחום בב"ה לאו לממרא דפליגי אאינהו רבוותא ז"ל אלא שדברו בהווה ובמה שנשאל שדעתם מסכמת לדעת הרא"ש וסיעת מרחמוהי דבכל גוונא שרי בין בטליתות שהניחום בב"ה בין בטלית שבבית דאפושי פלוגתא לא מפשינן. אחר הדברים האלה כתבת וכ"ז יספיק לדעת מרן אבל לדעת מור"ם ז"ל עדיין לא העלינו ארוכה וכו' וכן נ"ל ביישוב דעתם ז"ל ע"פ מ"ש מור"ם כו' עד ובזה אין שום תימה על מרן ז"ל מהך דירושלמי ע"כ. מבין ריסי עיניך ניכר שעלה בדעתך הזך ליישב ג"כ דברי מור"ם ז"ל וביני ביני אזדא מנך מלתא ולא העלית ארוכה כי אם לדברי מרן ז"ל ותהייני מחלת מור"ם במקומה ואין זו אלא שכחה מצוייה. עוד כתב כת"ר וע"פ התי' הא' וכו' ע"פ זה נ"ל ליישב דברי הנ"י דבהל' ציצית וז"ל וכו' ובנ"י בפ' הספינה דף ר"ה וכו' עד ואילו הכא כתב איפכא כו' אתה הראת לדעת שלא שלטא עיניך לספיה דקרא דבסייומה דמלתא בדברי הנימקי בהל' ציצית כתוב שם כ"ז מיסוד דברי הריטב"א ז"ל וא"כ ליכא שום סתירה כלל בדברי הנימקי ז"ל מדידיה אדידיה כאשר הורה גבר חד מן חברייא ה"י וזה מרוב הטירדא וחשק התורה מצינו לכמה גדולי ישר' שנתפסו בזה וזה נקרא לקט שלוקטים ב' שיבולים ומניחים ג'. עוד כתב כתב כת"ר שי' וז"ל ברם פש גבן דלפי דעת הנימקי בפ' המוכר וכו' ק' לדעת הר"מ ז"ל דבפי"ג מהל' גזילה כתב דהמוצא תפילין דשם אותם ומניחם אלמא דוקא אם שם אותם שרי הא לאו הכי לא כו' ואילו בפ"ב מה' ח"ו פסק דהמשכי' בית לחבירו כו' דניח' ליה לאיניש כו'. וכן בסוף ה' נחלות דין י"א כתב מרן לישב מ"ש עליו הר"ן ז"ל דמנ"ל דפוסקים צדקה וכתב דטעמא הוי משום דניחא ליה לאניש וכו' וא"כ לפי דברי הנימקי נמצאו דברי הר"מ ז"ל סתרי אהדדי. וכתב כת"ר שי' בזה ב' תירוצים השני נח לי שכן יישב יישוב זה הרב דרכי משה ז"ל על תמיהת הנמקי והב"ח ז"ל ויש ראיה לדבריהם מפסקי הרא"ש ז"ל שכתב בפי' דהמוצא תפילין שם דמיהן ויכול למוכרם יע"ש ודברים של טעם הם והא' ק' בעיני כאשר יבוא אח"כ בס"ד. והנראה לדעתי דעת הדייוט ליישב דעת הר"מ והוא במ"ש המרדכי פ' אילו מציאות גבי מ"ש בש"ס ס"ת איצטריכא ליה סד"א דניחא ליה לאיניש וכו' וז"ל ואין להק' מהא דמסיק פ"ק דפסחים דניחא ליה לאניש וכו' דהכא מיירי שלא מדעתו וזה ודאי לא ניחא ליה אבל לקייומיה מצוה בממוניה מדעתיה בודאי דניחא ליה וכו' וחילוק זה סובר הר"מ ז"ל דיש לחלק בין ההיא דבדיקת חמץ לההיא דהמוצא תפילין להכי פסק גבי תפילין שצריך לשום אותם הא לאו הכי אסור להניחם משום דהוי שלא מדעתו ולא אמרי' דניחא ליה לאניש למעבד מצוה אלא כהא דבדיקת חמץ דהוי מדעתו וא"ת ההיא דסוף הל' נחלות דהוי פיסוק צדקה שלא מדעתו ואמרי' דניחא ליה לאניש לדעת מרן ז"ל. י"ל דמצות צדקה שאני דהוי בדעתו ורצונו דמצות צדקה מוטל על האדם ועל ממונו כברכת ה' אשר נתן לו ואמדינן דעתיה דניחא ליה שיפסקו על ממונו צדקה כי היכי דמקיים ביה מקרא שכתוב ובגלל הדבר הזה יברכך ה'. ברם בשאר דוכתיה שלא מדעתו לא אמרינן דניחא ליה לאניש וכו' כנלע"ד.
4
ה׳מעתה חזרתי לדברות קדשך הא' שכתבת וז"ל ונ"ל ביישוב דעת הר"מ ז"ל דהא דפסק בהל' חמץ דניחא ליה לאניש וכו' הוא דמ"מ חוזר ונוטל מעותיו מהמשכיר וכמ"ש ה"ה והר"ן ז"ל יע"ש. ולכן גבי מצא תפילין פסק דישום אותם משום דהגם דניחא ליה למעבד מצוה מ"מ צריך לשלם לבעליו את דמיו כי היכי דהמשכיר חייב לשלם דמים לשוכר אבל כו' וקייוהא חזי לי בדבריך דלא דמי תפילין לבדיקת חמץ כעוכלא לדנא דאילו בבדיק' חמץ השוכר לפי שעה הוא דאוגיר אוגרי לבדיקה זו ומוציא ממונו למצוא לפי שעה אף שהמשכיר חייב לפרוע לו אח"כ מ"מ המצוה על שמו נקראת ועל זה אמרינן דניחא ליה לאניש וכו' הרי דהש"ס ייחס מצוה זו לשוכר משום דלפי שעה הוא המשתדל בממונו לבער החמץ מן הבית משא"כ בההיא דתפילין דקודם הנחתן חייובוהו רז"ל לשום אותם בדמים עליו ונמצא עתה שהם שלו א"כ מה שייך לו' בזה דניחא ליה לאניש מכן בבעלים הראשונים הא כיון שהמוצאם שם דמיהם עליו הרי הן שלו ונסתלקו הבעלים הא' מהם. ובשלמ' אילו היו אומרין רז"ל דמניחן קודם ואח"כ ישום דמיהן עליו אז היה שם בעלים הא' עדיין נקרא עליהם ושייך למימר דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה משום דעדיין בשעת הנחתן עליו ברשותיה דבעלים הא' קיימי והיא דומה לההיא דבדיקת חמץ ממש משא"כ השתא ששם דמהן קודם דאסתלקו להם בעלים ראשונים והמצוה נקראת ע"ש זה וא"כ איך שייך למימר על בעלים הא' דניחא ליה לאניש וכו' במה שאין ממון זה שלו. ותו דמה יענה לההיא דכתב הר"מ סוף הל' נחלות דאמרינן דפוסקים צדקה משום דניחא ליה לאניש ואילו כפי דעתך הלא התם לא שייך הנאת ממון לבעלים ואפ"ה אמרינן דניחא ליה וכו' ועשה העלמת עין ממנה למה. עוד תמה כת"ר על המרדכי וז"ל אך אמנם עדיין צריכין אנו למודעי לבאר וליישב דעת המרדכי זלה"ה וכו' והרבה להשיב על המרדכי מיניה וביה ומהסוגייא עצמה דפ' אלו מציאות. ועוד הגדיל התימה על הר"ן ז"ל דאיך לא זכר הר"ן ז"ל ג"כ סוגייא הנז'. והשיב תשו' ניצחת כאשר האריך בדבר יע"ש. ולי הדייוט נ"ל דפשי' שכל מה שהאריך והטריח עצמו לפלפל הרבה הוא במידי דלא איצטריך והו"ל לכותבו כלאחר יד בדרך זה וכלשון הזה ואין להק' על המרדכי ז"ל מהך סוגייא וכן על הר"ן ז"ל וכן אין להקשות נמי על המרדכי מיניה וביה דיש ליישב כך וכך דהא החילוק מפו' מעצמו כאשר חילקת בדבר בעוצם עיונך שכן דרכן של המעיינים לכתוב דברים כאלו כלאחר יד. ועוד אוסיף נופך משלי לתרץ דברי המרדכי דלא פלגן בהדייהו דמה שכתב המרדכי בפ' אלו מציאות וז"ל סד"א ניחא ליה לאניש לקייומיה מצוה בממוני' קמ"ל דאין להק' מהא דמסקינן פ"ק דפסחים דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקייומי מצוה בממוניה מדעתו ניחא ליה. ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טירחא ולכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא עכ"ל ז"ל ומדכתב אחר תירוץ ראשון ולי נראה וכו' משמע בהדייא דתירוץ א' אינו מסברא דנפשיה דהמרדכי.
5
ו׳אלא שהם דברי ראב"ן שנשאל שם על ראובן שמשכן לשמעון ספר וכו' ובא"ד כתב ולא נר' לרבי אבי העזרי לפוסלו בשבועה והוק' לו מהא דפ"ק דמציעא מהו דתימא ניחא ליה וכו' והאריך בדבר ואח"כ חזר ראב"ן והק' אגב גררה בהך סוגייא דאייתי רבו אבי העזרי מהך סוגייא דפסחים ויישב וחילק והוא התירוץ הא' מדברי ראב"ן ז"ל. ולי נר' שהוא התירוץ הב' הוא תירוץ המרדכי סברת עצמו. ובהכי הודחו מאליהם מה שתמה כת"ר על המרדכי מניה וביה דההיא דהמורדכי דפ' אילו מציאות הוי סברת ראב"ן ראייתי אגב גררא וחילק הך חילוקא. ובהכי ניחא נמי דל"ק למרדכי עצמו בהלכות קטנות דף צ' עמוד ג' בההיא דטלית שאולה וכת"ר כתב דמ"ש המרדכי שם בהל' ציצית שהכל הוא לשון סמ"ק ואינו סברת המרדכי עצמו. ובמחילה מכ"ת שלא ראה דברי הסמ"ק במקומו בספרו דמשם הוכחה גמורה שדברי המרדכי דבהל' ציצית הם דברי עצמו יע"ש. ובמש"ל ניחא פורתא.
6
ז׳אמנם אכתי לא איפרק מקו' דלפי דברי המרדכי דס"פ אלו מציאות שכתב ולי נר' דהתם גבי בדיקת חמץ כו' עד אבל בעלמא לא. דודאי דבריו סתרי אהדדי כמו שהק' כת"ר שי' והדין עמו וצ"ע ומ"ש כת"ר מתחילת תירוצו המתחיל וז"ל ול"נ בזה דהמרדכי בה' ציצית תפס עיקר עד תשלום תי' זה לדעתי צריך להעביר עליו קולמוס. דהרי הסמ"ק אמר בהדיא בדבריו ואפילו בלא רשות כו' ומסתמא דאפילו נטלו בלא רשותו ובלא דעתו דשרי הסמ"ק וזו היא כונתו בלי ספק וזה מורה באצבע היפך הישוב שכתבת. עוד ראיתי בדברות קדשך שביקש כת"ר להביא סמוכות שלו למה שהק' הרב הגדול שער אפרים ז"ל על רש"י בפ' לולב הגזול דף ל' על הא דאמר רב הונא להנהו אוונכרי כו' פי' רש"י שסתם גוי גזלי ארעתא מישראל. והק' הרב הנז' דלמה לא פי' דגזלי ארעא מגוי כיון דגזל הגוי קי"ל דאסור יע"ש. ואתה ידידי אמרת וז"ל נ"ל לישב עפ"י מ"ש רשב"ם בפ' חזקת הבתים דף ל"ה אמימרא דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת כותי ה"ז ככותי מה כותי אין לו חזקה אלא בשטר כו' ופירש רשב"ם בשדה שהכל יודעים שהיא של ישראל ואכלה גוי שני חזקה כו' ואזל ישר' וקנה מההוא גוי כו' לא הוי חזקה כו' דסתם גוים גזלנים הם. הנה ממ"ש רשב"ם שדה שהכל יודעים שהיא של ישראל ואכלה גוי ובא ישראל כו' אלמא דדוקא בכי האי גוונא אמרינן דאפסיד אנפשיה כו' הא בשדה שאין ידוע שהיא של ישראל ואכלה גוי ובא ישראל אחר ואכלה שני חזקה זכה בה ואין כח לבעליו הראשונים להוציאו ולא אמרינן סתם גוים גזלי ארעא מישראל אלא אפשר שגזלו גוי מגוי ומכרו לישראל זה הילכך זכה בה. הרי דרשב"ם ס"ל דדוקא בשדה הידוע שהיא לישראל הוא דאמרינן סתם גוים גזלי מישראל. אבל בסתם אמרינן שמא גזלו מגוי וזה יורה כפי' שפי' הרב שער אפרים ז"ל כו' ע"כ. ולי הדיוט נר' דאין מכאן שום הוכחה וסיעתא לפי' הרב שער אפרים. ובחיפזון יצאת בראיה זו בלתי יישוב ודעת כמנהגך הטוב בכל מקום להתיישב בדבר ופקח עיניך וראה קושט אמרי אמת דרשב"ם ז"ל הוכרח לפ' מימרא זו בשדה הידוע לישר' ובא גוי והחזיק בה ואח"כ מכרה לישר' דאמרינן דיש כח ביד בעליו הראשונים להוציא שדה זו מיד ישראל הב' שקנאה מהגוי מהטעמים הנז' בדברי רשב"ם דאי הוה מפ' לה רשב"ם בסתם בשדה שאינה ידועה שהייתה של ישראל. מעתה באיזה כח ודין היה לו לישראל זה להוציאה מיד ישראל זה שקנאה מהגוי. ואפרש שיחותי ביתר והוא דאם היה מפ' רשב"ם האי מימרא בכי האי גוונא בישראל שקנה שדה מהגוי ולא אתבריר לן לא בתחילה ולא בסוף ששדה זו שהיתה ביד גוי היתה של ישראל. ואחר שקנה ישראל זה מהגוי שדה זו מהגוי בא ישראל אחר וערער על שדה זו ואמר שהיה שלו בלתי ראיה ועדים. ודאי דאין כח ביד גוי להוציאה מיד ישראל זה שקנאה מהגוי דמי יימר דשדה זו הייתה שלו או שיידעו העולם שמקודם שבא ליד גוי היתה שלו דאף אף דלא ידעינן איך באתה ליד גוי אי בדרך קניה או בגזלנותא דאז ודאי דיפה כוחו של ישראל המערער להוציא שדה זו מיד חבירו משום הא דקיי"ל דסתם גויים גזלנים נינהו ומהטעמים הנז' בדברי רשב"ם ז"ל ולכן הוכרח רשב"ם ז"ל לפ' מימרא זו בשדה הידועה לישראל ולא בסתם שדה כמש"ל. אמור מעתה דאין להוכיח מפי' רשב"ם דס"ל דכי אמרינן סתם גויים גזלנים נינהו שפי' שהם גוזלים זה מזה ולא מישראל. דאי מהא לא ארייא דרשב"ם ז"ל הוכרח לפ' מימרא זו בשדה הידועה לישראל כדבר האמור. ולעולם איפשר לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל כדעת רש"י ז"ל דכי אמרינן בעלמא דסתם גויים גזלנים נינהו הוי פי' שגוזלים ארעתא מישראל וחזר הדין דאין ראיה מכאן כלל ואפי' כדמות ראיה אין כאן לשער אפרים ז"ל. ומ"ש עוד וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש והר"מ ז"ל פי"ד מהל' טוען שכתבו סתם ולא פירש כרשב"ם אין זו הוכחה לפי שהגאונים הנז' כן דרכם בכל מקום להעתיק המשנה או המימרא כצורתה וכתבניתה ומה שנסתייע מדברי הדרישה ופרישה ומהסמ"ע ז"ל אין משם ראיה דהדרישה כונתו לחלק בין הטור ז"ל לרשב"ם דאילו רשב"ם ז"ל אין הבעלים יכולים להוציא שדה זו מישראל שקנאה מהכותי. אם לא שנודע לכל קודם שבאה שדה ליד הגוי שהייתה שדה זו של ישראל זה. אבל אם לא נודע לכל קודם אף שאחר שקנאה זה מהגוי הביא ראיה או עדים שהיית' שדה זו שלו ס"ל לרשב"ם דאינו יכול להוציא השדה מיד ישראל זה שקנאה מהגוי ואילו לדעת הטור וסיעת מרחמוהי ס"ל שאף שלא נודע לכל קודם אלא שאח"כ הביא ראיה או עדים ששדה זו הייתה שלו יש כח ביד הבעלים להוציאו יע"ש. אך לכ"ע אי לא אתבריר לן לא בתחילה ולא בסוף ששדה זו הייתה של מערער זה אלא דמפיו אנו חיים דאז ודאי דאינו יכול להוצי' שדה זו מחזקת זה הקונה מהגוי בלתי ראיה וזה פשוט ומבוא' וכ"כ בהדייא הסמ"ע ז"ל יע"ש. ולכן אין סייעתא מהדריש' ופרישה כלל. ומה שחלק גם מ"ש על הרב שער אפרים ז"ל ומרן הכ"מ ז"ל דס"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דגזל הגוי שרי מן התור' אלא דאסור מדבריהם והוכיח במישור דהר"מ ס"ל דגזל הגוי אסור מדאורייתא הדין עמך דלכאורה נר' דהם הכרחייות עצומים דהר"מ ס"ל דגזל הגוי אסור מדאורייתא. אך את זה אגיד מ"ש כת"ר שהפליא לתמוה על תשו' הרשב"א ז"ל דסי' תתנ"ב הרב שער אפרים ז"ל בתשו' הנז' וכתבת ידידי ובאמת היא תמיהא רבתי על הרשב"א ז"ל שהביא הך סוגייא דפ"ד מיתות ואיך לא הרגיש בדברי רש"י ז"ל. ואתה אמרת שלא מצאת מזור לדברי הרשב"א ז"ל ליישבם כי ע"פ מה שפי' בס' כפות תמרים לכמוהר"ם בן חביב ז"ל והדבר כמוס הוא אתך בכתב יד הקדש. וידי יד כהה הנחתי בפושרין לפשר ולצנן הדבר מלהב ותמיהא ואו' דחלילה מלהאמין שהרשב"א ז"ל הביא הך סוגייא ולא שלטא עינו עין הבדולח בדברי רש"י ז"ל אלא דאיהו ז"ל חולק על רש"י ז"ל וס"ל דגזל הגוי אסור מדאורייתא וכמו שהוכיח איהו ז"ל מהך סוגייא דפ"ד מיתות ומפ' הגוזל בתרא דגזל הגוי אסור כר"ע ועל פי דרכו פירש דהא דאמרינן סתם גויים גזלי שדות שרוצה לו' שגוזלים שדות מישראל. וע"ז כתב בסייום דבריו ז"ל ואע"פי שפי' רש"י סתם גויים גוזלי שדות הם מישראל לאו דוקא הוא דמה לי גוי ומ"ל ישראל שהרי שניהם תורת גזל נוהג בהם עכ"ל ז"ל פי' דבריו ז"ל דאע"פי שרש"י ז"ל פי' דסתם גויים גוזלי שדות הם מישראל כלו' שהוא היפך מ"ש דלפי סברתו צ"ל דלאו דוקא הוא אלא לפי סברתו צ"ל דסתם גויים גוזלי שדות זה מזה או מישראל דמ"ל גוי ומ"ל ישראל הרי שניהם תורת גזל נוהג בהם וכיון שכן נמצא דהרשב"א ז"ל ראה דברי רש"י דפ"ד מתות וחלק עליו כנ"ל.
7
ח׳עוד ראיתי בדברות קדשך שהוק' בעיניך ידידי ע"מ שרצה להוכיח הרב מגדל עוז ז"ל בההיא דפ"א מהל' ברכות דפסק דאין מברכין על כל אכילת איסור לא בתחילה ולא בסוף דטעמא הוי משום דס"ל כדברי התוספ' דר"פ ג' שאכלו דאכילת איסור לא שמה אכילה והביא הרב הנז' סייעת' לתוס' מדתנן בשבועות דף כ"ב גבי אכל נבילות וטריפות כו' חייב ור"ש פוטר וקיי"ל כר"ש אלמא דאכילת איסור לא שמה אכילה עכ"ל ז"ל. ואתה קדוש אזרת כגבר חלציך לחלות על הרב הנז' וז"ל ורואה אנכי כי ל"מ לדברי הב"י שאין שום סייעתא מהך מתני' וכו' אלא אפילו לדברי התו' אין משם ראיה דאי איתא כמ"ש דטעמא דר"ש דפטר הוי משום דלא שמה אכילה. א"כ כי פריך הש"ס וכו' אלא לר"י מאי טעמא דר"ש דפטר. ומשני דר"ש לית ליה איסור כולל ואם כדברי הרב אמאי הוצרך לשנויי זה טפי הו"ל לשנויי דלעולם ר"ש אית ליה איסור כולל אלא דשאני הכא דפטר ר"ש היינו טעמא דס"ל דלא שמה אכילה הילכך כו' דעד כאן לא קמחייב ר"ש בכולל דברים המותרים עם האסורים אלא במידי דשמה אכיל' משא"כ הכא דלא שמה אכילה הילכך פטר וכו' אלא דגם ר"ש ס"ל דאכילת איסור שמה אכילה ע"כ תורף דבריך ה"י ואין ספק אצלי דשלא בדקדוק כתבת זה דאיך איפשר לו' ואיך יעלה על הדעת שתירוץ זה הוה ליה לשנויי תלמודא לר"ש אליבא דר"י דהא ר"י אוקי מתני' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים משום קו' דהק' תלמודא דאי מתני' במפרש תיקשי אמאי קא מחייבי רבנן והא מושבע מהר סיני הוא. נמצאת אתה אומר דע"כ משנתינו אלי' דר"י לא מתוקמא כי דוקא בכולל דברים המותרים עם האסורים ואפ"ה פטר ר"ש. אמור מעתה היכי הוה ליה לשנויי דטעמא דפטר ר"ש במתני' הוי משום דס"ל לרש"י דאכילת איסור לא שמה אכילה דע"כ לא מחייב ר"ש בכולל אלא במידי דשמה אכילה משא"כ הכא במתני' דלא שמה אכילה כמ"ש כת"ר. ונפלאת דעתך ממני דהיכי משכחת לה דר"ש דנחייב בכולל דברי' המותרים עם האסורים הא בכל דבר שיש איסור לדעתך ס"ל לר"ש דלא שמה אכילה ואיך אמרת דע"כ לא מחייב ר"ש בכולל אלא במידי דשמה אכיל' הא כיון דהוי איסור ס"ל לר"ש דלא שמה אכיל'. ובכן אין חילוק בין משנתינו דאיירי בכולל לעלמא וכמו שבמתני' פטר ר"ש ה"נ בעלמא דאין חילוק בין מתני' לעלמא כדבר האמור. ולהכי לא משני תלמודא הך שינוייא כמ"ש כת"ר אלא דמוכרחים אנו לו' דר"ש לית ליה איסור כולל. ותו דאיך נכחיש המוחש ועינינו רואו' דר"ש לית ליה איסור כולל וכדמייתי תלמודא להדייא ואיך נוציא דבר שקר מפינו לו' דר"ש אית ליה איסור כולל ובכן אני אומר שאין מכאן ראיה לס' הרב מגדל עוז ז"ל.
8
ט׳עוד הביא כת"ר הכרח אחר ופנה לסובב ובא לו מדברי התו' לדחות ס' הרב מגדל עוז וז"ל ועוד הכרח אחר דאי איתא דר"ש ס"ל דאכילת איסור לא שמה אכילה א"כ אמאי ר"ש מחייב באיסור בת אחת כמ"ש התו' שם ד"ה האוכל נביל' וז"ל וכו' עד אלא ודאי וכו'. גם בזו אין דעתי מסכמת לדחות סברת המ"ע מפני הכרח חלוש כזה דהא לפי מסקנת התו' ז"ל ותירוצם נר' שדעתם מסכמת דאף דר"ש דס"ל בעלמ' באיסור הבא בבת א' מ"מ הכא בי"ה ר"ש פוטר וכמ"ש דהכא גבי נבילה בי"ה שאני דאית איסו' עשה שאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת יע"ש. וכיון דאמסקנא דמלתייהו אסיק' דגבי אוכל נבילה בי"ה פטר ר"ש ולית ליה הכא איסור הבא בבת א'. תו לא ק' ולא מידי מ"ש כת"ר על הרב מ"ע ז"ל. אכן לא כהתה עיני ואם דל הוא מה שרצה כת"ר להכריח הוא מקו' התו' ע"ד דמקשינן תלמודא בכ"מ ודקרי לה מאי קרי לה. פי' דלפי ס' המ"ע מאי מקשו התו' ז"ל מ"מ עדיין עומד אני בסברתי לו' דאין כ"כ הכרח עצום לדחות דברי הרב מ"ע מכח קו' התו' שכן מצינו בכמה מקומות שהמק' יודע בעצמו שאין קו' עולה יפה מכל הצדדין ומק' מצד אחד ועושה העלמ' עין מצד אחר. ואם יגזור ה' בחיים הרי עלי להביא ראיה לזה מכמה מקומות מהש"ס אלא שלעת כזאת אין זכרון אחד עולה. אמנם אם במונח היה שהתו' ז"ל מסכימים והולכים לפי המסקנא שכן ס"ל לר"ש בכל דוכתא דיש איסור הכא בבת א' אף גבי האוכל נבילה בי"ה. אז ודאי שהכרח זה היה הכרח גמור ומספיק לדחות ס' המ"ע ז"ל אכן כיון דלא קיימא אמסקנ' אינו כדאי הכרח זה לדחו' ס' הרב מ"ע ז"ל וכדכתיבנ'. ואע"ג דראינו דריצב"א ז"ל שם בתוספות סתר תירוץ זה של התו' ז"ל מ"מ הנר' דהתוס' ז"ל לא נר' להם סתירה זו. וראיה לדבר ממ"ש התו' ז"ל בחולין פ"ב דף ל"ז ד"ה השתא מחיים אסור וכו' בסייום דבריהם שכתבו בתירוץ א' דהכא משמע דהכי ס"ל. גם את זה ראיתי הוק' לכת"ר על תירוץ הל"מ שתירץ בפ"ו מהל' חמץ ומצה. וכתב אלא דעיקרא דדינא על תי' הל"מ אני דן דאיך אפשר דר"ש ס"ל איסור כולל והלא הך סוגייא דשבועות דף כ"ד מנגדתו דקאמר דר"ש לית ליה איסור כולל דתניא וכו' וזה שלא כדברי הל"מ וכו' ולי הדיוט נראה דאי לא הוה ק' לן בדרכו של הל"מ ז"ל אלא מהך סוגייא היינו יכולים לפרש הסוגייא ושבועות ע"צ הדחק באופן זה דמ"ש בשבועות מידי טעמא הוא משום כולל ר"ש לית ליה איסור כולל דתנן ר"ש אומר האוכל נבילה בי"ה פטור לפי דעת הל"מ יכולים אנו לפ' דהכי הוי פירושו לפי דר"י תירץ למלתיה דת"ק בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ולהכי מחייב דטעמא דת"ק הוי משום דס"ל דמגו דחייל אשחוטות חייל נמי אנבילות. אכן ר"ש לא ס"ל דזה נקרא איסור כולל. משום דס"ל כסברת ר"ל דאמרי' שם בגמ' דמ"ט דר"ל לא אמר כר"י משום דלא אמרינן איסור כולל אלא כגון י"ה דהוא איסור הבא מאליו באיסור הבא מאליו. משא"כ באיסור דשבועו' הבא מעצמו שהוא הביא האיסור עליו דאינו איסור כולל. וסברא זו אית ליה לר"ש כפי ס' ר"י וזהו כונתו באומרו מידי הוא טעמא אלא משום כולל לדעת הת"ק ר"ש לית ליה איסור כולל כלומר דלית ליה איסור כולל בכי האי גוונא דת"ק ומייתי ראיה מדתנן האוכל נבילה בי"ה דר"ש פוטר פי' מנבל' אבל חייב על י"ה עצמו משום די"ה הוא יום שנתחיי' בכל מיני אכילות שבעולם בין דהתר ובין דאיסור ואיסור' כי האי גוונא נקרא איסור כולל לר"ש וטעמא דפוטר מאיסור נבילה משום דאיירי שנתנבלה בי"ה עצמו דקדים ואתי איסור יום הכיפורים קודם לאיסור נבילה וכמו שנראה ג"כ מפי' רש"י בסוגייא הזו ודברי התו' שדקדקו מדברי רש"י ז"ל היפך דרכם נסתרו מעיני יע"ש. משא"כ גבי שבועה דמשנתינו דאינו נק' איסור כולל לדעת ר"ש וכן ההיא דכריתות דף צ"א דקאמר תלמודא לדעת ר"ש דלא אתי איסור י"ה דחמיר וחייל אאיסור נבילה הקל. וכן ההיא דפ' י' יוחסין דף ע"ז דקאמר תלמודא לס"ד דאי ר"ש השתא איסור חמור על איסו' קל לא חייל וכו' ע"כ צריכין אנו למשכוני נפשין וליישבם לדעת הל"מ ז"ל דהכי קאמר לדעת ר"ש דלא אתי איסור יה"כ החמור וחייל אאיסור נבלה הקל לחייבו על ב' על איסור י"ה ועל איסור נבילה ומיירי לדעת הל"מ דהכי מפ' לכל הני סוגיי' דתלמודא. ומ"ש כת"ר שנעלם מהרב ז"ל דברי התו' ז"ל דהך סוגייא דשבועות הנז"ל גם בזה היינו יכולים לו' דלא נעלם ממנו אלא דאיהו ז"ל הוה ס"ל כתירוץ א' של התו' ז"ל ואף שדחה תירוץ זה ריצב"א שם בהפך תוך כדי דיבור ס"ל להרב ז"ל שאין דחיית ריצב"א ז"ל דחייה כ"כ ראיה לדבר מדברי התוס' ז"ל דפ"ב דחולין דף ל"ז דשם סתמו דבריהם כתירוץ א' דהכא יע"ש. וכ"ז נסבול לדחוק עצמינו ליישב דעת הל"מ ז"ל כדי להשוות דעת הר"מ ז"ל בכל המקומות שיפסוק כר"ש. והן אמת שהרב ל"מ ז"ל השוה דעת הרמב"ם ז"ל דה' שביתת עשור ודפ"ו דחמץ ומצה שבכל השני מקומות הללו פסק הר"מ ז"ל כר"ש. אף שאין דעתי נוחה במ"ש כר"ש בהל' חמץ ומצה וכדבעי' לו' לקמן. מ"מ מה יענה ומה יאמר הל"מ במ"ש הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' שבועות דין י' וז"ל שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות וטריפות ואכל כזית נבילה או טריפה חייב כו' וזה מורה באצבע שפסק כת"ק וכאוקמתא דר"י ולת"ק מחייב באיסור כולל בכולל דברים המותרים עם האסורים. וזה הפך דעת הל"מ בבירור באין אומר ואין דברים. ותו דאפילו ביישובו דרצה ליישב בדין הלכות חמץ או מצה לא הונח לי דאיך כתב דהאיך דה"ל חמץ ומצה דאינו לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת א'. דבשלמא במ"ש דאינו כאיסור הבא בת אחד זה ודאי הכי הוא. אבל במ"ש דאינו לא איסור כולל לא נהירא ולפחות איסור מוסיף הוי בלי ספק סוף דבר דברי הל"מ ז"ל צ"ע. ע"כ נשתעשעתי בדברות קדשך ומכאן ואילך אכתוב מ"ש לע"ד בעיקר הנדון שנשאל כת"ר עליו.
9
י׳והנה מאחר דהוכחתי לעיל דהר"מ ז"ל ס"ל כס' המרדכי ז"ל דפ' אילו מציאות דלא אמרי ניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה אלא דוקא כשהוא מדעתו כההיא דבדיקת חמץ אבל בעלמא כשירצה אדם לעשות מצוה בממונו של חבירו שלא מדעתו לא אמרי' דניחא ליה לאניש וכו' אלא אמרינן דודאי לא ניחא ליה. א"כ בנדון זה שהדליק נרות חנוכה שלא מדעת חבירו ודאי דבכי האי גוונא אמרי' דלא ניחא ליה ובפרט שסופו הוכיח על תחילתו כנ"ד דלא ניח' ליה כאשר הובא בשאלה וגזלן הוי כדקי"ל בעלמא דשואל שלא מדעת גזלן הוי. ועכ"ז דגזלן הוי נראה לדעתי דעת הדיוט דיצא י"ח מהדלקת נר חנוכה ואין צורך עוד להדלי' פעם אחר' דהא בשעת הדלקה קנינהו בשינוי השם דמעת שהדלי' הנרו' הללו קורא להם שם חדש נרות דחנוכה וחילא דידי ממ"ש הטור ז"ל ופסקו מרן בשולחנו הטהור בחה"מ סי' שנ"ג וז"ל נשתנית הגניבה ביד הגנב כגון שגנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאה בשינוי השם ואין צריך להחזיר אלא דמיה.
10
י״אוראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' ים של שלמה פ' מרובה שהרבה להשיב על הטור ז"ל ותורף תמיהתו היא דהא פ' מרובה מסקי להדייא דאע"ג דשינוי השם חשיב קונה מ"מ טלה ונעשה איל וכו' לא הוי שינוי השם משום דאיל ן' יומו נקרא איל דכתיב ואילי צאנך לא אכלתי וכן עגל ונעשה שור נמי לא מיקרי שינוי דשור ן' יומו קרוי שור דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. אלא דטעם שאמרו בש"ס דקנה בטלה ונעשה איל וכן בעגל וכו' הוי משום שינוי מעשה זהו תורף תמיהתו יע"ש. ולע"ד נר' שהטור ז"ל ס"ל דמדחזי' לר' אלעא שם בפ' מרובה דף ס"ה דנקט בלישני' טלה ונעשה איל עגל כו' דנעשה שינוי בידו. ס"ל דעיקר השינוי לר' אלעא הוי משום שינוי השם. דאם כס' מוהרש"ל ז"ל דס"ל דעיקר השינוי לר' אלעא הוי משום שינוי מעשה א"כ הו"ל לר' אלעא למנקט בלישניה הכי טלה ונעשה גדול וכן עגל ונעשה גדול דבתוך שנתו נעשה גדול וקנהו הגזלן בשינוי מעשה לפי ס' מוהרש"ל ז"ל ומדחזינן לר' אלעא דדייק למנקט בלישניה טלה ונעשה איל וכן עגל ונעשה שור ש"מ דלאו משום שינוי מעשה בלחוד הוא דקני אלא דבעינן נמי שינוי השם שישתנה שמו מכמות שהיה ושינוי השם הוא עיקר לענין קניית הגזלן ולא שינוי מעשה בלחוד. ואע"ג דרבה א' דאיל ן' יומו נקרא איל וכן עגל נמי ואייתי קראי. ס"ל להטור ז"ל דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ומצינו שכל העולם קורים שם קטנו' טלה ועגל וכבש גדלות קורים איל ושור. ואחרי כתבי ראיתי להש"ך ז"ל שכתב כדברי והביא ראיה מנדרים פ' קונם יע"ש. ואף דלא כתב שם סמוכות להטור ז"ל כמש"ל מדברי ר' אלעא מ"מ כבר כתב שם הכרח אחר יע"ש. ושמחתי שכונתי לדעת עליון זיב"ע. המורם מהם כיוצא בהם בנ"ד דאף דנשוייה למדליק הנרות הללו גזלן גמור. מ"מ יצא י"ח הדלקת נר חנוכה משום דקנייה בשינוי השם וכדאמ' ואם נפשך לו' דשאני התם דהוי שינוי השם גמור דאינו חוזר לברייתו וכמ"ש הטור שם בסי' שנ"ג בדין זה דטלה ונעשה איל וכו' כתב בסייום דין זה דטלה ונעשה איל וכו' וז"ל וכן כל שינוי כיוצא בזה שאינו חוזר לברייתו קונה וא"צ להחזיר אלא הדמים אבל שינוי החוז' אינו קונה עכ"ל. א"כ הכא נמי הוי שינוי החוזר לברייתו דהא כשכבים הנרות פקעי מהם שם נרות חנוכה והוי שינוי החוזר לברייתו דלא קנה. אפ"ה לע"ד נר' דנ"ד נמי דמקרי שינוי שאינו חוזר לברייתו. כשנדקדק היטב הדיק ונעמוד לדעת מהדברים הנקראים שינוי החוזר לברייתו לדברים שאינם חוזרים לברייתם. הנה עקר ושורש ידיעת חילוק הדברים מעיין יוצא פרק הגוזל עצים דתנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאו בגדים משלם כשעת הגזילה. ופריך בגמ' ורמנהי וכו' עד אמר אביי תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדר' וכ"ש שינוי דאורייתא וכו' צמר טווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר לה. רב אשי אמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאם כלים בוכני צמר ועשאן בגדים נמטי ופי' רש"י ז"ל נמטי אין הצמר חוזר עוד לברייתו להייות כל נימא ונימא בפני עצמה עכ"ל. מתוך דברי רש"י ז"ל דפי' נמטי דהוי כטווי וארגו נמי אלא שהוא עשוי באופן שאינו יכול לחזור לברייתו מדקא' להייות כל נימא ונימא בעינו משמע שכן היתה ברייתו מתחילה וכן פי' הערוך ז"ל בשורש גם דנימא הוי חוטי. ואילו רש"י ז"ל שם בסוף מסכתא זו פי' נמטי שהוא לבדים שאינו טווי וארוג וכן פי' ביומא בפ' בא לו כ"ג ובביצה דף י"ד יע"ש. וצריך לתת טעם לרש"י בשנותו את טעמו למה. תו אנו צריכין למשכוני נפשין וליישב מה שתמה מרן ז"ל בכ"מ על הר"מ ז"ל ובב"י סי' שנ"ט תמה על הטור והר"מ ז"ל עמ"ש הטור טווי ועשאו בגדי' קנה כתב וז"ל ויש ליתמוה עליהם דהא אמרינן בריש פ' הגוזל עצים טווי ועשאו בגדים שינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה ולא קני והא דתנן התם דצמר ועשאו בגדים דקני מוקי לה בנימטי דלא הדר לברייתו הוא וצריך עייון עכ"ל ז"ל. והרב ב"ח ז"ל הוק' אליו נמי האי קו' על ס' הסמ"ג ז"ל גם תמה על הגאון הרי"ף ז"ל וגם ר"י שלא הביאו בדבריהם הך דנימטי. ונדחק עצמו הרב ב"ח ז"ל ליישב קו' זו ותורף דבריו דרב אשי דמוקי למתני' בנמטי לדבריו דאביי קאמר כלו' דאפילו לדידך דס"ל דטווי ועשאו בגדים הוי שינוי החוזר לברייתו דאי בעי סתר לה איכא לאוק' מתני' בנימטי אבל לפי האמת רב ששת סבר דטווי ועשאו בגדים הו"ל שינוי שאינו חוזר לברייתו משום דאינו שוזר החוטין כדמעיקרא והביא ראיה לדבר והאריך בעניין יע"ש וקרוב ליישוב זה כתב הדרישה ז"ל יע"ש. ולי הדיוט נר' לפי קוצר דעתי ביישוב התמיהה דמרן ז"ל אכן אעיקרא נר' ליישב דעת רש"י ששינה את טעמו כאן משאר המקומות הנז"ל בפי' נמטי כמש"ל ומתוך הדברים יתבררו ויתלבנו דברי הר"מ והטור ז"ל. ובריש כל מראין אודיע למעיין דכשאמרו בש"ס שיש חילוק בין שינוי החוז' לברייתו לכשאינו חוזר לברייתו דאינו ר"ל לברייתו דבריאת העולם אלא ר"ל לברייתו שהיה בשעת הגזיל' שגזלו ולזה אין צריך להביא ראיה כמ"ש המעיין שם בסי' הנז' בכל הדברים הנז' שם וטעמא הוי משום דאמרה תורה והשיב את הגזילה ודרשינן כגון שגזל כמו שמפו' בש"ס יע"ש. מעתה הבט נא וראה חכמתו של רש"י ז"ל שהוצרך לשנות את טעמו ופי' בנימטי האמור כאן דמיירי בטווי וארוג אלא שהוא עשוי באופן שאם יסתור אותו אינו חוזר לברייתו להוציא החוטין כמו שהיו דמיירי לפי דעתי דאיכשר דמכח ההכאה שמכין על נימטי זה אחר שנארג אינו יכול עוד להמשיך החוטין עוד דמכח ההכאה נתערבו החוטין זה בזה ואינם חוזרים עוד לברייתן שהיו בשעת הגזילה. והוכרח רש"י ז"ל לפ' כן דמיירי בטווי וארוג משום דאי לא תימא הכי אלא שנניח הדבר כפשוטו דמאי דקתני' מתני' דצמר ועשאו בגדים דהוי צמר בלא טווייה ובלא אריגה ועשאו נימטי פי' לבדין דסתם לבדין הוי בלא טוויה ואריגה א"כ אכתי ק' דהא שינוי החוזר לברייתו הוא שאם יתן דעתו האדם יכול הוא לחזור הלבד לברייתו הא' כשעת הגזלה ולעשותו צמר כמות שהיה. ואין מי שיכחיש המוחש בזה וכמ"ש הדרישה ז"ל גבי דין גזל עפר ועשאה וכו' שהקשה על הטור דמ"ש מנימטי ואיכשר בנימטי לשים אותו במים ולהכה ולנתקה ולעשותה צמר כמות שהייתה יע"ש. דאזי' לשיטתיה דלא מיירי רב ששת בטווי יע"ש בדבריו בסייום דין זה ומההכרח זה הוכרח רש"י ז"ל לפרש בנימטי האמור כאן דמיירי בטווי וארגו ועשאו נמטי דמעתה אינו חוזר לברייתו הראשונה להיות חוטין כשעת הגזילה מהטעם הנז"ל.
11
י״בואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת ממיל' הוסרה והודח' מאליה תמיהת מרן ז"ל שתמה על הר"מ והטור ז"ל משום שהם כבר העמידו דבריהם ופי' בדרך כלל דאין שינוי קונה בכל הדברים כי אם דווקא בשינוי שאינו חוזר לברייתו כמות שהייה בשעת הגזילה ותני והדר מפר' הדברי' החוזרים לברייתם לאינם חוזרים לברייתם. ומנו הם ז"ל בכל הדברים שאינם חוזרים לברייתם הא דטווי ועשאו בגדים וסתמו כפירושו הוי דמיירי בנימטי כמו שפי' רש"י ז"ל ושבקי לקרא דאיהו דחיק ומוקי לנפשיה דמיירי בנימטי דלא הדרא לברייתו כדבר האמור ונמצא דלדלעתם ז"ל דרש"י והרמב"ם והטור באוקמתא דרב ששת דאוקי בנימטי דמיירי בטווי וארגו דוקא וקני משום דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו כדבר האמור. ואין להקשות מס' אביי דסבר דטווי וארגו דהוי שינוי החוזר לברייתו משום דאביי ס"ל דעשאו בגד ככל הבגדים דאז ודאי מוציא החוטין שלימים כאשר בתחיל' דהוי שינוי החוזר לבריתו דאי בעי סתר ליה בשעת הגזילה והוו חוטין טוויין ה"נ יכול הוא להחזירם לקדמותן. אכן לדעת רב ששת דאוקי בנימטי דהוי טווי וארוג נמי מ"מ קני מאחר דאין בידו עוד להחזיר' לכמות שהיו בשעת הגזיל' וזה נ"ל אמת ויציב ונכון בדעת רש"י והר"מ והטור ז"ל ודוק.
12
י״גואבא היום אל עין משפט בנ"ד נמי דאף אם נניח בהנחה מונחת דחשבי' ליה למדליק נרות הללו דהוי גזלן מ"מ יצא י"ח הדלקת נר חנוכה דקנאם בשינוי מעשה שהדליקם ובשינוי השם דהשתא נקראו נרות הללו נרות חנוכה. ולא הוי שינוי החוזר לברייתו דהא לא נתכוון מדליק זה לגזול הנרות עצמם שהם הכלים שבתוכן השמן והפתילה אלא שדעתו לגזול השמן והפתילה. וזה כשהדליקם קנאם בשינוי שאינו חוזר לברייתו משום דמה שנשרף השמן והפתילה כבר חלף הלך לו ואין לנו תמורתו. והרי זה דומה לגזל לבנה ועשאה עפר ומעות חדשים וישנן וכיוצא בהם דאמרינן פנים חדשות באו לכאן הכא נמי אמרינן הכי פנים חדשות באו לכאן ואינו נקרא שינוי החוזר לברייתו כשיכבה אותם שיחזרו לכמות שהיו בשעת הגזלה דהא איהו לא נתכוון לגזול נרות שאינם דולקות שהם הכלים עצמם אלא הדלקת הנרות הוא שנתכוון לגזול ובהדלקה עצמה הוא שינוי שאינו חוזר לבריתו. וכיון שכן כבר יצא י"ח ואין לו עוד שום חיוב לחזור ולהדליק פעם אחרת אף שיש שהות הרבה ביום ומ"מ דמים הוא חייב לו דמי השמן ואותו ב"ה שבא וחטף הנרות מהמדליק לא יפה עשה דכבר קנינהו המדלי' בשינוי מעשה ושינוי השם זה נ"ל להלכה ולמעשה לפי עניות דעתי.
13
