קדמות היהודים א׳:כ״בAgainst Apion 1:22
א׳ואולם עלי עוד לצאת ידי חובת מחקר בפני האנשים אשר אינם מאמינים לכתבי הלועזים ורק דברי היונים בלבד נאמנו עליהם, ולהביא עדים רבים מאלה (מן היונים) אשר הכירו את עמנו ומסרו בספרים את זכרו לעת מצוא. והנה פיתאגורס איש סמוס היה מבני הדורות הראשונים, והכל מודים בו, כי עלה בחכמה וביראת אלהים על כל הפילוסופים, וגלוי הדבר, כי ידע האיש הזה את דרכי עמנו, ולא זו בלבד, כי עוד שקד הרבה ללכת בדרכים האלה. אמנם לא נשאר ממנו ספר מקובל, אך רבים כתבו ספרים על חייו, ואחד הטובים שבאלה היה הרמיפוס, והוא סופר נאמן בדברי הימים. ובראשון לספריו על דבר פיתאגורס מספר לנו האיש הזה, כי אמר פיתאגורס אחרי מות אחד מתלמידיו ושמו קליפון, והוא יליד קרוטון, שנשמתו (של המת) נמצאה בקרבתו לילה ויום והיא מצווה עליו, שלא יעבר במקום אשר רבץ שם חמור תחת משאו, ולא ישתה מי צמאון1כנראה מים שאובים שנמצאו זמן רב בכלי, או מי אגמים. וישמר את פיו מכל דברי חרפות. ועל זה מוסיף הרמיפוס כדברים האלה: ״כל זאת עשה ודבר (פיתאגורס), כי חקה את דעות היהודים והתרכּים וקבל אותן לעצמו״. וכנים יהיו דברינו באמרנו, כי הגבר הזה העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה (הפילוסופיה) שלו. והנה גם בּערי (בערי הנכרים) היה עמנו ידוע מימי קדם ומנהגים רבים ממנו כבר עברו אל מקצתן וזכו להיות למופת לרבים. על זה מעיד תאופרסטוס בספריו על דבר החוקים. הוא אומר, כי חוקי הצורים אוסרים להשבע שבועות נכרים, ובכלל השבועות האלה הוא מונה גם את השבועה הנקראת ״קרבן״, ואולם השבועה הזאת לא נמצאה בקרב אחד העמים, בלתי בקרב היהודים לבדם. ופתרון המלה, אם נתרגם אותה מלשון העברים, הוא ״מתנה לאלהים״. גם מהרודוטוס איש הליקרנסוס לא נעלם דבר עמנו, והוא הראה זאת בהעלותו את זכרו בדרך זו: בספרו את דברי ימי הקולחים2עם שישב לפנים על גדות הים השחור (פונטוס) בארץ קוקז. בספרו השני הוא כותב לאמור: ״מכל גויי הארץ רק הקולחים והמצרים והכושים3ביונית: איתיופים. לבדם מלים את בשר ערלתם מימים ראשונים, והצורים והסורים היושבים בארץ פלשתים4Palaestina) Palaistine), השם שנקראה בו אחר כך כל ארץ ישראל (חילת־סוריה). מודים בעצמם, כי קבלו את המילה מהמצרים, והסורים היושבים על נהר לתרמודון ועל נהר פרתניוס והמקרונים היושבים בקרבתם מספרים, כי קבלו זאת מקרוב מהקולחים. מכל זרע האדם רק אלה העמים לבדם נמולים, ובדבר זה הלכו, כאשר יראה הרואה, בדרכי המצרים. אולם בדבר שני העמים, המצרים והכושים, אין אני יודע מי קבל את המילה ממשנהוּ״. והנה אומַר בזה, כי הסורים אשר בארץ פלשתים מלים את בשר ערלתם, ומכל יושבי ארץ פלשתים היהודים לבדם עושים זאתי והרודוטוס ידע את זאת וספר עליהם את הדבר. וגם חוירילוס המשורר אשר קדם עוד בזמן (להרודוטוס) זכר את עמנו לעת אשר יצא בצבא אחשורוש5בכתבי האפיפורין שמו חשיארש, ביונית Xerxes. המלך פרס למלחמה על ארץ יון, כי במנותו את כל העמים (אשר יצאו בחיל הפרסים) הביא בכללם לאחרונה גם את עמנו. ואלה דבריו:
1
ב׳אַחֲרֵי תוֹם אֵלֶה לַעֲבוֹר נָסַע שֵבֶט – מַה נִפְלָא מַרְאֵהוּ;
2
ג׳לְשוֹן הַצִידוֹנִים מִפִּיו תִּשָמַע, כִּי יִפְתַּח אֶת שְפָתָיו;
3
ד׳הַרְרי שָלֵם עַל שְפַת הַיְאוֹר רְחַב הַיָדַיִים מוֹשָבוֹ.
4
ה׳סָמַר שְעַר נִזְרוֹ מְאוֹד, מֻקָפָת פְּאַת ראֹשוֹ, וְעָלָיו
5
ו׳עוֹרוֹת פְּנֵי סוּסִים כְּרוּתִים אֲשֶר בְּמוֹ עָשָן יֻבָּשוּ.6תרגמתי בהכסמטרים לפי המקור. מה שכותב המשורר, כי לבני העם הזה היתה ״תספרת־גלגל״ מתנגד בפירוש למצות התורה. עורות פני סוסים שמשו מעין קובע על הראש.
6
ז׳ואני חושב, כי גלוי הדבר לכל, אשר אותנו זכר המשורר בזאת, כי הררי שלם נמצאו בארץ מושבנו, וגם שם היאור נקרא ים המלח, כי הוא הגדול ורחב הידים בכל יאורות סוריה. כה העלה חוירילוס את זכרנו, ואמנם לא רק ידוע ידעו היונים את היהודים, כי אם השתוממו עליהם לעת פגשם אותם, ולא הרָעים אשר בקרב היונים (הוקירו אותם), כי־אם האנשים אשר נפלאו בחכמתם מאד; – ואת הדבר הזה קל להוכיח: כי קלארכוס, תלמיד אריסטוטליס, אשר לא עלה עליו בחכמה אף אחד מחכמי הפריפטוס7פריפטוס. האולמים ששמשו לטיול באתיני, ובהם היה אריסטוטליס מטיל בלמדו את תלמידיו, ועל כן נקראו בשם ״פילוסופי הפריפטוס״ או ״פריפטטיקים״ (בספרות ימי הביניםבמלה הערבית ״משאיים״ שהוראתה גם כן טילנים. כותב בספר הראשון על דבר על דבר השֵנה, כי אריסטוטליס רבו ספר לו על איש יהודי אחד ושם את הדברים בפי אריסטוטליס עצמו, וכה כתוב שם: (אמר ארסטוטליס): ״אלו באתי להרבות דברים, ארך ספורי מאד, אך לא למותר יהיה לדבר על נפלאות האיש הזה ועל חכמתו.8המחבר כותב ״פילוסופיה״, ואפשר לתרגם כאן: ״אהבת החכמה״ (של האיש). דע לך, היפרידס, כי אספר לך בזה דברים נפלאים הדומים לחלום”. והיפרידס הושיב בכבוד ובמורא: ״על כן אנחנו מתאוים כלנו להקשיב לדבריך״. ״לא – אמר אריסטוטליס – עלינו למלא את מצות בעלי המליצה ולברר לראשונה את מוצא השם הזה, למען אשר לא נכחש במלמדינו שקבלנו מהם את השמועות״. ״דבר – אמר היפרידס – ככל הטוב בעינך״. ועל זאת ענה (אריסטוטליס): ״האיש הזה היה יהודי מחילת־סוריה, ואלה (היהודים) הם צאצאי חכמי הודו,9פילוסופי הודו. כי החכמים הם, כמו שאומרים בפי ההודים ״קלנים״, ובפי הסורים: ״יהודים״, וככה נקראו על שם מקומם, כי הארץ אשר הם יושבים בה מכונה ״יהודה״, ושם עירם מוזר מאד, כי הם קוראים לה ״ירושלם״. והנה האיש הזה עבר בהרבה ארצות נכריות וירד במקומות היבשה אל חוף הים, והוא היה (נעשה) יוני, לא בשפתו בלבד, כי אם גם בנשמתו. ולעת מגורנו בארץ אסיה הגיע האיש אל מקומותינו ופגש אותנו, ואתנו אחדים מאנשי המדע, אשר ביקש לבחון את חכמתם, והתחבר עם רבים מן המשכילים, אך העניק להם יותר משקבל מהם”. אלה הדברים דבר אריסטוטליס בספר קלארכוס ועוד הרבה לספר על האיש היהודי הזה, על פרישותו בהליכות חייו ועל בינתו. וכל הרוצה להוסיף דעת בזה יוכל לקרוא בדברי הספר. כי אני נזהר מהרבות דברים יותר מדי הצרך, ואמנם קלארכוס דבר: את הדברים האלה בצאתו מגדרו,10לאמר בנטותו מן הנושא, דרך אגב. כי דבר אחר היה ענינו. – אולם הקטיוס איש אבדירה, אדם חכם (פילוסוף) וגדול בכשרון המעשה יחד, שעלה לגדולה בחיי אלכסנדרוס המלך (הגדול) ואחרי כן היה קרוב לתלמי בן לגוס (מלך מצרים) לא זכר אותנו כלאחר־יד, רק כתב ספר שלם על היהודים, ואני אומר למסור פה ראשי פרקים ממנו, ולראשונה אברר את זמנו (של הקטיוס): הוא מזכיר את מלחמת תלמי על יד עזה11בשנת 311 לפני המנין הנהוג. והמלחמה הזאת היתה באחת עשרה שנה למות אלכסנדרוס, באולימפידה המאה ושבע עשרה,12האולימפידה הוא מחזור ארבע שנים שמנו היונים למן שנת 776 לפני המנין הנהוג. האולימפידה הקי״ז: 312 עד 309 לפני המנין הנהוג. כאשר כתב קסטור בדברי הימים שלו. כי בהגיעו אל האולימפידה הזאת אמר, שבה נצח תלמי בן לגוס את דימיטריוס המכונה פוליאורקיטיס על יד עזה ובדבר מות אלכסנדרוס הכל מודים, כי היה זה באולימפידה המאה וארבע־עשרה.13 משנת 324 עד 321. בדיוק בשנת 322 לפני המנין הנהוג. גלוי אפוא, כי בימיו (של הקטיאוס) ובימי אלכסנדרוס היה עמנו בשלותו, כי הקטיוס הוסיף לספר כדברים האלה: ״אחרי המלחמה על יד עזה הכניע תלמי את כל ארצות סוריה ואנשים רבים שמעו על ענות רוח תלמי ועל אהבתו לבריות ובקשו לרדת עמו אל ארץ מצרים ולנטול חלק בשלטון. ובכללם היה חזקיה הכהן הגדול ליהודים, איש כבן ששים ושש שנה וגדול המשרה בקרב אחיו בני עמו וגם בעל לשון למודים ואיש נבון דבר מאין כמוהו בכל הליכות המדינה״: ״והנה – מוסיף הקטיוס לדבר – מספר כהני היהודים שהם מקבלים את מעשר תבואת הארץ ומוציאים ומביאים את העם, הוא בקרוב אלף וחמש מאות״. ועוד פעם בנשאו את שם האיש הנזכר (חזקיה) הוא מספר: ״האיש הזה אשר היתה לו המשרה האמורה נעשה אוהב לנו. לעת מצאו אנשים מאחיו היה מכיר את כל האותות המבדילים ביניהם, כי היו לו ספרים אשר נכתבו בהם כל המקומות היהודים למושבותיהם וכל עניני מדינתם״. ואחרי־כן מספר הקטיוס, כי אנחנו מחזיקים בחוקינו ומקבלים עלינו לשאת כל צרה למען אשר לא נעבר עליהם והדבר הזה נחשב בעינינו לצדקה: ״ועל כן״ – הוא אומר – ״לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל יסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם – ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם״. והוא מביא ראיות רבות על חזוק אמונת היהודים בחוקיהם. הוא אומר: כאשר ישב אלכסנדרוס בבבל ורצה להרים את מקדש בל הנופל וצוה את כל אנשי חילו להביא עפר כולם יחד, מיאנו היהודים לבדם להביא עפר, ונתנו את בשרם למכים ושלמו עונש כסף רב, ועמדו במרדם עד שסלח להם המלך ופטר אותם מהעבודה. ואחרי כן כשוב האנשים אל ארצם מהרו לבנות את כל ההיכלות והבמות אשר נבנו שם ושלמו עונש כסף רב לאחשדרפנים, ואולם אחדים מהם נפטרו מעונש. והקטיוס מוסיף דבריו אלה, כי בצדק ראוי להשתומם לאנשים האלה על מעשיהם, ועוד הוא מספר, כי בני עמנו עצמו ורבו מאד מאד, באמרו כי ״הפרסים הגלו לפנים רבבות יהודים אל ארץ בבל, ועוד הרבה רבבות העתיקו את מושבם אחרי מות אלכסנדרוס אל ארץ מצרים ואל ארץ כנען14ארץ כנען (פינקיה) היא פה רצועת חוף ארץ ישראל שנמצאו בה ערי הכנענים הצידונים (בארות, צידון, צור וכו׳). לרגלי המלחמות אשר בסוריה״. והאיש הזה כתב גם על גודל הארץ אשר אנחנו יושבים בה ועל יופיה באמרו: ״נחלתם היא שלש מאות רבוא צמדי אדמה טובה ופוריה, כי זה הוא שטח ארץ יהודה״; וגם ספר, כי אנחנו יושבים מימי קדם בירושלים היא עיר גדולה מאד וכלילת יופי ודבר על מספר אנשיה הרב ועל תבנית היכלה, ואלה הם דבריו: ״הנה ליהודים הרבה מצודות וכפרים בארצם, אולם רק עיר בצורה אחת, ומדתה מסביב עולה על חמשים ריס. ומספר יושביה שנים עשר רבוא, והם קוראים לה ירושלים, ושם בטבור העיר נמצאה חומת אבנים, ארכה חמש ששיות15ביונית ״פלתראות״ (Plethra), כל פליתרון הוא ששית הריס (סטדיון). ורחבה מאה אמה, ולה שני שערים, ומבית לחומה נמצא מזבח רבוע שלא נבנה גזית רק מאבנים שלמות מחוברות, וזאת תבנית המזבח: אורך כל אחת מצלעותיו עשרים אמה וגבהו עשר אמות. ולפני המזבח נמצא בנין גדול, ובו מזבח ומנורה שניהם זהב, ככרים משקלם, ועל ידם נמצאה אש תמיד, שלא תכבה לילה ויום. ובבית לא נמצאה כל תמונה וגם אין בו כל כלי קודש ולא מטָעים כדמות עצי היער והדומים להם. ולילה ויומם שוכנים בו הכהנים העוסקים בטהרות רבות, ואין הם שותים יין במקדש לעולם”. מלבד זאת ספר הקטיוס, כי יצא במלחמות אלכסנדרוס (הגדול), ואחרי כן גם במלחמות יורשיו16יורשי אלכסנדר הגדול שנלחמו על דבר המלוכה, ושמם בפי הסוחרים היונים ״יורשים״ סתם (דיאדוכים). ואני אעתיק פה הדברים אשר ספר על מעשי אחד היהודים במסע המלחמה, שראה בעיניו, ואלה הם: כאשר ירדתי אל הים האדום (ים סוף) יצאו אתנו רוכבים לשלחנו, וביניהם נמצא גם איש יהודי ושמו משולם. והוא אמיץ לב וכביר־כח, וכל היונים והלועזים אשר איתנו הודו, כי הוא הטוב שבכל רובי הקשת, ולעת אשר נמצאו האנשים הרבים האלה במסע, הביט מנחש אחד17 מנחש, או קוסם (עין יחזקאל כ"א, כו, כח) – הוא חוזה הרואה את הנולד על פי אותות הטבע. ביונית Mantis. המנחש במעוף הציפורים נקרא ברומית augur; והוא עבר לפני המחנה, ונתן לו אות לנוסע או לנוח. במעוף הצפרים, וציוה את כל הנוסעים לעמוד על מקומם, והאיש הזה (משולם), שאל אותם למה הם מתמהמהים. וכאשר הראה לו המנחש את הצפור ואמר כי הכל חיבים לעמוד כל העת אשר לא תמוש ממקומה, ואם תפרח הצפור ותעוף אל עבר פניה, עליהם ללכת לפנים, ואולם אם תעוף לאחור – גם עליהם לשוב לאחור, לא ענה האיש (משולם) דבר, רק הוציא את קשתו ודרך אותה וקלע אל הצפור והמיתה. המנחש ועוד אנשים רבים קצפו עליו מאד וקללוהו, אך הוא קרא אליהם: למה תָהלוּ, אמללים?! ואחרי זאת לקח את הצפור בידו ואמר: ״הן הצפור הזאת18תרגמתי ע״פ הוצאת ניזה בהוצאה הישנה. הפסוק המוסגר הוא: למה זה תתהוללו, בקחתכם את הצפור האמללה בידיכם (ואולי המובן: בקחתכם את הצפור האמללה להיות לכם ליד, להורותכם את הדרך). הן הצפור הזאת כו׳. לא ידעה כי עליה להציל את נפשה, ואיך תעוץ לנו עצה נכונה בדבר מסענו? הן אלו יכלה לדעת עתידות לא באה אל המקום הזה ביראתה את משולם היהודי פן יורה בה חץ וימיתנה!״ והנה די לי בתעודות הקטיוס אלה. ואם ירצה איש להוסיף דעת יוכל לקרא את ספריו על נקלה. ואולם לא אכלא גם את שפתי מקרוא בשם אגתרכידס אשר זכר אותנו בלעגו לתום לבנו – כי כה חשב בלבבו! הוא מספר על דבר סטרטוניקי, שהלכה ממקדון אל ארץ סוריה, ועזבה את בעלה דימיטריוס, וסלוקוס מאן לקחתה לו לאשה, כדבר אשר היה עם לבבה, ועל כן הקימה מרד בעיר אנטיוכיה בעת אשר יצא (סיליקוס) למלחמה מארץ בבל. ואחרי כן הכניע המלך (סלוקוס) את העיר (אנטיוכיה), והיא ברחה אל עיר סילוקיה ותחת אשר היה עליה להפליג משם באניה ולמלט את נפשה, האמינה בדבר החלום אשר מנע אותה מעשות את זאת ונתפשה והומתה. אגתרכידס ספר את הדברים האלה ולעג לסטרטוניקי וליראתה את האלים והביא משל ממעשה שהיה אצלנו וכתב כדברים האלה: ״אלה הנקראים בשם יהודים היושבים בעיר חזקה ובצורה מכל הערים, אשר קראו לה בני המקום בשם ירושלים רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים (כל היום) עד בוא הערב. וכאשר בא בשערי העיר הזאת תלמי בן לגוס עם חילו, ויושביה שמרו את חוקי ההבל אשר להם תחת לשמור על עירם נפלה נחלת אבותיהם בידי אדון קשה, וככה נגלתה ערות חוקיהם, כי נמצא בהם מנהג רע. והנה המעשה הזה למד את הכל – מלבד אותם עצמם – לעזוב דברי חלומות כאלה, ואת אמונת ההבל בחוקי מורשה, לעת אשר ישפט שכל האדם כי אין בהם כדי להחזיק מעמד בשעת פרענות״, והנה הדבר הזה היה בעיני אגתרכידס לצחוק, אולם האנשים אשר יבחנו אותו בלא מחשבה רעה יגלו כי טוב ומהולל מאד הוא מעשה בני האדם, אשר יקרים בעיניהם תמיד חוקיהם ויראת אלוהיהם גם מפדות נפשם ומחרות ארצם.
7