אדמת קודש, יורה דעה א׳Admat Kodesh, Yoreh De'ah 1
א׳שאלה נדרשתי לאשר שאלוני לבי ורעיוני לתור במה שעיני ראו ולא זר בהיותי עומד ומשמש לפני רבותי ואבא מארי זלה"ה שכשהיה בא לפניהם שבר יד או שבר רגל או גף שבור בין בחול בין בשבת עצם לבדו בלי בשר כלל שנתבשל ויאכל חצי בשרו או רובו ככולו והשבר היה מאלו הנאמרים בכ"מ הבהמ' מותרת והאבר אסו' והיו מתירין הבשר והתבשיל באין או' ואין דברים. ובעומדי על דעתי נתתי אל לבי לחקור מדוע לא היו חוקרים בדבר בשאלת בעלים אם היה השבר מחופה בבשר ובעור ולא היה יוצא מהעצם הנשבר לחוץ אם לאו דאם אין בשר ועור חופין את רובו האבר אסור מדרבנן משו' מצות פרוש לדעת הסוברין כן. ולדעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יש בו איסור תורה אלא שאינו לוקה נמצא דבין למר ובין למר צריך ביטול בס' לדעת הכל. וכיון שכן נמצא דספו לאינשי איסורא ח"ו במיעוט חקירתם בדבר. וחלילה חליל' שתקלה כזו יוצא' מתחת ידם ואין הדבר תלוי אלא בחסרוני ע"כ נתתי אל לבי להתיישב בדבר וה' אלקים יעזור לי.
1
ב׳זאת אשיב אל לבי. גרסינן בחולין דף ע"ו א"ר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל א' בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ופי' רש"י זה וזה אבר ובהמה מותר ואם לאו זה וזה אסו' ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסו' ובהמה מותרת אלמטה מן הארכוב' קא' אבר אסור משום מדולדל. ומ"ש אסור משום מדולדל הוא הדבר האמור למעלה מהענין שם דף ע"ג דגרסינן התם א"ר יוסף נקוט הא דרב יצחק בר יוסף בידך כו' דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהם אסורין דא' רבה בר בר חנה אר"י אין בהם אלא מצות פרישה בלבד. ואפליגו אימוראי שם דאם אכל אבר זה חד אמר לוקה וחד אמר לא לקי ואסיקנא דבמיתה דעושה ניפול לקי ובשחיטה דאינה עושה ניפול לא לקי יע"ש. ובפלוגתא דרב ושמואל הנז' בדף ע"ו פסקו כל הפוסקים כוותיה דרב דהא שמואל הדר ביה לגבי רב כדאי' התם. וראיתי בס' דמשק אליעזר דף ר"ב ע"ב שהק' בדברי רב דלא הו"ל לרב לו' זה וזה אסור דהול"ל סתם אסור דבשלמא במאי דקאמר זה וזה מותר קמ"ל דמותרין לגמרי ואין באבר משום טומאת אוכלין מטעמא דמדרבנן משום אבר מ"ה. אבל בזה ובזה אסור ק' דהא פשיטא דכיון דהבהמה אסורה אבר נמי אסור. ותירץ הרב הנז' דהא קמ"ל דנהי דלעולם אסורין מ"מ לענין טומאת אוכלין אין איסורן שוה דהאבר מטמא משום טומאת אוכלין כדלקמן בהעור והרוטב דהוכשרו ע"י שחיטה בדמיה עכ"ל יע"ש. ולי הדיוט נראה שכונת רב באומרו זה וזה אסורין במ"ש רש"י ז"ל בריש דף ע"ד במאי דאהדירינהו רב יוסף לאפיה וא"ל מאי קו' כי אמרי אלא דמיתה עושה ניפול ופי' רש"י כי אמרי אנא דלוקה משום אבר מ"ה במיתה עושה ניפול ואשמעך רב דלא משום נבילה מתרינן ביה אלא משום אבר מ"ה ואם בא לאכול משאר גוף הבהמה הלזו שמתה מתרינן ביה משום נבלה. וזו היא ס' רב גופיה דהכי א"ר יוסף משמיה דרב אכלו לזה לוקה וכיון דהכי מפ' לה רב יוסף מילתיה דרב דבהכי מיירי במיתה עושה ניפול וכמ"ש רש"י א"כ שפיר מיתוקמא הך דנקט רב במילתיה דזה וזה אסורין דאזיל לשיטתיה דס"ל דאין איסורן שוה כנ"ל לישב דברי רב באופן זה דהוי במילתיה דרב גופיה מדרב לדרב ובודאי דלא שאני לן בין אם נחתכו איברים אלו שאינם מטריפין הבהמה לגמרי. או נשברו דנשברו נכנסו בסוג אבר' המדולדלין כמ"ש רש"י וכ"כ ראבי"ה הביא דבריו המרדכי ז"ל. וז"ל כתב ראבי"ה אם נחתך או נשבר העצם התחתון למטה מן הקופיץ היא הארכובה הנמכרת עם הראש. ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשין אפי' אין עור ובשר חופין את רובו כשירה הבהמה או העוף אך האבר אסור משום אבר מ"ה כדאמרי' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה. ואם עור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר וכן האבר האמצעי כו' אם נשבר העצם בלא צומת הגידין וכו' אם עור ובשר חופין את רובו אפי' האבר כשר. ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ושאר הבהמה או העוף כשרין. והעצם הג' הוא הנק' קולית בוקא דאטמא. ובעוף הוא הרחב הדבוק ממש בגוף דינו שוה לאלו פי' לאלו של בהמה שאם עור ובשר חופין את רובו כשר אפי' האבר ואם לאו האבר והבהמה הכל אסור עכ"ל. ולכאורה ק"ל בפסק זה דראבי"ה דנראה דלא אתיא לא כרב ולא כשמואל דאילו לרב הא אמר דלמעלה מן הארכובה שהיא הארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור. ואיהו ז"ל א' דאם נשבר עצם האמצעי דאם אין רוב בשר קיים האבר אסור והבהמה מותרת וזה דלא כרב ודאי וגם דלא כשמואל נמי אתיא דהא שמואל ס"ל דבכל הג' פרקים אם נשברו ואין רוב בשר קיים דהבהמה מותרת והאבר אסור. ואיהו ז"ל פסק דבעצם העליון שהוא עצם הקולית דהיינו בוקא דאטמא דאם נשבר ואין רוב בשר קיים דזה וזה אסור הבהמה והאבר וזה דלא כשמואל ודאי וא"כ צ"ע דפסקו דראבי"ה לא אתיא לא כרב ולא כשמואל כמדובר.
2
ג׳אמנם כמעט קט מהעיון נר' דלא ק' מידי דזה מורה באצבע דראבי"ה ס"ל כאוקמתא בתרייתא דאוקי רב פפא אלי' דרב דרב פפא מתני הכי אר"י א"ר למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין. למעלה למעלה מן הארכובה ומצ"ה וכן שניטל צ"ה וארכובה גופה כדעולא שהיא עליונה יע"ש. הרי דלאוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב עצם האמצעי אף אם נשבר משכחת לה דכשירה. ולפי אוקמתא זו דרב פפא אלי' דרב ע"כ צריכין אנו לפ' דמחלוקת דרב ושמואל הוי הכי רב א' למעלה מן הארכובה פי' מן הארכובה העליונה שהיא עצם הקולי' דאם אין רוב בשר קיים זה וזה אסו' ומן הארכובה ולמטה דהיינו עצם האמצעי וארכובה הנמכרת עם הראש אם אין רוב בשר קיים האבר אסור ובהמה מותרת. והריב"ה ס"ל הכי כמ"ש דבריו הרא"ש דפליג על פסקו דרש"י יע"ש ובהכי נתיישב פסק הראבי"ה בלי ספק כנ"ל. אכן רש"י פסק כלישנא קמא לחומרא דס"ל דבאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש ולפ"ז עצם האמצעי דינו כעצם הקולית דבכל מקום שנחתך טריפה.
3
ד׳והרב רבי' יונה ז"ל הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן בגמ' הנהו גידין דאתו לקמה דרבה ושקלא וטריא אי דינם כבשר ושרייא או לא ואמרי' עלה דא' רבה למאי ניחוש לה חדא דא' ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נימנין עליהן בפסח אלמא דינם כבשר ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל וא"ל רב פפא לרב רבי שמעון בן לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל. והרי אותן גידין לא משכחת להו בעצם הקולי' שאין שם גידין כלל לא באותו עצם אלמא דאף בעצם האמצעי כל שנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה עכ"ל. והביא דבריו הר"ן ז"ל פ' בהמה המקשה וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל ולדברי הגאונים ז"ל לא משכחת לה שהרי אין טריפות בעצם האמצעי אלא מחמ' צומת הגידין. וליכא למימר דבההוא עובדא לא שקלי וטרו אלא להתיר עצם עצמו אבל לבהמה פשיטא להו שאפי' לא יהא דין אותן הגידין כבשר הבהמה כשירה דא"כ היכי אמר להו רב פפא הא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד כדאיתא לעיל בגמ' בפרקין אלא ודאי דלעניין הכשירה של בהמה הוו שקלי וטרו ולא משכחת לה אלא אלי' דלישנא קמא דא' רבה באיזו ארכובה אמרו בארכוב' הנמכרת עם הראש עכ"ל ז"ל. ולדידי חזי לי דל"ק כלל מהך שקלא וטרייא לגאונים ז"ל ומקום הניחו לי דלדעתי דעת הדיוט נ"ל דהגאונים ז"ל ס"ל בההוא עובדא דלא שקלי וטרו אלא להתר עצם עצמו אבל הבהמה כשירה וכמ"ש הר"ן ז"ל. ומה שתמה הר"ן ז"ל דא"כ היכי א"ל רב פפא לרב ר"ש ן' לקיש ואיסורא דאורייתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם בלבד. ל"ק והגאונים ז"ל ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא. תדע לך דהא מכלל הגאונים דהכי ס"ל דאין טרפות בעצם האמצעי הוא הרמב"ם ז"ל וכמ"ש להדייא בפ"ח מה' שחיטה והרי"ף וריב"א ז"ל ועיין במרן הקדוש בכ"מ שם ובפ"ה מה' מאכלות אסורות פסק דין אבר המדולדל והכריח שם ה"ה דהרמב"ם ס"ל דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא אלא שאינו לוקה עליו מלישנא דתלמודא דאפליגו שם דחד אמר אם אכלו לזה לוקה. וחד א' דאינו לוקה יע"ש. ופעמים שלש שנה פרקו לו' דהכי ס"ל להרמב"ם. גם הפר"ח בסי' ס"ב הביא סמוכות שלו וז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוסקים פליגי עם ס' הרמב"ם מ"מ נקטי' כוותיה לחומרא חדא כו' וכן מוכח מהא דאמרינן גבי ביעי חשילתא כו' ועוד הביא ראיה מהתוספתא דע"ז יע"ש והרואה יראה שכל ראיותיו שהביא מרנא הפר"ח הן בריאים וחזקים כראי מוצק ובפרט הראיה שהביא מהתוספתא שהיא ראיה עצומה ורבה היא. נמצאת אתה או' דמאחר דמצינו לגאון א' הוא הרמב"ם דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדאורייתא. אמור מעתה שגם הגאו' הכי ס"ל נמי וכיון שכן עלה יישוב הר"ן כהוגן במ"ש דהגאו' ס"ל בהך עובדא דתלמודא דמאי דשקלו וטרו הוי להתיר העצם אבל הבהמה מותרת ותו אין מקום לקו' הר"ן שהק' על הגאוני' ובעיני יישוב זה הוא אמת ויציב ונכון ותו לא מידי. ואגב ראיתי מ"ש מהרש"ל בס' ים של שלמה פ' בהמה המקשה דף מ"ד ע"א וז"ל מפ' בהגה בשם א"ז וז"ל פרקי בגף העוף דינם שוה אם נשברו. אם עור ובשר חופין את רובו' העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך ע"כ. ולא הבנתי כלל דעתו בזה כי מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששת דנקיבת הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צומת הגידין דאנו חוששין לפסיקת הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקום שהטרפות תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין רוב השבירה עכ"ל ז"ל. וברירא לי מילתא כשמש שהרב הנז' לא שלטה עינו בדברי ההגהות במקומן בהרא"ש פ' בהמה המקשה דף קס"ג ע"ג שסיים שם הלשון כן וז"ל וה"מ כשנשבר רחוק מעט ממקום חיבורו ומ"מ צריך לעיין בצלעות אם נצרר הדם כי יש לחוש לנקיבת הריאה וצריך לבדוק הריאה אם נשבר ממש במקום חיבורו כו' עכ"ל הנצרך לענינינו הרי שביאר דבריו ההגהות דמיירי כשנשבר רחוק מחיבורו לגוף דאין חשש לנקיבת הריאה אלא הטרפות תלוי בעצם עצמו משום איסור אבר המדולדל וע"ז כתבו ההגהות דאם עור ובשר חופין רוב שבירת העצם אז העוף מותר וגם האבר מותר פי' ואין בו איסור אבר המדולדל ואם עור ובשר חופין את רובו האבר אסו' משום איסו' אבר המדולדל והעוף מותר כיון שהוא רחוק מעט מהגוף ואין חשש שניק' הריאה. ועכ"ז כתב דמ"מ צריך לעיין בצלעות דשמא נצרר הדם ויש לחוש לנקיבת הריאה דאז ודאי דגם העוף נטרף כיון שאינו רחוק כ"כ מהגוף ובכן אזדא לה תמיהת מהרש"ל. וביותר תלונתי על הרב הגדול המאסף לכל המחנות כנה"ג ז"ל סי' נ"ה שהביא דברי מהרש"ל ותמה הוא ג"כ איך לא תפסו הפוס' על דברי ההגהות יע"ש ונר' שג"כ הוא לא ראה דברי ההגהות במקומם ואין כן דרכו בכל המקומות. ותו דלו הוכח שלא היו כותבי' ההגהות בסיום דבריהם כמ"ש אפ"ה נר' לע"ד דלא היה מקום לתמיהת מהרש"ל שהוא תפס במושלם דאיסור שבירת הגף בעצם הסמוך לגוף הוי משום נקיבת הריאה לכ"ע. ואין הדבר כן דלא מצינו טרפות בגף העוף אלא בשמוטה וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' שחיטת דין ך' וז"ל ועוף שנשתברו אגפיו מותר כבהמה שנחתכו רגליה גם הרי"ף ור' ישעיא וסמ"ג ומור"ם לא הזכירו כלל טרפות דשבירת הגף רק טרפות דשמוטה. גם הרשב"א בת"ה הארוך דף נ' ע"ב כתב וז"ל ובעוף נמי שנשתברו אגפיה כשירה והיינו אפי' בעצם העליון הסמוך לגוף וכתב שם ז"ל אלא ששמעתי בשם רש"י שאם נשתברו אגפיה סמוך לגוף ממש חושש שמא קורטיתא מיניה נכנס וניקבה הריאה שסמוכה לו ואין אני רואה כן מן הדין שהרי כו' עד והמחמיר כדברי רש"י תע"ב עכ"ל ז"ל. גם מהריק"ו ז"ל שורש ל"ח כתב ג"כ שטרפות זה דשבירת הגף סמוך לגוף דאין לו שורש בתלמוד אלא שמוטה דאז יש לחוש לנקיבת הריאה אלא ששיעור הזה ששיערו האחרונים בשבירת הגף שיהיה רחוק מהגוף כרוחב גודל הוא מס' האגודה. ובמרדכי בשם ראב"ן וראבי"ה ז"ל וכתב כי יש הרבה מהפוסקים חולקים עליהם וכמעט הם רובם ככולם. וכתב אח"כ דמאחר שנהגו בו איסור חלילה לפרוץ גדר ולהתיר. יע"ש.
4
ה׳איברא דמדברי תשו' זו יש להקשות למ"ש בכלל ל"ו בא"ד וז"ל אלא אפילו היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבור ואין יודע אם קודם אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה עכ"ל. והדבר הק' הוא דהא איהו גופיה כתב באותה תשו' דכלל ל"ח דשבר הגף אין לו עיקר בתלמוד כי אם חומרא שהחמירו ס' האגודה וסיעת מרחמוהי וכיון דאין לטרפות זה שורש מהתלמוד ולא מגדולי הפוסקים א"כ ק' דאיך כתב בכלל ל"ח דאם נמצא הגף שבור ומספקא לן אם היה קודם שחיטה אם לאו דאזלי' לחומרא ואף את"ל דבתשו' זו דכלל ל"ח איירי בנשברה סמוך לגוף ואזיל לשיטתיה דפסק בכלל ל"ח כדברי המחמירין וסמך אהך תשו' מ"מ אכתי אין זה מספיק דהא בהך תשו' דכלל ל"ח איירי בידוע בודאי דנשבר הגף מחיים. אמנם בהך תשו' דכלל ל"ה דמיירי דנסתפק לנו אם מחיים או לאחר מיתה מהיכא תיתי לן דאזלי' להחמיר דהא איכא ס"ס ספק מחיים ס' לאחר שחיטה ואת"ל מחיים אימור לא ניקבה הריאה דהא טעמא דמחמרינן הוי משום חשש נקיבת הריאה והא איכא ס"ס. וראה ראיתי בכתבי הקדש דהרב המו' כמהר"ר גבריאל אשפיראנסה ז"ל בגליון דמהריק"ו ז"ל שתמה עליו תמיהא זו שתמהתי ע"ד מהריק"ו. ותירץ הרב הנז' וז"ל ואיפשר לו' שגם הרב לא כיון אלא להחמיר לבדוק הריאה וכשהשבר פחות מרוחב בגודל לגוף העוף אבל הב"י סי' נ"ג הבין בפי' דברי מהריק"ו דטריפה לגמרי קא' ופסק כן בש"ע. ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתי ויותר נ"ל דהאי דקאמר מהריק"ו נשבר הגף לאו דוקא אלא שמוטה קא' ולא דק בלישניה משום דאין כאן מקומו אם כן תרוויהו מיירי בשבירת סמוך לגוף פחות מגודל ובדקו הריאה ונמצאת נקובה ולא נודע אי מחיים או לאחר מיתה ובהא קא' דמספקא מטריפינן לה כיון דליכא שיעור רוחב גודל עכ"ל הרב הנז' ז"ל. ומצאתי בהרב משאת בנימין סי' מ"ה שעמד ג"כ בשתי תשו' הנז' דק' מדידיה אדידיה ותירץ כתירוץ הראשון שתירץ הרב כמהרג"א דלסימנא ולדוגמא נקטיה מהריק"ו יע"ש ולבסוף כתב דאין ללמוד מהך תשו' דכלל ל"ה לדין שבירת הגף דלדוגמא נקטיה דעיקר דינו היא בהך תשו' דכלל ל"ח וכתב ואל תתמה דכיוצא בזה מצינו בדברי הפוס' שבמקום זה כתב הדין כן ובמקום אחר כתב להפך וכל כה"ג סמכינן אמקום שכתב עיקר הדין והביא ראיה לדבר מש"ס דסנהדרין יע"ש. וגם תמה על מרן ב"י ועל מור"ם ז"ל שלמדו מתשו' דמהריק"ו דכלל ל"ה להחמיר דדבריהם אינם נכונים כו' יע"ש ושני נבאים נתנבאו בסיגנון א'. גם בס' תורת חסד דף קל"ו ע"ד תמה ע"ד מרן שנר' שדבריו סותרין זה את זה יע"ש והנכון אצלי ליישב דברי מהריק"ו ז"ל שתשו' זו דסי' ל"ה מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי נמי שאין הריאה לפנינו למיבדקה וכמ"ש הט"ז והש"ך והפר"ח ז"ל. יצא מהמחובר דכולהו אינהו רברוותא סברי דטרפות שבירת עצם גף העוף בפרק העליון המחובר לגוף דאינו מדינא דגמ' יען לא נמצא בתלמוד מפו' כי אם דוקא שמוטת הגף דחיישי' לנקיבת הריאה בהנתקו ממקום חיבורו בגוף אבל בשבירת הגף לא חיישינן לנקיבת הריאה. מעתה היה אי' לו' שגם סברת ההגהות הכי הוי דאין חשש לנקיבת הריאה בנשבר הגוף בעצם הסמוך לגוף. וכל מה שכתבתי הוא בלו הונח אילו לא פי' דבריו בעל ההגהו' היה עולה על הדעת דהכי הוה ס"ל לבעל ההגהות כס' אינהו רברוות' ובזה בלחוד לא שייכא תמיהת דמהרש"ל והרב כנה"ג ז"ל. כ"ש עתה שכבר פי' את דבריו בעל ההגהות וכתב וה"מ כשהיה רחוק השבירה מהגוף מעט וכו' דממילא אזדא ליה תמיהת מהרש"ל והכנה"ג כדבר האמור *א"ה הלא לאמונה דמפשט דברי מוהרש"ל נראה כמ"ש הרב המחבר אמנם כדי שלא נאמר שמוהרש"ל לא ראה דברי ההגהות במקומן צריכין אנו למשכוני נפשין ולומר דלעולם דמוהרש"ל והכנה"ג המה ראו דברי ההגהות במקומן ואעפ"כ תמהו ופירוש דבריו כך הוא מה חילוק יש בחופין את רוב השבירה לענין חששא דנקיבת הריאה דכיון דהאיסור הוא משום נקיבת הריאה אם יש לחוש לנקיבת הריאה כגון שנשבר במקום חיבורו זה וזה אסור ואם אין לחוש לנקיבת הריאה כגון שהוא רחוק ממקום חיבורו זה וזה מותר אעפ"י שאין עור ובשר חופין את רובו ולא דמי לבהמה דהתם הטרפות תלוי בשבירת גוף העצם ומשו' הכי איכא לחלק בין עור ובשר חופין את רובו לאין עור ובשר חופין את רובו אבל הכא דאין הטרפות תלוי בשבירת גוף העצם אין לחלק ואפי' אין עור ובשר חופין את רובו מותר כיון שהוא רחוק ממקו' חיבורו וכן נר' מדברי הכנה"ג שכתב דלא השוה רבינו בעל הטורים עוף שנחתכו או נשברו ואגפיו לבהמה אלא לענין ההתר בלבד אבל לענין החילו' שיש בבהמה בין כשעור ובשר חופין את רובו לאין עור ובשר חופין את רובו ל"ד בהמ' לעוף כו' ע"כ הרי לך בהדי' דדוק' בבהמה מחלקי' אבל בעוף בין הכי וב"ה מותר כיון דליכא חששא דניקב' הריא' וכ"נ משאר דבריו יע"ש ובהכי סרו מהר קושיות הרב המחבר ותמיהת מוהרש"ל במקומה עומדת ודוק.
5
ו׳נמצינו למדין דלכולהו תנאי ואימוראי הנז"ל בפה מלא דבר הכתוב בסי' הקודם דכשנשבר העצם במקום שאין הבהמה נטרפת דהאבר אסור משום שדומה לאבר מן החי ומעתה צריך למשכוני נפשין ליישב דעת רבותי ואבא מארי ז"ל במה שנסתפקתי כמ"ש בשאלה. והנה ראשון לציון מצאתי כתו' להגהת ש"ד סי' פ"ו והביאו מרן בסי' נ"ה וז"ל גף שנשבר ויצא העצם לחוץ האבר אסור והעוף מותר ומספקא לן אם נתבשל או נצלה עם אותו האב' מה יהיה דינו עכ"ל והב"ח ז"ל הוק' לו דלמה ניזל לקולא כאן יותר משאר איסורי דרבנן וע"כ כתב דהספ' דש"ד מיירי דוקא בספק יצא לחוץ אבל בודאי יצא לחוץ ליכא ספקא דודאי אסור וצריך ס' לבטלו אפי' במליחה יע"ש. גם בס' או"ה כלל נ' כתב דמאחר שנסתפקו הגאונים בס' זה אם נתבשל או נמלח דיש להחמיר ולהצריכו ס'. והרב ט"ז בסי' הנז' עשה כעין פשרה דבמליח' מותר בדיעבד אפי' בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אפילו בבישול וס"ל דספק דהגהת ש"ד מיירי בודאי יצא לחוץ וספקא כי האי אזלי' לקולא. ובודאי דהט"ז פליג על הב"ח. אכן הש"ך הסכימה דעתו לדעת הב"ח דבספק יצא לחוץ איירי הגהת ש"ד ובנתבשל אבר זה דמספקא לן אם יצא לחוץ כתב דאין לאסור התבשיל אף דליכא ס' דאזלינן לקולא וכתב דדברי הב"ח נכונים הם והוסיף נופך משלו וכתב וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו דמותר התבשיל ודלא כתשו' משאת בנימין סי' מ' ובודאי יצא לחוץ הצריך ס' אלא דכתב דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה יע"ש. גם מרנא ורבנא הפר"ח הסכימה דעתו דעת עליון וקדוש לדעת הב"ח והש"ך והאו"ה והעלה דבודאי יצא לחוץ אם נתבשל צריך ס' לבטלו ואי ליכא ס' הכל אסור ולאפוקי מהט"ז ובספק יצא לחוץ כתב דאזלינן לחומרא דהא דנהגינן להשליך האבר בספק יצא לחוץ אינו אלא חומרא בעלמא דמעיקר הדין שרי משום דספקא דרבנן לקולא יע"ש. ובהכי מצאתי מקום לרבותי ולאבא מארי זלה"ה בנ"ד דנר' דס"ל כאינהו רברוותא דאיסור אבר זה הוי איסורו מדרבנן ונ"ד הוי ספק יצא לחוץ דהא לאו כ"ע דינא גמירי לתת דעתם על האיברים אם שלימים וכן רבים בשר ועור ובפרט שזו היא מלאכת נשים שדעתם קלה ומש"ה הוו דייני לשבר זה כספ' יצא לחוץ דקי"ל דמות' התבשיל אף דליכא ס' כיון דליכא למיקם אהך מי' שפיר והוי ספקא דרבנן לקולא. ואנחנו אחריהן אנו נגררין וכוותייהו עבדינן עובדא. אכן משפטי עם מרנא הפר"ח שהוא בסי' נ"ד הסכימה דעתו לדעת הב"ח והש"ך דבספק יצא לחוץ דאף התבשיל מותר אף דליכא ס' ונתן טעם כעיקר משום דהוי ספקא דרבנן ולקולא ועשה סמוכות למ"ש הש"ך בדין זה דלא מחמרינן באיסור דבוק כו' וכתב וז"ל ולפי מ"ש לקמן בסי' צ"ב ס"ק ו' דבמידי דלא הוי איסו' תורה לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ כו' דמכלל דבריו נרא' דאין באבר זה איסור תורה כלל אלא דאסור מדרבנן הוא ולהכי מקילינן ביה. וקשה דהא איהו ז"ל בסי' ס"ב ס"ק ל"ז גבי אבר המדולדל הביא ס' הרמב"ם דס"ל דהוי איסורו מן התורה וכתב ג"כ ס' החולקי' עליו. ולבסוף כתב ז"ל ולענין דינא אע"פ שרוב הפוס' פליגי אהרמב"ם מ"מ כוותיה נקטינן לחומרא חדא כו' ולפי זה לענין ספק אזלינן לחומרא כדין כל ספקא דאורייתא ולחומרא עכ"ל הרי שכתב שעיקר הדין כס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דהוי איסורא דאורייתא. וא"כ ק' איך פסק בסי' נ"ה דאזלינן לקולא משום דהוי ספקא דרבנן ואין לחלק ולו' בין אבר ובשר המדולדלין דהתם הוי איסורא דאורייתא לדעת הרמב"ם ובההיא פסק הפר"ח כוותיה דהרמב"ם אבל כשנשבר העצם דלא נחתך לגמרי בדין זה ס"ל להפר"ח דלא הוי איסורא דאורייתא דבהאי חילוקא אתיא שפיר דפסק סי' נ"ה דאיירי בשבירת עצם לבד דאם נאמר דכך ס"ל להפר"ח ק' דאדרבא מדברי רש"י מוכח דאין חילוק בין נשבר לאבר המדולדל שכ"כ במשנה על נשבר העצם דף ע"ו וז"ל אפי' במקום שהבהמה מותרת האבר אסור משום ובשר בשדה טריפה דאמרינן להביא האבר והבשר המדולדלין וכ"כ על פסקא זו דנשבר העצם דאפליגו רב ושמואל ד"ה זה וזה אסור ומתני' דקתני אם לאו כו' עד אבר אסור משום מדולדל יע"ש וכן כתב הטור סי' נ"ה בהדייא לדעת רש"י דאפי' לא נחתך אלא השבר כו' יע"ש וכן נר' דעת הרמב"ם פ"ה מה' מאכלות אסורות יע"ש וכיון שכן דברי מרנא הפר"ח ז"ל נפלאו ממני וכעת צ"ע *א"ה נר' לי דמדברי רש"י אין ראיה דאין לחלק דרש"י סבירא ליה דאף אבר ובשר המדולדלין הוי מדרבנן ומש"ה לא חילק אבל הפר"ח דס"ל דאבר ובשר המדולדלין הוי מן התורה שפיר מחלק דהכי משמע מלשונו בסי' נ"ה ס"ק י"ו יע"ש וכן משמע בסי' ס"ב ס"ק ז' דלא הביא סברת הרמב"ם אלא דין ו' וי"א ואילו הך דנשבר העצם שהוא בדין ת' לא הביא משמע דס"ל דהוי מדרבנן ודוק.
6
ז׳בהא סלקינן לענין דינא בנ"ד דיש לנו לילך אחר מנהג רבותינו מאחר שמצאנו להם סמך מן התורה וכן אנו עושי' מעשים בכל יום וצור ישראל יצילנו משגיאות ויאיר עינינו במאור תורתו כ"ד העבר ישראל לב נשבר אף רוחי הצעיר נסים חיים משה מזרחי.
7